תקופת השבו"ש (שבוע ישיבה) בפתח, ותלמידים והורים רבים מתלבטים לגבי המסלול המתאים ביותר לקראת השירות הצבאי. אם בעבר רוב מסיימי י"ב בציבור הדתי-לאומי היו מתגייסים מיד בסיום הלימודים, ככול שעובר הזמן המגוון והאפשרויות רק מתרחבים: ישיבות ההסדר הוותיקות, מכינות קדם־צבאיות וישיבות גבוהות. גם לאחר שבוחרים את המסלול הרצוי, עדיין נותרה השאלה – באיזו מסגרת לבחור? איך יודעים מה הישיבה המתאימה לי ביותר?
לצורך בירור השאלות נפגשתי עם שלושה רבנים מובילים שהם בעצמם בוגרים של ישיבות הסדר: הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל; הרב ברוך וידר, ראש ישיבת הכותל; והרב אפרים ג'יאמי, ראש ישיבת גבעת אולגה.
קצת רקע: ישיבת ההסדר הראשונה הייתה "כרם ביבנה", שהחלה לפעול במסלול המיוחד כבר משנת תשכ"ה (1965), לפני כמעט שישים שנה. מאז הספיק מסלול ההסדר לזכות בפרס ישראל, וגם כיום הוא מציע לבוגרי י"ב מסלול המשלב לימוד תורה ארוך ומשמעותי בישיבה יחד עם שירות צבאי משמעותי מקוצר. בני הישיבות מתגייסים יחד למחלקה אחת ("מחלקת ביני"ש") וחוזרים לאחר השירות לתקופת לימוד נוספת. כיום פועלות כ-70 ישיבות הסדר (!) ובהן לומדים למעלה מ-12,000 תלמידים, מספר הגבוה פי שלוש עד ארבע מזה של המסגרות המקבילות – מכינות וישיבות גבוהות. בישיבות הסדר רבות לומד כבר דור שני של בוגרי הישיבה, ובחלק אפילו שלישי.
לישיבה אין בוגרים
אני רוצה להתחיל משאלה שאולי נראית פשוטה אבל היא עמוקה מאוד. מי שרוצה להתמסר ללימוד תורה סביר שילך ללמוד בישיבה גבוהה, ומי שרוצה להתקדם בצבא ילך למכינה לתקופה קצרה יותר, שבה הוא גם ילמד תורה וגם יעבור הכנה ממוקדת לשירות צבאי. למה בעצם לבחור לכתחילה במסלול של ישיבת הסדר?
הרב ברוך וידר: "בעבר חשבתי שישיבות ההסדר, בגלל הדרישות הגבוהות שהן מציבות, באמת מתאימות רק למעטים. אך ככול שעוברות השנים אני רואה זאת אחרת. כיום אני חושב שזוהי הדרך שמתאימה לרוב הציבור, מכמה סיבות. קודם כול, רוב השמיניסטים לא יודעים עדיין מה הם רוצים בחיים. התקופה הזו מאפשרת להם זמן לבירור: האם אני רוצה להיות תלמיד חכם? קצין מצטיין? רופא? אנחנו מאוד מעודדים את מי שמתאים לכך להמשיך ולהיות תלמיד חכם, אך יחד עם זאת אנחנו יודעים שרוב הציבור יפנה בסופו של דבר, לאחר תקופת הלימוד, לעולם המעשה. התורה מחנכת אותנו שגם מי שעוסק במעשה צריך לדעת את התורה ולספוג ממנה, מעבר לכך שהוא צריך להמשיך וללמוד גם אחרי תקופת הישיבה. לכן אני אומר לתלמידיי: אתה רוצה להיות רופא? מצוין, אבל תהיה רופא תלמיד חכם. רוצה להיות קצין? חשוב מאוד, תהיה קצין מצוין, אבל תהיה קצין תלמיד חכם. היתרון של ההסדר הוא שמי שמגיע אליו פותח לעצמו את כל האפשרויות. ודאי שיש כאלה שמתאימים יותר ללימוד תורה בישיבה גבוהה ויש כאלה שפחות שייכים לזה, כמו שיש מי שיכול לצמוח בעולמה של המכינה ויש מי שפחות. אבל אין לי ספק שלרוב הציבור, הסדר הוא הדרך שמאפשרת לפתח בצורה המיטבית את הגדילה והצמיחה בתורה".
