פסח כבר כאן, וההתרגשות גדולה. למרות שכולנו מכירים את הסוף הטוב של סיפור יציאת מצרים, הסוף האמיתי של הסיפור הוא אנחנו עצמנו. "אנחנו אלה פה היום כולנו חיים". החג הזה, על צפונותיו ורוממותו, מכוון לא אל העבר אלא אל ההווה. אנחנו משתחררים מהגלות, הפה-סח ומתחיל להתרגל לדבר גאולה. בני ישראל, כלומר אנחנו, מתלמדים לראות את הקדוש ברוך הוא עין בעין, ולשכוח את עייפות החומר שהתלבשה לנו על הגוף והנשמה. אין כמו הרב שמואל אליהו שליט"א, מרא דאתרא של עיר הקודש צפת, שרשתו פרושה והשפעתו ניכרת על מעגלים נרחבים, לשיחת חג פסח, כי הרב שמואל הוא יהודי שמדבר גאולה.
אנחנו מתיישבים לשיחה שבה מתאחדים דברי תורה הכתובים בספרים ודברי התורה המסופרים במציאות, זיכרונות משפחתיים ואישיים עם תהיות קיומיות, ואפילו זכינו להתווכח קצת בענייני עבודת ה' ולהתבשם מרוחו הרעננה של החג הקדוש שאנו עומדים על ספו.
הרב שמואל: "הרב אייל, אני רוצה לספר לך, שבמשך שנים ארוכות, עוד מהתקופה שלמדתי בישיבה, הייתה לי קושיא על המהות של פסח. הקושיא הלכה וגדלה עם השנים, אבל ברוך ה', זכיתי שכגודל הקושיא, כך גדל התירוץ ונעשה טוב יותר. חז"ל מספרים שאברהם אבינו אכל מצות בפסח, רבקה אמנו הכינה שני גדיי עיזים כקרבן פסח, ויעקב אבינו הביא ליצחק אבינו ארבע כוסות. כל האירועים האלו קרו עוד הרבה לפני יציאת מצרים! ממש התפלאתי – מה פתאום האבות חגגו את פסח, עוד לפני שהוא התרחש?
אחרי שנים, הבנתי שיציאת מצרים היא לא הסיבה, אלא היא בעצם התוצאה. זאת אומרת שעיקר העניין של ליל הסדר התרחש בעצם בברית בין הבתרים, שהייתה בליל הסדר- ט"ו בניסן. אז הקב"ה הבטיח לאברהם את ההבטחה על גאולת מצרים. ממילא, אברהם חוגג כל ימיו את ט"ו ניסן. לכן ביום הזה באים המלאכים לבשר לו על לידת יצחק, ולכן ביום הזה נולד יצחק. ולכן גם ביום הזה יצחק מבין שהוא צריך לברך את ממשיך הדרך שלו. היום הזה הוא היום של הברית. ממילא, התוצאה היא שביום הזה גם בני ישראל יוצאים ממצרים.
יהודי מתוק מהקהילה שלך סיפר לי שהוא נולד בצ'ילה, ובבית של ההורים שלו לא שמרו על שום סממן של יהדות, חוץ מברית מילה ומצות בפסח. אמנם אכלו גם חמץ, אבל העיקר שאוכלים מצות בפסח. הם ממש חיו כמו גויי הארץ. בכל זאת, בזכות שתי המצוות האלה, אחותו עלתה ראשונה לארץ והיא גרה בקיבוץ. אמנם היא המשיכה באותו סגנון, בלי לשמור שום מצווה חוץ משתי אלה, אבל הוא שעלה אחריה, היום עם כיפה ופאות, לומד תורה ומקיים מצוות. זה הכוח של הברית. מכוחה נולדנו, מכוחה ירדנו לגלות ומכוחה עלינו.
– יש לרב הסבר גם על המצות? הרי כל מצוות מצה באה בגלל "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ!"
הרב שמואל: גם המצות של יציאת מצרים הן לא הסיבה, אלא התוצאה. כל היציאה, כולל המצות, וכולל קריעת ים סוף- הכל נובע מהברית. כך כתוב במפורש, בפסוקים של 'ויברך דוד': "וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי… לָתֵת לְזַרְעוֹ, וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה" וכתוצאה מכך: "וַתֵּרֶא אֶת עֳנִי אֲבֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם וְאֶת זַעֲקָתָם שָׁמַעְתָּ עַל יַם סוּף". זאת אומרת, שכל העניין של יציאת מצרים הוא למעשה ביטוי של "וכרות עמו הברית". אומר ה' לאברהם: "כדי לתת לך את ארץ הכנעני, אדאג להוציא את העם מארץ מצרים. וכדי לצאת ממצרים כמו שצריך, אקרע להם את הים". יוצא, שגם קריעת ים סוף היא בגלל הברית, וכך כל הדרך הלאה, וכל הניסים והישועות- הכול תוצאה של הברית.
– אבל איך מתבטאת הברית במצה, שהיא לחם עוני? ומתחברת לכאן עוד שאלה גדולה: למה כבר בזמן הברית, ה' מבטיח "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"? יוצא שמונחת בתוך הברית לא רק היציאה לחירות ביום הזה, אלא גם הכניסה לעבדות. כבר מעקדת יצחק מחכה לנו שעבוד.
הרב שמואל: נכון. יש כאן מבט רחב יותר, שגם השעבוד הוא תוצאה של הברית. כשהתורה מתארת את יציאת מצרים, היא אומרת שהיינו שם ארבע מאות ושלושים שנה. אלא שכידוע, רש"י מסביר שהיו באמת מאתיים ועשר שנים. המספר של ארבע מאות ושלושים בא להדגיש לנו שיציאת מצרים היא ביטוי של הברית העתיקה.
– רואים שגם בבית המקדש אין חמץ על המזבח. המזבח, שהוא מקום הברית, לא מקבל חמץ. לפי זה מובן שהמצה היא לחם של ברית. ממילא גם העבדות, הצד של 'לחם עוני', שייך לברית.
הרב שמואל: בהחלט. העבדות, המצה, וגם ההמשך – חנוכת המשכן וגם הכניסה לארץ שהתרחשו בתחילת ניסן – כולן התממשות של הברית. לכן עם ישראל נימול לפני יציאת מצרים ומיד עם הכניסה לארץ. זאת גם הסיבה לציווי התורה: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ". פסח הוא חידוש הברית, ובלי ברית אי אפשר לאכול מקרבן פסח.
