דוקטור, פסיכיאטר ואדמו"ר נכנסים לבית כנסת…

לא, זו לא התחלה של בדיחה. זה גם לא באמת סיפור על שלושה אנשים שונים. זה סיפור על אדם אחד שהיו לו הרבה גוונים, והוא הביא לעולם את אחד מניגוני התפילה המרגשים ביותר בעולם היהודי.

הפעם אנחנו מספרים את הסיפור שמאחורי הניגון "הושיעה את עמך".

הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ

וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ

וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם.

הבן למשפחת האצולה

יום אחד, בתחילת שנות השישים, הרב והפסיכיאטר אברהם יהושע הֶשיל (העשיל) טברסקי נכנס לתפילת שחרית בבית הכנסת בעיר מגוריו פיטסבורג, פנסילבניה. כאשר הוא הגיע בתפילה למילים "הושיעה את עמך" – הוא התחיל לזמזם משהו שאחרי כמה זמזומים הפך לשיר.

הרב טברסקי לא היה מלחין או מוזיקאי במקצועו, אבל הוא כן היה הרבה דברים אחרים. סיפור החיים שלו מרתק: הוא בן ל'משפחת אצולה' חסידית. חצרות חסידיות כמו סְקְוֶר (סקווירא), רַחְמַסְטְרִיוְוקָא, טָאלְנָא ועוד, מונהגות עד היום בידי אדמו"רים ששם המשפחה שלהם הוא טברסקי. כולם צאצאים של רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, מחבר הספר 'מאור עיניים', שחי ופעל באמצע המאה ה־18, הקים את חסידות צ'רנוביל והיה מגדולי תלמידיהם של מייסדי החסידות.

כיצד בן למשפחה כזו הופך לפסיכיאטר, דוקטור מכובד שמקובל ונערץ על ידי יהודים ושאינם?

לשם כך, עלינו לחזור אחורה.

השנה היא תרפ"ז (1927), שתים עשרה שנה לפני מלחמת העולם השנייה. אביו של הרב טברסקי, האדמו"ר רבי יעקב ישראל טברסקי, שהייתה לו 'חצר 'חסידית קטנה בכפר באוקראינה, מהגר לאמריקה ומוצא מקום שיש בו הרבה יהודים אבל קצת יהדות. הוא מחליט להקים באמריקה 'שגרירות אוקראינה'; הוא מקים חצר, בית כנסת, מקווה וחנות למכירת אוכל כשר, ומאגד קהילה של יהודים אמריקאים שבאו להתקבץ סביב 'האדמו"ר החדש'.

כמובן, מוסדות חינוך יהודיים אין באותה תקופה בארצות הברית, והאדמו"ר שולח את הילדים שלו לבתי ספר ציבוריים, שם לומדים ילדים יהודים ולא־יהודים יחד. את לימודי הקודש, הגמרא וההלכה, הם משלימים בבית, לאחר שעות הלימודים. הבן השלישי, אברהם יהושע הֶשיל, הוא הגיבור שלנו.

חיים שמואל, אתה נכדו של הרב ד"ר טברסקי, ספר לנו קצת על ילדותו.

חיים שמואל טברסקי: אשתף באירוע קטן מחיי בית הספר. המורה מינתה את סבא לגלם תפקיד בהצגה שעסקה בדמויות נוצריות. כאשר אימו הגיעה לבית הספר בהזדמנות אחרת, המורה הרגישה שלא בנוח והתנצלה על כך. לעומתה, האם אמרה למורה: "אם הייתי מפחדת שאתם תשפיעו עליו משהו, כלומר שאין עליו מספיק הגנה רוחנית מצד הבית, הרי שלא הצלחנו לתת לו כלום בבית…"

רופא הנפשות

כשבגר עבר הרב טברסקי ללמוד בישיבה, אותה סיים בהצטיינות. אחרי הישיבה הוא עבר מבחני רבנות, ואחרי החתונה שלו הוא נשאר ליד אביו במילווקי, ויסקונסין, והתחיל לשמש כעוזר שלו. ואז, באירוע אקראי כביכול, החל להירקם סיפור חייו.

