בס"ד

כתום צורב

ע שור ועוד שנה חלפו מאז אותו קיץ צרוב שמש ובכי. היישובים שצבעו את החולות בירוק פורח הפכו לתילי חורבות ששועלים מהלכים בינותם. ובמבט לאחור, הבוחן את נתיב הטילים ומחיר הדמים שגבתה מאז החיה העזתית מערי ישראל – דומה כי גם אלו שתמכו בעקירת גוש קטיף, לבם בל עמם עוד.
לא הרחק משוק מחנה יהודה הירושלמי, מאחורי חזית מבנה שגרתי למדי, ניצב המוזיאון להנצחת גוש קטיף. מפעל של זיכרון, הנצחה ואזהרה אשר אחראי במידה רבה על שינוי ממשי בתודעה הציבורית הישראלית ביחס לעקירת יישובי הגוש.
מאז שנחנך לפני כשמונה שנים, קרוב לשלוש מאות אלף איש חלפו בין כתליו, בהם גם כאלה שתמכו ודחפו את המהלך וליבם מייסר אותם. חזקה על המת שישתכח מן הלב, אמרו חז"ל, אך פה במידה רבה עולה התחושה כי זיכרון להולכים שכבר הלכו אין כאן, כי אם זיכרון לרוח החיים שעוד עודנה, ועוד תשוב ותפרח.
קשה לעצור את הדמעות בחדר הדמעות. התמונות, המיצגים והסרטים הקפיאו לנצח את אותם שבועות קשים של חורבן וקריעת לבבות ואת בכיות התושבים והילדים שנקרעו מבתיהם על ידי החיילים והשוטרים לבושי השחורים. התפילות המתחננות בבתי הכנסת וקולות הפיצוח של מלתעות הטרקטורים הנוגסים בבתים, הצליחו לפרק ולשבור גם את הקשוחים שבאנשים, בהם גם שרים וחברי כנסת שהרימו את ידם בעד העקירה, בכירים במערכת הביטחון שנטלו בה חלק משמעותי, וגם לא מעט חיילים ושוטרים שהשתתפו בעקירה והגיעו למקום כדי למצוא מעט זיכרון, נוחם וכפרה.
"המוזיאון נחנך שלוש שנים בדיוק לאחר הגירוש", מספר שלמה וסרטייל, המנהל הנמרץ של המוזיאון, שהיה מגדולי החקלאים בגוש קטיף הפורח ומעמודי התווך של היישוב גני טל בו התגוררה משפחתו קרוב לשלושה עשורים. "מגיעים לפה יהודים מכל הסוגים והגוונים. העניין הציבורי במקום זינק כשעם ישראל קיבל תזכורת כואבת בצורת מטר טילים שנורו מיישובי הגוש החרבים", אומר וסרטייל שרואה במשימה להביא את סיפור הגוש לכל גווני עם ישראל, וגם מחוצה לו – שליחות חיים קדושה. "ההיכרות עם סבל המגורשים, המערכה התקופתית מול הטרור מעזה וה'אביב הערבי' הביאו הרבה אנשים, בהם גם כאלה שתמכו במהלך ההתנתקות, למחשבה מחודשת. למוזיאון יש חלק ממשי בתהליך שעובר העם בישראל שמבין שמה שהיה – פשוט לא יכול להתרחש שוב".


קהילת קודש עזה בימי גאות ושפל
המעבר ההדרגתי בין חדרי המוזיאון, איננו רק היכרות גרידא עם חורבנם הנורא של יישובי הגוש, אלא תהליך של למידה וחוויה עם הרקע היהודי־היסטורי של העיר עזה לאורך התקופות השונות. החל מאזכוריה המקראיים, דרך השרידים שנשתמרו מהיישוב היהודי שפרח במקום בשלהי ימי בית המקדש השני, ועד ימי השלטון העות'מני בו חיה קהילה גדולה בעיר, שזכורה לכל בזכות רבי ישראל נג'ארה, רב העיר ומחבר פיוט הגעגועים 'י־ה ריבון עלם'. שחזור מיוחד מציג את הממצאים שנשתמרו מבית הכנסת העתיק שהוקם לפני כאלף וחמש מאות שנה – רצפת פסיפס מיוחדת במינה המתארת את דוד המלך, נעים זמירות ישראל האוחז בנבל, ולצידו רובצות חיות טרף רגועות, ועמוד שיש עליו חקוקה תחינה קדומה של התורם: "המלאך הגואל אותי יזכני לעלות לירושלים".
תיעוד מרשים מלמד על ניסיונות ההיאחזות היהודית בעיר בעת החדשה – בימי ראשית העלייה הראשונה ל