קמח מים אש
– הרב סולובייצ'יק מבאר שיש שני סוגים של ברית: 'ברית גורל' ו'ברית ייעוד'. ברית גורל מחברת שניים למציאות של חיים משותפים. אנחנו ביחד, לא משנה מה יקרה. הקב"ה איתנו יחד, כמו שני בני זוג שעומדים לפני חיים משותפים. קודם כל הם יודעים שהם יהיו ביחד בכל מצב. השלב הבא, הוא ברית הייעוד. את החיבור צריך למנף ולהגיע איתו ליעד חדש, שהוא התכלית של הברית.
הרב קוק אומר קצת אחרת. העיקר נמצא דווקא בברית הגורל. פחות משנה היעד, יותר חשובה העובדה שעוברים את הכל ביחד.
פגשתי לפני כמה זמן יהודי שסיפר לי על תקופה קשה בחיים שלו, אשתו חלתה בנפשה. הוא אמר לי שעם כל הכבוד לשיחות שאני מלמד על נישואין ועל איזה בית מקימים, הדבר הכי חזק שלא מדברים עליו, זאת הנקודה שלא משנה מה יקרה, אתם כל הזמן תהיו ביחד, גם אם תצטרך לבקר בבתי חולים פסיכיאטריים בשבילה. הקב"ה כורת אתנו ברית, ואומר לנו: "אתם נבחרתם לא רק להצליח, אלא נבחרתם לעבור הכול ביחד איתי".
הרב שמואל: שמתי לב פעם, שבפרשת בחוקותי התורה אומרת שהצרות הן "חרב נוקמת נקם ברית". אלף שמונה מאות ושמונים שנה היינו בגלות, בגלל שהפרנו את הברית. יוצא שהגלות היא חלק מהברית.
– הגלות היא גם עונש, אבל גם יצירת קשר מסוג אחר. לפני שהתחתנתי הלכתי לקבל ברכה מרב חשוב. הוא בירך אותי: "שלעולם לא תכיר את אשתך!" הוא הסביר לי שאנשים לומדים להכיר באמת אחד את השני רק כשהם עוברים דברים קשים ביחד. אנחנו עברנו ביחד עם הקב"ה את שעבוד מצרים, ונשארנו אתו. אחרי מצרים, אנחנו מסתכלים על העולם ביחד אתו ורואים עולם אחר. אנחנו לא רגילים, ולא חלק מכולם. עם ישראל כביכול נמצא כמשפחה בין העמים, אבל אנחנו גם יודעים להסתכל על העולם מזווית אחרת לגמרי. אנחנו עם נבחר ושונה מכולם, וכל הזמן אנחנו קצת מבחוץ. אנחנו העם שסבל הכי הרבה מבין כל האומות, וגם הסבל מבדיל אותנו מכולם, והוא חלק מהברית.
הרב שמואל: ראיתי פעם שרבי יעקב עמדין, בהקדמה לסידור שלו, כותב רעיון מאוד חריף. הוא אומר שהמציאות של עם ישראל בין האומות, היא נס יותר גדול מיציאת מצרים. העובדה שהגויים לא השמידו אותנו. הרי כולם ניסו – חוץ מהיטלר והמן היו עוד כמה – והקיום של עם ישראל הוא נס יותר גדול מיציאת מצרים! למרות כל הגזירות והשמדות שהיו: אנטיוכוס, הרומאים, הנוצרים, מסעי הצלב והאינקוויזציה, למרות הכול, עם ישראל חי וקיים. ולא רק קיים, אלא גם לא נשתכחה אפילו אות אחת מהתורה, ולא דבר אחד מדברי חכמים.
– מדהים גם שעם ישראל יודע כל פעם לקבל את הייסורים באהבה, ולומר לעצמו שהקב"ה מוליד בנו משהו חדש. הכל כדאי, כי אנחנו באים להביא לעולם משהו שונה. המודעות הזאת היא חירות אמיתית! כמו שהמהר"ל אומר על המצה שהיא מבטאת חירות, בגלל הפשטות שלה. אין בה שום תוספת. ככה אנחנו מסתכלים על העולם – מצד אחד אנחנו לא מנותקים ממה שמתפתח, אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים שיש נקודה שורשית שאנחנו מחוברים אליה. קמח מים ואש. בלי רוח, בלי התוספות של העולם הזה. אנחנו מחוברים אל היסודות.
הרב שמואל: את החיבור הזה רואים בעיניים. לפני כמה שנים ביקרתי ברוסיה, אצל הרב הראשי שם – הרב בערל לזר. קשה להאמין, אבל יש שם כמה וכמה קהילות שחוזרות ליהדות אחרי שבעים שנות קומוניזם! ממש תחיית המתים. יהודים שעושים ברית מילה ומתחילים לשמור שבת, אחרי דורות של ניתוק. אז ניגש אלי שם יהודי, וסיפר לי ששבועיים קודם הוא עשה ברית מילה. הוא אמר לי: "באתי השבת לבית הכנסת, ממרחק של שעתיים הליכה מפה". היהודי שבועיים אחרי ברית מילה! פשוט נדהמתי!
בין הסיורים שעשיתי שם, לקחו אותי למאפייה של מצות במוסקבה. המאפייה הזאת הייתה במבנה שהיה שייך בעבר למחנה של הנוער הקומוניסטי! במקום המחנה הזה, יש היום מרכז יהדות שלומדים בו שולחן ערוך וילקוט יוסף… המאפייה הזאת ממש ענקית, עם מכונה ענקית שאופה טונות של מצות בכל יום. שאלתי את היהודים שם, כמה זמן המאפייה עובדת. הם ענו לי שהיא עובדת מחנוכה עד פסח. שאלתי: "בשביל מי כל המצות? כמה דתיים כבר יש במוסקבה?" הם אמרו לי: "הרב, אלה מצות לכל תושבי רוסיה. תדע, כל המצות שאנחנו אופים, כבר מכורות מראש! אין לנו מספיק מצות למכור לכל מי שרוצה!". אחרי שבעים שנות סטלין, יהודים אוכלים מצות! אחרי שנתיים פגשתי את הרב לזר בירושלים, והוא אמר לי שאת המאפייה ההיא סגרו ובנו חדשה – כפולה בגודל וכפולה בהספק שלה. החיבור של הברית הוא מדהים.
