בדירה קטנה, חשוכה מעט, ממש בסמוך לרחוב בצלאל בירושלים, ישנו אולפן הקלטות ולצידו בית מגורים. מחוץ לאולפן אני יושב עם בעל המקום – מוסיקאי מיוחד בשם יוסף גוטמן לויט, לשיחה מרתקת על סיפור החיים הייחודי שלו, ועל מוסיקה, יהדות ויצירתיות. גוטמן אגב, הוא מסביר עוד לפני תחילתה של השיחה, אינו שם המשפחה, אלא שמו הפרטי השני: "כך נקראו גם סבא שלי, וסבא רבה שלי".
יוסף מספר על הילדות המיוחדת לה זכה: "גדלתי בדרום אפריקה, בחווה שבנו ההורים שלי, יהודים חילוניים, בכפר קטן בלי תשתיות. בגיל 16 התחלתי לנגן בגיטרה בס. לא היו לי כל כך חברים באזור, כך שהיה לי הרבה זמן לבלות לבד עם הגיטרה".
לאחר כמה שנים של נגינה, בגיל 19, שולח יוסף הקלטות שלו למכללה היוקרתית למוסיקה "ברקלי" שבבוסטון. הוא מתקבל למכללה, ואף מוענקת לו מלגת לימודים שהייתה משמעותית במיוחד עבורו, מכיוון שהוריו לא היו יכולים לממן לבד את לימודיו. יוסף נוסע ללמוד מוסיקה בצורה מקצועית בארצות הברית, ושם זוכה לעבור טלטלה קטנה: "חשבתי שהייתי נגן טוב, עד שהגעתי לברקלי. שם מדרגים את כל היכולות המוסיקליות שלך: הקצב, ההרמוניה, הטכניקה שלך וכו'. בהתחלה קיבלתי ברוב הדברים ציון 2 מתוך 8, דבר שהיה טוב, כי הבנתי שיש לי עוד הרבה לאן להתקדם".
יוסף מתמסר ללימודים במלוא המרץ. "בתחילת הדרך" הוא מספר, "עוד הייתי מפחד שאני לא אצליח להיות טוב מספיק, ויחזירו אותי לחיים בחווה. לקחתי את הלימודים מאוד ברצינות, והתאמנתי לפחות 8 שעות ביום, במשך 3-4 שנים. ככה זה שם, זו מין בועה שמיועדת רק לזה.
"גרעין החברים שלי היו הנגנים הטובים ביותר שם. לא שתיתי ולא ביליתי, אלא הייתי תלמיד טוב. לרוב השיעורים לא הייתי נכנס, אלא יושב ומתאמן בחדר, כי הרגשתי שזה יעיל יותר פשוט לנגן בעצמי. הגיטרה שלי אז הייתה בעלות של 1000 ₪ בערך, ובהתחלה אפילו לא הייתי מודע לכך שהיא גרועה, עד שהבנתי את זה והשתדרגתי".
בשלב הבא נוסע יוסף לניו יורק, במטרה לנגן שם ג'אז במועדונים נבחרים. אבל הדברים לא הסתדרו לו כל כך בקלות. "ברוב הזמן הייתי עסוק בפינוי שולחנות במסעדה, תפקיד שנחשב פחוּת אף משל מלצר. המשמרת שלי הייתה של 13 שעות ביום, כאשר התחלתי לעבוד בשעה 12 בצהריים, והגעתי בחזרה הביתה ב-6-7 בבוקר.
"הגוף היה שבור וזקוק למנוחה, אבל רציתי גם להצליח לנגן. בכסף שהרווחתי בעבודת הפרך שלי הייתי שוכר נגנים מוכשרים ממני, מהטובים שהיו בניו יורק, ומופיע איתם בחינם פעם בחודש, עם חומרים משלי. אומנם הייתי אופטימי, אבל זו הייתה תקופה מאוד קשה".
