ע שור ועוד שנה חלפו מאז אותו קיץ צרוב שמש ובכי. היישובים שצבעו את החולות בירוק פורח הפכו לתילי חורבות ששועלים מהלכים בינותם. ובמבט לאחור, הבוחן את נתיב הטילים ומחיר הדמים שגבתה מאז החיה העזתית מערי ישראל – דומה כי גם אלו שתמכו בעקירת גוש קטיף, לבם בל עמם עוד.
לא הרחק משוק מחנה יהודה הירושלמי, מאחורי חזית מבנה שגרתי למדי, ניצב המוזיאון להנצחת גוש קטיף. מפעל של זיכרון, הנצחה ואזהרה אשר אחראי במידה רבה על שינוי ממשי בתודעה הציבורית הישראלית ביחס לעקירת יישובי הגוש.
מאז שנחנך לפני כשמונה שנים, קרוב לשלוש מאות אלף איש חלפו בין כתליו, בהם גם כאלה שתמכו ודחפו את המהלך וליבם מייסר אותם. חזקה על המת שישתכח מן הלב, אמרו חז"ל, אך פה במידה רבה עולה התחושה כי זיכרון להולכים שכבר הלכו אין כאן, כי אם זיכרון לרוח החיים שעוד עודנה, ועוד תשוב ותפרח.
קשה לעצור את הדמעות בחדר הדמעות. התמונות, המיצגים והסרטים הקפיאו לנצח את אותם שבועות קשים של חורבן וקריעת לבבות ואת בכיות התושבים והילדים שנקרעו מבתיהם על ידי החיילים והשוטרים לבושי השחורים. התפילות המתחננות בבתי הכנסת וקולות הפיצוח של מלתעות הטרקטורים הנוגסים בבתים, הצליחו לפרק ולשבור גם את הקשוחים שבאנשים, בהם גם שרים וחברי כנסת שהרימו את ידם בעד העקירה, בכירים במערכת הביטחון שנטלו בה חלק משמעותי, וגם לא מעט חיילים ושוטרים שהשתתפו בעקירה והגיעו למקום כדי למצוא מעט זיכרון, נוחם וכפרה.
"המוזיאון נחנך שלוש שנים בדיוק לאחר הגירוש", מספר שלמה וסרטייל, המנהל הנמרץ של המוזיאון, שהיה מגדולי החקלאים בגוש קטיף הפורח ומעמודי התווך של היישוב גני טל בו התגוררה משפחתו קרוב לשלושה עשורים. "מגיעים לפה יהודים מכל הסוגים והגוונים. העניין הציבורי במקום זינק כשעם ישראל קיבל תזכורת כואבת בצורת מטר טילים שנורו מיישובי הגוש החרבים", אומר וסרטייל שרואה במשימה להביא את סיפור הגוש לכל גווני עם ישראל, וגם מחוצה לו – שליחות חיים קדושה. "ההיכרות עם סבל המגורשים, המערכה התקופתית מול הטרור מעזה וה'אביב הערבי' הביאו הרבה אנשים, בהם גם כאלה שתמכו במהלך ההתנתקות, למחשבה מחודשת. למוזיאון יש חלק ממשי בתהליך שעובר העם בישראל שמבין שמה שהיה – פשוט לא יכול להתרחש שוב".
קהילת קודש עזה בימי גאות ושפל
המעבר ההדרגתי בין חדרי המוזיאון, איננו רק היכרות גרידא עם חורבנם הנורא של יישובי הגוש, אלא תהליך של למידה וחוויה עם הרקע היהודי־היסטורי של העיר עזה לאורך התקופות השונות. החל מאזכוריה המקראיים, דרך השרידים שנשתמרו מהיישוב היהודי שפרח במקום בשלהי ימי בית המקדש השני, ועד ימי השלטון העות'מני בו חיה קהילה גדולה בעיר, שזכורה לכל בזכות רבי ישראל נג'ארה, רב העיר ומחבר פיוט הגעגועים 'י־ה ריבון עלם'. שחזור מיוחד מציג את הממצאים שנשתמרו מבית הכנסת העתיק שהוקם לפני כאלף וחמש מאות שנה – רצפת פסיפס מיוחדת במינה המתארת את דוד המלך, נעים זמירות ישראל האוחז בנבל, ולצידו רובצות חיות טרף רגועות, ועמוד שיש עליו חקוקה תחינה קדומה של התורם: "המלאך הגואל אותי יזכני לעלות לירושלים".
תיעוד מרשים מלמד על ניסיונות ההיאחזות היהודית בעיר בעת החדשה – בימי ראשית העלייה הראשונה לפני כמאה ושלושים שנה, על קיבוץ כפר דרום שנחרב במהלך מלחמת העצמאות וכמובן – את ימי הזוהר של עשרות היישובים הפורחים שהוקמו לאורך רצועת עזה וחננו את עפרה. קהילות שהיו למופת של חלוציות וחקלאות שפרחה מתוך החולות, של חיי תורה וחסד מתוך אהבה בוערת לארץ הקודש, וגם של מסירות נפש, כפשוטה, מול הטרור הערבי – פיגועי הירי, מטעני החבלה ואלפי פצצות המרגמה שנורו לעבר היישובים – כתוצאה ישירה מהסכמי אוסלו.