לוט רות מלכות
הרב שמואל: אני רוצה לחזור אל המצות של תקופת האבות. גם אצל לוט כתוב שהוא אפה מצות. אתה יודע הרב, לפעמים קוראים דברים הרבה פעמים, אבל לא שמים לב מה באמת יש בהם. הרבה שנים לא שמתי לב לעובדה, שרות מגיעה משדה מואב אל בית לחם יהודה בליל פסח.
– כתוב שהם הגיעו בימי קציר חיטים. אולי הכוונה לשבועות?
הרב שמואל: לא. כתוב שהיא באה בתחילת קציר שעורים, והיא נשארה בשדה של בועז גם בימי קציר החיטים. כל הסיפור הזה מתרחש בין פסח לשבועות. למה היא מגיעה בערב פסח? כי היא באה לממש את המצות שלוט אכל. היא צאצאית של לוט, וכאן הברית חוזרת. היא באה לשם, והצאצא שלה, דוד המלך, זוכה גם הוא לברית: "כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי". אז לא רק הברית על ארץ ישראל ועל אהבת עם ישראל, אלא גם ברית המלכות היא עוד התרחשות של ליל פסח. יש כאן עוד צד ביישום של ברית בין הבתרים. הקב"ה הבטיח לאברהם ביחס לשרה: "מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ". זאת הבטחה על המלוכה. חלק מהמציאות של הברית שהקב"ה כורת עם האבות, שייכת להעמדת מלכים. לכן בליל הסדר אנחנו יושבים כמו מלכים. "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שייסב". הכוונה היא, שאפילו אם אין לו על מה להסב, ואפילו אם הוא בסיביר, או על דרגשים באושוויץ, הוא שייך למלכות. מספרים שגם שם היו יהודים שהסבו.
הוויכוח הגדול
כולם מכירים את הסיפור על רבי עקיבא שצחק כשראה את השועל יוצא מבית קודשי הקודשים. שם החכמים אמרו לו פעמיים: "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו". שמעתי מהרב גרינברג, ראש ישיבת כרם ביבנה, שיש כאן נחמה כפולה. נחמה אחת, ש"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". בסוף יהיה טוב. נחמה שנייה היא ההבנה שגם מה שקורה עכשיו עם השועלים, הוא חלק מהברית.
– בסידור עולת ראייה כתוב, שהרב קוק נהג לערבב את החרוסת עם יין באצבע שלו. הוא רצה לסמל בזה את העובדה שאבותינו נאלצו לערבב את הטיט ללבנים, למרות שהם ראו את הדם של הילדים שלהם מעורב בפנים. הסיפור הזה ממש מזעזע. אבל צריך להבין שחייבים להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כדי להבין קודם כל ממה אנחנו יוצאים. אחרי היציאה ממצרים, אנחנו יודעים מה לא. אנחנו לא מצריים. את צורת החיים שלהם, שהופכים אדם למכונת עבודה, למשועבד לחומר, אנחנו לא מקבלים. ההתנגדות הזאת צרובה בנו. התורה אומרת בכמה הזדמנויות, להתחשב ולאהוב את הגר "כי גרים הייתם בארץ מצרים". אחרי שפגשנו את הרוע, אנחנו יודעים להיות ההיפך ממנו. לעולם אנחנו נהיה האנטיתזה לנאצים ולמצרים, ולכל מי שהולך בדרך שלהם. הצד השני בסיפור הוא, שאחרי שאתה הערבוב של הדם עם החרוסת-הטיט, אוכלים את החרוסת המתוקה. הצרות מתמתקות.
הרב שמואל: נראה לי שאת הפירוש הזה אנשים היום לא יכולים לשמוע. הרב קוק חי לפני מאה שנה, אז יכלו לשמוע דבר כזה. היום אנחנו חיים באוויר פסגות. אנחנו חיים בתוך נס, בתוך הגאולה. אתה פשוט חי כאן, ומרגיש שהקב"ה מחבק אותך ומאיר לך פנים. הרבה פעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה אם הייתי חי בדורות אחרים. נראה לי שלא הייתי יכול לחיות אפילו שנייה אחת. כנראה בגלל זה הקב"ה שתל אותי כאן. יכולתי לחיות בגירוש ספרד? שלא לדבר על השואה, בכלל אין הוה אמינא. אבל בסופו של דבר אנשים חיו שם, ועברו מציאויות נוראות כאלה.
– יש עדיין מקום לדבר על הקושי. בכל זאת יש לכל אחד מאתנו, בתוך החיים שלו, בקטן, דברים שחסרים לו. אמנם אנחנו דור שמבורך בכל כך הרבה דברים, אבל באמת לפעמים דווקא בגלל זה קשה לנו עם החסרונות שלנו. הפער הזה, בין המקום המאוד שלם שאנחנו צריכים להיות, לבין איפה שאנחנו בפועל, מעיק מאוד. יש לנו ציפיות מאוד מאוד גבוהות, ומול הציפיות הגבוהות יש לפעמים אכזבות. אז בן אדם שלא מבין או לא שמח מספיק, מבחינתו הקושי שלו הוא סוף העולם. לכן, כל אחד יכול לקחת את הקשיים שלו, ולומר "זה הטיט שלי". אני נאלץ לערבב את עצמי ולחיות בתוך הדבר הזה, במו בטיט של מצרים. יש לי עבודה, לדעת שהיציאה האמיתית ממצרים היא לא רק לדעת שהקושי יעבור, אלא לדעת שאני במסלול של ברית עם הקב"ה, והוא מעביר אותי בתוך תכנית מיוחדת.
הרב שמואל: מפחיד אותי לשמוע את מה שאתה אומר. בעצם אנחנו תמיד נישאר עם הטיט? אולי זאת הייתה הטענה של עם ישראל למשה. היית משאיר אותנו במצרים, והיינו מסתדרים גם עם עבודת ה'. יש עבודת ה' גם בתוך הטיט. גם בגלות.
– הרב, אבל אנחנו צריכים להרגיש את המרירות!
הרב שמואל: אנחנו לא רוצים מרירות! בעל ה'לשם' שואל, אם יש עבודת ה' בגלות ויש עבודת ה' בארץ ישראל, והכל נחשב עבודת ה', אז למה לא נבחר את עבודת ה' שבארץ מצרים? הוא עונה, שההבדל הוא בגלל שיש מצווה לעלות לארץ ישראל. ריבונו של עולם אומר שהוא רוצה את האור שבארץ ישראל, ולא את האור של חו"ל.
– הרב, אבל זה לא מספיק! לא מספיק לרצות בגלל המצווה – צריך לצעוק. "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו". אם אנחנו רק עסוקים במתיקות, אז מאיפה תגיע הצעקה לשינוי?