בחירה בכל יום
אבל אז, אירוע מקרי אחד משנה את כל הכיוון של חייו: "ערב אחד הגעתי לאיזה מועדון ג'אז בעיר, וחיכיתי לבעל המקום עד אמצע הלילה, כדי להתחנן אליו שיאפשר לי לנגן שם. אולם הוא בכלל לא הגיע בסוף, וחזרתי הביתה מבואס. והנה ברכבת פגשתי כמה ישראלים חמודים עם כיפות, הם שאלו אותי איך מגיעים לקוני איילנד, שכונה בניו יורק, שאומנם לא הייתה רחוקה ממקום מגוריי, אבל היא אזור המלא בחרדים ומעולם לא הייתי שם. עד אז לא הכרתי כלל יהודים דתיים, בטח לא כמו שיש בארה"ב, בכמויות, עם הלבושים המיוחדים והכל. הם שמעו מהמבטא שלי שאני מדרום אפריקה, וכשהבינו שאני יהודי הזמינו אותי ל'חומוס אסלי' שפתוח בשכונה עד הבוקר. התלבטתי קצת אם לבוא איתם – בכל זאת, ללכת לחומוס וקריוקי ב-3 בלילה עם חבר'ה דתיים, זה בטח לא בשבילי. אבל בסוף לא ירדתי מהרכבת, ואמרתי לעצמי: אוקיי, אם כבר, נראה שאני ממשיך איתם לקוני איילנד.
"כשהגענו, פגשתי לראשונה שכונה חרדית, תופעה שלא ראיתי מעולם. ואז אחת הבנות בקבוצה אמרה לי שיש פה איזה סבתא שיכולה להסתכל לך בעיניים, ולומר לך את השמות של בני המשפחה שלך. לא הבנתי מה בדיוק הסיפור שם, אבל הלכתי אליה". באותה תקופה הוא נקרא בפי כל בשם 'גרי'. יוסף ממשיך: "היא שאלה אותי מי זה יוסף, וסיפרתי שזה השם המקורי שלי. ואז היא שאלה: מי זה משה? אך לא היה לי מושג. היא שאלה גם איפה התפילין שלי, וכשאמרתי שאין לי, היא אמרה לי להביא אותם, וזה יביא לי מזל. ברגע זה הבנתי פתאום שמשה הוא אותו סופר סת"ם שכתב לי את התפילין, ולימד אותי לקראת הבר מצווה שלי שנים לפני כן. ביקשתי מאמא שלי לשלוח לי את התפילין מדרום אפריקה, ומאז התחלתי להניח תפילין ולהגיע לבית הכנסת".
אומנם, מדובר היה בעבורו בתהליך ארוך, ולא בשינוי שנעשה ברגע אחד. "מאז שהתחלתי להניח תפילין, עברו עוד שנה או שנתיים עד שהתחלתי גם להסתובב עם כיפה. הרבה פעמים, בעבודה או ברחוב, הייתי שומע בדיחות נגד יהודים ונגד ישראל או הציונות, דברים שלא בדיוק ידעתי איך להתייחס אליהם ומה לענות. ואז חשבתי שהדרך הטובה ביותר שלי למחות נגד זה, היא להסתובב עם הכיפה על הראש, בלי להרגיש פגיע ומסכן.
"שמעתי פעם מהרב נתן קרדוזוב, שכאשר משה רבינו ראה את המצרי שמכה את היהודי, הוא הביט כה וכה וראה שאין איש. ופירוש הדברים, שהוא הסתכל לצד המצרי ולצד היהודי שבתוכו, וראה שהוא עצמו אינו איש אחד – הוא אומנם גדל בבית פרעה, אבל גם היה יהודי. אז החליט משה להרוג את הגוי שבתוכו, ולהחיות את היהודי שבו. כך גם אני החלטתי להחיות את היהודי שבתוכי, ולשים כיפה על הראש. לא ידעתי עוד כלום, אבל התחלתי ללמוד מעט פה ושם. המזל הוא, שברגע ששמתי כיפה לא יכולתי להיכנס שוב למסעדות לא כשרות ולעבוד בהן, ואחרי הכיפה הייתי צריך לעשות החלטות דתיות נוספות. פתאום פגשתי את החוויה של שבת למשל, וזה היה פלא מדהים".