הרב גי'אמי: "אנחנו חיים בדור של גאולה, מה שאומר שהנשמה של כל אחד מאוד־מאוד חשובה לעם ישראל. ולכן השאלה הכי חשובה, שכל שמיניסט צריך לשאול את עצמו, היא: איפה אני יכול לגדול הכי הרבה בשביל עם ישראל? כמובן, חלק משמעותי, ואולי הכי משמעותי, מהגדילה והצמיחה האישית היא לימוד התורה, באופן של שקיעה והתמדה עד כדי שינוי האישיות. עבור אחד התשובה תהיה ישיבה גדולה, לשני מכינה והשלישי ישיבת הסדר, אלא שצריך להיות מודעים להבדל משמעותי בין המסגרות. תקופת הלימוד במכינה קצובה מראש לשנה-שנה וחצי לכל היותר, כך שכל היחס שלי לתורה צריך להיבנות בתקופה המוגבלת־בזמן הזו. אני סבור שזו תקופה קצרה מדי, שלא מאפשרת אופק מספיק לעולם התורה, שדורש אורך רוח וסבלנות של בנייה איטית. אנחנו רואים מדי יום איזה שינויים התלמידים עוברים. לדוגמה, היה אצלנו תלמיד שהגיע בהחלטה שהוא בא רק לחודש, בשביל לרצות את ההורים, ונשאר בישיבה עשר שנים. לפעמים אדם רגיל להסתכל על עצמו בצורה מצומצמת, וצריך לעזור לו לראות את עצמו לא במקום שבו הוא נמצא כרגע אלא במקום שאליו הוא יכול להגיע, לגדול ולהתרחב.
"נקודה שניה היא העובדה שאחד הדברים שהציבור בישראל צמא אליהם זו תורה. השירות הצבאי הוא מטרה גדולה, ויש על זה אינספור מקורות שגם תלמידי חכמים צריכים להתגייס ועוד ועוד. אך לא פחות מכך, מדינת ישראל צריכה תורה כמו אוויר לנשימה. זה בדיוק הפוך ממה שהחבר'ה חושבים. התורה היא לא פחות בשביל אחרים מאשר בשבילך, ולכן תקופת לימוד אינטנסיבית היא קריטית מאין כמוה".
הרב רא"ם: "על כל אדם מוטלת חובה לקיים את התורה בשלמות, ולכן כל אחד צריך לשאול את עצמו באיזו מסגרת הוא יגיע לקיום תורה בצורה הכי שלמה. כמו שכתב אדמו"ר הזקן, על כולם חלה מצוות ידיעת התורה בצורה עמוקה, זה עניין בסיסי בעבודת השם. ולכן לא משנה מה תעשה, אם תהיה קצין, מתכנת או נגר, כולנו מחויבים לשקוע בתורה מתוך דבקות ורצון לקרבת אלוקים. לפעמים מאשימים את ישיבות ההסדר בבינוניות, אך צריך לדעת שהשילוב בין הרוח והמעשה הוא קיום תורה בשלמות. אני חלוק על המונח 'בוגרי ישיבה' מאחר ולישיבה אין בוגרים, רק לאוניברסיטה יש. מי שסיימו ללמוד בישיבה הם 'תלמידים שמחוץ לכתלים'. לא כולם צריכים ללמד בתור מגידי שיעור ור"מים, אבל לכולם יש אחריות על התורה. ויש ערך סגולי ללימוד התורה לא רק בתור הכנה למשהו אחר, אלא מצד הלימוד לשמה.
