זה היה חיבור גדול כבר מהמפגש הראשון. משחזר ברק ברטהולץ, מדריך בחץ וקשת ומייסד "בקשתי" – חץ וקשת ישראלי (בית ספר לקשתות) – את המפגש הראשוני שלו עם התחום, "הייתי אז בתקופה די עמוסה. נולד לנו אז ילד רביעי ברוך ה', ובמקביל הייתי עם הרבה עשייה בהדרכות וסדנאות שהעברתי, ועם הרבה רצונות וחלומות כאלה ואחרים. בכל זאת, הסתקרנתי מאוד לראות מה עושים שם במועדון הקליעה".
בתור מאמן בטאי-צ'י ומורה בשיטת פלדנקרייז, שעניינן הוא חיבור גוף-נפש, כשקיבל את הקשת לידיים שלו בפעם הראשונה הרגיש ברק שבכלי הזה טמון פוטנציאל גבוה לטיפול ביחסי גוף ונפש: "כשדרכתי את הקשת, הרגשתי איך התנועה של הידיים עם המתח של הדריכה, יצרו אצלי עבודת שרירים שנתנה לי רגיעה. בשלב הבא, כשיריתי את החץ והוא טס למרחקים, נהניתי מאוד מתחושת השחרור. המהלך של המתיחה והשחרור, ואחר כך הטיסה של החץ למרחוק נותנים הרגשה כיפית שכל אחד יכול ליהנות ממנה.
"השלב השני הוא כבר יותר רציני – לנסות לקלוע למטרה. הניסיון לכוון את הקליעה מהווה תנועה של צמצום ודיוק, כך שמתהליך הירייה כולו נוצרת תנועה של חסד וגבורה, שחרור וצמצום. אז הבנתי שהקשת היא מראה לנפש שלי, וגורמת לי לעמוד מול עצמי ולשאול: 'אתה לחוץ היום ומחפש שחרור? או להפך – צריך לדייק ואין לך כוח להתאמץ?' ה'קשת' התבררה לי ככלי ל'קשר' לפנימיות, ובעצם ככלי לימודי נהדר, שנותן ביטוי לרצון של הנפש להשתחרר מצד אחד, ולדייק בחיפוש מטרה ומשמעות בחיים מצד שני".
עם השנים, הקשר של ברק עם הקשת הלך והתהדק. הוא עבר הסמכה לעבוד כמדריך קשתות במכון וינגייט, ועם הזמן פיתח סדנאות לקליעה בחץ וקשת שמשלבות עם החוויה עבודה נפשית. במשך הזמן הוא אסף שפע של תובנות הקשורות לקשת, וכמובן גם ביחס למנהג המסתורי של ירייה בחץ וקשת בל"ג בעומר.
פינגווין משנה חיים
מסע החיים של ברק ברטהולץ (54, כיום נשוי ואב לשבעה ילדים נפלאים + נכדה מתוקה) מתחיל בהוד השרון, שם נולד במשפחה לא דתית. בילדותו, הוד השרון עוד הייתה דומה יותר למושבה חקלאית מאשר כרך עירוני: "סבא של סבתא שלי שהיה יהודי חרדי, עלה לארץ ועסק בגאולת קרקעות, מתוך תפיסה ציונית דתית עמוקה" חוזר ברק לתאר את השורשים המשפחתיים. "הוא קנה קרקעות מהערבים כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ. הוא היה תלמיד חכם, שלפני שהגיע ליישב את הוד השרון התגורר בירושלים ולימד תורה, ויחד עם כמה מתלמידיו הוא עבר להוד השרון. האדמות שהוא קנה התגלגלו בסופו של דבר לידי סבא וסבתא שלי, שאמנם כבר לא היו דתיים אבל המשיכו את הכיוון החקלאי. הם עסקו בגידול ופיתוח זנים של עצי פרי, וכך גם ההורים שלי המשיכו והחזיקו משתלה של צמחי נוי".
בסביבה החקלאית-טבעית הזאת גדל ברק עד לגיל הצבא, אז הוא מתגייס ומשרת בסיירת צנחנים. "אחרי השחרור מהצבא יצאתי לטיולים בחו"ל לראות את העולם הגדול", הוא נזכר באותם ימים, "עברתי כמה מסעות כאלה, שכל אחד מהם היה כמה חודשים של טיול. הסתובבתי לא רק במזרח, אלא גם בארצות הברית, באוסטרליה ובניו-זילנד".
