תמונות של א-ל-ו-ל

תמונה ראשונה: מקלט

הוא נוסע בכביש הבין עירוני, מגניב מבט במראה, לוודא שמישהו לא 'דולק' אחריו. מנגב אגלי זיעה ממצחו, וממשיך לדהור קדימה. כלומר לא לדהור, רק לנסוע מהר. הוא לא רוצה שזה יקרה לו שוב. לא, רק לא זה.

באמת שהוא לא התכוון. הוא הרגיש והזהיר, שמנסה לא לפגוע בזבוב? או לפחות כך חשב על עצמו. אולי יש בו גם צדדים אחרים? אחרת, איך זה יכול להיות שזה קרה לו? איך הוא לא ראה את הילד חוצה את הכביש בריצה? לא, הוא לא יכול לחשוב על הרגע הסיוטי הזה. החבטה. סירנות האמבולנס. אז נכון שזה לא היה באשמתו. כולם אמרו. ובטח שהוא לא התכוון. אבל איך אפשר לחיות עם דבר כזה? אי אפשר.

הוא ממשיך לנסוע, ומבחין בשלט בצד הדרך: "עיר המקלט – 5 ק"מ". הוא פולט אנחת רווחה. שוב מלכסן מבט למראה שמעליו, ובודק מה המצב מאחוריו. נראה שהשטח נקי ב"ה. הוא מיטיב את החגורה מעליו, ומנסה להתמקד. להתמקד.

הם נראים לו כמלאכים בלבן שמקדמים את פניו. אבל לא, אלו לא מלאכים. הוא לא הגיע לעולם האמת. אם כי הוא מרגיש שכך אולי היה מגיע לו. בעולם הזה כבר אין לו מקום. תחושת האשמה כבדה מדי. לא, אין לו מקום. או שמא פינה אחת נשארה לו? הפינה הזו של עיר המקלט.

אכן, אין אלו מלאכים בלבן, אלו כוהנים. אבל מבטם כל כך רך, ומכיל. הוא מחנה את הרכב, מוציא את המפתחות, ויוצא מן הרכב לאט. מבטו מושפל, והוא רועד מעט. מנסה להסדיר את נשימותיו. ואז הוא זוכה לחיבוק מאחד הכוהנים, חיבוק חם מלא אהבה. ברוך בואך.

****************

הוא רץ מהר, כמעט דוהר, על אוטוסטרדת החיים. רץ, רץ, רץ, רץ. אבל לאן? מגניב מבט לוודא שלא רודפים אחריו. ואולי הוא פשוט בורח מעצמו? הוא מזיע כולו, מתנשף מכובד משא העבודה. העומס. הסטרס. אבל מה התכלית של כל זה? לעבוד בשביל לצאת לחופשה, לחזור לעבוד וחוזר חלילה. אדם לעמל יולד. זה חיים?

באמת שהוא לא התכוון. אבל דא עקא, זו הבעיה. גם במה שעשה טוב, הייתה חסרה הכוונה. הוא היה כל כך עסוק בטכני, שלא התפנה לבדוק מה אומר הלב. אך נורא מכל הוא תחושת הפספוס. מה קרה עם כל ההחלטות הטובות האלו משנה שעברה? הוא הרי הבטיח לעצמו שהשנה יהיה אחרת. הוא ישתנה. אחחח, איזה בזבוז חיים. ממש שפיכת דם נקי. בשביל מה הקב"ה בכלל שם אותו פה בעולם הזה, אם כך חייו נראים?

והנה הוא מגיע. עיר מקלט. מרחב בו ניתן לעצור. ומה לעשות שם? קודם כל לחשוב, להתבונן. להפסיק לרדוף אחרי הזנב של עצמו. לנשום. כן, ככה לאט לאט. להיזכר שיש בו נשמה. אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא.

את מי הוא יפגוש שם בעיר המקלט הזה? קודם כל, את עצמו. עצמו בטוהרתו? אולי. כששעתו תהיה שעת השקט, אולי סוף סוף יתחבר לתדרי האמונה הזורמים בקרבו. אבל אולי. אוי. הוא לא יכול לחשוב על זה. זה מפחיד מדי. אולי בחלל הפנוי הזה, בשקט, הוא ישמע בתוכו גם צלילים אחרים? כאלו שהינם פחות ערבים? צלילי־צללים של הנפש, שהוא מעדיף לא לפגוש אותם, לעולם?