"אנחנו רואים לפעמים שבחלק מהמסגרות, בגלל קוצר הזמן היחסי, מרגישים שהלימוד מוגבל, צריכים להספיק, ואז קשה יותר להפנים עד כמה הלימוד הוא משהו אינסופי. בישיבות ההסדר יש לנו שנתיים לפני הגיוס, וכך אדם יודע שהאופק שלו בשיעור א' זה לא הצבא אלא הלימוד, וגם אחרי הצבא הוא חוזר לעוד פרק זמן לא קצר. נכון שבחמש שנים לא נהיים גדולים בתורה, אבל זה נכון לכל ישיבה – לא בהסדר ולא בישיבת חברון. מי שרוצה להיות תלמיד חכם צריך לשקוע בסוגיות, להמית את עצמו באוהלה של תורה, ועם ישראל זקוק לתלמידי חכמים עם תורה מאירה. ולכן כשאדם יודע שיש לו אופק של לימוד, הוא יכול להיכנס אליו יותר בגדלות".
אל תגזור את האות שלך בסכין יפני
לאילו ערכים אתם מכוונים את התלמידים? אם צריך להדגיש נקודה אחת מרכזית בעבודת השם, עם איזה עולם אמוני אתם רוצים שהתלמידים ייצאו מהישיבות?
הרב וידר: "אנחנו חיים בעולם שבו כל אחד רואה את עצמו במרכז, וכל השאר הם 'שירות לקוחות' שלו. זו תפיסה מאוד נפוצה, ולכן הנקודה שצריכים לדעתי להטמיע היא הממד של האחריות, הכלליות. כששאלו את הרצי"ה אם אפשר לסכם את משנת הרב קוק במילה אחת, הוא אמר: תורת הכללות. רוב הציבור לא גדל בתחושה הזו, ולכן על כתפי הישיבות מונח עול משמעותי: גם לחנך לגדלות בתורה, גם לגדלות במידות, גם לגדלות בהקמת בית, גם לערכים לאומיים, גם גדלות ציבורית. הכול צריך להיכנס לתקופה הזו. וכמו שהרב רא"ם אמר, המעלה הגדולה בישיבות ההסדר היא לא רק התקופה שלפני השירות הצבאי, אלא גם זו שאחרי השירות. כיוון שבין 60 ל-70 אחוז מהבוגרים בהסדר ממשיכים בחיי המעשה, אנחנו רוצים שהם ייצאו 'אכפתניקים', שישמשו דוגמה אישית כבוגרי ישיבה. מי שיוצא לאזרחות ישירות מהצבא, 'נזרק' לחיים ממקום שאינו מקום של תורה, ויש לזה השלכות לא פשוטות. בעוד שאצל בוגרי ההסדר יוצאים לחיי המעשה לאחר תקופה ממושכת בחיק הישיבה. השנתיים הללו מעניקות אופק רוחני גבוה של אחריות לאומה ולעם ישראל, של אכפתיות לערכים הבוערים בחיינו. איפה עוד אפשר לרכוש ערכים כאלה אם לא בישיבה?"
הרב ג'יאמי: "הערך המרכזי בעיניי הוא להיות עבדי ה'. המושג הזה כולל בתוכו עולם כל כך רחב, שהרי מי שהוא עובד ה' באמת לא יכול להיות אדם פרטי, ולכן המושג הזה כל כך חשוב. העולם הערכי שלנו מיטלטל, וכפי שכולנו יודעים התהליך מתרחש גם בתוך הציבור שלנו. אבל כשאתה מרגיש עבד ה' אתה מחובר לערכים של הקב"ה, וזה דבר נצחי ויציב שלא משתנה. המונח הזה מקיף לא רק את לומדי התורה אלא גם את אנשי המעשה, וכך כולם יכולים להגיע למדרגה של עבדי ה'".