מבחינתו של יוסף, לא מדובר בשלב מסויים בגיבוש הזהות, אלא בדרך חיים: "ההחלטה להרוג את המצרי ולהיות יהודי נמצאת בנו כל הזמן, יש כיוונים וקולות שונים בתוכנו. בכל יום עלי להחליט לבחור בזהות ברורה ואותנטית, ולהתמסר אליה. לבחור להיות חלק מהקהילה, וחשוב מכך: להחליט לאן מועדות פניי, זו עבודה שאינה פוסקת".
בשנת 2005 פוגש יוסף בניו יורק בחורה מבית חב"די. שלושה שבועות לאחר שנפגשו הם מתארסים, ואחרי עוד חודשיים נערכת החתונה, והם מקימים בית המחובר עד היום לחסידות חב"ד.
למה דווקא חב"ד?
"החב"דניקים פשוט חיים לגמרי בתוך העולם. יש בחב"ד גם איזו הסתכלות רחבה מאוד על התמונה הגדולה. אבל האמת היא שהמקום בו התחלתי להניח תפילין היה בית חב"ד, כך שפשוט הצטרפתי אליהם בלי שחשבתי על זה הרבה. מאוחר יותר ניסיתי גם להיות קצת מרוקאי כשלמדתי את הפיוטים השונים, או אשכנזי רגיל, אבל בסוף זה מה שבא לי באופן טבעי. כיום אני אוהב תורות של חב"ד, אבל אני פתוח לקבל גם מספרים ומתורות אחרות".
התמסחרות
באותה תקופה, יוסף מפסיק לנגן ונכנס לתחום ההייטק: "החלטתי להקים חברת סטארט אפ, עם בסך הכל שבועיים של ניסיון במחשבים, כאשר לפני כן לא היה לי שום חיבור למחשבים וטכנולוגיה. יחד עם עוד מתכנת בעל ניסיון יצרנו איזו תוכנה, אבל זה נכשל, אז ניסינו שוב".
זו לא הייתה תקופה פשוטה לזוג הצעיר: "חיינו בניו יורק כמו עכברים, בדירה קטנה בלי חלונות. הייתי יושב בבית קפה כל יום, עם הלפטופ, ודרך ראייה וחיקוי של דברים קיימים למדתי לעצב אתרי אינטרנט בעצמי. זה לא היה דבר קל, אבל שנה אחרי כן כבר הייתה לנו איזו חברת מייל. בהתחלה היה לנו בסך הכל לקוח אחד ששילם כמה דולרים. חודש אחרי כן עלינו ל-3 לקוחות, והנה 7 שנים לאחר מכן מצאנו את עצמנו עם 150 אלף לקוחות, וצוות שמתפעל את החברה בכל העולם. בשנת 2014 מכרנו את החברה לחברה גדולה יותר, בשם 'גו דלהי'".
במקביל לעבודה בהייטק, התעסק יוסף גם בכתיבה ובהפקת מוסיקה באופן מסחרי, לפרסומות, תוכניות טלוויזיה ועוד. "כאמן", מספר יוסף, "לייצר מוסיקה מסחרית זה לא דבר פשוט. זו עבודה מאוד קשה ומאוד לא יצירתית". בין השאר, הוא כותב במשך שנה מוסיקה לתוכנית של אופרה וינפרי – מנחת טלוויזיה אמריקאית, ואחת הנשים המצליחות, המוכרות והעשירות ביותר בארה"ב. "זו הייתה סוף סוף איזו הכנסה בטוחה בחיים שלנו".
איך הגעת פתאום לעבוד בכזו תוכנית מצליחה?
"זה היה די מוזר. ממש לפני שהתחתנתי, חשבתי להקים חברה שמייצרת מוסיקה מקורית דרום אפריקאית, ולהציע את שירותינו לחברות השיווק. זה רעיון טיפשי, כי איזו חברת שיווק בארה"ב תרצה מוסיקה כזו? אך זו המוסיקה שגדלתי עליה בחווה בדרום אפריקה, שם הייתי מנגן עם האפריקאים, וזו המוסיקה שהייתה טבועה בעצמות שלי.
