מספרים על השפת אמת, ששמע המון סיפורי חסידים על סבא שלו, בעל החידושי הרי"מ מגור, והתפלא. הוא אמר 'אני כנכד לא זוכר כל כך הרבה מעשיות, ואילו אתם, החסידים, לא מפסיקים לספר עוד ועוד סיפורים על סבא שלי. איך זה יכול להיות?!'. השפת אמת הרהר ואמר 'אתם יודעים מה אני חושב? אתם מספרים סיפורים, אבל אני לקחתי את הנמשל של הסיפורים!'". הרב חיים אידלס, רב בית הכנסת קוממיות ע"ש הרב גורן, דיין בבני ברק שעוסק רבות בייעוץ לאנשים ובפעילות חסד של עמותת 'איש צדיק היה' ע"ש רבי אריה לוין, פותח את שיחתנו בלבביות, אך לא מבזבז זמן. בוא נדבר על דברים רציניים. אפשר היה לדון איתו על מגוריו בתל אביב ועל חיבורו הבלתי אמצעי של חסיד גור אל קהילה דתית-לאומית בעידן של שסעים חברתיים ופילוגים; מעניין גם לדבר על שילוב של פסיקת הלכות עם עיסוק בחסידות ובפנימיות, ולשאול על שילוב של עיסוק בתורה ומתח רוחני גבוה עם עבודה עם אנשים, עמך בית ישראל הזקוקים לעזרה ולעצה; מרתק גם לשמוע סיפורים על הסבים של אשתו הרבנית, רבי אריה לוין ורבי רפאל לוין, אבל חבל להישאר במשל ובעטיפה, אנחנו מתכוננים למתן תורה. "אנחנו עסוקים בכל כך הרבה עטיפות, עטיפות נוצצות מסוגים שונים, ותמיד צריך לזכור לשאוף לנקודה, לאמת, לא להישאר בחוץ. סיפורי חסידים הם דבר נפלא, אבל אפשר פשוט לקרוא אותם ולהמשיך הלאה. זו לא המטרה. אפשר לדבר על עטיפות של אנשים, אבל זה לא עוזר לאף אחד. השפת אמת לא שם לב לסיפורים, אלא אל מי ואל מה שחוללו אותם. גם לנו כדאי לעשות כך, לשאוף אל הנקודה".
אז איך מתכוננים לקבלת התורה?
"הדבר הראשון הוא לדעת איזו מתנה יקרה קיבלנו בחג מתן תורתנו. תורתנו הקדושה היא חמדה שהייתה גנוזה אצל הקב"ה, אוצר יקר וגנוז שהוא העניק לנו. בעל 'שיבולי הלקט', אחד מגדולי הראשונים, כותב שאין לך אות בתורה שלא יוצא ממנה שם המפורש. הקדוש ברוך הוא בעצמו נוכח בכל אות ואות בתורה הקדושה. התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, וכשאנחנו קוראים בתורה אנחנו קוראים לו יתברך ונדבקים בו. "התורה הזאת הייתה קיימת לפני יצירת שמים וארץ. למדו אותה המלאכים, למדו אותה צבא מרום, וכמובן בשפה שונה. דיונים על 'שור שנגח את הפרה' מתפרשים ברבדים אחרים, כמו שכותב הרדב"ז בתשובותיו, שלכן התורה לא מנוקדת, כי אפשר לקרוא אותה בהרבה צורות ופרשנויות. אז כשאנחנו פותחים ספר ולומדים תורה, אנחנו עוסקים בחלק הגלוי וכך נוגעים בדבר נשגב ועצום. "הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, כך אומר הזוהר הקדוש בפרשת תרומה, "כד ברא קוב"ה עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא", מה שאומר שהתורה היא החיות האמיתית של העולם, וממנה ומכוחה נברא העולם בכל רגע מחדש. הזכות העצומה שלנו בקבלת התורה היא מעל ומעבר לכל מה שהעולם שלנו יכול לבטא. יותר מהעולם כולו. קיבלנו את מה שקדם ופנימי יותר מהעולם הזה, ואנחנו יכולים ללמוד ולהבין, לעלוז ולשמוח באהבת התורה". אז בשביל לשמוח בחג השבועות, צריך קצת כמו השפת
אמת, לזכור את הנמשל, לזכור את הקדוש ברוך הוא שמתחבא מאחורי התוכן הספציפי של הלימוד. אלו מילים גדולות, ואנחנו ודאי מאמינים שהן נכונות, אבל כשיושבים מול ספר קשה להרגיש את כל זה.