הרב שמואל: התכלית של המצוות היא, להפוך להיות חלק מאתנו. "חיי עולם נטע בתוכנו". באמת, אנחנו והתורה קשורים במהות אחת. לא מחמת ציווי חיצוני. אנחנו לא צריכים עוד מרירות בשביל שינוי. אחד הפלאים הגדולים שרואים בדורנו, שבשונה מיציאת מצרים, שמשה רבינו כפה את העם כדי לא לחזור למצרים, בדור שלנו לא כפו אף אחד לעלות לארץ ישראל. כל מי שהגיע, עלה מרצונו הטוב. למרות שלא היה משה רבנו שיגיד לאנשים לעלות, הגיעו לפה מיליוני יהודים. וכל מי שעלה לארץ, שילם מחירים לא פשוטים. זאת אומרת שאנחנו נמצאים כאן בארץ לא בגלל ציווי חיצוני אלא מכוח הציווי הפנימי שיש בתוכנו.
– גם כשאדם יודע שהוא בגלות עם הקב"ה, בדרך כלל הוא לא מסתפק בזה. הפוך, הוא רוצה שקרבת אלוקים תהיה יותר אמיתית. אם הוא מרגיש רחוק או מנותק ונחשל, הוא עלול לשקוע אי-שם. אדם שמרגיש שהקב"ה אוהב אותו ומוליך אותו, רוצה יותר ויותר למתק את המרור. הוא יודע את היתרון שיש בירידה למצרים, ושהיא חלק מהברית. בכל זאת, הוא אומר לה' יתברך: "אני רוצה הכי הרבה אור. אני רוצה להיות הרבה יותר קשור איתך. לשנה הבאה בירושלים הבנויה!".
זאת המשפחה שלנו
– הרב, אשמח לשמוע ממך איך מגיעים לליל הסדר. פסח הוא החג שמתכוננים אליו יותר מכל החגים. גם בניקיונות, גם בלימוד ההלכות, בקניות, בהגעלה ובאפיית מצות. אחרי כל המאמצים, מגיע הרגע הזה שבו אנחנו מתיישבים כמשפחה כדי לקיים את מצוות "והגדת לבנך". יושבים לדבר ולספר ביציאת מצרים. אני רוצה לשאול, איך נוהגים אצלכם? עוברים על כל מילה בהגדה? לומדים מדרשים או פירושים? מה הסיפור שהרב מספר?
הרב שמואל: מסורת בידינו מבית אבא, שבליל הסדר כולם שותפים בסיפור. המנהג שלנו הוא, שכל אחד קורא קטע בהגדה ואחר כך מסביר אותו, ומוסיף עוד סיפור או ביאור. אבל האמת היא שהחלטתי השנה לעשות כמו שכתוב בגמרא שיהיה לעתיד לבוא: שתהיה היציאה משעבוד מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפלה לה. אם אצליח לעמוד בהחלטה שלי, אז יש סיכוי שאספר את הסיפור הזה עד הבוקר. הגמרא הזאת בעצם אומרת, שאתה צריך לספר את סיפור יציאת מצרים מהזווית שלך. האמת היא שלפי רבי אלעזר בן עזריה ובן זומא, אנחנו צריכים לספר רק את הסיפור שלנו.
– כשהרב אומר 'הסיפור שלנו', הכוונה לשעבוד מלכויות.
הרב שמואל: כן. הנביא אומר: "וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה". הכוונה היא לומר לנו: 'אל תספרו את הסיפורים על מה שהיה, אלא על מה שקורה אצלכם. תראו את הגאולה שלכם'. התכנית שלי היא לספר לילדים שלי את הנס המדהים, שסבא שלי עלה לארץ ישראל. הרב אייל, אתה לא יודע כמה אני מודה לקב"ה שהסבא שלי עלה לארץ. אני רואה אנשים שעולים עכשיו לארץ, ואני יודע כמה קשה להם. לעומתם, אני גדלתי פה, ואפשר לומר שהחיים הטובים שלי כאן הם על חשבון סבא שלי. בזכות מסירות הנפש שלו, לוותר על כל מנעמי הארץ הזרה, אני חי פה.
המשפחה של אבא, היא משפחה של בעלי תשובה. כל החזרה בתשובה שלהם היא פלא גדול, כי הם היו מאוד רחוקים מבחינת השייכות הלאומית שלהם, ובטח שלא חלמו לעלות לארץ ישראל, למרות שהשורשים של המשפחה מאוד עמוקים בארץ ישראל. הסיפור של המשפחה לפני חמש מאות שנה, הוא ממש מבהיל. המשפחה הייתה בין מגורשי ספרד, והם היו בין הבודדים שבאו ישר מספרד לארץ ישראל. רוב המגורשים נדדו לפולין, מרוקו, טורקיה או מצרים. לארץ, כמעט אף אחד לא הגיע, חוץ משתי משפחות. אחת מהן זאת משפחת אליהו. לצער הלב, עם השנים, הם התבוללו התבוללות רוחנית. הם נטמעו בין הערבים שהיו פה, והזהות הנפשית כבר לא הייתה זהות יהודית. אחרי שנים הם גורשו לעירק, ובסוף סבא חזר בתשובה שלמה לגמרי. כולו מצה בלי חמץ. כל הסיפור הוא פלא גדול.
דיברתי על האגף של משפחת אליהו. מצד אמא שלי, מהאגף של משפחת שלוש-עזרן, גם הייתה מסירות גדולה. הם עלו לארץ עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. אני זוכר את סיפור העלייה שלהם שסיפרו לי. ממש מרומם להבין באיזו גדלות נפש הם עלו. הם ממש חיו את ברית האבות.
גאולת הדעת
– חשבתי בכיוון דומה לדברים של הרב, שצריך לספר ביציאת מצרים גם בממד האישי. כלומר, לא רק מצד המשפחה שעלתה לארץ ושעבוד הגלויות הלאומי, אלא ממש מהחוויה האישית של אדם, שיספר לעצמו על הבחינה של יציאת מצרים אצלו בנפש. לדבר על איפה אני מרגיש משועבד ובאיזה מיצר אני נתון, שממנו אני רוצה לצאת. לממש את ההזדמנות להשתנות, להתחדש ולקבל מוחין חדשים.