באופן לא מודע, באותם מסעות ברחבי העולם התחילה להתעורר בלבו נקודה פנימית עמומה, שקיבלה פריצה משמעותית מבחינתו באחד מהחופים הנידחים של ניו-זילנד:
"יום אחד עמדתי על החוף הדרום-מערבי של ניו זילנד מול האוקיינוס, והסתכלתי לכיוון דרום מערב", מספר ברק על האירוע המכונן. "ידעתי שכמה מאות קילומטרים פנימה בים נמצא הקוטב הדרומי, ושכרגע אני במיקום הכי קרוב לשם. מכיוון שאני אוהב מאוד ציפורים, התחלתי לנסות לצפות על פינגווינים שמגיעים מהקוטב בשחייה מהים. התחבאתי בין שיחים, ובשלב מסוים ראיתי מקרוב איך יוצא מהים פינגווין קטנצ'יק בגודל 40 ס"מ עם ציציות צהובות. כשראיתי אותו, התרגשתי בצורה לא רגילה. ניסיתי אחר כך לחשוב מה ריגש אותי, והבנתי שלעומת הפינגווינים שראיתי עד אז בגן חיות, עכשיו ראיתי בפעם הראשונה פינגווין אמיתי. מה שעשה את ההבדל, היא העובדה שהוא היה פינגווין מקורי, שמחובר לשורש שלו. הבנתי שהוא שחה עכשיו עשר שעות באוקיינוס המדהים הזה כדי להביא דגים, והוא מלא בחיים אמיתיים ולא כמו אלה שארוזים בקופסא. במבט לאחור אני יודע לומר, שברמה מסוימת, מכאן התעוררתי בעצמי לחפש חיים שקרובים יותר למקור האמיתי שלי".
אחרי מיצוי של הנסיעות בקצוות תבל, חזר ברק לארץ והתחיל ללמוד אגרונומיה בפקולטה לחקלאות שנמצאת ברחובות: "הייתי שם בערך שנתיים, עד שגיליתי שבעצם אני מחפש משהו אחר. הלימוד בפקולטה היה מאוד מדעי אבל בלי ערך מוסף. למדתי הרבה חוקים של העולם המדעי, אבל היה חסר לי עומק ומשמעות".
כמענה לחיפוש התחיל להתאמן בטאי-צ'י – אומנות לחימה סינית עתיקה – שנתנה לו התחלה של חיבור לעולם הנפש והרוח. "עם האימונים בטאי-צ'י המשכתי לחפש. לא הצלחתי להגדיר מה, אבל חיפשתי". אחרי שלמד אצל כמה מורים ולא מצא מנוח, החליט לצאת לבוסטון, שם חי מאסטר סיני שלימד טאי-צ'י וקונג-פו למתקדמים: "באופן לא צפוי, דווקא כשהגעתי אליו נפלו לי כמה אסימונים בבת אחת. ישבתי שם בסדנאות ופתאום פשוט הבנתי שאני רוצה לחזור בתשובה. אני רוצה את עולם התורה! האמת היא שכבר בטיסה לשם הבנתי שאני מחפש משהו עם חיבור לעם ישראל. הבנתי שכל העומק שיש למאסטר הזה להציע לי, הוא לא שלי. לשאלת החיפוש, קיבלתי לתוך הלב תשובה מה', שאני בעצם רוצה יהדות. היה לי אז ספר תהילים שקיבלתי, ויצאתי ליערות להתבודד ולקרוא תהילים".
המהפך שחל בתוכו, הלך והתעצם ככל ששמע עוד תכנים מאותו מאסטר סיני: "באחד הימים, המאסטר העביר לנו שיעור על "צ'י-קונג", כלומר, על אנרגיות שקשורות בתנועה. תוך כדי השיעור, הוא כתב אותיות סיניות והראה לנו איך בצורת האותיות עצמן טמונים המסרים שהוא מדבר עליהם. ההסברים שלו היו כל כך משמעותיים, עד שממש היה אפשר לראות באופן מוחשי איך האנרגיות מתבטאות דרך האותיות! אז אמרתי לעצמי – 'אני לא סיני! לי יש את השפה העברית, שזכיתי שהיא תהיה שפת אם שלי!' מאז אני מנסה בכל פעם להסתכל על האותיות ולראות פנימה".