הרב רא"ם: "למען האמת, אני כלל לא מבין את השאלה. האם תורה וערכים הם דבר נפרד? התורה כוללת את הכול, 'תורת ה' תמימה משיבת נפש'. הרבה מוטרדים, ובצדק, מהעולם המודרני שבו האדם שקוע מאוד בעצמו. אבל לפעמים הוא יכול להיות שקוע באצטלה של רוחניות, מחפש את האות המיוחדת שלו בתורה, את שורש נשמתו. נראה שיש כביכול איזה מתח בין הכלל ליחיד, ולכן אני רוצה לומר משהו מהותי על הדור שלנו. קודם כול, אין דבר כזה תורה פרטית. מעמד הר סיני לא נאמר למשה רבנו. התורה ניתנה לשישים ריבוא, ואם היה חסר ולו אחד מעם ישראל, לא הייתה ניתנת התורה. המשמעות לימינו היא שבניין כלל ישראל מורכב מצירוף הייחודיות של כל אחד ואחת. אם יהודי אחד לא לומד תורה, נוצר חיסרון בתורה של כנסת ישראל כולה. הרב קוק כתב שאדם שלומד תורה עושה חסד עם כל ישראל, כי בכך הוא ממלא את השליחות שלו. אז כמובן שכל אחד צריך למצוא את האות שלו בספר התורה. ועם זאת, הוא חייב להיות מחובר לכלל. אם הוא ימצא את האות ויגזור אותה עם סכין יפני, ספר התורה כולו פסול.
"גילוי הייחודיות של כל אחד נועד אם כן על מנת שהוא ימלא את קיומו ביקום. בקום המדינה הייתה עבודה של מסירות נפש והתבטלות, ואילו בדורנו מתעורר צורך אחר, שכל אחד יגלה את ייחודיותו ויאיר את ההארה המיוחדת שלו בתורה כדי שהיא תבנה את כלל ישראל. היתרון של ריבוי הישיבות לסוגיהן ולגווניהן בדור שלנו שהוא מאפשר לכל אחד למצוא את המקום שבו מתגלה החלק שלו בתורה, על מנת לפעול למען הכלל".
רק כשרון, רק רצון
ועכשיו יש לי שאלה קצת קשה. למי לדעתכם ישיבות ההסדר לא מתאימות?
הרב וידר: "זו באמת שאלה קשה. אני חושב שישיבות ההסדר מתאימות לכל אחד, למעט מי שליבו לא פתוח לקבל. החוכמה היא בלב, ואם אין לאדם לב לקבל, הייתי חושב פעמיים אם הוא מתאים. מי שרוצה לקבל ויש לו רצון להתעלות ולהתקדם, יצליח גם אם הוא פחות מוכשר".
הרב ג'יאמי: "זה כמו לשאול למי התורה לא מתאימה. כמו שנאמר פה קודם, ברוך השם יש הרבה ישיבות הסדר, כל אחת עם הגוון המיוחד שלה, כך שאינני חושב שיש מישהו שאף ישיבה משום סוג לא תתאים לו. ואם יש מישהו כזה, אולי אנחנו צריכים להוסיף עוד סוגים של ישיבות…"
הרב רא"ם: "לפני שנים, כשישבתי שבעה על אימי, הגיע לנחם אותי מחנך בבית ספר שקולט את כל הנפלטים ממוסדות החינוך. הוא סיפר שאחד התלמידים שלו ביקר אצלנו בישיבה, ואמר לו כך: 'יום אחד החלטתי לטבול במקווה. הבגדים שלי היו מלוכלכים, וחשבתי שאין טעם בטבילה. בסוף החלטתי בכל זאת לטבול, וכשיצאתי ראיתי שמחכים לי על הקולב בגדים נקיים ומגוהצים. שמחתי, אלא שאחרי חמש דקות הבגדים נעלמו'. זו הייתה הדרך של אותו נער לספר למחנך שהוא מאוד התרשם מהישיבה שלנו, אך לא התקבל אליה. עניתי למחנך כך: קודם כול, מבחינתי התלמיד הזה התקבל לישיבה בזה הרגע. אבל אני רוצה לבקש ממך שתשב בינך לבין עצמך ותחשוב, האם לדעתך הישיבה שלנו מתאימה לאותו תלמיד? אם כן, לך והודע לו שהוא התקבל. אך אם גם אתה חושב שהישיבה לא מתאימה לו, בוא נחפש לו מקום אחר שיתאים יותר.