טברסקי: יום אחד אבא שלו שלח אותו לבקר חולה מהקהילה שהייתה מאושפזת במרכז רפואי. הוא נכנס לחדר שלה, והיא אמרה לו: "הרב, אתה יודע, אתמול אבא שלך הגיע לביקור, והיו לי כל כך הרבה כאבים. הוא רק נכנס לחדר – ונעלמו לי כל הכאבים, הכל היה טוב". פתאום טברסקי הצעיר תפס: 'בתור רב, אני אף פעם לא אצליח לעשות דבר כזה'.

הוא יצא מהחדר שלה והחליט שהוא הולך ללמוד רפואה. אם הוא לא יצליח לעזור לאנשים כמו אבא שלו – שרק נכנס לחדר והשוהים בו פשוט מרגישים יותר טוב – הוא יעזור להם עם שתי הידיים שלו. הוא התלבט האם לעשות זאת, והתייעץ עם רבנים מוכרים בישראל האם באמת ללכת על הצעד הזה.

הרבנים התירו לו לעשות זאת בתנאים מסוימים, שעליהם יקפיד כל זמן הלימודים שלו. לדוגמה: לטבול במקווה בכל יום, ולהקפיד על לימוד יומי של לפחות שעתיים ביום. ובאמת, כך הוא מצא את עצמו – בן של אדמו"ר, עם כל הלבושים של חסיד, עם פאות, כובע וחליפה ארוכה – בבית ספר לרפואה באוניברסיטה אמריקנית.

פעם הגיעה אליו איזו סטודנטית ושאלה אותו: "למה אתה כל הזמן בצד, ואתה לא מעורב עם כולם ולא חבר של כולם?". הוא ענה לה: "תודה רבה שאת אומרת לי שהצלחתי לעשות זאת…".

בהמשך הוא בחר להתמחות בפסיכיאטריה. כך, במקום להיות אדמו"ר, הוא יוכל לטפל בנפשות של אנשים ולעזור להם לפתור את הבעיות שלהם.

אחרי שסיים את ההתמחות בבית חולים לילדים, עבר הרב ד"ר טברסקי לפיטסבורג ועבד בבית חולים קתולי שם. בעבודה שלו הוא שם לב למשהו: לבית החולים היו מגיעים יותר ויותר אנשים שסבלו מבעיית התמכרות לסמים קשים. בבית החולים היו מנקים את הגוף מהרעלים, אבל ההתמכרות הנפשית הייתה נשארת. הוא היה רואה איך אותם אנשים חוזרים כל הזמן לסורם ולא מצליחים להיגמל.

טברסקי: באמריקה של שנות השישים והשבעים, התמכרויות לאלכוהול ולסמים הפכו למכת־מדינה, וסבא זיהה זאת. הוא החליט להקים, במקביל לעבודה שלו בבית החולים, קליניקה שתתמחה בבעיית ההתמכרויות. הוא ראה את זה מול העיניים, והוא ראה גם איך שלא עוזרים להם בצורה נכונה.

הוא חשב שהסיבה לבעיית ההתמכרויות היא הערכה עצמית. כשבן אדם לא חושב שיש ערך לחיים שלו, שהוא יכול להביא ערך לעולם, הוא מחפש לברוח לאנשהו. הוא כתב את זה הרבה פעמים בספרים שלו: כשאתה בורח – אתה לוקח את עצמך יחד איתך. לאן שתברח, אתה הולך להתמודד עם זה. לאן אתה בורח?

גם כשהיה פסיכיאטר, הוא לא חשש לשלוח אנשים לטיפולים משיטות אחרות, טיפולים שפסיכיאטרים אחרים לא היו שולחים אליהם. העיקר שזה יעזור. כך, לדוגמה, אמר לנכדו לשלוח מישהו לטיפול ב־CBT.