הרב שמואל: האר"י הקדוש אומר, שכל היציאה ממצרים זה העניין של גאולת הדעת וגאולת הדיבור. אחרי הגאולה של הדעת, ממילא יוצאים גם באופן פיזי ממצרים. אחד הניסים של גאולת הדעת שהיה בדורנו, התרחש גם הוא בליל פסח. הדור שלנו חווה גלות של דעת, בכל התקופה של הסכמי אוסלו האומללים. בכל פעם שמחבלים פוצצו אוטובוסים, לא עשו כלום. רק הרגיעו כל פעם שאלה "קורבנות השלום", וערפאת הוא "לא כזה". שמענו אז כל מיני משפטים מכובסים כמו: 'לא ניתן לקיצונים לנהל אותנו' ועוד. המצב היה נורא. מחבלים ירו חופשי על שכונת גילה, היו פיצוצים באוטובוסים כל שני וחמישי, וראש הממשלה והרמטכ"ל אמרו שצה"ל לא יכול לנצח!
הכול השתנה בליל הסדר לפני תשע עשרה שנה. שילמנו מחיר יקר מאוד כשהיה עוד פיצוץ, הפעם במלון פארק בנתניה, אבל אז הדעת יצאה לחירות. עוד באותו ליל הסדר התקיימה ישיבת ממשלה דחופה. אני לא יודע איך הם הגיעו גם לשרים הדתיים בחג, אבל הם הצליחו. באותו לילה נגאלה הדעת. אז הם החליטו: 'עבדו עלינו! כל ההסכמים הם רמאות ושקר! עכשיו ניכנס בהם'. את ההמשך כולם מכירים – מבצע חומת מגן, עד שכבשו את המוקטעה. כבר בלילה גייסו את החיילים, ובט"ו ניסן התפכחנו מהסם הזה שנקרא אוסלו. ממש גאולת הדעת בדורנו. שוב חזרנו לברית, כי כל הסיפור של הסכמי אוסלו היה ויתור על יהודה ושומרון, ויתור על ברית אבות. המהפך התודעתי התרחש בליל הסדר. צה"ל יכול היה לנצח גם לפני וגם אחרי באותה מידה. אבל כשהתודעה בגלות, שום דבר לא יעזור לך.
לי ברור שגם השלב הבא, בניין בית המקדש, תלוי רק בתודעה. המרחק בינינו לבית המקדש הוא תודעתי בלבד. איך אבא היה אומר? "המקדש יכול בשנייה ליפול מהשמיים!". השאלה היא לא טכנית. זאת לא שאלה שתלויה באו"ם, לא בביידן או בטראמפ, ואפילו לא שאלה של בג"ץ. אנשים חושבים אולי שהמשיח לא יכול לבוא ברגע אחד, כי צריך בחירות דמוקרטיות…
– בוודאי גם המקום הלאומי שלנו בדור של בית מקדש, הולך ומשנה את התודעה הציבורית, וגם משפיע על הדעת של כל אחד ואחד מאתנו. אני יכול לספר לרב, שאנחנו נוהגים בליל הסדר כשמגיעים ל"שפוך חמתך", לצאת כל המשפחה לרחוב ולרקוד ולשיר ביחד. בשלב הזה, אני תמיד מסתכל לשמיים ורואה שמיים חדשים שעוד לא ראיתי עד אז. הלבנה בשלמותה ביום הזה, ויש משהו בשמיים שכל שנה הם נעשים יותר ויותר פתוחים. האמונה יותר חזקה, והקשר לקב"ה עובר למדרגה אחרת. ממש מוחין חדשים.
הרב שמואל: בוודאי. הרי ביציאת מצרים היה מאורע גדול של גילוי שכינה, וגם בברית בין הבתרים ה' דיבר אל אברהם אבינו במחזה. יש גילוי שכינה בלילה הזה. גם ברית המילה של אברהם אבינו הייתה בפסח, ואחריה נפקחו לו העיניים למדרגה חדשה של נבואה. "וירא אליו ה'", זה קרה בליל הסדר.
– נראה לי, שבגלל המוחין החדשים של הלילה הזה כדאי לשתות בארבע הכוסות דווקא יין. כך אנחנו נוהגים – בעיקר יין, ולא רק מיץ ענבים. למרות שהיין יותר כבד, אבל ככה מתקיימת יותר הבחינה של יציאה מהדעת הרגילה. אפשר גם לשתות בכוס של רביעית בדיוק, וכך לא לשתות כל כך הרבה. אבל העיקר הוא לאפשר לדעת להיפתח.
הרב שמואל: השחרור של הדעת בליל הסדר, נעשה על ידי שימוש בדמיון. לפני כמה שנים, דרשתי בשבת הגדול על הלכות דמיון. ליל הסדר בנוי למעשה על דמיון יוצר. כנגד הדמיון האשלייתי שגורם לגלות יש דמיון חיובי שפועל גאולה. האשליות הן מסוכנות. כמו שדיברנו קודם על אוסלו – "רק תוותר קצת על ארץ ישראל, ויהיה לך מזרח-תיכון חדש". לעומתו יש דמיון יוצר באופן חיובי, וזה הדמיון של רבי עקיבא. בעיני רוחו הוא רואה את הילדים משחקים ברחובות ירושלים. הדמיון הזה דוחף אותו למעשה – בוא נקים עכשיו בית מדרש, שמתוכו יצמחו הילדים שישחקו ברחובות ירושלים. היהודים שישבו באושוויץ בהסבה של ליל הסדר, יצרו תודעת בן חורין שמכוחה אנחנו היום יושבים כאן כבני חורין. מתוך שהם ראו את הזבחים והפסחים, אנחנו עכשיו בירושלים. כך הדמיון מחולל את המציאות, בשונה מהדמיון האשלייתי.
– אפשר אולי לפרש מזווית אחרת את העניין של סיפור של יציאת מצרים. את המילים "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" אונקלוס מתרגם "וּתְחַוֵּי לִבְרָךְ". המילה "ותחוי" פירושה להראות, אבל מדובר על ראייה באופן חווייתי. כשמספרים ביציאת מצרים, המטרה היא כאילו להראות את יציאת מצרים. הסיפור הוא לא רק נתונים. אפשר לעשות מין חידון טריוויה וכל מיני שאלות כדי לעשות את המושגים קצת יותר חיים, אבל הרעיון העיקרי הוא לספר עד כדי שחווים מחדש את יציאת מצרים. יש הווה אמינא בגמרא, שסומא יהיה פטור מסיפור יציאת מצרים, בגלל שהוא לא יכול לומר "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי". למרות שהוא יכול לאכול מצה ומרור, הראייה, החוויה, היא מאוד מרכזית. למסקנה הוא כן חייב, כי סומא יכול לראות את הפנימיות ויכול לדמיין. בכל אופן, יש בעניין הזה קריאת כיוון, שבליל הסדר צריך ממש לראות איך שהקב"ה נמצא עכשיו איתך.