"העיסוק ברובד הגלוי של התורה, נותן לפעמים תחושה של דקדקנות וטרחנות. רבים באמת מתקשים בשינון ריבוי הפרטים של האסור והמותר ובהוויות אביי ורבא, אבל יש לזכור שכל מגמתה של התורה היא להביא את האלוקות אל תוך חיי המעשה, לקדש את החומר על ידי הדביקות בתורה. כדי שהאש הגדולה תוכל ללוות אותנו בתוך חיי היום-יום הקטנים ולהאיר אותם, היא חייבת להיות מתורגמת גם אל פרטי ההלכות. "מרן רבי שלמה זלמן אוירבעך היה אומר פעמים רבות, ש'תורה לשמה' זה ללמוד איך ליישם את רצון ה' בעולם העשייה, וזה מתוך דקדקנות הלכתית. על ידי התורה ודקדוקי התורה אפשר לזכות להיות אנשי קודש, לקחת את העולם הזה ולהפוך אותו לשמים. המאור שבתורה מחכה לנו בין השורות ובין המילים. האש הלבנה, שהיא הבסיס והרקע לאש השחורה – למילים ולהיגדים הספציפיים, ממשיכה לבעור כל העת".
מה מתחבא מתחת להיי?!
צדיקים ידעו והרגישו בתוך הלימוד, איך שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, ש'אורייתא וקוב"ה הכל אחד'. כשאנחנו מקבלים את מתנת התורה, נותן התורה מגיע יחד איתה. חז"ל אומרים שהמילה 'אנכי' שפותחת את עשרת הדברות היא ראשי תיבות של 'אנא נפשי כתבית יהבית', את את נפשי, את עצמי, כתבתי ונתתי. נותן התורה נתן את עצמו יחד עם התורה. ככל שנזכור את זה, לימוד התורה והקישור לתורה ייראו אחרת לגמרי". איך אני יכול למצוא את האות שלי בתורה? "אם אדם מחפש את שליחותו, מה ייעודו, מה תפקידו ובשביל מה הוא נשלח לכאן, הוא חייב לעבור דרך המפתחות החיצוניות שזה לימוד תורה בהתמסרות. אין דרך אחרת להגיע ליראת ה'. יגיעת התורה, עמל התורה, חשק התורה, דרך זה מוצאים את האות שלי בתורה.
'כי הם חיינו ואורך ימינו', עלינו להתרגל לחיות עם ההרגשה שתורתנו הקדושה היא מקור חיותנו. "למצוא את הנתיב שלי, זה מתחיל מלימוד תורה במסירות. אי אפשר לשבת על הגדר ולחכות, עד שאקבל מפת סימון שבילים עם מרקר שמסמן את המסלול שלי. את האות שלי בתורה אזהה על ידי שאאמין בתורה, שאתייגע בתורה". מה זה להאמין בתורה? ומאיפה מקבלים כוח להתייגע? לפעמים יושבים מול ספר ורק מחכים שהזמן יעבור… "להאמין בתורה זה להאמין בנותן התורה ובאהבתו אותנו. ואם מאמינים, שמחים ומאושרים ומקבלים חשק והתלהבות בלימוד.