אך הנה נחלץ לעזרתו הצדיק. ובמבטו האוהב והרחום, הוא עוזר לו לפגוש גם את החלקים האלו, ולהתחיל לטפל בהם. כי כשלא מתייחסים לחלקים האלו, לפחות לפעמים, הם עלולים לפרוץ באופן פתאומי, במופע קטסטרופלי… אבל פה במקום המוגן הזה, מרופד ברחמים ובסליחות של השם יתברך, הוא יכול להישיר מבט, אל הכל.

אז הוא מסכים. מסכים להיענות להזמנה. לבוא למרחב המוגן הזה. להיקלט בבית המדרש, באותיות התורה, ולהתחיל לפגוש את עצמו. לערוך חשבון צדק בנפשו. בשקט. בכנות. באמת.

א-ל-ו-ל.

והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה.

תמונה שניה: מילת הלב

אופציה א' – ניתוח לב פתוח

השעות נוקפות. אפשר לחתוך את המתח באוויר עם סכין. כמו סכין הניתוח שעובדת שם בפנים.

אמא שוכבת שם, בחדר הניתוח. ניתוח לב פתוח. כבר לא היה מנוס. העורקים כולם נאטמו. הלב כמעט חדל לתפקד.

הם הזמינו את הרופא הבכיר ביותר. את הפרופסור, ראש המחלקה. מה לא עושים בשביל אמא? ועכשיו הם כולם מחכים שם שכבר יצא אליהם הפרופסור, ויאמר שהכל עבר בשלום. הם, כלומר כולם. המשפחה כולה נאספה ברגעים הגורליים הללו בהם החיים תלויים על חוט השערה. חרדים לשלומה, אומרים עוד פרק תהילים ועוד פרק, וליבם פועם יחד. יותר מתמיד. אולי גם הם עוברים ניתוח לב פתוח בשעות הללו?

אופציה ב' – ברית מילה

עין יבשה לא נשארה שם, כשהסנדק, סבא בוריס (או ברוך כפי שנקרא אך לפני ימים אחדים), החזיק בידיו את הרך הנימול החדש – ישראל. בוריס לא זכה להימול כנכדו בגיל שמונה ימים. באותה עת, ברוסיה הסובייטית, מי חלם על ברית מילה? אך השבוע, שישים שנה אחר לידתו, בוריס-ברוך, זכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. והנה, היום, גם נכדו הצטרף לשרשרת השורות.

"ואומר לך בדמייך חיי. ואומר לך בדמייך חיי". סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו ולכל ישראל.

*******

זה לא ניתוח של שלוש שעות, וגם לא של שלושים שעות, אלא שלושים ימים. שלושים ימים תמימים.

על שולחן הניתוחים של המומחה הרופא לשבורי לב, מחכה ללב חדש, לב טהור, לב בשר.

אך לא רק רגעים הרי־גורל יש כאן, אלא גם עת ששון. שמחה עצומה על הזכות, על האפשרות, לתשובה.

כעומק המוכנות שלי להיפתח לתהליך, כך ייפתחו הנימים היותר דקים בנפשי. ומשם אוכל לפנות גם למשפחתי, ביתר רכות, ביתר חמלה, ביתר אהבה. משם אוכל לחנך בצורה מדויקת יותר, משם אשכיל יותר – להתקרב.

קול השופר המפלח באוויר, חותר בבשר החי, סודק מחיצות של ברזל, ולב שנאטם. הוא מבקש לנקב, פתח כחודו של מחט, מפולש מן הקצה אל הקצה.

והמלך יוצא אלינו ומאיר פנים. הכל עבר בשלום.

א-ל-ו-ל.

ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך.

דורשי רשומות דרשו ראשי תיבות שונים מן התורה, על אלול. מהתבוננות בצירופי תיבות אלו עולות תמונות 'אלול'יות שונות. השבוע התבוננו בשתיים מהן ובע"ה בשבוע הבא נתבונן בעוד כמה.

להצטרפות לקבוצת הווטצאפ (השקטה) של אורה רבקה ויינגורט – תורת נשים מאירה חיים:  052-5624350