הרב שמואל: הרב אייל! אם היית זוכה פעם לעשות סדר עם אבא זצ"ל, היית מבין איך אפשר לראות את הקולות! הוא היה מספר סיפורים, וכל הילדים היו יושבים לידו. אנחנו המבוגרים היינו מהצד, אבל הילדים ממש ראו את יציאת מצרים.
"עם אללה אנחנו לא נלחמים!"
הרב שמואל: הרב אייל, יש לי שאלה חביבה עלי, שהרבה פעמים אני חושב עליה. היא טובה ליציאת מצרים, וטובה גם לימינו. כשיהודי עולה מחו"ל לארץ, זאת פעולה שלו או פעולה של ה'? מתי ההורים שלך עלו לארץ?
– שנתיים אחרי קום המדינה. הם היו שרידי חרב, מכל הצדדים ומכל הכיוונים.
הרב שמואל: את הסיפור הזה אתה חייב לספר לילדים שלך. אבל בכל אופן, השאלה שלי היא שאלה אמיתית. אתה כרב פוסק, ישאלו אותך בבית דין של מעלה, אחרי מאה ועשרים, מה לעשות עם כל אלה שעלו שרידי חרב. האם לתת להם גן עדן על העלייה שלהם לארץ? פשוט שכן. אז אם מגיע להם שכר, זאת אומרת שזאת פעולה שלהם. אבל התורה אומרת, "ושב ה' אלוקיך את שבותך . . ושב וקיבצך מכל העמים", ומשמע שאת הכול ה' עושה! אז מי מחולל את הדבר הזה? בסוף כולם עונים לי: "עושים ביחד". אבל איך עושים את זה ביחד?
– הנשמה דוחפת. כמו שופר שתוקע ומעורר את הנשמות מבפנים. בגלל שהנשמה דוחפת את הגוף. לפעמים האדם עצמו לא מבין איך הוא עשה את המהלך המטורף הזה. פשוט מתוך הנפש פנימה, הוא מבין שאי אפשר אחרת.
הרב שמואל: הרעיון הזה מזכיר לי עוד סיפור ניסים, שמתאים לליל הסדר. פגשתי פעם את רבי מאיר מיבר, שהיה מפקד צפת במלחמת השחרור. גם הנס של שחרור צפת קרה בחודש ניסן. בז' ניסן תש"ח, בא המפקד הבריטי אל מאיר מיבר, ואמר לו: "היום אנחנו עוזבים את צפת. אתם והערבים נשארים לבד. אתם מעטים והם רבים, ואני ממליץ לכם לעזוב את צפת. אם לא תעזבו יהיה כאן אירוע יותר גרוע מפרעות תרפ"ט! אני אארגן לך משאיות, שתוכלו להתפנות". מאיר סיפר לי שכל תושבי צפת החליטו להישאר! ממש שיגעון!
במשך עשרים ושלושה ימים יהודי צפת נלחמו בערבים במסירות נפש בלתי נתפסת! בלי נשק, ובלי כלום. בסוף חודש ניסן, בר"ח אייר, כל הערבים ברחו מצפת, ועד היום לא חזרו. שאלתי את מאיר מיבר: איך קיבלתם את ההחלטה להישאר? איזה חוסר אחריות! הוא התחיל לתרץ לי תירוצים, וכל תירוץ גרוע יותר מחברו… הוא ניסה לדחות אותי בקש, עד שבסוף הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: "הרב, באמת לא הייתה אז שום שאלה. הדבקות במקום בערה בנו לגמרי. בכולם, דתיים וחילונים, נשים וגברים, טף וזקנים – כולם!".
– אפשר לקרוא לוודאות הזאת רוח הקודש?
הרב שמואל: אולי לא רוח הקודש, אבל רוח קדושה בוודאי. באופן דומה אני זוכר את המצב שהיה בארץ ערב מלחמת ששת הימים. הייתי אז ילד בן עשר, ואני זוכר שאישה אחת התקשרה לאמא שלי ואמרה: "הרבנית, תעזבו את הארץ! אין לכם סיכוי!" אמא שלי הקשיבה לה מתוך נימוס, וכשסגרה את השיחה היא הלכה לדבר עם אבא, והכול המשיך כרגיל. ראיתי איך אין בכלל שאלה אצלם. היה ברור שאנחנו הולכים לנצח. כשמסתכלים אחורה, אפשר לחשוב שהיינו סתם משוגעים, אבל נראה שבאמת היה איזה ניצוץ של נבואה שכולם הרגישו אותו, והוא התממש.
– על הנס של צפת יש סיפור שמשלים את התמונה. פגשתי פעם ברחוב את מאיר המאירי ז"ל, בעל המחלבה האגדית של צפת (שקיימת קרוב למאתיים שנה), שנפטר לא מזמן. הוא סיפר לי שיום אחד הוא ראה ברחוב של החנויות בצפת ערבי זקן כפוף, שהולך עם עוד כמה ערבים בכאפיות. הוא התקרב אליו, וזיהה שהזקן הזה הוא לא אחר מאשר מפקד הלגיון הערבי של צפת בזמן מלחמת השחרור. למרות שמאיר עצמו היה אז בחור בן שבע עשרה, הוא זיהה אותו ושאל אותו האם הוא המפקד לשעבר. הערבי אמר לו שכן, והתחיל לשוחח איתו. "וואלה איך התגעגעתי לשמוע את הערבית הצפתית!" אמר לי מאיר. הערבי הזה גר בירדן. הם ברחו ללבנון, ומשם לירדן. הוא אמר לנכדים שלו, שאם פעם יהיה שלום הוא ייקח אותם לראות את העיר צפת. הוא הלך איתם יחד, והראה להם את המחלבה הוותיקה של משפחת המאירי. בשלב מסוים מאיר שאל את הערבי: "תגיד לי, אבל למה ברחתם, למה?" הזקן תפס את היד של מאיר ואמר בערבית: "אנחנו הערבים מאמינים, ועם אללה אנחנו לא נלחמים!". שאלתי את מאיר, אבל איך הוא ידע שה' נלחם לנו? הרי זאת ה-שאלה! אז מאיר אמר: "לא שאלתי אותו, אבל הוא פשוט ידע".
