"דוקטור! הרגל של אשתי כואבת לנו!" ללא ספק, הציטוט הזה של ר' אריה לוין זצ"ל, הוא אחד המשפטים המפורסמים ביותר במחוזותינו. אלא שאם כבר זוגיות, אז על הצד הראשון בסיפור – ר' אריה – רבים הסיפורים והספרים. לעומת זאת על העזר כנגדו, הרבנית ציפורה חנה, שהייתה צדקת ובעלת מידות תרומיות, שומעים הרבה פחות. ר' אריה שנודע כעמוד החסד בדאגה לעניים, חולים, מצורעים ואסירי המחתרות, היה נוהג לומר שאת כל כוחו הנדיר במידת החסד שלו הוא קיבל מאשתו: "מה אני לעומת מעשיה?" היה נוהג לומר בכל פעם שהזכירו אותה. ופעם כתב על מידותיה ש"לא היו בעלי ערך זמני ומקומי, אלא בעלי ערך תמידי וקיים. בייחוד במידה של 'מעבירה על המידות' לא הניחה תמורתה".
אל ביתם הדל הייתה אוספת את כל החלכאים והנדכאים של ירושלים – עניים, רעבים ויתומים עזובים, ועוזרת להם במסירות נפלאה. אנשים בודדים, ולפעמים אפילו משפחות, גרו בביתם במשך תקופות ארוכות. נכדתה, הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה, סיפרה שתמיד היו לה מאפים מוכנים בתוך הכיס של הסינר, כדי שיהיה לה מה לתת לילדים רעבים שהגיעו לבקר אצלם. עוד העידה הרבנית קנייבסקי, שאפילו על חתולי הרחוב הייתה מרחמת, והם היו מתאספים בדרך קבע ליד בית משפחת לוין ומקבלים פירורי לחם וחלב.
כדוגמה לחסדיה סיפר חתנו של ר' אריה, הרב אליעזר פלצ'נסקי, שבתקופת הצנע הגיעה לבית משפחת לוין חבילה עם בגדים חדשים מארצות הברית, לטובת בני הבית שחיו בדלות ועניות. הרבנית הסתכלה ואמרה "איזה פלא שקיבלנו חליפה שכל כך מתאימה לעני פלוני!" ומיד העבירה את הבגד החדש הלאה.
מידת החסד שלה קיבלה חיזוק משמים, כשהצילה פעם את חיי בתה – שיינא חיה (לימים, הרבנית אלישיב). יום אחד יצאה הרבנית לוין למכולת הקרובה, כשהיא משאירה בבית את חיה התינוקת שוכבת במיטה. כשכבר כמעט הגיעה למכולת, עצר אותה הלך מסכן וביקש ממנה מים. היא ביקשה שיחכה לה עד אחרי הקניות, אבל הוא התעקש – "לא! אני צמא נורא!". רחמי הרבנית גברו, והיא חזרה מיד הביתה בשביל להביא מים. כשנכנסה פנימה, נחרדה לראות שבתה התינוקת נפלה מהמיטה לתוך קערת מים, ונמצאת בסכנת חיים! אחרי שהצילה את התינוקת וטיפלה בה יצאה לחפש את היהודי, אבל הוא כבר לא היה שם…
ויתור תמורת ויתור
הרבנית ציפורה חנה הייתה בתו של הרב דוד שפירא, מורה הוראה בעיר קובנה. אחותה הגדולה עלתה לארץ ונישאה לרבי צבי פסח פרנק. כעבור כמה שנים, בשנת תרס"ה, עלתה ציפורה חנה בעקבותיה. שבועות ספורים אחרי הגעתה לירושלים עלה הנער אריה לוין ארצה, והתחנה הראשונה שלו הייתה בעיר יפו. שם התארח אצל יהודי בשם ר' משה בצלאל שנהג בו כבן בית, ובין השאר לקח אותו להכיר את רבה של יפו – הרב קוק. לאחר אירוח בן כמה ימים, שלח אותו ר' משה בצלאל לירושלים כשהוא משגר עמו מכתב לרב פרנק ובו כתובה, ללא ידיעתו, הצעת השידוך.
כך מספר ר' אריה בזיכרונותיו: "ונתן לי האיש הנפלא הזה מכתב למסור לידידו בירושלים – לרב רבי צבי פסח פרנק שליט"א… ולא ידעתי מחשבתו הטובה אשר חשב האיש הזה עלי… וזה: כי להרב צבי פסח פרנק שליט"א הגיעה גיסתו מקובנה… ובעבור חודש ימים נתקשרתי בעזה"י עמה בקשר של קיימא לבנין עדי עד…".
ר' אריה היה עני מרוד, ולא הייתה לו מתנה לתת לכלה הטרייה בחדר ייחוד. החתן התנצל בפני כלתו שאין לו כסף למתנה, אבל הוסיף ואמר: "אעניק לך מתנה אחרת – מתנת הוויתור! מבטיח אני, כי בכל שנות חיינו המשותפים אוותר לך ותמיד אמלא את רצונך!" היא התרגשה מאוד ואמרה גם היא: "אתן לך אף אני את מתנת הוויתור. מבטיחה אני כי אוותר לך כל ימי חיי".