"התחלתי לשלוח מיילים לחברות השיווק והפרסום הגדולות, ולפתע יום אחד אני מקבל טלפון מאופרה וינפרי. הם אמרו לי שהם בדיוק מחפשים מישהו שיצור בשבילם מוסיקה כזו לסרט שהם עושים. זה היה מושלם. בזמנו לא הופתעתי מכך, לא הבנתי עד כמה זה לא מובן מאליו.
"מצאתי נגנים מוכשרים ועשינו מוסיקה מעולה, אבל בסוף הם דחו את זה. מה שהם דמיינו כמוסיקה אפריקאית לא באמת היה מוסיקה אותנטית, אלא משהו אמריקאי עם טוויסט אפריקאי. אבל הם ראו שעשיתי דברים ברמה גבוהה, וביקשו ממני לייצר מוסיקה נוספת לתוכנית שלהם".
בשנת 2009, כמה שנים לאחר מכן, עולים יוסף ומשפחתו לארץ. והנה דווקא כאן, לאחר שנים ארוכות בהן התרחק מעולם המוסיקה המקורית והיצירה, הוא מוצא את דרכו בחזרה: "הגעתי פעם לשיעור של הרב יצחק גינזבורג, שהוא הרב שלי כיום. אחרי השיעור נפגשתי איתו ושאלתי אותו: הרב, מה השליחות שלי בחיים? הוא שאל איפה גדלתי ומה עשיתי בחיים. סיפרתי לו שהייתי מוסיקאי, והפסקתי לפני כמעט עשר שנים, ומאז עבדתי גם קצת בהייטק, ועכשיו לא כל כך ברור לי הכיוון להמשך. הוא עשה לי פרצוף, כאילו אני שואל אותו שאלה מטופשת, ואמר: מוסיקה! המוסיקה תביא את המשיח. לקח לי קצת זמן לקבל את העצה הזו שלו, אבל כמה שנים אחר כך כבר התחלתי להקליט אלבום משלי".
כיום, עובד יוסף יחד עם נגנים שונים ומוכשרים מכל רחבי הארץ, כגון יגל הרוש, עומרי מור, איתמר דוארי ועוד. בשנת 2019 הופיע האלבום הראשון שלו, ומאז הגיחו לאוויר העולם כבר כ-7 אלבומים, וישנם נוספים שבדרך.
לבושים ואותנטיות
לאן בעצם אתה מכוון כיום בעולם המוסיקה?
"אני רוצה לפתח את הכיוון שלי, את הלבוש המסויים שאני מעניק למוסיקה, וכן לעזור ולקדם עוד אמנים שההשראה שלהם באה מהקב"ה. זה לא עניין פשוט, יש פה בארץ נגנים טובים, אבל עלינו להגיע לאיכות גבוהה יותר של מוסיקה, ברמה בינלאומית, כך שבאירופה ובכל העולם יתעניינו גם במוסיקה היהודית. להציב נגנים יהודים בבמות הגדולות בעולם זה לא דבר קל, ואין הרבה נגנים כאלו שאני עובד איתם כרגע, אבל לאט לאט אני מאמין שיצמח סגנון חדש, גם אם זה ייקח כמה שנים".
למה אתה קורא לזה 'לבוש'?
"יש פיוטים וניגונים מדהימים בעולם היהודי, אבל אני מרגיש שהם קצת תקועים בלבושים המסורתיים הרבה פעמים, ואני רוצה להלביש אותם כך שיוכלו להגיע למקומות חדשים בעולם. אדם שאוהב מוסיקה עכשווית, ג'אז או מוסיקה קלאסית, לא יתעניין כנראה בפיוטי מרוקו כפי שהם, כי הוא לא מבין את השפה הזאת. הרצון שלי הוא לקחת את השפה המערבית, דרך העיבודים, האלתור, וכל הכלים שיש במוסיקה המערבית והאפריקאית, וליצור דרכם מוסיקה יהודית. לא מדובר על להלביש את הניגון באיזה סגנון זר באופן מלאכותי, אלא על ניסיון למצוא סינתזה טבעית ביניהם".