הרב שמואל: גם המצרים ידעו, "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי". גם הכלבים והחמורים ידעו, וגם ים סוף ידע והבין שה' הולך לפני עם ישראל.
עניבה של מיליון דולר
הרב שמואל: לפעמים דווקא הגויים רואים יותר טוב את הערך של עם ישראל. מספרים שהלורד בלפור המפורסם הגיע להרצות בחנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. האירוע הזה היה אמנם עשר שנים אחרי הצהרת בלפור, אבל הוא התייחס אליה. הוא הדגיש קודם כל, שההצהרה הזאת לא הייתה שלו אלא של כל חבר העמים. באמת כל העולם מכיר בהחלטה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. דבר נוסף שהוא אמר, היה הסבר למה הוא התאמץ ונלחם כל כך בשביל עם ישראל. הוא אמר שלא בשבילנו הוא נלחם, אלא בשביל כל העולם. הוא ידע שעם ישראל מביא לעולם ברכה גדולה. והברכה תגדל פי כמה, כשעם ישראל יביא אותה מהאוניברסיטה בירושלים. הוא ידע שהברכה תבוא רק מירושלים. דווקא מהמקום שבו פעלו ישעיהו, ירמיהו וכל שאר הנביאים. ומעבר לטכנולוגיה, הציפייה שלו הייתה שעם ישראל יביא לעולם אמונה, תורה, ערכים וצדק ויושר. בהצהרת בלפור, הגוי הזה בעצם אמר לנו: "יהודים! אני מכיר בכישרונותיכם. הגיע הזמן שגם אתם תכירו בהם!".
– זה ממש מה שהקב"ה אומר למשה: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹוקִים עַל הָהָר הַזֶּה". לכאורה לא מובן איזו מין הוכחה זאת? הרי היא תתרחש רק אחרי היציאה ממצרים? התשובה היא, שלא מדובר על הוכחה במובן של להוכיח מי צודק. ה' אומר למשה שהעם צריכים להאמין בעצמם שהם לא סתם עם של עבדים! שלא יאמרו 'מי אנחנו, מה אנחנו'… ה' אומר לעם ישראל: "תדעו שאתם אמורים להביא לעולם את התורה! אל תסתכלו על עצמכם ככה עם הבגדים הקרועים במצרים! יום אחד אתם תצאו מכאן, ותעבדו את האלוקים בהר סיני!"
הרב שמואל: כנראה כדי לקבל את התודעה הזאת, ה' מצווה שלוש פעמים על משה שעם ישראל יקחו מהמצרים כלי כסף, זהב ושמלות. שלא יצאו ממצרים עם סמרטוטים אלא עם חליפות חדשות. "לבשי בגדי תפארתך עמי". צריך לזכור שעוד נעשה להם נס ארבעים שנה, שהבגדים לא בלו. ארבעים שנה בני ישראל הולכים עם חליפה חדשה ממצרים! הולכים כל הזמן עם עניבה של מיליון דולר, ועם נעליים מצוחצחות כל הזמן! ככה הם מרגישים כל הזמן בני מלכים.
– מעניין לחשוב איך עם ישראל תופס את עצמו כיום, כבני מלכים או כדור מהוסס.
הרב שמואל: האבן עזרא כותב שלדור המדבר הייתה נפש שפלה כתוצאה מהעבדות, וגם חטא המרגלים התרחש כתוצאה מזה. "פן ינחם העם בראותם מלחמה", הם לא היו מסוגלים לראות מלחמה. אין ספק שהכי מתאים לעם ישראל במצרים אחרי מאתיים ועשר שנים של שעבוד, וכל שכן אחרי אלפיים שנות גלות, ללכת כצאן לטבח. אז לקח לבני ישראל ארבעים שנה להשתחרר מהנפש השפלה. ובימינו, שנתיים אחרי אושוויץ עם ישראל קם כמו אריה. ממש בלתי נתפס! "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" וכל הערבים ברחו מפנינו. הבריחה הזאת שהייתה בכל הארץ, גם היא פלא גדול. פלא שמזכיר מאוד את ההתהפכות של המצרים: "וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם". יש כאן מהפך של ממש! עד לפני רגע הם היו מתועבים בעיניהם, ולא יכלו לאכול איתם לחם. פתאום השכנה המצרית מנדבת ליהודייה: "יש לי טבעת יהלום, קחי!"
– אולי גם אנחנו יודעים שה' איתנו בלילה הזה. הרי כל יהודי בבית שלו מוזג כוס לאליהו הנביא! אתה שואל את עצמך – "מה הבדיחה הזאת כל שנה?" פותחים את הדלת לאליהו, ומוזגים לו כוס… אבל כך צריך לעשות, אז כנראה כולנו מרגישים את אליהו הנביא.
הרב שמואל: כתוב בספרים שאליהו מתגלה במחשבת הלב. הלבבות של עם ישראל שמאירים בלילה הזה, הם גילוי אליהו. גם כל יהודי שעולה לארץ יש לו איזו התגלות פנימית של גאולה.
– נראה לי שגם כשאבא מסתכל על הילדים שלו בליל הסדר, הוא רואה בהם את אליהו הנביא, וכשהילדים מסתכלים על אבא שלהם, גם הם רואים את אליהו הנביא. "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". בלילה הזה של הברית מופיע אליהו מלאך הברית, והוא מופיע באמת בלבבות של כולנו.
"אתה מכיר את הסיפור על הסוס?"
– שנה שעברה בליל הסדר, היינו בסוג של מצרים. הרבה אנשים עשו את הסדר לבד. זוגות צעירים היו לבד, הורים מבוגרים ועוד גלמודים למיניהם. השנה אנחנו לכאורה שוב בסוג של יציאת מצרים. עברה עלינו שנה של הרבה מיצרים, גם מבחינה בריאותית, וגם אורח החיים השתנה מאוד. יש לנו גם רכוש גדול לצאת אתו?
הרב שמואל: אם הייתי חי לבד ולא מכיר אנשים שניזוקו, הייתי אומר שאין דבר יותר טוב מקורונה. נתחיל בלבנון. המדינה הזאת, שממנה מכוונים עלינו מאתיים וחמישים אלף טילים, התרסקה השנה לגמרי מבחינה כלכלית. אין שם שקית חלב לקנות במכולת. הלירה הלבנונית ירדה כל כך מתחילת הקורונה, עד שווי של עשירית מערכה. בלי כלכלה, גם אין להם כוח צבאי וגם אין גב ציבורי. הקב"ה ממש חיסל את אויבינו. "למכה מצרים בבכוריהם". המדינה הבאה, סוריה. מאז האביב הערבי, מיליון סורים לא רק טבעו מעצמם בים, אלא אלו שטענו בעלות על חיפה וירושלים התפרקו לגמרי. אין יותר מחנות פליטים עם שאיפות זדון.