טברסקי: הוא אמר לי: "תגיד לו ללכת לטפל ב־CBT". זו שיטה מאוד מפורסמת של פסיכולוגיה. אמרתי לו: "סבא, זה מנוגד לכל מה שלמדת". הוא אמר לי: "יכול להיות, אבל זה עובד". כך הוא גם אימץ את שיטת שנים עשר הצעדים שהתפשטה אז בארצות הברית. למרות שזו שיטת טיפול שלא פותחה על ידי פסיכיאטרים, הוא עזר איתה להרבה אנשים – יהודים ושאינם – להיגמל מהתמכרויות.

אני זוכר איך הוא היה מחבק אותם ברחוב. כשהלכנו ברחוב בשבת – כל הזמן נשמעו צפצופים מהמכוניות: "hey doc'", "Abe" (אברהם), "אני נקי חמש שנים!", "עשר שנים!". אנשים היו יוצאים מהרכב, מחבקים אותו – גם גויים… הוא האמין שלכל אדם התפקיד שלו ויש לו נפש בתוכו, ואפשר לקחת אותה ולהאיר איתה לעולם. ובפרט יהודי, זה שיש לו נשמה קדושה.

השיטה של שנים עשר הצעדים התקבלה קצת בחשש בקהל הדתי. היו שחשבו שהמקור שלה מהנצרות. הרב ד"ר טברסקי הוציא לאור ספר בנושא, והראה שיש לשיטה מקורות בתורה. אבל לספר שלו הוא קרא, במקום "שנים עשר הצעדים", "עשרה צעדים". למה עשרה ולא שנים עשר?

טברסקי: שאלתי אותו פעם: "למה כתבת עשרה צעדים?". הוא אמר: "תקשיב, אני רוצה לעזור לאנשים. אם יהודי חרדי לא יקנה את זה בגלל שכתוב על זה 'שנים עשר' – שיהיה 'עשרה', אבל העיקר שהוא יעשה משהו לעזור לעצמו.

במקביל לפעילות הזו, הוא פרסם ספרי טיפול והדרכה שהפכו לפופולריים בכל אמריקה. הספרים והפעילות שלו הקנו לו שם בכל רחבי ארה"ב, ולשיא ההכרה שלו הוא זכה בהופעתו על שער מגזין "time" היוקרתי. שם הוא זכה לכינוי שילווה אותו מאז – "הפסיכיאטר החסידי".

מכון הליטוש

למרות הקריירה המוצלחת באמריקה, הרב ד"ר טברסקי רצה לעזור במיוחד לאחים שלו בישראל. כצעד ראשון, הוא פנה לרשות בתי הסוהר בישראל ויזם יחד איתה הקמה של מרפאת שיקום מיוחדת לאסירים שהידרדרו לפשיעה בגלל התמכרויות שונות. הוא השיג תקציבים לבדו, ללא עזרה מהשלטונות, ולמרפאה שהקים בארץ הוא קרא 'שערי תקווה'.

טברסקי: פעם אחת נכנס למרפאה שלו אסיר קשה במיוחד. טיפוס שהיה 'יוצא ונכנס' סדרתי בבתי הכלא. כשהוא התיישב אצלו במרפאה, הוא כבר היה לגמרי מיואש מהחיים שלו.

הוא אמר לסבא: "אתה הולך לעזור לי?! אתה יודע מי אני? אתה יודע מה עשיתי?". סבא ענה לו: "כל אדם הוא יהלום. יהלום, כשאתה מוציא אותו מהאדמה, הוא יכול להיות מלא לכלוך. זה מה שאנחנו עושים כאן: לוקחים את הנשמה של האדם ומנסים להראות לו כמה הוא שווה, מה הוא יכול לעשות – כך מלטשים את היהלום עד שהוא זוהר ובוהק".