"צריך לומר את האמת, עולם הישיבות נדרש לזהירות יתרה מיוהרה. אני תמיד אומר שאצלנו אין תלמיד שלא מתקבל, יש ישיבה שלא מתאימה. אנחנו מקפידים שתלמיד לא יקבל תשובה שלילית, ואם לדעתנו הישיבה לא מתאימה לו אז נמצא דרך לדבר עם הרב שלו וביחד נמצא פתרון. עצם הרעיון של בחינת קבלה הוא לא דבר פשוט, הרי התורה שייכת לכולם. ואנחנו יודעים שמשה רבנו לא היה יכול לקבל את התורה עד שהייתה הארת פנים בינו ובין אהרון, 'וראך ושמח בליבו'. וכך גם בימינו, אין מתן תורה בלי שיש מקום לכל יהודי. התורה לא שייכת רק לאינטלקטואלים או לצדיקים מסוג כזה או אחר, אלא לכל אחד. לכן צריכה להיות הארת פנים גם בין הישיבות, שבכל אחת ידעו לזהות אם תלמידים מסוימים מתאימים יותר למקום אחר ויפרגנו זה לזה.
"כשהרב ליכטנשטיין הגיע לארץ והקים את ישיבת הר עציון, הוא התלבט איך לבחון את מי שביקש להתקבל. לא היו אז הרבה ישיבות, והייתה גם יוהרה של התקבלתי/לא התקבלתי. הוא הלך לשאול את הרב הוטנר ואת הרב אהרן סולוביצי'ק. הרב הוטנר אמר לו לבדוק רק כישרון, ואילו הרב אהרון סולוביצ'יק אמר לו לבדוק רק רצון. ואני חושב ששאלת הרצון היא שאלת המפתח. איך מעוררים את הרצון? בלי ספק, זו העבודה הכי קשה שאנחנו עמלים עליה יום ולילה. התפקיד שלנו הוא לעורר את הרצון של כל התלמידים כולם".
צא לדייט עם התורה
בשבועות הקרובים יגיעו מאות תלמידים לשבו"ש, כדי להתרשם מהישיבות שלכם. מה לדעתכם הם צריכים לחפש? איזה שאלות הם צריכים לשאול?
הרב וידר: "עד כמה שזה נשמע פשוט, לפני הכול כדאי לבחון בצורה שכלית וקרה את המעלות והחסרונות של הישיבה ביחס אליהם. מעבר לכך, חז"ל הורו לנו דרך מופלאה במציאת מקום לימוד – 'אין אדם למד תורה אלא ממקום שליבו חפץ'. הקב"ה נתן בנו אינטואיציה פנימית שמשלימה את השכל, איזה צד של רוח הקודש שמאפשר לנו לדעת מה היא האמת הנכונה עבורי. נכון, זו ישיבה מצוינת וזו ישיבה מצוינת, אבל מה מתאים לי? לך למקום שמתאים לך, שבו אתה מרגיש שהפנימיות שלך תתעלה. אנשים לפעמים מחפשים ומתלבטים, והנקודה הפנימית של הרגשת הלב היא דבר מהותי שאני ממליץ לשים אליו לב".
הרב ג'יאמי: "לפעמים אני שואל בחור שמגיע להתרשם מהישיבה, 'היית פה יומיים־שלושה, האם זה עשה לך יותר חשק או פחות חשק להתחיל את הישיבה?'. לפעמים שאלה כזו יכולה לתת לו את האינטואיציה, ולהבין אם אכן נוצר אצלו 'קליק' למקום המסוים הזה".
