יש מספר תמונות מהגירוש מגוש קטיף, שנדמה שנצרבו חזק בזיכרון של כולנו. אחת מהן, היא הישיבה בצורת מגן דוד – ישיבת נווה דקלים, ישיבה שזו לא הפעם הראשונה בה היא חוותה פינוי. מאז הקמתה עברה הישיבה מספר גלגולים וטלטלות, עד שהגיעה למשכנה הנוכחי בעיר אשדוד. לקראת יום השנה לעקירת גוש קטיף שוחחנו עם הרב דוד גבריאלי, ראש הישיבה אז והיום, וביקשנו לשמוע מעט מן הזכרונות, החוויות, התחושות שמלוות מאז, והחלומות להמשך הדרך.
"הישיבה הוקמה לראשונה בימית", פותח הרב גבריאלי, "בשנת 1976 למניינם, לאחר מלחמת יום הכיפורים, וסביבה הוקמו מספר מושבים. האזור היה אז חילוני מאוד, והרב נריה זצ"ל יזם את הקמת ישיבת ההסדר דווקא שם. כ-6 שנים התקיימה הישיבה, בראשותו של הרב ישראל אריאל, עד העקירה מימית, אז עזב הרב ישראל את הישיבה, והחליף אותו אחיו הרב יעקב אריאל. באותה תקופה החלה ההתיישבות בגוש קטיף, והישיבה היוותה חלק משמעותי מהקמתו של היישוב נווה דקלים, יחד עם משפחות של אברכים ורבנים מהישיבה, ואז גם נבנה המגן דוד והמבנה המפורסם.
"עם הזמן, כ-100 מבוגרי הישיבה קבעו את חייהם בישובים שונים בגוש קטיף, ולישיבה הייתה תרומה משמעותית מבחינת ההתיישבות באזור. כעבור 10 שנים, בשנת 1992 נבחר הרב יעקב אריאל לכהן כרבה של העיר רמת גן, והרב יהודה זולדן נבחר להחליף אותו. אך בשנים אלו הישיבה חוותה משבר מסויים, התלמידים התמעטו והיו בעיות ניהוליות בתפקוד המקום. ואז, מזכ"ל בני עקיבא בזמנו – הרב דרוקמן, ביקש מהרב ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות, עזרה בניהול הישיבה.
"בתחילה, הסכים הרב ויצמן לאמץ את הישיבה כשלוחה של ישיבת מעלות, וביקש ממני לעמוד בראשה. בתחילת דרכה החדשה של הישיבה היה הרב ויצמן ראש הישיבה הרשמי, והיה מגיע לישיבה פעם בשבועיים, אבל כעבור כשנה וחצי הקמנו עמותה עצמאית והתנתקנו מהישיבה ומאז אנחנו ישיבה עצמאית, אף שבוודאי שברוח אנו יונקים מהתפיסות של ישיבת מעלות. הרב יהודה זולדן, שהיה ראש הישיבה לפניי, נותר בישיבה כראש הכולל, ועבדנו ביחד כל השנים ביחסים טובים ועבודה משותפת ב"ה".
הרב גבריאלי נולד בחיפה ולמד בישיבה התיכונית כפר הרא"ה אצל הרב נריה, בישיבת הגולן ובישיבת מעלות. ב-27 השנים האחרונות הוא עומד בראשות ישיבת ההסדר נווה דקלים, כשמתוכן כמעט 10 שנים היו בנווה דקלים והשאר לאחר מכן. "עד אז", הוא מספר, "נקראה הישיבה ישיבת ימית, ומטעמים טכניים החלפנו את השם לישיבת נווה דקלים. אולם מבחינתנו זו אותה הישיבה, הבוגרים של ישיבת ימית הם בוגרי הישיבה לכל דבר, ויש לנו כנסים ומפגשים איתם במהלך השנים".
החיים בגוש
החיים בגוש קטיף, מספר הרב דוד, לא תמיד היו פשוטים: "באחד הימים ישבתי בפינת האוכל בבית עם שתי הבנות שלי, ופתאום נפל לנו קסאם בתוך הבית. בסייעתא דשמיא הוא נפל על הספה ועשה בה חור, והתגלגל למרחק מטר וחצי מאיתנו, אבל לא התפוצץ. זה כמובן אירוע אישי של הודאה על נס, אבל זה קרה אז כמעט בכל בית שני. לא היה אז ממ"ד בבתים, ולא היו עדיין צבע אדום והתרעות מראש, היינו שומעים את הטיל נופל ואז יודעים להתחבא. זה היה מבחן גדול של אמונה, בכל נסיעה היינו אומרים פרק תהילים ולא ידענו כמה יחזרו ומה יהיה".