ומה מיוחד דווקא בעולם המוסיקה, בעיניך?
"דרך המוסיקה אפשר לגעת בלב ובנפש של האדם. זה מקום מאוד עמוק ומאוד מחבר בין אנשים. בתוך המוסיקה שלי אני גם שותל ניגונים, וזה מדהים שיש ניגונים חסידיים שמגיעים פתאום ליפן, איטליה או גרמניה".
מה בעיניך היחס בין היצירה האישית שלך לבין הניגונים הקיימים?
"היצירה המקורית נותנת לאומן נשימה, הזדמנות להתבטא. לכל אחד יש חידושים להביא למוסיקה, וכל נגן מביא איתו את המוסיקה שלו ואת השפה שלו. יונתן אבישי למשל, הוא נגן ישראלי-אירופאי שעובד איתי, וכשאני נותן לו לנגן יחד עם יגל הרוש הבא מהעולם המזרחי, ומוסיף כל מיני הפתעות משלי, יוצאים דברים יצירתיים מאוד.
"אני לא מחפש רק לבצע ניגונים קיימים, ולא מנסה לבנות משהו סגור והרמטי, שיש בו פה ושם גם זליגות זרות. להפך, החומרים החיצוניים מביאים ניצוצות, שחברת ההפקה והרוח שהיא מביאה איתה מעלות אותם. כלומר, זה שחברת ההפקה שלי היא יהודית, זה ברור, ואני לא מנסה להיות משהו אחר. מצד אחד, עלי להשאיר את המוסיקה מאווררת ופתוחה, אבל כן חשוב לי לדאוג שבכל פרוייקט יהיה לפחות מישהו מהמבצעים שההשראה שלו באה מהקדושה".
יוסף מוסיף: "כאשר יש השראה מסויימת למוסיקה, כיוון מסויים, הנגנים מרגישים ויודעים את זה. ומה שקורה אז, הוא שהנפש היהודית יוצאת. לא צריכים אפילו להגיד את זה מפורשות, זה פשוט קורה מעצמו".
כלומר, המוקד הוא פחות המוסיקה, ויותר הנגנים ומה שהם מביאים איתם?
"זה גם התוכן" אומר יוסף, ומסביר: "לכל מוסיקה יש שפה משלה, תרבות, מוטיבים קבועים, ואת זה אני לא מכניס למוסיקה. כך למשל אני לא מכניס מוסיקה ערבית או הודית, או שירה בשפות זרות, מכיוון שכל אלו מגיעים עם המטען התרבותי שמובנה בהם כבר, ואני רוצה לשמור על קדושת התרבות היהודית במה שאני עושה. במוסיקה האירופאית לעומת זאת, יש כלים של ביצוע שהם מאוד מזוככים וניטרליים, וכך בעזרת השימוש בהם יש מרחב לרעיונות חדשים וטובים. אומנם גם שם, את השפה ואת אוצר המילים של הסגנונות האירופאיים אני לא מכניס – אני לא אשתמש במוטיבים קיימים מתוך מוסיקת הבלוז או הג'אז, שהן אוצר המילים האינסטרומנטלי שלהן.
"כאשר אנחנו מאלתרים במהלך הנגינה, ברגע שנגן מנגן "ליינים" מובנים, אני יודע שזה לא הוא, הוא מכניס דברים שהאצבעות שלו מכירות, זה רק מילוי. לשם הדוגמא, בוא ניקח רגע את החומוס: בחומוס, יש את החומוס עצמו, ויש קורנפלור, שבא למלא אותו כדי שתיווצר כמות. אני לא מכניס קורנפלור להפקות שלי".
למה? זה אסור?
"לא, זה חיצוני. כשאתה מנגן ליין של מישהו אחר, הוא לא שלך".