אחרי תקופה, האסיר עבר את הגמילה, וכבר הגיע לשלב שהוא מסוגל להתחיל לעבוד. יום אחד, ביקשו ממנו מהקליניקה שיעביר ריהוט של דירה שנתרם לקליניקה בידי משפחה שעברה דירה. היו שם ספות, כיסאות, שולחנות ועוד. כשהוא סחב את הספה, פתאום נפלה ממנה מעטפה עם סכום כסף גדול. הוא טלפן מיד לבני המשפחה וסיפר להם על הכסף שמצא בספה. הם ענו לו בלי לחשוב: "יודע מה? גם את הכסף אנו תורמים לקליניקה…".

אחר כך, כשהוא סיפר זאת לסבא, הוא אמר לו: "תראה, כשהייתי מכור, הייתי פורץ לבתים אפילו רק בשביל עשרה שקלים. עכשיו, אחרי הטיפול, כשמצאתי את הכסף הזה, לא הייתה לי בכלל התלבטות – ומיד החזרתי את הכסף".

זה גרם לאותו אסיר משוחרר לתלות שלט על הדלת של הקליניקה, אותו גילה ד"ר טברסקי בביקור הבא שלו בישראל. במקום 'מרפאת שערי תקווה' – הוא כתב שם: 'מכון לליטוש יהלומים'…

סבא חרג, לכאורה, מהמורשת המשפחתית של אדמו"רות והנהגה רוחנית; הוא הפך לרופא, פסיכיאטר, מטפל נפשי. אבל מבחינתו – הבחירה הזו הייתה הדרך הייחודית שלו דווקא להמשיך את המורשת הזו. הוא רצה להשפיע על הנפשות, כמו אביו וכמו אבות־אבותיו, והוא בהחלט עשה זאת. הוא בהחלט הושיע רבים־רבים מ"עמך".

זוכרים מהיכן יצא לו הניגון? באמצע תפילה שגרתית בבית הכנסת. ומשם, זה תפס מהר מאוד. הפעם הראשונה בה הוא שר את השיר בציבור הייתה בחתונה של אחיו הבכור, במילווקי, ויסקונסין.

זה היה, כאמור, בתחילת שנות השישים. עולם המוסיקה החסידית היה אז בחיתוליו. לא היו אלבומים, סינגלים, הופעות או תחנות רדיו מגזריות. אז איך שיר נפוץ? רחבת הריקודים בחתונות שימשה מעין 'ועדת פלייליסט'. אירועים משפחתיים היו הזדמנות לעלות על במה ולשיר, וכך לחנים חסידיים עדכניים עברו מפה לאוזן. בקהל שהשתתף בחתונה של אחיו היו גם אורחים מישראל, וכך השיר הפך לפופולרי גם בארץ.

הניגון של יהודי רוסיה

שנות השישים המוקדמות היו גם שיא המאבק של העולם החופשי בברית המועצות ובקומוניסטים. אם לרגע הייתה תקווה שאחרי מלחמת העולם השנייה הקומוניסטים יפתחו את שערי חומת הברזל – העשור של שנות החמישים רק הפך את העימות בין המעצמות לכמעט־מלחמת־עולם־שלישית. בטווח של העימות הזה היו יהודי רוסיה.

הקומוניסטים רדפו אחרי הדת, הגלו רבנים ומורים, ולא אפשרו למי שרצה לעזוב את רוסיה לצאת ממנה (כמעט כמו צפון קוריאה של ימינו). ההערכה הייתה שבכל ברית המועצות חיים בערך 2.5 מיליון יהודים, וכל מי שהיה יכול – נשיאים, ראשי ממשלות ואישים מארגונים שונים בארץ ובעולם – ניסה לעזור להם לצאת משם.

בין הגורמים המשפיעים ביותר על יהודי רוסיה היה הרבי מלובביץ'. רבים מהחסידים שלו עדיין היו שם, והוא שמר איתם על קשר באמצעות מכתבים סודיים ושליחים בכיסוי. בו זמנית, הוא ניהל מאבק דיפלומטי חשאי לשחרור יהודי רוסיה, כשבפני הקהל הוא היה מדבר על הנושא הזה בצער גדול ובהרבה כאב.