רבי חנוך העניך מאלכסנדר זצ"ל אמר משל נפלא על 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל', הפסוק שמוזכר כסיבה לקללות רח"ל. שואל ר' הענך: בגלל שלא עבדנו את אלוקינו בשמחה, לכן מגיעים כאלה עונשים גדולים? נגיד שמישהו עובד את ה' בקרירות, סוף סוף הוא עובד את ה', שומר תורה ומצוות, אז למה מגיעות לו כאלה קללות? "משל לילד קשה קליטה שאביו שכר לו מלמד, והמלמד לימד את הילד במשך שנה תמימה אל"ף בי"ת עם ניקוד. כעבור שנה, מגיע האבא לקצור את הפירות ולראות נחת מבנו. נו ילד, שואל האב, מה יש מתחת לאל"ף? 'קמץ'. ואיך אומרים אלף קמוצה? 'אה'. והוא ממשיך איתו עם פתח, חולם, סגול, שווא, ואותיות בי"ת וגימ"ל ודל"ת, והילד שורק את התשובות מצויין. "מגיעים לאות ה"י ופתאום אומר הילד 'אבא בוא נדלג לאות ו"ו'. שואל אותו האבא: למה לדלג? אני רוצה לדעת מה יש מתחת לה"י. 'בוא, אבא, יש עוד אותיות, ו"ו זי"ן חי"ת'. לא! אני רוצה שתגיד מה יש מתחת לה"י. 'אבא, זה לא כדאי'. אני מבקש. 'אבא תניח לזה, לך זה לא כדאי'. אני דורש ממך. 'אבא אתה בטוח?' אני בטוח. אז הילד אומר לאביו: 'מה יש מתחת להיי? – ובאידיש 'היי' זה ערמת שחת – מתחת להיי יש את הכבש שאתה גנבת אתמול מיענקל'ה השכן…'. "אומר הרבי ר' העניך 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה', מה מונח, מה מסתתר ומתחבא מתחת לכך שאתה לא שמח בעבודת האלוקים? מה מונח מתחת ללימוד היבש והקריר? למה אתה מושך את העגלה כאילו כפאו שד, בכזה קושי?! איפה חדוות ה' על ראשכם"?
צריך לבכות
הרבה מהמחקרים שעוסקים בתופעת הדתל"שים מדברים על הנקודה הזאת, שעבודת ה' פשוט לא מספיק מדליקה ומשמעותית. אנשים לא מרגישים תורת חיים.
"אומר בעל החידושי הרי"ם, אנחנו יכולים להיות כל היום במצוות ואנחנו לא יודעים את הקב"ה. אנחנו עומדים בחוץ, עומדים בשער. כשהדברים נעשים בלי הנשמה, בלי תשוקה להתקרב, אנחנו נותרים מרחוק. כל העם רואים את הקולות, אבל מי ניגש אל האלוקים ולא מסתפק בזיקוקים? על הפסוק "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְקָּצֵהוּ", אומר השרף מקוצק: השמר לך, אסור לגעת רק בקצה, צריך ללכת עד הסוף! "צריך לחפש את הנשמה שבדברים. הזוהר הקדוש אומר שתרי"ג מצוות הן תרי"ג עצות, עצות איך להידבק בה'. התורה היא המפתח להגיע לנותן התורה. ללמוד תורה זה לחבק את המלך! כך כתוב בתניא. וכשאנחנו מבינים שאנחנו זוכים לחבק את המלך, אז אנחנו מגיעים לשמחה, אז אנחנו דבוקים בחיי החיים."כשאנחנו עוסקים רק בחיצוניות, רק בדקדקנות, שהיא נצרכת אמנם אבל איננה נשמת התורה, אז חסרה לנו שמחה, אנחנו לא מוצאים את מקומנו. חושבני שזה אחד הדברים שהבעש"ט הקדוש – ששבועות הוא יום ההילולא שלו –
חידש, לתת דגש על 'רחמנא ליבא בעי', הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב".
איך אפשר ללכת עד הסוף, לגשת אל האלוקים, אם אני מרגיש רחוק?
"כתוב בתחילת השולחן ערוך ש'ראוי לכל ירא שמים שיהיה מצר ודואג על חורבן בית המקדש', ומה קורה לכל מי שהוא לא ירא שמים? אם אתה לא זוכה לדאוג על החורבן, אז יש לך סיבה אחרת לבכות – על היראת שמים שלך. צריך לבכות. צריך לעמוד מול הקב"ה בצמא, להשתוקק ל'קרבת אלוקים לי טוב'. אין דרך להגיע לאהבת התורה ויראת ה' אמיתית בלי לצעוק ולזעוק על הדבר. "ואם אדם מרגיש שהוא לא מצליח לצעוק – אז שיזעק על הדבר הזה עצמו! על כך שהוא לא מצליח לצעוק! אומר היהודי הקדוש מפשיסחא – צריך לרצות לעבוד את ה'. ואם אני לא רוצה? אז תרצה שיהיה לך רצון. תיגע בשיפולי הגלימה, תעמוד בקצה ההר ותצעק שאתה רוצה לגשת אל האלוקים".