הרב רא"ם: "הגמרא אומרת שאסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה. וברמה מסוימת, יש נישואין גם עם התורה. מי שרוצה ללמוד בישיבה צריך 'לצאת לדייט' איתה. אני רואה אנשים שמגיעים ובקושי שוהים בישיבה. בשביל שתהיה האינטואיציה הזו שדיברו עליה, אדם צריך לשבת, ללמוד, להיכנס לשיעור. זה לא דבר נורמלי שאדם מגיע רק לְשבּת. יש ימי עבודה, ויש שבת. מן הראוי להיות גם כאן וגם כאן".
במקום שלא מזיעים, לא נבנה קשר
עם כל השבחים שאפשר וראוי לקשור לעולם הישיבות, יש עליו גם ביקורת. ואחת מהן היא שהתורה שלומדים בישיבות ההסדר אינה מכינה את התלמידים כראוי לצבא ולחיי המעשה. העיסוק האינטנסיבי בגמרא, בסוגיות בעיון ובהלכה, לא תמיד נותן מענה קיומי לשאלות החיים הבוערות. איך אתם מתמודדים עם האתגר הזה?
הרב וידר: "פגשתי פעם אצל הרב הראשי קצין בכיר שבא אליו באיזה עניין אישי. הוא התעניין מה אני עושה, ואמרתי שאני מלמד בישיבת הסדר. הוא שאל אותי: 'מה אתם עושים שם לחבר'ה שהם באים לצבא ומיד מתנהגים כמו חיילים, בעוד ששאר הנוער צריך כמה חודשים עד שהם רוכשים את החיילוּת?' זה היה לפני כעשר שנים, ובאמת מאז הצבא עצמו התחיל פיילוט שמאפשר לבני הישיבות להתחיל את השירות עצמו בשלב יותר מאוחר של המסלול. כל החיילים מתחילים בתאריך מסוים, והם מגיעים כמה שבועות אחרי. מדוע שהצבא יעשה דבר כזה? מפני שהצבא עצמו הפנים שתקופת הישיבה מעצבת אישיות אחרת.
"אני חושב שהדבר קשור למשמעת העצמית ולמידת ההכנעה שלימוד התורה וההתמסרות מחדירים באישיות. אחרי הכול, הצבא כולו בנוי על היכולת לקבל ולשמוע פקודה, והתורה בונה לאדם את הדבר הזה, 'נעשה ונשמע'. זו לא התבטלות מתוך צייתנות, אלא התמסרות מתוך אידיאל. ההכנות הרוחניות, האידיאליסטיות, התורניות, הדיבורים על 'בכל דרכיך דעהו', מציאת יעוד בעבודת השם גם בצבא, גם ברכישת מקצוע וגם בעבודה במקצוע עצמו, כל אלה מכשירים את הנפש. נכון שלא כולם מפנימים את זה במאה אחוז, אבל המגמה קיימת. מעבר לכך, חשוב לדבר על הדברים בצורה אותנטית ואמיתית. בימינו, כשהכול פתוח והתלמידים מקבלים את המידע מבחוץ ולא מאיתנו, חייבים, בנוסף לעמל התורה ובניית מדרגת עבד ה' וגדלות וכלליות ויראת שמיים, לדבר איתם במקום שבו הם נמצאים, על שאלות החיים שעולות אצלם. כדאי שיקבלו זאת מצינור שמגיע מהר סיני ולא ממקורות אחרים".
הרב ג'יאמי: "אני נוהג לומר לתלמידיי שהדבר הכי חשוב בהכנה לקראת הגיוס זה לימוד גמרא בעיון. ולמה? מכיוון שהנקודה המרכזית שתמשיך איתך בצבא ותשמור עליך מבלבולים היא קשר חזק לבית המדרש, לישיבה, לרב שלך. ואיך בונים קשר חזק? איפה שלא מזיעים לא נבנה קשר, וכשאדם לומד גמרא בעיון זו הזיעה הכי גדולה. ועם זאת, אין ספק שלימודי אמונה הם יסוד חשוב של כל המהלך האמוני והרוחני, ומי שלומד אמונה בונה לעצמו יציקה רוחנית שתיתן לו יסודות חזקים במקום שרוחות חזקות מנשבות. ובכל זאת, אני סבור שדווקא הקשר החי והיציב לבית המדרש, לרב ולאמונה שבנה בעצמו, הם המקור לכל הברכה שתהיה לתלמיד כל החיים".