– ההתפרקות הזאת היא תוצאה של הקורונה?
הרב שמואל: בוודאי! הכול בזכות השנה האחרונה. עד כאן, הצד של סור מרע. מצד שני, על הצד של 'עשה טוב' אפשר לומר: "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר". בתוך שנה, יש לנו הסכם שלום עם שש מדינות! ומה המניע שלהם? פשוט מתוך הערצה. לא מתוך שקיבלו חבל ארץ או מענק כספי. פתאום הם רואים את האור, ומתוך הערצה הם מבינים: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".
– גם זה קשור לקורונה?
הרב שמואל: בהחלט כן! ישראל המובילה בעולם בחיסונים, ובכלל בהתנהלות פקחית בכל מה שקשור לקורונה. בניגוד למה ששומעים בתקשורת, שהיא בבחינת המתאוננים: זכרנו את הדגים, את החצילים וכמה טוב היה במצרים… המתלוננים כל כך הגזימו, עד שהם אמרו על ארץ מצרים שהיא "ארץ זבת חלב ודבש". איזה חצופים! איך הם יכולים לומר דבר כזה? זה כמעט כמו שמישהו יקרא לאושוויץ ארץ זבת חלב ודבש. אז בניגוד למתלוננים שלנו, בעולם רואים את הכישרונות. ישראל הצליחה בחיסונים, כמו שלא הצליחו בכל העולם.
העניין השלישי שהוא "רכוש גדול" מתקופת הקורונה, הוא הפלא של מערכת הזום. המערכת הזאת היא פלא שלא יאומן. רק היום העברתי, במצטבר, שיעורים לאלף וחמש מאות אנשים, בלי לקום מהכיסא! הכול באמצעות הפלא של הזום.
הרב אייל, יש לי שיחות בארצות הברית, בארגנטינה ובצרפת, והכול מהבית. הכלי הזה מאפשר לדבר בשם ה'. מעולם לא זכיתי להפצת תורה כמו בשנה הזאת. באמת לא ידענו איך אפשר לקרוא לכל העולם בשם ה'. איך נכניס לירושלים שניים וחצי מיליארד אנשים? אין מקום, צפוף, ויהיה זיהום אוויר. אז הקב"ה מכין לנו כלים להגיע לכל העולם.
– חשבתי להוסיף עוד שלושה עניינים של 'רכוש-גדול'. הראשון, הוא עצם שבירת השגרה. שבירת שגרה היא דבר מצוין. נכון, כולם רוצים לחזור לשגרה, אבל כשנחזור לשגרה אנחנו כבר אחרי שהיינו במצב לא שגרתי. העניין השני הוא שבשנה הזאת זכינו להכיר את הבית. והתחום השלישי, שקשור לשניים הקודמים, שלמדנו קצת להסתפק במועט. פחות קניות, בלי בילויים, בלי נסיעות לחו"ל, בלי טיולים ובלי הרפתקאות. פשוט חול המועד שלם, לשבת בבית. חורף שלם, ולא עושים קניות כמעט. אין קניונים ואין קולנוע. השקט הזה הוא דבר מאוד חזק. הרווחנו כאן רכוש גדול.
הרב שמואל: אחרי השנה הזאת, העולם גם פחות גאה בעצמו. הנביא אומר: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא". וחז"ל מפרשים: "במה נחשבו", שרצו לעשות את האדם במה לעבודה זרה. האנושות חושבת שהיא 'אלוהים פלוס' או לפחות 'אלוהים מינוס', ופתאום נגיף כזה קטנטן מערבב את כל האנושות החזקה. העולם עשה תשובה רצינית בנושא הזה. העולם מבין פתאום: "חדלו לכם מן האדם". זה מזכיר את שבר הגאווה המצרית, ומזכיר את הענווה שהמצה מלמדת אותנו.
למה הקב"ה נתן לנו ביציאת מצרים כל כך הרבה כסף, וגם בדורנו כל כך הרבה שפע? כנראה צריכים ללמוד את השילוב, של לשבת בני חורין ולאכול מצה – לחם עוני . כמו שכתוב על מרדכי היהודי שבבת אחת לבש גם לבוש מלכות וגם לבוש שק – מבחוץ ומבפנים. בהתנשאות מבחוץ ובענווה מבפנים.
– מספרים שהבעל שם טוב ראה אחד מהחסידים עוסק בעבודת ה' בצורה מכווצת כזאת. הבעל שם טוב סיפר לחסיד, שמלך אחד התייעץ עם חכם גדול, שגרם לו להבין כמה בן אדם הוא כלום. מאותו יום, המלך הזה החליט שהוא לא נוסע יותר במרכבה אלא הולך ברגל. החכם ראה אותו ואמר: לא לזה התכוונתי. אני מצפה שתיסע בתוך המרכבה, אבל תרגיש כאילו אתה הולך ברגל.
הרב שמואל: סיפר לי יהודי, שהיה מסיע את אבא הרב אליהו מידי פעם, סיפור מעניין. הוא נסע עם הרב לקבלת פנים בקרית מוצקין. הם הגיעו לשם, והרבה אנשים חיכו להם בחוץ עם דגלים, במעמד ראש העיר ועוד הרבה מכובדים. סיפר היהודי הזה: "לחלקיק שנייה חשבתי שהכבוד הוא בשבילי, אבל אז נזכרתי שזה בשביל הרב! אני רק העגלון. נזכרתי בסיפור על הסוסים של המלך, שחושבים שהכבוד של המלך הוא בשבילם. המחשבה הזאת הציקה לי. איזה טיפש הייתי!". כשהסתיים האירוע, הוא החזיר את הרב הביתה. הרב התיישב ברכב ואמר לו: "אתה מכיר את הסיפור על הסוס של המלך?" היהודי הזה חשב "וואי וואי, הרב יודע מה אני חושב..". והרב אמר לו: "אתה יודע, כשנכנסתי לעיר וראיתי את הדגלים, לשנייה חשבתי שהם מכבדים אותי. אחר כך אמרתי, איזה טיפש הייתי, הם מכבדים את התורה, לא אותי!".