כאשר "הושיעה" הפך לשיר פופולרי ברחבי העולם היהודי – הוא הגיע לבניין 770 שבברוקלין, ושם הוא קיבל תפנית מעניינת…

טברסקי: איכשהו הניגון הגיע לחב"ד, והרבי התחיל לשיר את זה. אז, הרבי היה עסוק מאוד עם היהודים ברוסיה. בכלל, הרבי תמיד ציפה לישועה של כלל ישראל; אבל באותו זמן בפרט – הוא שר שוב ושוב "הושיעה את עמך". הרבי היה דורש ומבקש מהקב"ה שיביא את הישועה.

אפשר לומר שהרבי הפך את הניגון הזה לשיר שילווה את המאבק לשחרורם של יהודי רוסיה. כך מספר הרב בֶּרְל לַזַר (בערל לאזאר), רבה הראשי של רוסיה:

הרב ברל לזר: באותן שנים היה ידוע שכאשר הרבי מתחיל את הניגון הזה או מבקש לנגן אותו – זה היה סימן של קשר ליהודי רוסיה. לפעמים, במקום "וברך את נחלתך" הרבי אמר "ורחם על נחלתך" – רחם על הנחלה שלך, וגם היו לפעמים עוד שינויים במילים "ורעם ונשאם". ראו על הרבי שהוא פשוט רצה שיתרוממו וייצאו מהמצב הקשה הזה.

גם בישראל הפך הניגון לפס־הקול של הדאגה הציבורית ליהודי רוסיה. וכך נשמע הרב עמרם בלוי, שהנחה 'ערבי חב"ד' בקיבוצים בשנות החמישים והשישים (סוג של 'צמאה' של הימים ההם…) בהקלטה נדירה מאחד מאותם ערבי שירה:

הרב עמרם בלוי: אם אשכחך יהדות רוסיה, תשכח ימיני. אבל בזכירה לבד לא די; יש גם לצרף תפילה לזכירה. הרבי שליט"א צירף מנגינה ידועה למילים: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם", והקדיש את השיר הזה ליהדות רוסיה. וכשם שעל ידי הזכירה חזרנו אנחנו לירושלים, אנו תפילה שעל ידי הזכירה והתפילה יחזרו יהודי רוסיה אלינו…

אחד מאירועי השיא במסגרת העיסוק של הרבי ביהודי רוסיה, התרחש במהלך ההתוועדות של חג השבועות, שנת תשכ"ד (1964). אמנם מההתוועדות הזו אין לנו הקלטה כי מדובר בהתוועדות חג, אבל השגנו הקלטה נדירה של מישהו שהיה שם. הרב שמואל חפר ז"ל היה איש חינוך ופעיל ציבורי, וכך הוא מתאר את אותם רגעים:

הרב שמואל חפר: פתאום הרבי לקח את הגביע שלו עם היין, ונתן ברכה ליהדות רוסיה. הרבי ציפה שהחסידים יגידו 'לחיים', אבל בפועל אף אחד לא אמר 'לחיים'. פתאום הרבי קם מהכיסא, דחף אותו אחורה ואמר: "שלוש עשרה שנה אני יושב על הכיסא הזה. לשם מה הייתי צריך את זה?! הלא במשך חצי דקה, דקה, היו יכולים להיוושע מיליון, שני מיליון יהודים!". זה היה נורא, הרבי לא נרגע.

הרב לזר: הרבי התחיל לדבר על כך שאף אחד לא הבין שצריכים להגיד 'לחיים' למען יהודי רוסיה. הוא אמר בכאב שמחר או מחרתיים אנשים יגשו אליו ויזכירו דוֹד או קרוב־משפחה שנמצא ברוסיה, ויבקשו מהרבי שיוציא אותם לחירות על ידי התפילות והברכות שלו, ואילו עכשיו הייתה הזדמנות להוציא את כולם משם באמצעות ההשתתפות באמירת 'לחיים' – ולא עשו זאת… ראו כמה אכפת לרבי שיש יהודים שעדיין נמצאים במיצר ובשביה ברוסיה.