המסקנות נותרות למבקרים
המוזיאון הוקם על ידי הרב שלום דוב וולפא ושבתי ויינטראוב.
"כמי שהיה עד לחורבן הברוטאלי של חבל ימית, אני נדהם מהעובדה שאף אחד לא זוכר היום את חבל ימית שנחרב, גם כן בפיקודו של אריק שרון, באותה שיטה מטופשת ומופקרת", אומר הרב וולפא. "אני זוכר את הבולדוזרים הענקיים שעלו על גני הילדים, בתי הספר, הישיבות ובתי הכנסת, והפכו אותם לתל חורבות, ובכל זאת הכל נשכח מתודעת הצבור. את גוש קטיף זוכרים כולם, וזאת הודות למוזיאון. שמעתי רבים שסבורים כי אם הציבור לא היה נותן למחוק את ימית מסדר היום, לא היינו נאלצים לעבור מחזות קורעי לב בגוש קטיף".
גם אחרי השנים שחלפו, עבור אלפי היהודים שגורשו מבתיהם, זיכרון גוש קטיף הוא צרבת חיה בבשר. המוזיאון נותן את הכוויה הצורבת עבור אלפי בני הנוער, החיילים והאזרחים, כמו גם לבעלי השפעה וידוענים מכל העולם כולו, שרים, חברי קבינט, חברי פרלמנט מהאיחוד האירופי ואלפי תיירים זרים שפוקדים את המקום. "זוהי אינה הפגנה חד פעמית, אלא מצגת קבועה שזועקת בלי להירגע, כאשר המבקר בוחן את הדברים לבד בינו לבין עצמו", מוסיף הרב וולפא. "אנחנו רק מציגים את ההיסטוריה והמסקנות נותרות בידי המבקרים. ראינו אנשי שמאל מובהקים שאחרי הביקור אמרו: 'לעולם לא עוד'. התגובות הכואבות בספר המבקרים ממחישות כי גם מי שקודם לא הבין בדיוק את המשמעות של חורבן גוש קטיף, קולט אחרי הסיור את הטרגדיה הלאומית והאנושית גם יחד".
ויינטראוב זוכר במיוחד כמה ביקורים שחרתו בו רושם, כמו למשל ביקורו של סגן מפקד הגירוש, מאיר בן ישי. "הוא שהה במקום למעלה משלוש שעות ובמהלכן גם הוא נשבר. בין השאר הוא סיפר, שהוא עולה לקבר אביו ובוכה ושר את השירים ששמע בגירוש. בסופו של הביקור הוא ביקש סליחה מהמגורשים לעיני אנשי התקשורת שליוו את סיורו. היו כאן ביקורים מרגשים של צעירים שגדלו בגוש כילדים ותמונותיהם הפכו לסמל, או גם יהודי זקן שנולד בעיר עזה עצמה וגורש ממנה על ידי השלטון הטורקי".
שבתי רואה בכך שכל עובדי המוזיאון הם ממגורשי גוש קטיף, עדות חיה ומוחשית וזעקה אילמת שמביאה את הסיפור ההיסטורי וגם מקפלת בתוכה את השבר הגדול ותוצאותיו. "בזכות המוזיאון יצאו עד היום מאות פריטים בנושאי גוש קטיף, ספרים, דיסקים, סרטים ומצגות. זה הפך להיות הכתובת המרכזית לאמנים, סופרים ואנשי רוח, וגם לסטודנטים ועיתונאים מהארץ ומהעולם".
לא תשכח
דווקא בשל מרחק השנים שהולכות ומצטברות, רואה שלמה וסרטייל חשיבות עליונה להנציח את הגוש בפריחתו ובחורבנו. "לצערי לא רבים יודעים מה עברנו, וכמה יזע ודם שפכנו בשביל להקים את היישובים. מפליא כמה הצעירים לא מכירים ולא יודעים את הסיפור הכללי, ולא את הטרגדיה האנושית של אלפי המשפחות שחייהן נהרסו. המלחמות האחרונות ממחישות לכולם עד כמה היינו כיפת הברזל, תרתי משמע, של עם ישראל באשדוד, רחובות ותל אביב. את החרפה של הפקרת חבלי מולדת על ידי ממשלה יהודית לא אוכל לשכוח, לא בתור יהודי ולא בתור ישראלי החי בארצו, וכמובן גם בגלל שאני ובני ביתי יחד עם כל קהילתי חשנו היטב את החרפה ואת ההשפלה הנוראית ושילמנו מחיר אישי כבד ביותר".
המחיר האישי הוא לא העיקר מבחינתו. "המסר שלנו הוא שצריך להמשיך ולא מוותרים. לא קורעים חלקים מחבלי המולדת ולא מגרשים יהודים מאדמתם. ככל שנעמיק את התודעה של גוש קטיף כך נצליח למנוע את הדיבורים על העקירה הבאה", בטוח שלמה. "ברור לי שכל מבקר נוסף במוזיאון גוש קטיף, מסייע לכך שלא תעלה תכנית נוספת של גירוש על סדר היום".