ללא ספק, הקשר של ר' אריה ואשתו היה מיוחד במינו. היא הייתה שותפה פעילה בכל מעשי החסד שלו, וגם בתמיכה באסירי המחתרות. ר' אריה סיפר שהרבנית היא זו שדאגה לתפור לו הרבה כיסים, כדי שיוכל להגניב פתקים לתוך בתי הסוהר והחוצה, ובדקה כל פעם שהפתקים יהיו מקופלים כראוי, כדי שלא ישמיעו רשרוש מחשיד. עוד סיפר שכשהיה נוסע לבקר את עצורות המחתרות בכלא הנשים בבית לחם, הרבנית הייתה מצטרפת אליו. בדרך הם היו עוצרים בקבר רחל, שם הייתה הרבנית מתפללת בדמעות להצלחת האסירות.
לאחר פטירתה, ר' אריה לא פסק מלתאר את מעלותיה, והמשיך להיות קשור אליה בכל ליבו. פעם כשנסע לביתו במונית, הנהג שאל אותו היכן ביתו, ור' אריה שתק. שוב שאל הנהג היכן הוא רוצה לרדת, ורק אז ר' אריה נקב בשם הרחוב. אחר כך הסביר למלווה שלו, שמאז פטירת אשתו, מבחינתו הבית שלו לא קיים.
על מידת הביטחון של אשתו אמר ר' אריה כך: "לקבל ייסורים באהבה? מה החידוש? אשתי ע"ה הגיעה למדרגה עליונה כזאת, שאם נגזר עליה משהו משמים, היא לא הייתה צריכה להתאמץ לקבל זאת באהבה. היא בפשטות לא הרגישה – לא צער ולא מכאוב… לא להרגיש בכלל את הכאב, זאת מדרגה עליונה יותר ממי שמרגישו ומקבלו". הוא סיפר שלולי מידת הביטחון שלה, לא היה מחזיק מעמד ברעב ששרר בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה. בירושלים המצב היה קשה במיוחד, ואנשים ממש מתו ברעב. בלית ברירה הלך ר' אריה לבקש הלוואה מאדם עשיר שהכיר אותו היטב, אבל היהודי סירב. הוא הסביר לר' אריה שלאחרים הוא מלווה, כי אם יסרב להם הם יכעסו עליו, אבל מר' אריה הוא לא חושש שיכעס, ולכן הוא לא נותן לו. ר' אריה חזר הביתה שבור ורצוץ, ופרץ בבכי מר. לעומתו, הרבנית ציפורה חנה היא שחיזקה אותו: "אריה, אריה, היכן היהדות שלך? היכן הביטחון שלך?" היא המשיכה ודיברה על לבו, ותוך כדי שיחה שמעו דפיקות בדלת. פתחו, והנה קיבלו מכתב מיהודי עשיר מחו"ל, שלפני פטירתו ביקש שישלחו בשמו כסף לר' אריה. הכסף הגיע בדיוק בזמן!
ר' אריה ואשתו שיכלו ארבעה ילדים, שנפטרו כתינוקות. על הילד הראשון כתב ר' אריה כך: "הרבה יש מה לכתוב אודותיו, מראשית ההריון שלו, אולם אין כדאי כל כך לגלות. כמעט שאפשר לומר שנתמלא הבית אורה בשעה שנולד…". הילד נפטר בעיצומה של שבת קודש. כולם היו מזועזעים, ורק הרבנית ציפורה חנה פשוט התעלמה מהמאורע. השכנות דיברו ביניהן ברוסית, כדי שהיא לא תבין, ואמרו אחת לשנייה שוודאי הצרות הטריפו את דעתה. הרבנית, ששלטה בכמה שפות, הבינה את כל השיחה ואמרה: "הצרות לא הטריפו את דעתי, אלא ששבת היום ובשבת אסור להתאבל ולבכות".
כציפורים עפות – כן יגן ה'
כשעוסקים במשפחת לוין לדורותיה, מעבר למידות הטובות והגדלות בתורה, רואים בין הסיפורים את רוח הקודש המבצבצת מדי פעם. עצם שמה של הרבנית שייך לסיפור כזה. שמה המקורי של הרבנית היה חנה. שנים מעטות לאחר נישואיה חלתה במחלה קשה, והגיעה למצב של סכנת חיים מיידית. בצר לו, שלח ר' אריה את חברו ר' ישעיה חשין זצ"ל אל הרב קוק, אליו נקשר מיד עם עלייתו ארצה. ר' ישעיה הגיע אל הרב קוק בזמן שהיה שקוע בלימודו הקבוע בשולחן ערוך, והרב לא שם לב אליו. ר' ישעיה ידע שהמצב קשה, והתחיל לומר בקול רם: "פיקוח נפש לאשתו של ר' אריה!" אז הרים הרב קוק את ראשו, הקשיב לתיאור המצב וענה בקיצור נמרץ: "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת, כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת – יוסיפו לה את השם ציפורה!". מיד כינסו אנשים למעמד שינוי השם, וזמן קצר לאחר השינוי יצאה הרבנית מכלל סכנה וחיה עוד שנים ארוכות.