הרב רא"ם: "אני רוצה לחזק את השאלה שנשאלה, כי זו שאלה רצינית ביותר. אדם אכן יכול ללמוד הרבה תורה, ובכל זאת התורה תישאר חיצונית לו. לצערי אני מכיר אנשים כאלה. איך דואגים שהתורה לא תהיה זרה וחיצונית לאדם? מטמיעים אותה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים. שהרי אם אני אכין אותך להתמודדות של מחר, מחרתיים עלול לצוץ משהו אחר שלא הכנתי אותך אליו. עם זאת, ברור שצריך גם להתכונן לדברים מעשיים ואני חושב שעושים זאת בכל הישיבות, אבל לא די בכך. כשדוד המלך ברח מחרב שאול, הוא הגיע לשמואל וסיפר לו את כל אשר קרהו. והגמרא אומרת ששניהם, דוד ושמואל, ישבו יחד ברמה ועסקו בתכנון בית המקדש. למרות שדוד נרדף על ידי שאול, ושהמלכות שלו בכלל לא יצאה אל הפועל, ומעבר לכך היו לו צרות יומיומיות לא קטנות, האופק שלו היה למצוא מקום במציאות לבית הבחירה. לשם הוא כיוון. וכל אחד ראוי שילמד מדוד ויכין לעצמו אופק שאליו הוא מכוון, 'לשם אני רוצה להגיע'.
"על שמואל עצמו כתוב שהוא שכב בהיכל ה' אשר שם ארון האלוקים. והמפרשים שואלים, איך זה יתכן ששמואל שכב בהיכל ה', הרי אפילו לשבת בעזרה אסור, אז קל וחומר לשכב? המלבי"ם מסביר דבר נפלא: שמואל שכב שכיבה מחשבית. הוא לא שכב בהיכל ה' בגופו, הוא כנראה ישן בחוץ, אבל כל מאווייו ומחשבותיו היו בהיכל ה' אשר שם ארון האלוקים. אני הייתי רוצה שבחור שלמד בישיבה, בכל מקום בו הוא נמצא, בצבא, באקדמיה, בעבודה, שישכב שכיבה מחשבית ויראה את עצמו בהיכל ה', בבית המדרש. וצריך לדעת שבחור שמתיישב ושוקע בכל מאודו בסוגייה שאין לה קשר למציאות, שלא נוגעת לחייו ואולי היא אפילו לא מעשית, הכוח שלו להשפיע על המציאות הוא עשרת מונים מכל דבר אחר. כל המאוויים שלנו הם תיקון עולם, שהשכינה תשכון בתוכנו, ואת זה משיגים רק על ידי שקידה והתמסרות לתורה. ומי שלומד כך, יכול להגיע לגדלות בכל דבר שיעסוק בו".
דרישה מוסרית גבוהה מבחורי הישיבות
טענה נוספת שנשמעת כלפי ישיבות ההסדר היא שאין במסלול שוויון. מדוע שנער לא-דתי ישרת שלוש שנים מלאות, ואילו בחורי ההסדר ישרתו רק שנה ושמונה חודשים? איפה ההגינות?