האם לא כל המוסיקה שלנו בנויה על ליינים ששמענו?
"כשאתה כותב שיר, הוא שלך, ומבטא את המקום העמוק שבתוכך. ואם אתה ממלא את הנגינה בליינים קבועים שלמדת, אתה לא באמת מגיע לביטוי עצמי אמיתי. יש רגעים של השראה, בהם הנגינה מתרחשת, מבלי שאנחנו מבינים לגמרי איך זה קורה. זה לא מגיע מהשכל, או מתוכנן, האדם פשוט מנגן פתאום דברים חדשים, כאלו שהוא לא למד כפי שהם".
ומה היחס של זה לניגונים ופיוטים, לנגינה של מוסיקה קיימת?
"בכל שיר" מסביר יוסף, "המנגינה היא האוריינטציה, היא מעניקה את הכיוון. וברגע שהאדם מכניס משהו זר כמו 'בלוז ליין' לזה, לא רק שזה לא קשור למנגינה היהודית עצמה, אלא שזה דורס אותה. אתה מנותק מהניגון עצמו, עד שאתה קופץ לאיזה ליין שלמדת, ולא למשהו שאתה יצרת.
"יש בעולם מספיק אנשים שמנגנים במבנים הקבועים. אני מפנה כמה שיותר מקום למוסיקה שמלאה בכוונה, במרחב, כזו שבה מאחורי כל צליל יש מקום ומחשבה".
כלומר, שהמוסיקה לא תהיה מקובעת, עשויה בתבניות סגורות, אלא שכל צליל יהיה חדש ואותנטי.
"נכון. צריכים לרכוש הרבה ניסיון ולעשות הרבה טעויות כדי לזכך את החומרים. לפעמים זה דורש מאבק, להצליח להוציא את השמרים ולשמור על היין הצלול. צריכים לחתוך הרבה, עד שבשלב מסויים הנגן עצמו שמח שעזרת לו להוריד את זה, זה משחרר אותו, ומאפשר למשהו יותר עמוק, צלול ואוורירי לצאת החוצה. תכל'ס, זו המטרה בקטעים שלי, לשמור על היצירתיות. זה דברים שקשה להסביר במילים, אבל אפשר לשמוע את זה במוסיקה עצמה".
אל תשפטו
איך באמת מפתחים יצירתיות, במוסיקה ובכלל? איך מצליחים לא לחזור שוב ושוב על אותם הדברים?
"בעזרת יחסים חדשים עם אנשים חדשים, טיולים במקומות שעוד לא היינו בהם, האזנה למוסיקה שלא הכרנו. כמעט בכל יום אני דואג להקשיב לנגנים חדשים מכל רחבי העולם, כאלו שעוד לא שמעתי. אם לא הייתי משקיע ומחפש כל הזמן להיפתח לדברים חדשים, אני לא יודע איך הייתי מוצא רעיונות. כל התחדשות בחיים, פותחת לנו פתח לרעיונות חדשים".
ומה לגבי היחס של היוצר אל היצירה שלו? גם כאן מדגיש יוסף נקודה חשובה: "הרב שטיינזלץ אמר פעם, שיש אנשים שצריכים לעשות הרבה שום דבר עד שמגיעים לשלב שיכולים לעשות משהו. לכל אחד יש יחסים שונים עם ההשראה והיצירתיות בחיים, אבל המתכון הבטוח לחוסר יצירתיות הוא לפחד מטעויות, לחשוש כל הזמן שלא נישמע טוב.
"צריכים לנסות ליצור הרבה דברים שונים, מבלי לשפוט כל הזמן. אם הייתי כותב משהו ומיד שופט אותו אם הוא טוב או לא, זה לא היה עובד. אני ממליץ לדלג על זה ופשוט לנסות הרבה, לעשות כל מיני דברים לא טובים, עד שבתוך כל זה יצא בסוף גם משהו טוב. כמובן, גם להיות מודע לכך כשהחומר לא טוב, אבל לדעת שזה רק טיוטה, תרגיל".