אחר כך הרבי אמר שיש בהתוועדות ילדים מתחת לגיל בר מצווה, והם בוודאי לא אשמים בהפסד הנורא – ולכן הורה שהם ישירו ניגון, והרבי התחיל את הניגון "הושיעה את עמך"… זה היה הניגון שביטא אצלו את התקווה והתפילה שהקדוש ברוך הוא אכן יושיע את עם ישראל שנמצא בשביה.

הביקור הגורלי

מטוס נוסעים נחת בשדה התעופה הגדול של מוסקבה. עוד לפני שהנוסעים הספיקו להשתחרר מחגורת הבטיחות, כבר עלו חיילים למטוס וצעקו על כולם להישאר לשבת במקומותיהם. הם הוציאו רשימה עם שמות כל הנוסעים, והתחילו לקרוא שם אחר שם ולהביט על כל נוסע בפנים מאיימות. לבחור הישיבה שישב שם, מחופש לתייר, זה לא בא בהפתעה; הכינו אותו לזה. "יבדקו כל מבט שלך, ואם רק תַראה שאתה מפחד או מגמגם – זה כבר יספיק להם כדי לעצור אותך ולהעלות אותך על מטוס בחזרה".

מה גרם לבחור ישיבה אמריקאי להתנדב לנסוע מרצונו החופשי למדינה שכולם רוצים לברוח ממנה?

לאחר שהסתיימה אותה התוועדות בלתי־שגרתית בחג השבועות, עליה סיפרנו, רבים מאלה שהשתתפו בה הסתובבו עם תחושת אכזבה. בהרגשה שלהם, הייתה כאן הזדמנות לסייע ליהודים ברוסיה – שלא נוצלה כראוי. אחד מהם היה בחור ישיבה בן 25 שלא הסתפק באכזבה; הוא ביקש לעשות מעשה.

אותו בחור, בנימין כ"ץ שמו, נכנס לפגישה אישית עם הרבי לכבוד יום ההולדת שלו, ובה הוא הציע את עצמו לשמש כשליח של הרבי ולבקר מטעמו בקהילות היהודיות ברחבי רוסיה. בתחילה הרבי סירב ואמר שעדיין לא הגיע הזמן, אבל לאחר חצי שנה הוא קיבל הוראה: לצאת אל מעבר למסך הברזל.

לברית המועצות של אז לא נסעו סתם כך. במשך שבועות הוא התכונן למסע וקיבל הדרכות מפורטות. למשל, נאסר עליו להיות במגע ישיר עם היהודים המקומיים ולדבר איתם.

כך סיפר כ"ץ 40 שנה לאחר מכן, כאשר כבר הותר לו לדבר על הנסיעה הזו:

הרב בנימין כ"ץ: הייתי צריך רק להיות בבית הכנסת כל היום ולשמוע כל דבר שנעשה שם. רק להיות עם אוזניים כרויות, ולא לדבר עם שום אדם – רק לעשות רמזים עם העיניים ועם הראש.

אמרו לי מראש שאצטרך לסדר את המצעים שלי בכל בוקר, כי השלטונות יבקרו כל יום בחדר שלי… אם אנשי הבולשת יחשבו שאני לחוץ – איעצר. כמובן, אסור לי לכתוב כלום. כמו כן, עלי לטייל באתרי התיירות של רוסיה – כדי שהסיפור שלי כתייר ייראה אמין.

אחד מהיהודים שהיו ברוסיה באותם ימים הוא מרדכי גורליק – אדריכל חסיד חב"ד שגדל בטשקנט, אוזבקיסטן. הוא מספר על ביקורו של כ"ץ.

מרדכי גורליק: אמרו לו איך להתנהג, מה לעשות, ואיך להתייחס לאנשי שלומנו – חסידי חב"ד – כשימצא אותם; עליו לא לסכן אותם, ולא ללכת לבתים שלהם חס ושלום. הותר לו רק ללכת לבית הכנסת הרשמי שיש שם – אנחנו הצעירים התפללנו בבתים, ובבית הכנסת היו מתפללים רק זקנים. ולכן הוא הגיע לבית הכנסת הרשמי.