הרב וידר: "את השאלה הזו נשאלתי על ידי חבר במלחמת לבנון הראשונה, זמן קצר לאחר קרב סולטן יעקב. 'אתה רוצה ללמוד תורה ואני רוצה ללמוד את כתבי שייקספיר, למה שלא יאפשרו גם לי?'. השאלה באה ממקום אמיתי שדורש בירור. השאיפה שאנו באים איתה היא שהשירות יהיה לא רק בצבא, אלא שנשרת את הקב"ה ואת עם ישראל כל החיים. לצערי אנחנו לא מספיק מאמינים בכוחה ובחשיבותה של התורה, שהיא זו שנותנת את העוצמה הרוחנית והגשמית לעם כולו, החל מראש הממשלה שצריך לקבל החלטות ועד החייל ששוכב במארב. מאז ומעולם עם ישראל ידע שהכוח שלו בא מבית המדרש, מלימוד התורה, שבלעדיה לא היה נברא העולם. כמו שאומר הכתוב, 'אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי'. בציבור שלנו צריך חינוך עמוק לערך התורה כי מעריכים מאוד את הקצין ואת הלוחם, אבל לא תמיד את זה ששוקד על התורה יומם ולילה. כדי שנשרת את עם ישראל בכל תחומי החיים גם אחרי השירות הצבאי, צריך לימוד מעמיק של שנים רבות, שבסופו של דבר תורם לעם כולו".
הרב ג'יאמי: "כשאני שירתי בהסדר, בסוף המסלול החבר'ה ששירתו איתנו התחילו לדבר, 'איך זה שאתם עוד מעט הולכים ואנחנו נשארים?'. התשובה הגיעה דווקא מאלה שלא היו בינ"שים, שאמרו 'אלה עשו בתשעה חודשים מה שאתם לא תעשו בשלוש שנים'. למה הוא התכוון? חייל שמשרת בצבא ויודע למה הוא עושה את מה שהוא עושה, השירות שלו נמצא ברמה אחרת לגמרי. אני לא אומר שאין אנשים שאינם בוגרי ישיבות שלא מרגישים כך, אבל כשאתה מעמיק בתורה אתה מבין הרבה יותר את ה'למה'. אני מרגיש שגם בתוכנו, בתוך ישיבות ההסדר ובכל הכנסים שאנחנו עורכים, התגובה שלנו היא התגוננות בלתי פוסקת על כך שאנחנו לא עושים מספיק צבא. ואני אומר, צריך להפסיק להתגונן. ברוך השם אנחנו זוכים לשרת את המדינה בכל תחומי החיים, לא רק בצבא. גם ובעיקר בלימוד תורה, והלימוד הזה הוא תרומה לא פחות משמעותית משירות בפועל. לכן אנחנו צריכים להיות מלאים בעוז ובאמונה שאנחנו עושים ותורמים את הכול בכל מכל כל". הרב רא"ם: "הנחת היסוד שלי היא שיש תביעה מוסרית גדולה מבחורי ישיבות ההסדר. בחור שאינו לומד בהתמדה, אין לו זכות להיות בישיבה ולשרת פחות חודשים. כל מה שאמרו רבותינו על הערך האדיר של לימוד תורה, זה רק בתנאי שהבחורים אכן מתמסרים ללימוד תורה, אחרת זו בעיה קשה מאוד. אני לדוגמה לא מוכן לחתום לאף בחור על קיצור שירות לטובת לימודים אקדמאיים. העיקרון אומר שאנחנו צריכים לשרת יומם ולילה, ולכן בחור שאינו שקוע בלימוד צריך לחזור לשירות. הביקורת נובעת מכך שחלק מהבחורים לא לומדים בשלמות, ולכן מותר וצריך לומר שיש תביעה לנהוג כך. אני אומר במפורש ומתפלל שאנשים ילמדו ויעבדו את ה' בצורה גדולה. מעבר לכך, אני חושב שיש הצדקה מוחלטת לשירות ההסדר. יש אצלנו בישיבה ר"מים ששירתו כמ"פים וכמג"דים, שאם לא היו מגיעים דרך ישיבות ההסדר, עם ישראל היה מקבל מהם הרבה פחות. העובדה שהם גם משרתים במילואים וגם מלמדים וגם פועלים לטובת כלל ישראל, זו תוצאה של החינוך לשלמות ונתינה בכל דרכי החיים. כולנו צריכים להיות גדולים בכל מקום, ואני מתפלל שכולנו, ראשי הישיבות והתלמידים, נעמוד בדרישה הגבוהה הזו,