ועצה נוספת: "כשאני כותב, אני כותב את הגרעין, ומזמין אדם אחר שאינו אני לעזור לי לפתח רעיונות. צריך לנסות כל הזמן לייצר את המוסיקה שלך, ולהקליט עם אחרים, גם אם זה יוצא בצורה גרועה ביותר – ככל שתעשה זאת יותר, כך תגיע לעוד מקומות יצירתיים".
האם המוסיקה מגיעה אצלך בעיקר ברגעי השראה ו'מוזה', או דווקא בעבודה איטית וארוכה?
יוסף משתף בתהליך היצירה שלו: "כשיש לי קצת זמן (הרבה פעמים מדובר בשעות המוקדמות של הבוקר, לפני שכולם קמים), אני יושב ולוקח את גיטרת הבס, ומקליט בפלאפון רעיונות, גרעינים של מוסיקה, ומאוחר יותר אני מקשיב להם ולוקח את מה שטוב. כשהגעתי למקום שאני מרוצה ממנו מספיק, אני שולח את החומרים לשותף שלי – המפיק גלעד רונן איתו אני עובד, והוא מפתח את זה עוד יותר, ותוך כמה ימים אנחנו כבר מקליטים חומרים.
"דווקא כשיש צורך דחוף, כשיש כבר תאריך לאלבום, אני נכנס ללחץ, ועובד כדי שזה אכן יצא לפועל. אין כמו פאניקה כדי לעזור לאדם ליצור. הדד ליין מבטיח שמשהו יצא בסוף. וכמובן, הביצוע הוא חמישים אחוז מכל העניין, זו לא רק המנגינה המקורית עצמה".
מוסיקאי בישראל
ניתן להתקיים בארץ בימינו רק בעזרת המוסיקה?
"קודם כל, לנגנים הטובים בארץ לא חסרה עבודה. ור' שמחה בונים מפשיסחא אמר שאפשר להתעשר מכל דבר בעולם, אם עושים אותו בצורה טובה.
"אבל אני בכלל לא נכנס לשאלה הזו, האם אפשר להתקיים מזה. יש לי חזון, ואני אמשיך עד שיהיה ברור לי שהקב"ה לא חפץ בזה".
אתה יוצר רק מוסיקה אינסטרומנטלית – ללא מילים?
"כרגע כן".
למה?
"כי כשיש מילים, כל המוצר מבוסס עליהן ועל הזמר, והוא תופס את מרכז הבמה. פה אני רוצה לפתח את ה'כלים', שהם עצמם המילים שלי – הנגינה, הניואנסים המוסיקליים".
מה אם כן הופך את המוסיקה ל'יהודית'?
"המנגינות עצמן הן יהודיות, כל עולם הניגונים הוא ללא מילים".
ויש קהל למוסיקה כזו?
"בוודאי. אנשים צמאים למוסיקה יהודית טובה ויצירתית" הוא אומר, ומוסיף: "האמת היא, שהרבה יותר מבישראל ובארה"ב אני מוכר אלבומים במקומות כמו איטליה, צרפת, אנגליה, יפן. אלו קהלים שמאוד צמאים לניגון ולמוסיקה שלא מתרכזים רק בעצמם, כמו רוב המוסיקה המערבית העכשווית. זו נישה מסויימת, אבל היא לא קטנה".
אתה רואה קשר ישיר בין העולמות השונים שלך, בין החזרה בתשובה ובין המוסיקה?
"המוסיקה משקפת את מצב החזרה בתשובה שלי. כשאני חווה התקדמות בתורה, יש לי גם התקדמות ביצירתיות וברעיונות החדשים. המוסיקה מסייעת לי בענייני שלום בית, או בעבודה על המידות, והיא מביאה לשמחה ופתיחות, הכל בעצם דבר אחד.
"כל דבר שאני עושה, אני גם שולח לרב שלי – הרב גינזבורג, ואני פתוח לקבל הוראות. הוא עצמו מוסיקאי, ומבין את המוסיקה בעומק. אין הרבה רבנים כאלו, אז אני מקבל הדרכה ממנו".