דלתות נפתחות וטירונות של סיירות
"אנחנו נמצאים בדור של גאולה, מתקיים בנו 'משיב הרוח'. כשאדם אומר 'רוצה אני', נפתחים לו דלתות ושערים. מה שבעבר היה צריך לצעוק 'געוואלד' היום זה יותר בפשטות, יותר בקלות. מאידך, יש כל כך הרבה דלתות נוספות שנפתחות בו זמנית, וכדי שאנחנו נצליח לכוון את עצמנו ולדייק, צריך גם על זה לצעוק בתפילה. אגב, גם בשביל גאולה חייבים ללמוד תורה, כמו שכותב אור החיים הקדוש 'אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה'".
בדור של דלתות נפתחות, טוב לשאוף לגדולות? איפה עובר הגבול בין שאיפה לגדולות בלימוד תורה ובעבודת ה' ובין התרסקות הדמיונות שלי, כשאני מגלה שניסיתי להיות משהו שאני לא?
"הבקשה הראשונה בשמונה עשרה היא חכמה בינה ודעת. כותב רש"י שדעת היא רוח הקודש. לכאורה איך אדם מעז לבוא בתחילת שמונה עשרה, והבקשה הראשונה שלו היא רוח הקודש? חוצפה ממדרגה ראשונה. רגע אחר כך תגיד "השיבנו" ו"סלח לנו", משמע שאתה עדיין לא מושלם. אז מאיפה פתאום רוח הקודש? אלא שזו לא בקשה אלא הצהרת כוונות. שואלים יהודי 'מה אתה רוצה?' – אני רוצה נבואה! 'אבל מה אתה קשור לנבואה?' – אני לא קשור, אבל זה מה שאני רוצה".
אז לא לבנות על זה שאוטוטו יש לי רוח הקודש?
"שאלו פעם את רבי ירוחם הלוי, המשגיח המפורסם של ישיבת מיר, אם זה נכון שלרבי מגור בעל ה'אמרי אמת' יש רוח הקודש. אז הוא התבטא ואמר 'לי אין רוח הקודש, אז אני לא יודע לומר. אבל אני יכול להגיד לכם שאת כל המעלות של רבי פנחס בן יאיר ראיתי אצלו, אז מסתבר שהוא גם מגיע לדרגה האחרונה של רוח הקודש. "אי אפשר להגיע ל'רוח קודשך' אם לא זוכים ליגיעת תורה, להבנת התורה ושמחת התורה. רבי פנחס בן יאיר מדבר על כל המסילה העולה בית א-ל. והתורה היא הבסיס לזהירות וזריזות, טהרה ונקיות, עד שמגיעים לרוח הקודש. "ולשאלתך הקודמת, טוב מאוד לשאוף לגדולות, ויחד עם זאת לא לבלבל את השאיפות עם הצעד הבא, עם העבודה שלי היום, מחר ומחרתיים. אני רוצה קירבת אלוקים במקסימום האפשרי. אני יודע שיש בדרך 'השיבנו' ו'סלח לנו', אני יודע שיש דברים שנצרכים ויש דברים שהם חובה בדרך לשם, אבל זו השאיפה, והיא לא רק שלנו. אנחנו צועדים לקראת מצב שבו הקב"ה אומר 'אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם', ילדים יתנבאו. לפני ביאת משיח הקב"ה פותח את הלבבות".
ומה יעשה מי שמרגיש שלבו אטום?
"החזון איש כותב באגרות שלו, שבתחילת הדרך התורה היתה קשה עליו כמוות. אתה רוצה להתקדם? תעבור טבילת אש קשה כמוות. טירונות של קומנדו. אם לא, תישאר בחוץ. לפחות תצעק 'פתחו לי שערי צדק'. אבל לאנשים היום קשה אפילו לצעוק, רוצים לקבל הכל מיד וחינם".