תקופת השהות המתוכננת בחו"ל התקצרה באופן משמעותי, וכשברק חזר לארץ עלה לירושלים ללמוד במכון מאיר. אחרי תקופה במכון, הקים משפחה והתגורר בבית מאיר. "בשלב מסוים, חיפשנו קהילה תורנית שיש בה גם אידיאלים, וכך הגענו למצפה רמון" ממשיך ברק לתאר את מסלול חייו. "היינו קשורים לקהילה של הישיבה שם, וב"ה במשך 14 שנה שגרנו שם חווינו צמיחה רוחנית ומשפחתית".
התחנה הבאה הייתה בעוטף עזה במושב זימרת למשך שלוש שנים, וכיום משפחת ברטהולץ מתגוררת כבר חמש שנים ביישוב הפסטורלי 'מרחבעם' הסמוך לשדה בוקר.
קשת בענן
גם את מסע התשובה שלו, ברק מאפיין כיום דרך המהלך של ירייה בחץ וקשת: "את הדרך שאדם עובר בעולם הזה להתקרב ולעשות תשובה, אפשר להגדיר במשפט: 'אני' מחפש את 'עצמי'. כלומר, ה'אני' זה הצד המוכר שלנו שקרוב לנפש הבהמית, ומתנהל בגלוי בעולם. לעומת זאת ה'עצמי', זה הצד היותר גבוה ששואף במשך מאה ועשרים שנה להכיר את העצמיות הפנימית שלנו – הנשמה הטהורה שניתנה בנו. במהלך החיים אנחנו יורים חיצים, שמגששים אחרי המטרה שלשמה ירדנו הנה. והמגע עם הקשת מאפשר לחוש את האמת של החיפוש הזה, וכך להתקרב יותר למטרה ולתכלית של החיים".
איך מגשרים בין שני ההפכים שדיברת עליהם – השחרור שבטיסה למרחקים, עם הרצון לקלוע בדיוק למטרה?
"הרבה אנשים שבאים לסדנאות אומרים לי: 'אתה בטח מאוד דייקן ומסודר'. האמת היא הפוכה – הקשת בשבילי היא תיקון. היא כל הזמן מלמדת אותי את סוד הסדר והדיוק. באופן טבעי, הייתי רוצה לעלות על הסוס, לרכב ולירות תוך כדי תנועה מהירה, ויש גם סוג של ירי כזה. ירי מדויק, לעומת זאת, הוא תיקון ואיזון עבורי. יש כאן באמת שני ענפים של חסד ודין שיוצרים תפארת באמצע. לעומת המקרה שלי, פגשתי לא מעט אנשים מאוד מסודרים, שעובדים עם קו נוקשה, והאתגר שלי איתם הוא ללמד אותם את הצד השני של התנועה והזרימה. פתאום בן אדם נושם ומתחבר ומתחיל לחייך. הגוונים שיש בקשת מאזנים כל אחד לצד שהוא צריך. הקשת ממש מדברת לכולם".
התיאור שלך את הקשת כמראה לנפש הוא די מפתיע, כי בחשיבה הרגילה הקשת נתפסת ככלי מלחמה. הרעיון שכלי כזה שנועד לציד ולהרג ייתן ביטוי עמוק לנפש, נראה קצת משונה.
"זה נכון שבאופן כללי הקשת שימשה ככלי מלחמה, אבל כיום כשכבר לא נלחמים איתה ההקשר הוא אחר. יש כאלה שמגיעים לסדנה ואומרים: 'קדימה לירות כדי לצוד ולהרוג', אבל לרוב הגישה של האנשים היא ליהנות מהמהלך של הירי למטרה, מתוך רצון לשקט פנימי. בגישה כזאת, החיבור הוא יותר עדין ורוחני. יש כאלה שבאים כדי לפרוק אגרסיות, אבל גם אצלם בסופו של דבר, הפעילות עם הקשת יוצרת קשר ונותנת מענה לחוסר שמוליד את האגרסיה".
"אלה מילות המפתח של כל הסיפור – קשת שיוצרת קשר" ממשיך ברק להסביר, "כשאדם קשור לקב"ה על ידי הקשת שמבטאת תפילה, הוא מחובר גם לפנימיות שלו וכל המערכת של גוף ונפש מגיעה לרגיעה ואיזון בריא".
מה הקשר בין קשת לתפילה?
"העניין הזה מפורש בפרשת ויחי, כשיעקב אומר ליוסף: "נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", ואונקלוס מתרגם "בצלותי ובבעותי", כלומר שיעקב ניצח במלחמה על ידי תפילתו. בתפילה אנחנו מתקשרים לה' יתברך, ומגלים את חלק אלוקה ממעל שקיים בנו.