ומצד שני, מסתבר שהייתה במקום גם ברכה גדולה: "החקלאות במקום הצליחה בצורה מדהימה, החקלאים סיפרו שכשבאו ליישב את המקום בהתחלה, הערבים אמרו להם שיצמחו להם שערות בכף היד לפני שיצליחו לגדל משהו. הכל היה חול מסביב, אבל התושבים בנו והצמיחו שם דברים מופלאים. לאחרונה שמעתי על אדם שעוד נמצא בקשר עם הפועלים שלו, והם מספרים שמאז שעזבנו שם הם ניסו להמשיך להפעיל את אותן החממות ואותן המערכות וזה פשוט לא מצליח להם, זו הייתה ברכה של הקב"ה לעם ישראל. היה שם חיבור מדהים בין שמים וארץ. הרגשנו שענני כבוד סוככים על המקום ומגינים עלינו, ומבחינה זו הגירוש היה מפתיע, כי התחושה הייתה שהקב"ה שם איתנו".
תקופת הגירוש
עם הזמן התברר כי הברכה הגדולה באחיזה היהודית במקום עומדת בפני סכנה מכיוון בלתי צפוי. הרב דוד נזכר בתקופה הלא פשוטה שסביב העקירה מגוש קטיף. "בחודשים שלפני הגירוש, ניצבה השאלה לפני המוסדות: האם להתכונן כבר למעבר עצמו ולקבל עלינו את הדין? קיבלנו פניות מגורמים שונים שרצו לעזור לנו לסגור עיסקה במקום אחר לפני העקירה. אבל כמו רוב התושבים, היינו בעמדה שאנו נשארים בגוש עד הסוף, מבלי לארוז ולעשות הכנות מוקדמות, מתוך אמונה שגם חולה אנוש לא קונה כבר תכריכים. חז"ל אמרו, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים".
באמת חשבתם שהגירוש לא יתרחש?
"היינו מציאותיים והבנו שזה יכול לקרות לפי המציאות הריאלית, אבל עשינו את ההשתדלות שלנו מבחינת מאמץ האחיזה במקום, ומבחינת הניסיון לגייס את עם ישראל למאבק שלנו. לא מדובר על מאבק כוחני אלא על מאבק ערכי, כדי שבסוף אולי ייווצר בעזרתו קול של התנגדות פנימית אמיתית לגירוש. היו אז הרבה מבצעים של פנים אל פנים, השרשרת האנושית, ועוד פרוייקטים שונים שהישיבה הייתה שותפה בהם.
"היו לנו גם כנסים עם התושבים ומנהיגיהם, אנשי המעשה והרבנים, ושם לא נאמרו משפטים כגון 'היו לא תהיה'. היו אמונה ותקווה גדולה, תפילות עצומות ופעילות בשטח כאמור, אבל תושבי הגוש היו אנשים מאוד מעשיים, לא מדובר באיזה הלך רוח 'רחפני' או באמונה עיוורת. אלו אנשים המחוברים לקרקע ובזכות זה החזקנו שם כל השנים, למרות הקשיים העצומים שהיו מבחינה בטחונית, פיגועי הירי והקסאמים שכולם זוכרים. התושבים היו חקלאים ואנשי מעשה וגם אנשי תורה ורוח, כך שהחיים של כולנו יחד היוו חיבור חזק למציאות, ואף אחד לא הכחיש את ההיתכנות שהגירוש יקרה.
"האמירה שלנו הייתה, שבדרך הטבע זה הולך לקרות. אבל הבהרנו שעד שזה לא קורה זה לא קורה, ואנחנו פה ומאמינים, ומי יודע מה יהיה בסוף. זה מבחן קשה מאוד ולא לכולם זה היה פשוט, אבל בסוף אנשים לא נרתעו".