רוחניות בדור הטאצ'
"אנחנו חיים בדור מהיר, הכל צריך להיות זמין ועכשווי. אין לנו את היכולת לדחות סיפוקים או לעצור. הידע מיידי, האפשרויות מיידיות. הכל אינסטנט. לא מסוגלים לבוא ולבנות עוד אבן ועוד נדבך, ללמוד עוד ספר ועוד שורה. בחור שניגש להיכלי תורה ועבודת אלוקים רוצה מיד לדעת, להרגיש, להיות נוכח, אבל זה תהליך וזו עבודה. "יש הרבה מהפכי נפש והרבה עליות ומורדות בדרך, וצריך לקחת את זה בחשבון. כשמדברים עם צעירים על מסירות נפש בעבודת ה', זה נשמע כאילו מדברים על לקפוץ עכשיו לכבשן האש. הבעיה היא שאנשים באמת מוכנים, אין להם בעיה באופן חד פעמי ללכת עד הסוף, להישרף על קידוש ה', אבל לחיות על קידוש השם? עזוב אותי, הנח לי, זה שייך רק למשה רבינו. זה לא אני".
יש אברכים שניסו למסור נפש על התורה, דפקו בשער עד ש…התייבשו.
"אני עובד את אלוקים, ומה יוצא לי מזה, עם מה אני הולך הביתה? האם קיבלתי השגות מטורפות, מדרגות גבוהות, ידיעה בתורה, התקרבות? הבסיס לכל השאלות האלו זה האני. האגו הוא החוצץ המרכזי. וכשהמניע לעבודת ה' הוא המונע הגדול של עבודת ה', אנחנו בבעיה. "כשאתה ניגש לעבודת את ה' – תהיה כולך שם. תן את עצמך. אל תצפה לתמורה. היסוד של עבודת ה' הוא להתבטל לחלוטין, אין לנו ציפייה בכלל למשוב. זה מה שאומר הרבי מקוצק, 'אנוכי – עומד בין ה' וביניכם'. האגו מפריע לנו לראות את הקדוש ברוך הוא. אנחנו אלה שעומדים ומסתירים, ואז שואלים איפה הוא, לא רואים אותו".
לא הכל דבש
"במתן תורה הקב"ה כפה עלינו הר כגיגית. הקב"ה בעצם אמר לנו 'בין רוצים בין לא רוצים – אני מלככם להיענש ולקבל שכר'. אנחנו צריכים לזכור שיש ממד כזה, של כפיית הר כגיגית, בעבודת ה'. לא הכל רק דבש וחלב ובקלות ובנעימות. יש עול תורה והקב"ה אומר 'אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו – כאן תהא קבורתכם', פירושו של דבר שאין דרך להישמט, אתה פה".
אני פה, אבל מה אני עושה אם אני לא מתחבר?
"ישנה גישה שגויה שאומרת 'אם אני לא מחובר, אני לא עושה'. זו טעות כמעט כמו לומר 'אם אני לא רואה, אני לא מאמין'. אנחנו צריכים להתרגל לעבוד ולהתמסר, גם 'כשאין קליטה', גם כשאני לא מרגיש מחובר. עבודת ה' נקנית במסירות נפש, ואם כשאדם לא מרגיש הוא נסוג לאחור, ודאי שבמצב הזה הוא לא עבד ה'. "בגמרא כתוב 'במי אתה מוצא חמאה של תורה – במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה'. כדי לזכות להגיע ל'קרבת אלוקים לי טוב' צריך מסירות נפש. 'והיו הדברים האלה על לבבך', אומר השרף מקוצק – למה לא 'בתוך לבבך' למה רק 'על לבבך'? כי בשביל שהלב ייפתח, צריך לשים על הלב הרבה תורה. בסוף הלב ייפתח והכל ייכנס, אבל בדרך יש הרבה מאמץ, וצריך הרבה אמונה שתחזיק אותנו בשלבים האלה. אין מי שלא עובר טירונות".
ואחרי הטירונות עוברים לשלבים אחרים?