"הקשת מופיעה בעוד כמה וכמה מקומות, כשהפעם הראשונה והכי מוכרת היא בפרשת נח. זאת קשת שהקב"ה מביא לעולם: "את קשתי נתתי בענן… וראיתיה לזכור ברית עולם", בתור סימן לברית שהיא הקשר עם בני האדם".
לאורך השיחה שלנו, ברק מחזיק את הקשת בכל מיני זוויות, ובשלב הזה הוא מצביע על שני הקצוות שלה ומדגים: "יש בקשת שני קצוות רחוקים ומנוגדים, והמיתר קושר ביניהם מהצד השני, וכך שני ההפכים כורתים ביניהם ברית ונעשים לאחד. נוסף על כך, יש בקשת עוד כמה ניגודים שמשלימים – גוף הקשת והמיתר, החץ והקשת, והיורה עם המטרה".
אתה רואה את החיבורים האלה מתרחשים אצל האנשים שמגיעים לפעילות אצלך?
"אני יכול לומר שברוך ה' באמת יש לי הרבה מפגשים, והם מאוד מגוונים: משפחות, בתי ספר, חיילים, פנסיונרים ועוד. ממילא, התהליכים שהם עוברים הם שונים ומגוונים. היה פה פעם יהודי אחד, איש עסקים, שעמד וירה את כל החיצים בצורה רצינית וממוקדת מאוד. בשלב מסוים התחלנו יותר לדבר, עד שהוא ניסה לירות כשהוא מחייך. פתאום הוא אמר לי: 'בוא הנה, זה היה משהו אחר!' מתוך החוויה של הסגנונות של הירי, הוא קיבל שיקוף על עצמו.
"בפעם אחרת הגיעו לכאן קבוצה של מסיימי קורס טייס", נזכר ברק במפגש מכיוון אחר. "לימים האחרונים של הקורס תכננו להם שבוע של כל מיני אטרקציות, והביאו אותם גם לפה. כשקצת נפתחנו, שאלתי אותם אם הם לומדים לעשות הרפיה כדי לאזן את המתח וליהנות מהטיסות שלהם. הם לא חשבו בכיוון, והחוויה של הקשת נתנה להם את הצד השני. אמרתי להם רק שלא ירפו תוך כדי טיסה, אלא על המסלול לפני המראה…"
יש גם דוגמאות לכיוון השני? כאלה שיותר צריכים ללמוד לדייק?
"תראה, כשבאים בני נוער, אז דווקא אלה הכי מופרעים, שהמורים שלהם מכינים אותי שהולך להיות בלאגן, הם יורים הכי טוב! הם לגמרי איתי כשאני מדריך אותם, ומפוקסים לגמרי על המטרה. רואים איך הם יוצאים עם חיוך והעצמה פנימית, בהרגשה שהחץ וקשת אפשרו להם להצליח ולעשות משהו מדויק. האמת היא שגם בשבילי זה נותן סיפוק אדיר.
"יצא לי גם כמה פעמים לעבוד עם קבוצות של ילדים על הרצף האוטיסטי – כאלה עם מוגבלויות של ממש. לעומת בן אדם רגיל שיורה בפעילות כמה עשרות של חיצים, ילדים כאלה יורים בקושי כמה חיצים בודדים, לפעמים אפילו חץ אחד. בכל זאת, על חץ אחד שלהם יהיה כזה "וואו", כי בשבילם זה עולם מלא. כשראיתי אותם מאושרים מהחוויה הזאת, נזכרתי איך אני בתור ילד בן שש הייתי בל"ג בעומר מעיף חץ לגובה, מאושר ומבסוט. כמובן שילד כזה יורה סתם למרחק ולא למטרה, אבל עדיין הוא מפיק מזה משהו כביר עבורו. אלה מפגשים שבשבילם שווה לי כל העסק הזה.
"מעבר לזה, לכל מי שבא יש אפשרות לבחור אם לירות במשך הזמן של הפעילות מקו ירי אל מטרות, או לצאת למסלול הליכה של ירי תוך כדי תנועה. אני מופתע הרבה פעמים מזה שרוב האנשים מוותרים על המרחבים של המדבר, ומעדיפים להישאר על הקו ירי. כשאני מציע את האופציה של המסלול למי שהתחיל לירות, בדרך כלל אומרים לי: 'לא, אנחנו פה. מספיק כיף לנו'. אפשר לראות, שדווקא כשיש יציבות של הקו הקבוע, האתגר והתנועה מאוזנים ונותנים תחושה טובה יותר".