אחת המטרות לנסיעה של כ"ץ הייתה מורלית. הקומוניסטים שלטו לחלוטין בכל מידע שהגיע לאזרחים. הם עשו כל מאמץ למנוע כניסת מידע מהעולם החיצוני, כדי לעשות מניפולציות על האזרחים, כך שהרבה מאוד יהודים התייאשו בכלל מהאפשרות שהם אי פעם ייצאו מרוסיה. הם פשוט לא חשבו שזה ריאלי. ולכן, כשהגיע חסיד מהעולם החופשי – זה היה מחיה נפשות והעניק תקווה לרבים.

זו הייתה הפעם הראשונה שהגיע מישהו מבחוץ. כ"ץ והיהודים שהוא פגש לא היו יכולים לנהל שיחות ממושכות, אבל הם שאלו אותו: "האם זוכרים אותנו? האם למישהו אכפת שאנחנו סובלים כאן?". במקום לדבר יותר מדי, הוא רק סיפר להם ש"שם, בחוץ, יש ניגון שנהפך להמנון־התפילה להוצאה שלכם מרוסיה", והוא התחיל לנגן להם "הושיעה את עמך"…

הצוואה

בזמן ש"הושיעה" הפך ל'קאלט', הרב ד"ר טברסקי המשיך בחייו ובפעילותו הרבה. בתחילת שנות התשעים הוא הגשים חלום ישן: הוא עלה לישראל והתיישב ביישוב אפרת.

טברסקי: סבא היה סוג של קרן אור, אנשים הרגישו שאיזשהו אור יושב אצלו. רבים ביקשו ממני שאקבע להם פגישה עם סבא שידבר איתם, וסבא היה שואל אותי: "מה הם רוצים ממני?! אני לא יכול לעזור להם, אני לא רבי! אבל אם הם רוצים – אני אשב איתם. אם זה נותן להם להרגיש טוב – בסדר". הוא היה מקשיב להם, והם הרגישו אחר כך כאילו מישהו הוריד אבן מעל הלב שלהם.

בשנת תש"פ, כשמגפת הקורונה הגיעה לישראל, הרב ד"ר טברסקי ואשתו נזהרו מאוד מכל מגע והסתגרו בביתם. למרות הזהירות הרבה, בסופו של דבר המחלה הגיעה אליהם.

טברסקי: באחד הימים – הוא לא ידע באותה שעה שהוא חולה בקורונה – סבא אמר לי: "הקשב, חיים, אני כבר בן 90. זה מספיק, עשיתי את שלי, אני כבר יכול ללכת". אמרתי לו: "אה, סבא תמיד מדבר כך". הוא אמר לי: "נו, נו", כאומר 'אתה תראה'.

כעבור זמן הוא אושפז, ובחודש שבט תשפ"א (2021) הקורונה הכריעה אותו, והוא הלך לעולמו כשהוא בן 90.

בימי חייו, סבא לא דיבר יותר מדי על הצלחת הניגון שלו. אמנם הוא היה ידוע כניגון שלו, ובשמחות של המשפחה הוא תמיד שר אותו – אבל לא מעבר. בשנים האחרונות, לקראת הפטירה שלו, וגם בצוואה הכתובה שהוא השאיר אחריו, התברר עד כמה חשוב לו השיר המושיע הזה שבקע ממנו תוך כדי תפילה.

וכך כתב בצוואה:

לילדיי ונכדיי. ברוך ה' אני מתקרב ליום הולדת 84, ואני מקווה שה' ייתן לי עוד הרבה שנים. אני רוצה להזכיר לכם את בקשתי לשיר את הלחן שלי, "הושיעה את עמך", ברגע הנכון – כשאני הולך לבית מגורי הקבע שלי. אני יודע שאין לי הרבה זכויות בתורה ומצוות, ואני באמת לא אוהב את הרעיון שישנם מלאכי חבלה בקרבת מקום. אבל הייתי רוצה שזכות אחת, שאי אפשר להכחיש שהיא שלי, תלווה אותי ברגעים אלו.