העקירה
הרב גבריאלי משתף בקשיים של אירועי העקירה: "הכאב היה על חילול ה' במהלך הזה, על עם ישראל שמוותר על חבלי הארץ שלו, ועל הבעיות המדיניות והבטחוניות שהיו בכך. אבל הכאב הגדול ביותר הוא מהבחינה האנושית, על התושבים, חברים ושכנים שלנו, שהפרנסה שלהם נפגעה באופן קריטי. אדם בשנות ה-50 לחייו שנאלץ לעזוב את העבודה שלו, כאשר פעמים רבות מדובר בעבודה שלא ניתן להעביר למקום אחר, ובגיל בו קשה מאוד להתקבל לעבודה ולהתחיל בעסק חדש, ובטח שקשה לגייס לכך כוחות נפש. מפונים רבים נפגעו באופן משמעותי, ולא הייתה לכך התייחסות בבג"ץ, בין כל הדיבורים על זכויות האדם. בזמנו, העקירה מימית הייתה תהליך שארך כארבע שנים, ובינתיים בנו למפונים יישובים שלמים, בתים, מפעלים והכל, ופה עשו את זה במחטף של כמה חודשים.
"כששאלתי את החייל שפינה אותי מהבית לאן אני הולך מכאן", מספר הרב דוד, "הוא ענה לי: 'אני לא יודע, התפקיד שלי הוא בסך הכל שתעברו את מחסום כיסופים'. אלפי תושבים התפזרו בכל מיני בתי מלון, זו סיטואציה קשה מאוד, זה לא מקום שאפשר לנהל בו משפחה, בטח שלא במשך תקופה ארוכה. לאן נעלמו כל זכויות האדם במקרה הזה, כשאנשים נפגעים כלכלית, משפחתית, נפשית?", הוא תוהה.
"זה עוול שעדיין לא מתוקן מספיק במדינה, ויש בנו הרבה כאב. אבל מה שאנחנו למדנו מכך, הוא שאנו לא קובלים על הרשעה אלא מוסיפים טוב בעולם, ועושים את מה שאנחנו יכולים. ב"ה בסופו של דבר, עם כל הקושי, הוקמו מאז המון ישובים חדשים, ופותחו חבלי ארץ שוממים לגמרי שמשגשגים היום, בחלוצה, חבל לכיש או ניצן. המהלך האלוקי היה כנראה לצאת ולהשפיע על המציאות בגוש קטיף למשך תקופה מסויימת, ובעז"ה עוד נשוב לשם".
יש באמת רצון לחזור לשם? זה משהו שמדברים עליו בפועל?
הרב דוד: "יש קבוצה של אנשים שמתעסקים בזה. כל שנה בח' אלול (היום בו צה"ל יצא מגוש קטיף) הם נפגשים, צופים על הגוש, מביאים את הילדים והנכדים, ומתגעגעים יחד ליום בו נחזור לשם. האם כולם חולמים על כך כל היום? ודאי שלא, התושבים בגוש היו מאוד מגוונים, במדובר בקשת רחבה של הציבור, מאידיאליסטים ממרכז הרב ואנשי ההתיישבות, דרך הרבה אנשים רגילים מעיירות שונות בדרום ובאזור שבאו לחיות בלי יותר מדי הצהרות. כשהם היו שם, זה היה מרומם והם היו מאוד שותפים, וכשגורשו עברו לחיות במקום אחר".
התחנה הבאה
הרב דוד מתאר את הסיטואציה הלא פשוטה, כאשר בסופו של הפינוי הוא מוצא את עצמו ניצב ליד משאיות שבהן מאוחסן כל הציוד, וקבוצת תלמידים שואלת אותו: מה עכשיו? לאן להגיע בא' אלול, ממש בעוד מספר שבועות?
"לאחר הפינוי", מספר הרב, "קבענו את משכננו הזמני למשך כשנתיים בישיבה התיכונית כפר מימון. היה עלינו להחליט לאן פנינו מועדות. ופה הייתה התלבטות קשה, מכיוון שקיבלנו פנייה משכנינו וחברינו, תושבי נווה דקלים שהתגוררו בניצן, שביקשו שנבוא לבנות את הישיבה שם. ומצד שני היו 15 ערים שונות ברחבי הארץ שמהן פנו אלינו מתוך רצון שנקים בהן את הישיבה, מראשי ערים ועד תושבים שונים בתפקידים כאלו ואחרים שהביעו את הרצון שנבוא: עפולה, קרית גת, בית שאן, פרדס חנה, חיפה, תל אביב ועוד, מקומות שב"ה ברובם כבר יש היום ישיבות.