"כשטורנוסרופוס הרשע שואל את רבי עקיבא האם אתם בנים או עבדים, עונה לו רבי עקיבא – כשאנחנו עושים רצונו של מלך, אנחנו בנים, וכשאנחנו לא עושים רצונו של מלך, אנחנו עבדים. שואל המגיד ממעזריטש – הרי עבד הוא הכי כנוע, הכי צייתן וממושמע, אז איך אפשר לומר שכאשר אנחנו לא עושים רצונו של מלך, אז אנחנו עבדים? "אומר המגיד הגדול: 'לעשות רצונו של מקום' זה לא רק לציית. כשאדם מבצע, זה נקרא עבד, ופשיטא שאנחנו מחויבים לעשות את מה שה' אומר לנו, לא על זה הדיון. אבל בן זה משהו אחר לגמרי. כשאבא רוצה משהו מבנו, כשהבן רוצה משהו מאביו, געגועי האהבה מולידים רצון חדש. 'עושים רצונו של מקום' זה אומר שאנחנו יוצרים רצון חדש. המקום שבו אדם רוצה בכל ליבו ונפשו לעשות רצונו של מלך ולשמח את בורא העולם, זה בן. כמו שאמר החסיד ב'חובת הלבבות' שהוא סולח לחברו כי אם הוא לא יסלח אז זה יגרום לשכינה כאב, אז הוא סולח כדי שלקב"ה לא יהיה צער. "אבל תחילת התהליך זה להיות עבד, להיכנע, לציית, להתבטל. ומשם מתקדמים. אומר ה'שפת אמת', יהודי עומד בשער וצועק 'פתחו לי שערי צדק!' עומד וצועק 'רצוננו להיות בנים!'. ולא פותחים לו מיד, מנסים אותו. השכינה עונה 'זה השער לה', רק צדיקים יבואו בו'. היהודי בחוץ לא מרפה, ממשיך במסירות נפש עד 'אבן מאסו הבונים', עובר דרך שלבים קשים ומייאשים, אבל בסוף הכל ייפתח. 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'.
להשיב הכל לשורש
"לא מזמן נפטר יהודי גדול בירושלים, קראו לו ר' משה ריזל. בסלונים אמרו שאסור להגיד שהרבי שלנו הוא הרבי הכי גדול בעולם, אבל אפשר לומר שיש אצלנו בבית המדרש חסידים שהם יותר גדולים מאדמו"רים אחרים… ור' משה ריזל היה ביניהם. הוא היה מורי ורבי בתור בחור, והוא אמר לי בשם ה'דברי שמואל' – הרבי מסלונים זצ"ל, ותיאר שהפנים של הרבי השתנו תוך כדי דיבור: בתהילים כתוב 'כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחנוך'.
יש טוב שהוא יותר חסד מאשר עצם החיים, ומהו? הזכות לשבח ולהודות. "כדי להגיע לתורת חיים, כדי להגיע ללב פתוח לתורה, צריך להודות ולהלל את הקדוש ברוך הוא. העצב, העצלות, יסוד העפר, אי הכרת הטוב, כל אלה מצמידים אל הנחש הקדמוני, אל חטא אדם הראשון, ומרחיקים את הלב מלהיפתח לאהבת ה' ואהבת תורה.
"מידתם של הלויים היא גבורה. לפני חמישים יום, בליל הסדר, שמנו שלוש מצות, האמצעית היא כנגד לוי וכנגד גבורה. משה אומר ללויים 'שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו'. בהרבה מקומות אפשר לראות שהלויים הם גיבורים, ומהי גבורתם בבית המקדש? לשיר".
איזו גבורה יש בשירה? "השירה של בני לוי זה להחזיר את הכל למקור, כמו שכותב הזוהר. זה דומה לגבורה של יצחק, שאינו עושה שום דבר אקטיבי בחייו, מתוך שהוא כולו מבוטל לקב"ה. "אברהם אבינו חי במידת החסד, הוא אקטיבי, צועק אמונה, כורת בריתות. מה אברהם אבינו עושה לישמעאל? זורק אותו מהבית. אבל יצחק אבינו יושב עם עשיו הרשע, עם נשים מקטרות בבית, ולא אומר דבר. יצחק ספון באוהל הנהגת השם. על כל באר שסותמים לו, הוא ממשיך הלאה.
זוהי מידת הגבורה, להחזיר הכל לה' יתברך. "אדם שכל היום עוסק בלראות את הקב"ה, להכיר שהקב"ה מחייה, 'ואתה מחיה את כולם', ליבו מתרונן בקרבו והוא מלא הודיה לריבונו של עולם – ייפתחו לו שערי תורה, ייפתחו לו שערי יראה.
הוא יגיע לדרגת בן ויזכה להכיר את האות שלו בתורה. "כשאדם חי באמונה שמחיה את בעליה, כשאדם חי את 'אנכי ה' אלוקיך', זה יביא אותו לכל שאר עשרת הדיברות ולכל מעלות התורה. הוא נהיה לבן, הוא מודה, הוא משיב את ליבו, נפתח ה'בלבבך' והוא זוכה להיות 'קרוב אליך'".