המעלה הגדולה ביותר בתורה היא שמחה. אתם יודעים, כמובן, את הדגש העצום שהחסידות שמה על שמחה. ה"קדושת לוי" אמר כי הסכנה הגדולה ביותר בנס של פורים הייתה שהמן היה "שמח וטוב לב", כי עם שמחה אתה יכול להשיג הכל. היה צריך לגרום לו להיות "אבל וחפוי ראש", כדי להפוך את הדברים. על ידי הלחנת "הושיעה את עמך" הוספתי בשמחה של אנשים. אינספור אנשים רקדו למנגינה הזו. זאת עובדה שאי אפשר להכחיש. אולי אם מלאכי החבלה ישמעו את זה – הם ייעלמו, ואולי הם עוד יחשבו שזו חתונה – ויברחו משם.

ההלוויה התקיימה במהלך אחד הגלים הקשים של הקורונה, והשתתפו בה עשרות בודדות. רובם המוחלט בני משפחה – בנים, נכדים ונינים.

בהלוויה לא היו הספדים. אמרנו תהילים, ואז אמרתי לכולם שסבא ביקש בצוואה שלו לשיר "הושיעה את עמך". אבל מי רוצה לשיר בלוויה?! כולם עצובים… התחלתי ללכת לכיוון הקבר וראיתי שלא התחילו לשיר – אז צעקתי: "הושיעה את עמך!" ואז התחילו לשיר את זה, וזה יצא הרבה יותר חזק ממה שחשבתי שזה יהיה.

הרב ד"ר טברסקי באמת הציל אנשים רבים בטיפוליו, והייתה לו השפעה כבירה על חייהם של המונים שנהנו עצה ותושייה ממאמריו וספריו. אבל הוא כשלעצמו לא חשב שיש לו זכויות לגשת איתן לבית דין של מעלה, חוץ מהניגון. "עם זה הצלחתי לשמח את האנשים, ועם זה אולי אזכה לעלות למעלה", אמר.

ההצלה

באותו זמן שהרב ד"ר טברסקי התאשפז, לפני פטירתו – גם הזמר שלומי שבת, שייבדל לחיים ארוכים, היה שרוי במצב קשה מאוד לאחר שנדבק בנגיף הקורונה, והיה תלוי בין חיים למוות.

זמן קצר לפני שחלה – הוא ונאור כרמי, המנהל המוסיקלי של 'צמאה', התחילו לעבוד על הביצוע של "הושיעה". אבל הקורונה עצרה הכל.

נאור כרמי: שלומי היה חולה ממש. הוא כבר היה חצי בעולם הזה וחצי בעולם הבא, וכבר אמרו לו שיש סיכוי שהוא לא ייצא מזה… בחסדי ה' שלומי החלים מהקורונה, ומיד אחר כך חזר לאולפן להמשיך בעבודה; רק שעכשיו, המילים של השיר קיבלו משמעות אישית בשבילו. הוא הגיע לשם עדיין עם שיירים מהמחלה, אבל כל החוויה שהוא עבר השפיעה על השירה שלו – והוא ידע והרגיש את זה. הוא אמר לי: "ידעתי והרגשתי בנשמה שלי את התפילות של אלפי־אלפי יהודים מכל העולם שרצו שאני אחיה". זה לא היה מובן מאליו גם בשבילו.

יום לפני ההקלטה הסופית של הניגון בביצוע של שלומי שבת נפטר מחבר הניגון, הרב טברסקי. זה היה כל כך מדהים, השגחה פרטית, שאנחנו הולכים לשיר את השיר שלו ולהפוך אותו לנחלת הכלל בצורה יותר מאסיבית, ממש יום אחרי הפטירה שלו. ראינו את יד ה' כאן.

מאז, שלומי מבצע את "הושיעה" בכל ההופעות שלו, כהודיה על החזרה שלו לחיים.

אין לנו אלא לאחל שנזכה כבר לישועת עולמים במהרה, אמן.