"קודם כל, זה לימד אותנו על הצימאון הגדול שיש לכך בארץ. ומבחינת חשבון הנפש הפנימי שלנו והמחשבות על מה שקרה, ניסינו להבין מה בכל זאת האמירה שהקב"ה רוצה שנלמד מהגירוש. התחושה החזקה שלנו הייתה, שאם חשובים לנו הערכים של זהות יהודית במדינה והחיבור העמוק של העם לארץ ישראל, אז לא מספיק שיהיו מתיישבים המהווים חלוץ לפני המחנה כמו בגוש קטיף, אלא שעלינו לדאוג שבכל הארץ וברחבי כל החברה הישראלית יהיה חיבור לדרך שלנו של תורת הגאולה, תורת ארץ ישראל, ושתהיה הזדהות עם כל המהלך של מרן הרב קוק זצ"ל. לשם כך הרגשנו שצריכים בפועל לגור עם האנשים האלו, ולא רק לבוא אליהם הביתה כשיש איזו מצוקה.
"כשקיימנו מפגשי פנים אל פנים לפני הגירוש, היו שאמרו לנו – מה נזכרתם לבוא עכשיו? איפה אתם ביום יום, בערבות החברתית ההדדית והרוחנית? רוב הזמן אנחנו בכלל לא רואים אתכם. הרגשנו שלא מספיק לפגוש את עם ישראל רק במילואים או בעבודה, עלינו להיות ממש שכנים שלהם. לא מדובר במקום של התנשאות, במחשבה שאנו יותר טובים ושאצלנו כל האמת, אלא מתוך ערבות עם העם, מתוך חיבור ושותפות והבנה שאנחנו עם אחד ואנחנו מקבלים אחד מהשני, עוזרים אחד לשני ולומדים אחד מהשני.
"לכן, עם כל הצער שבכך, החלטנו שלא לגור עם השכנים והחברים שלנו בניצן, כי אין להשוות בין תפקידה של ישיבה ביישוב דתי של 300 משפחות, לבין העיר אשדוד שבה גרים כ-250 אלף תושבים, עיר שבה לא היה בזמנו אף מוסד משמעותי של הציונות הדתית. מה גם שבאשדוד היו לנו זכויות מסויימות בגלל הגירוש, שטח ועזרה בפיתוח מהעיר. ראש העיר שותף לכל המהלך הזה והוא מאוד שמח בישיבה ובהמצאותה פה, וגם ראש העיר הקודם שלא היה יהודי חובש כיפה, שמח וראה בצורה חיובית את ההגעה שלנו לעיר, ותרם לכך באופן משמעותי.
"מעניין שממש בשבועות האחרונים יצא לי לפגוש כמה חברים מניצן, וכל אחד בנפרד אמר לי את אותו משפט: בהתחלה מאוד כעסתי עליכם שאתם לא באים איתנו לניצן, אבל היום כשאני מסתכל על זה אני אומר חד-משמעית: עשיתם מה שנכון ומה שצריך, אתם מייצגים אותנו ואתם שליחים שלנו שם. זה היה מחזק מאוד לשמוע את זה, אף שזו הייתה האמת הפנימית שלנו ועמדנו מאחוריה, שמחתי שאנשים הבינו שעם כל הצורך שלהם, הקהילה שם מספיק חזקה, והם ראו את התמונה כמונו.
"פה באשדוד, יש להימצאות שלנו חשיבות רבה בצורה פשוטה, טבעית ויומיומית. אני חווה את זה דרך הישיבה, אבל גם מסביב – בערבות החברתית עם הגמ"ח שבישיבה, או ארגון 'חסדוד' שבו כמה משפחות מהקהילה אימצו אנשים שקשה להם כלכלית ותושבים זקנים ועריריים שזקוקים עזרה. יש חונכויות בישיבה לילדים ממשפחות עם קשיים, ויש נשים שיוצאות ממקלט לנשים מוכות ובני הישיבה חונכים את הילדים שלהן. לעיתים לשבת עם ילד כזה פעם-פעמיים בשבוע, לעזור לו בשיעורי בית או לשחק איתו, זו עזרה משמעותית ביותר.
"בשדה הרוחני והחינוכי יותר, יש לנו פרויקט מדהים שקיים כבר כ-7 שנים – יש בית ספר יסודי ממלכתי ממש בצמוד לישיבה, ולפני 7 שנים המנהלת ביקשה מאיתנו שיהיו חברותות לתלמידי כיתה ו' עם בני הישיבה. שאלתי אותה מה היא רוצה שיהיה שם, והיא אמרה לי בצורה פשוטה: יהדות, ערכים, ציונות. זו דוגמה למשהו שהוא תוצאה של שכנות, זה לא היה קורה אם היינו במרחק נסיעה משם. ככה בתחילת סדר בוקר באים לשעתיים קבוצה של חבר'ה, וכל אחד לומד קצת עם כמה ילדים. בצורה זו הבחורים משפיעים ונותנים, וגם הם עצמם סופגים מהחוויה ומתחברים לחברה הישראלית הרחבה עם כל היתרונות והחסרונות שלה, כפי שיש לכולנו. יש גם חבר'ה שמכינים ומלווים נערים לקראת הבר מצווה, או המשפחה שלנו למשל שליוותה בחורה שעברה גיור, תהליך שאינו תמיד פשוט. אתה חי בתוך עמך.