"כי הוא אות עולם היה"
טוב, כיוון שכבר הזכרת את ל"ג בעומר שלכבודו אנחנו מדברים – אז מה העניין של החץ וקשת עם היום הזה?
"בספר 'בני יששכר' יש הסבר מיוחד לסיפור הזה, שאת הלימוד שלו אני רוצה להקדיש לעילוי נשמת אמי – נורית בת יעקב ושרה. הוא פותח בכך ש-49 הימים של ספירת העומר שווים בגימטריה למילים "לב טוב". ל"ג בעומר, הוא היום שבו מתחיל ה'טוב' להופיע, כמו שבתחילת התורה מופיעה המילה 'טוב' אחרי ל"ב מילים: "וירא אלוקים את האור כי טוב".
כדי להסביר את העניין של "לב טוב", ה'בני יששכר' מביא את השאלה של רבן יוחנן בן זכאי לתלמידים שלו: "צאו וראו איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם". כל אחד ענה תשובה, וכידוע התשובה שכוללת את כולן, היא התשובה של רבי אלעזר בן ערך שאמר 'לב טוב'. גם בגשמיות, הלב הוא אבר שמחיה את כל האברים האחרים, על ידי שהוא מזרים להם דם. ה'בני יששכר' מסביר בנוסף לזה את הצד הפנימי והרוחני. הוא אומר, שאותם חכמים חיפשו את אותה דרך ישרה על ידי התבוננות בתורה. כולם חיפשו את ההופעה הראשונה בתורה של המילה 'טוב', ומצאו: "וירא אלוקים את האור כי טוב", שזה האור הגנוז שנקרא 'טוב'. כל אחד מהחכמים למד מעניין מסוים – מהמילה 'וירא' למדו שעין טובה היא העיקר, ומהמילה 'ויבדל' למדו ששכן טוב הוא העיקר וכך הלאה. לעומת הדיוקים האלה, רבי אלעזר לא למד מעניין שקרוב למילה 'טוב' אלא פשוט ספר את כל המילים מתחילת התורה עד המילה 'טוב', והגיע לל"ב תיבות! בגלל שהוא למד מכל המילים יחד, זהו עניין שכולל את הכל".
ואיך זה קשור לל"ג בעומר?
"העניין הוא, שמה שקרה ביום הל"ג הוא הג"ל, כלומר, הגילוי של האור. ההתנוצצות של האור הגנוז יצרה 'טוב' ימים שמביאים אור של מתן תורה שמופיע בשבועות. ה'בני יששכר' מוסיף, שלאה אימנו התעברה עם יששכר בחג השבועות, ושבעה חודשים לאחר מכן היא יולדת את יששכר בחודש כסלו שמזלו הוא קשת. החיבור הרעיוני הוא, שהאור הגנוז הפנימי מופיע בל"ג בעומר על ידי רשב"י שמגלה את ספר הזוהר ופנימיות התורה, ולכן גם מדליקים מדורות ונרות. והגילוי של התורה בפועל שבא על ידי שבט יששכר, כי הוא עמוד התורה וההוראה של עם ישראל, מופיע למעשה בכסלו ובחנוכה ששייכים למזל קשת. כך מתחברים שני האירועים. את החץ של הופעת התורה יורים בל"ג בעומר, והוא מגיע ליעד של התגלות התורה בפועל בחנוכה, וכך יש חיבור בין שתי נקודות האור האלה.
"נראה לי שאפשר ממש להרגיש את זה ששני הזמנים האלה הם ימים שמרבים בהם באור, ושניהם גם אפופי סוד. אלה חגים לא מדאורייתא, והם מלאים במנהגים מיוחדים שכאלה. בכל אופן, כך ה'בני יששכר' מסביר את הסיבה לירי החיצים בל"ג בעומר".
לצאת מהסרט
במהלך השיחה עם ברק, הוא מבהיר שהרצון להשתפר ולכוון את עצמך למטרה לא נעצר עם השנים והוותק, והוא בא לידי ביטוי באזורים אחרים לגמרי, כמו תחרויות קליעה.