להתרומם עם המוסיקה
מה החשיבות של המוסיקה בעולם היהודי בעיניך?
"בלי המוסיקה אין השראה ואין נבואה. המוסיקה מרוממת אותנו. המוסיקה האירופאית היא חשוכה, היא לא מרוממת, ואף שאני לוקח ממנה את הלבושים, אני חושב שבסוף המוסיקה צריכה להביא את האדם לשמחה. לא דווקא שמחה של ריקודים סביב הבימה בבית הכנסת עם כלייזמר ברקע. אלא שמחה פנימית, חזון, אמונה שהכל יהיה טוב בסוף. זו לא מוסיקה חיובית במובן שהיא מכה אותך על הראש עם מקל ומכריחה אותך להיות שמח, אלא כזו שנותנת לאדם השראה להיות פתוח לשמחה, ומעניקה למאזין הזדמנות להביא את המילים שלו לתוך המוסיקה, מבלי שהיא תופסת יותר מידי מקום".
מה המקום של מוסיקה כואבת וצועקת לפי זה?
"אני לא עושה הרבה מוסיקה כזאת. זו מוסיקה שבה אתה מתעסק מאוד בתחושות העצמיות שלך, איך אני מרגיש, מה אני עובר, ופה אני זהיר מזה. אולי זו מוסיקה שקצת אינטימית מדי בשבילי. לא שזה דבר לא טוב, אבל זה לא המקום שלי. זה לגמרי אישי.
"אני רוצה שאחרי שאני מקשיב למוסיקה, לא תישאר בי בעיקר הרגשת החיסרון, אלא שזה יהדהד בי רגשות של שמחה והתרוממות. כמובן זה לא אומר שכל המוסיקה מהירה וקופצנית, יש לי גם ניגונים איטיים, אבל מדובר יותר בהתבוננות מאשר בעצב".
הניגון "צמאה לך נפשי" של חב"ד – האם זה ניגון של שמחה?
"נכון, זה לא. ובאמת אין לי עדיין ביצוע לניגון הזה. אבל כשאני מבצע ניגונים כאלו – אני מגיש את הקטעים הצועקים 'מעומקא דליבא' בצורה עדינה יותר, אוורירית.
"אני מחפש מוסיקה פחות אינטנסיבית ויותר עדינה. מוסיקה עמוקה, אבל קצת זהירה. זו המוסיקה שאני רוצה להקשיב לה עוד ועוד, מוסיקה שאני יכול תמיד לזרום איתה, מהירה או איטית. אני לא האדם ליצור מוסיקה שמגיעה לקיצון, הצבע שלי הוא יותר בהיר".
לא מעט אנשים חשים שדווקא המוסיקה הקשה נותנת להם מקום, משמיעה את הזעקה שלהם, ומעניקה לכאב שלהם משמעות.
"המוסיקה שלי מעניקה מקום לתחושות האלו, אבל בסופו של דבר היא לא מותירה את האדם בבוץ. בסוף תהיה תמיד איזו אופטימיות, אמונה בטוב, גם אם הלחן אינו מז'ורי או עליז במיוחד. זו בעיניי המשמעות של המוסיקה, היא מעבירה אותך בדרכים ובתלאות, אבל המטרה היא שבסוף תהיה במקום גבוה יותר מזה שבו היית לפני כן".
חלומות לעתיד?
"להקליט פה 20 אלבומים בשנה – לא רק שלי כמובן, אלא לבנות ולהפיק לנגנים חדשים וצעירים, עד שהמוסיקה שלהם תגיע לכל ארבע כנפות הארץ. לצאת גם להופעות, ולייצר תנועה חדשה במוסיקה היהודית. זה הזמן לכך, וזה אכן קורה" אומר יוסף, ומסכם: "השליחות שלי בעולם מבחינתי, היא לפתח לבוש חדש לנגינה היהודית, לקחת אותה לכל מיני מקומות שהיא אף פעם לא הייתה בהם. זה מה שאני יודע לעשות, וזה גם כיף גדול".