"שואלים אותי לפעמים, מה יקרה עם הישיבה באשדוד כאשר נחזור לגוש? ואני עונה, שנקים שלוחה נוספת של הישיבה בגוש ולא נפרק את הישיבה באשדוד, כי אז נחזור שוב לאותה הנקודה, שכולם הולכים לשם ולא חיים פה. נדאג לכך שיחזקו את ההתיישבות, אבל כל הזמן עלינו גם לזכור שבאותם אנרגיות וכוחות, על כל אחד שהולך לשם יש לשלוח מישהו לחזק את הקשר עם העם שבין חדרה לגדרה. לדאוג שהתושבים בארץ יפגשו לא רק חרדים אלא גם אותנו.
"בשנתיים הראשונות שלנו בעיר, כשהייתי נכנס לחנות היו אומרים לי שאני בטח לא מפה אלא ממרכז שפירא או מניצן, כי לא גרים פה אנשים כאלה. היה שכן שסיפר לי שיש לו 6 ילדים – 3 מהם חרדים שנשארו לגור באשדוד, שניים התרחקו מהדת וגם הם באשדוד, והיחיד שהוא אדם דתי לאומי – עבר לבית שמש, כי אין לו פה קהילה, ישיבה וחינוך. אמנם חשוב לומר שתמיד היו אנשים נפלאים באשדוד, היו סניפים של בני עקיבא ושל עזרא, והיו אנשים טובים שגרו פה בלי קולות וצלצולים עוד הרבה לפנינו. אבל ברור שככל שמגיעים יותר אנשים זה עוזר ונותן כוחות. יש לנו מנהל גרעין מעולה כיום, שהוא עצמו אשדודי, ולפני שנה וחצי הוא נהיה מנהל הגרעין לפלטפורמה לפעילות מטעם הישיבה, והוא מנחיל את הפעילות בעיר בצורה מדהימה – יום ירושלים ויום העצמאות, קייטנות לילדים, כנס נשים גדול ופעילויות לכל אורך השנה. אנחנו מנסים להיכנס מתחת לאלונקה ולעזור במה שאפשר".
מה החלום הגדול בסוף?
"שנראה מאות ואלפים מהציבור שלנו גרים פה בעיר, וההשפעה תהיה גדולה עוד יותר. בסוף זה גם עניין כמותי, וכל אחד כאן שיכול להיתקל בשכן ולשוחח איתו, או להגיד איזה דבר תורה בבית הכנסת כשמבקשים ממנו, נותן משהו מדרך החיים והתורה שלנו פה.
"סיפרה לי פעם אישה אחת, שבזכות אחת המשפחות מהישיבה יש לה עוד ילד. מה זאת אומרת? שאלתי אותה. היא סיפרה שיש לה 3 ילדים, והיא חשבה שהיא סיימה עם הסיפור הזה, ואז ראתה משפחה מהישיבה שהם שמחים ובטוב עם הרבה ילדים, ואמרה: אוקיי, זה אפשרי, אני רוצה גם ילד רביעי. שכנה אחרת של אחד מבני הישיבה סיפרה שהתחילה להדליק נרות שבת בזכותנו, אחרי שראתה במקרה מהחלון נרות שבת שהדליקו אצל אותה משפחה.
"בחיים, לפעמים אתה אפילו לא יודע מה הייתה ההשפעה שלך על מי שסביבך. אנשים שבסך הכל מגדלים משפחה גדולה ונעימה בצורה טובה, לא כאיזה פלא ומסירות נפש אלא כחיים פשוטים, גם לזה יכולה להיות השפעה מדהימה מסביב. אלו דברים קטנים, נגיעות בעם ישראל, וזה דבר שנצרך מאוד במיוחד כיום, כשאנו רואים את כל המתחים בחברה הישראלית".
מה היחס שלך להפגנות ולקרעים בעם בתקופה האחרונה?