"אני אמנם לא מתחרה הרבה, אבל כן הלכתי כמה פעמים לתחרויות של איגוד הקשתות בארץ, להתחרות בקטגוריה של הקשתות המסורתיות, שזאת ירייה בקשת בלי כוונות", אומר ברק ומוסיף בחיוך קצת מתנצל: "אתה יכול לראות שיש כאן כמה מדליות על המדף… שוב, זה לא קורה הרבה, אבל באופן אישי אני מאוד אוהב את הצד התחרותי. גם בו יש פן כזה שמלמד אותך הרבה על עצמך. פתאום אתה רואה באישיות שלך דברים מעניינים שלא ידעת. הייתה לי פעם תחרות שבה התמודדתי רק מול מתחרה אחד. דווקא אז, המתח התחרותי היה בשיא שלו. למרות שבטוח אתה זוכה במדליה – או כסף או זהב, בסופו של דבר, ללכת הביתה עם כסף זה הפסד. תחרות כזאת היא כמו כדורגל, אבל שאתה כל המשחק במתח של הדקה התשעים.
"אולי כיף לי לספר על זה כי ניצחתי…", הוא שוב מוסיף בחצי התנצלות, "בכל מקרה היינו צמודים כל התחרות כשהוא כל הזמן טיפה מעלי בנקודות בודדות. תשעה מתוך עשרה סבבים הוא הוביל. כשהגיע הסבב האחרון, הוא הוביל כבר בעשר נקודות והסיכוי לצמצם את הפער היה ממש קטן. הריכוז והאדרנלין היו בשמים, ואיך שהוא בסייעתא דשמיא ניצחתי בסוף. רק חשוב לי להבהיר שלא המדליה היא העיקר, אלא התהליך שאדם עובר. התחרות מוציאה ממך עומקים חדשים, וגם בזה יש ביטוי חשוב לנפש שלא מתגלה במצבים רגילים.
"כל אחד שמתנסה אצלנו בקליעה למטרה, עובר איזה שהוא תהליך" ממשיך ברק להסביר, "בהתחלה עומדים על קו הירי, והמטרה ברורה לכולם. הם ממש יודעים, וכמובן שהם גם מדומיינים שהם יצליחו כמו הסרט ההוליוודי שיש להם בראש. אחרי שלוקחים את הקשת ליד אני מסביר קצת טכניקה, ואז כשמתחילים לירות המראה הפנימית קופצת להם מול העיניים, ומשקפת להם את הפער בין המקום שאליו הם רצו להגיע לבין איפה שהם באמת הגיעו".
"זאת עצם הלוז של הסדנה" מצביע ברק על הנקודה. "לעומת העולם המערבי שמלמד אותנו שאנחנו צריכים להגיע כבר לתוצאה ולהצליח ברגע אחד, הקליעה בקשת מלמדת להבין שהחיים באמת מורכבים מפער בין הרצוי למצוי. בן אדם שחווה ככה את הדברים, מבין שהעבודה ממשיכה כל הזמן, והיא עיקר העניין. ההזדהות עם התהליך עושה אותו מתוק ומצמיח, וזה הסוד של התיקון. לעומת חטא הארץ בתחילת הבריאה שפגמה בטעם העץ שלא יהיה כטעם הפרי, השאיפה היא להגיע למצב שבו הענפים שמגדלים את הפירות – כלומר, התהליך של הלימוד והגדילה הפנימית, יהיה בעצמו טעים. הקשת האידיאלי, מסוגל לירות חץ ולהיות בשלווה ובדבקות בתהליך שהוא עושה. הוא כל הזמן הולך ומדייק, וככה כל החיצים שלו הופכים להיות קו רציף אחד שמתקרב כל הזמן עוד ועוד אל המטרה. בסופו של דבר אנחנו לא מושלמים, וגם אם נגיע ונקלע פעם אחת בדיוק במרכז, אז בפעם השנייה זה כבר לא יקרה. היהדות לא דורשת שלמות, אלא להיות בתהליך של תשובה".
"נסתכל עוד פעם על הקשת, שהיא משל לבעל תשובה", מוסיף ברק עוד תובנה לסיום. "כשאנחנו יורים, הקשת מתכופפת, אבל אחר כך חוזרת לצורה המקורית שלה. היא אומרת לנו שהיא לא שוכחת את השורש והמקור שלה. גם הקשת עצמה, וגם החץ שתמיד מחפש להתקרב לנקודה, מבטאים תהליך של בעל תשובה. אנחנו בתהליך תשובה, לחזור למקור ולשורש. גם אנחנו זוכרים, כמו הקשת שחוזרת למקור שלה ולא שוכחת אותו".