שנים רבות קודם פטירתה חלמה הרבנית חלום בלהות שהטריד אותה, והיא ביקשה מר' אריה שייקח אותה להטבת חלום אצל רבו הרב אלישוב, בעל ה'לשם' (שהפך למחותנם, בנישואי בתם הרבנית שיינא חיה עם הרב יוסף שלום אלישיב). היא לא סיפרה לאף אחד – גם לא לבעלה – מה היה תוכן השיחה עם ה'לשם', אבל לאחר זמן היא כתבה במכתב לבנה הגדול, הרב חיים יעקב לוין, שהיא חלמה על כך שבשנת תשי"ב תהיה תחיית המתים. כנראה רמזה בכך על פטירתה שלה, שהתרחשה באותה שנה.
נכדתה של הרבנית ציפורה חנה, הרבנית קנייבסקי ע"ה, נישאה לרבי חיים קנייבסקי יבדל"א בשנת תשי"ב, זמן קצר לפני הסתלקותה של סבתה. היא עברה לגור בבני ברק של ימי קום המדינה, בה אמצעי התקשורת עוד היו דלים, והתקשורת עם משפחתה הירושלמית התנהלה במכתבים בלבד. הגעגועים של הרבנית קנייבסקי הצעירה לירושלים היו עמוקים. יום אחד היא הרגישה שהגעגועים עזים במיוחד, והיא החליטה באופן ספונטני, בלי להודיע לבעלה, לעלות לירושלים לבקר בבית הוריה. בסוף יום העבודה שלה בתל אביב היא יצאה לדרך, וכשהגיעה לירושלים נקלעה להמולה גדולה באזור בית הוריה. בלי שידעה לפני כן, היא הגיע בדיוק להלוויה של סבתה, הרבנית ציפורה חנה לוין ע"ה.
גם בנה הגדול, הרב חיים יעקב, שהתגורר בארה"ב, קיבל את הידיעה על פטירתה בדרך לא שגרתית. אשתו חלמה באותו לילה שהיא רואה את חמותה לבושה בבגדי שבת נכנסת לגן מפואר, ובפתחו עומד הגאון מווילנה לקבל את פניה. כשסיפרה בבוקר לבעלה על החלום, הוא חשש מאוד מהמשמעות שלו. ואכן, כמה שעות לאחר מכן הגיע אישור גשמי לידיעה השמיימית.
כמה טוב, בדורנו המהיר ורווי הניסיונות, לנשום אוויר פסגות ולספוג אלינו מדמותה המאירה של צדקת צנועה ונחבאת אל הכלים, שהאירה את שמי ירושלים של מעלה ושל מטה יחדיו.
באיסוף החומר לכתבה הסתייענו בארגון 'אור האורות' של ר' משה נחמני, ותודתנו נתונה להם.
מכתב שכתב ר' אריה לוין זצ"ל על פטירת אשתו:
"בשם ה', לבי עלי דוי, ונפשי עלי מתאבלת, כי איך אנחם על שברי הגדול, בהלקח מאתי כלי חמדה, נזר תפארה, אחותי רעייתי יונתי תמתי, הצדקת הגמורה ציפורה חנה בת הגה"צ ר' דוד שפירא ז"ל, נשמתה בגנזי מרומים.
גדול הצער ונורא הכאב, מי יוכל לתנות צדקתה, אשר כמעט לא השאירה כדוגמתה, בטוהר נפשה ורוחב ליבה הגדול כפתחו של אולם, ברגשי החסד והרחמים שהתבלטו על כל צעד ושעל הסבירה פנים לבני אדם, ופרשה רחמיה על כל חי.
היא הייתה כולה חסד ורחמים, כולה קדושה, כל חייה היו שירה בלתי פוסקת לחי העולמים. כל רגע מחייה היה חרוז נוסף לשירת הנצח שלה.
ועל כולם – נצרה לשונה, בחינת תופעה לא רגילה. נשמה טהורה ויקרה, שבה למקור מחצבתה נקיה וצחה כיום ירידתה לעולם, בתוספת ברק וזיו, ובתוספת חן וטוהר.
לא יבוש בה זקנה, ולא יחוורו פניה. לא הביטה אוון באדם, לב איש לא הכאיבה, רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנה. לא גבה רוחה, ולא רמו עיניה כלל וכלל. את דכא ושפל רוח היו חברותיה. תמיד תנו מעשיה, סולו דרכיה, מידותיה קחו לאבני פינה. מרי נפש ומחסור עני ואביון פנו אליה לקבל תנחומיה. נפש טהורה וזכה כעצם השמים לטוהר. לכל דורשיה לא הניחה כמותה בעולם".