"אני לא בטוח שיש ריחוק כל כך גדול כמו מה שהתקשורת מציירת בעזרת בעלי אמצעים כאלו ואחרים. אני חי ביום יום באשדוד ולא מרגיש איזו שנאה סביבי ואפילו לא ריחוק מסויים, יהודים מסורתיים רבים עדיין חיים במיקומים שונים על הרצף הדתי, וגם מבחינה לאומית לא מדובר פה על מיליונים שעוברים לשמאל. ההמלצה העיקרית שלי היא לצרוך פחות תקשורת ויותר חיים אמיתיים, לא לקבור את הראש בחול אלא לראות את האמת שנמצאת בחוץ. בסוף כאשר חיים ביחד, הצד השני כבר לא נראה כל כך מאיים.
"מבחינה מהותית, יש בכל דבר בעולם נקודת אמת ויש גם הרבה קליפות. אם נאמר שהכל קליפות, פספסנו את נקודת האמת ששם. אבל גם אם נאמר שהכל אמת אנחנו לא רואים את המציאות בצורה נכונה, כי יש גם הרבה דברים בעייתיים ולא נכונים. אני מסתכל על זה כך שאני מנסה להבין את גרעין האמת בדבר, ומנסה לגרש את הקליפות באמצעות מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך. לא דרך הפגנות חד פעמיות או מאבקים כוחניים, 'בואו נחסום להם את הכבישים בחזרה', אלא הפתרון שלנו הוא לגדל את עצמנו בצורה אמיתית ועמוקה, להגיע לפנימיות התורה שלנו ולבחון האם אנחנו חיים ולומדים מספיק בצורה כנה ואמיתית. ובמקביל לנסות להגיע לעם ישראל בשיח משותף ועשייה משותפת, בחיים יחד, וזה בסוף חזק יותר מהכל.
"כמובן, הפוליטיקאים עושים גם את העבודה שלהם, ועליהם לראות איך לפעול בשדה זה, ואם היה נכון לקדם הכל בצורה דרסטית כזו, או שכדאי לעשות זאת בצורה מאוזנת ותהליכית יותר. גם טקטית, אבל גם רוחנית, כי דברים גדולים באים לאט ולא בפיצוץ אחד. 'קמעא קמעא' אמרו חז"ל, לדברים לוקח זמן לחלחל, ואם רוצים לעשות הכל מיד ובכוח זו דרך קצרה שהיא ארוכה, זה נתקע בסוף ועלול חלילה גם לחזור אחורה נגדנו. אבל הדרך שלנו היא להאמין שאנחנו עכשיו בשלטון למשך תקופה ולא לרגע חולף, ועלינו לפעול יחד עם עם ישראל, ובמקביל נתחיל לקדם את מה שאנחנו מאמינים בו. הכאב שלנו בעקבות הגירוש מגוש קטיף, העוול שנעשה לנו והפגיעה בזכויות שלנו, לא אומרים שאנחנו מחפשים להחזיר להם עכשיו ולעשות הכל בכוח ובבת אחת".
אז מה גרעין האמת בתנועה הזו בעיניך?
"בדיוק נתקלתי בפסקה של הרב קוק על התרומה של האנרכיה לעבודת ה'. יש איזה נקודה פנימית שצועקת לחופש ושחרור, פריצת גבולות, שיש בה נקודת פנימית אמיתית, ואם זורקים את התינוק עם המים יכולים לפספס אותה.
"תמיד אפשר לומר: הנה, הם עשו לנו את זה כבר 30 שנה, ניצלו את הכוח מבלי להתחשב בנו. אז מה, אנחנו רוצים להיות כמוהם? יש לנו אמונה, ואנחנו פועלים בנחת וסבלנות, בשום שכל, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. אנחנו לא לבד פה, וכמו בצבא, אתה מסתער רק ביישור קו עם כולם. גם אם תיישב עשרת אלפים אנשים בגוש קטיף, בלי הגב של העם לא בטוח כמה זה יחזיק. וגם בשינויים אחרים, צריכים שיהיה לזה תמיכה וגב ולא במחטף. עם ישראל פועל וחי יחד, והביחד הזה, אם הוא לא יקרה זה לא יעבוד. יש איזה איזון שצריכים למצוא, ועלינו לקחת אוויר ולעשות את הדברים באורך רוח, לא ממקום של פשרנות אלא מתוך עוצמה ואמת, והבנה שהערך של כלל ישראל הוא הגדול ביותר".
