אופיר אחימאיר הוא הוגה מעמיק ואיש חינוך מקורי, ממייסדי החינוך האנתרופוסופי הרוחני-חרד"לי ומקים רשת בתי החינוך 'מעיינות רבי חייא'. בשנה האחרונה הוא הגיע לכותרות בנסיבות מצערות מאוד, בעקבות הרצח המחריד של בנו, רועה הצאן, ביני-בנימין אחימאיר, השם יקום דמו.
אופיר, במקום להתחיל עכשיו מההתחלה ולשאול אותך מה ה'ג'וק' הפילוסופי שלך ומה מייחד את השיטה החינוכית שגיבשת, אני רוצה דווקא להתחיל מהאמצע ולשאול אותך: איך הרצח של ביני השפיע, אם הוא השפיע, על התפיסה החינוכית שלך? אני מתנצל מראש על השאלה הקשה.
זאת לא שאלה קשה במובן המנטלי, אבל היא שאלה מורכבת כי אנחנו עדיין מאוד קרובים לאירוע ואין פרפסקטיבה. אני צריך קודם כל לעכל את הסיטואציה ואת ההלם, ורק אחרי זה יש גם את הנגזרות ששאלת עליהן. זה מורכב לעשות את שני הדברים בבת אחת.
אני יכול לומר שבאיזשהו מקום האירוע שפקד אותנו, כל האסון הגדול הזה, הוא סוג של ראי שהוצב בפנינו – ואני אומר "בפנינו" כי זה גם בפני מרים אשתי. אנחנו רואים את עצמנו פתאום מזווית נוספת. זה מזכיר לי מאוד את הפעמים הראשונות שבהן אתה שומע את עצמך בהקלטה. החוויה הזאת היא מאוד מנוכרת: "מי זה, מה זה הקול המוזר הזה?". יש בזה חוויה דומה: פתאום אתה פוגש את החינוך שלך מזווית שלא שיערת שאי פעם תגיע אליה, והיא מהדהדת באופן בלתי מבוקר.
להכיל את ההכלה
אתה יכול לתת לזה דוגמה?
בחודשים האחרונים אני מעביר לא מעט הרצאות על רקע האסון הזה, גם לנוער, גם להורים וגם לצוותי חינוך. בכל הרצאה כזו אני פוגש מחדש גם את ביני, וכמובן גם את הקהל, אבל גם פוגש מחדש את עצמי. הראי הזה, שעומד פתאום מול הפנים, מגיע בעיקר מהמשתתפים המאזינים. אתה שומע מהם עד כמה הדברים שעבורי היו מובנים מאליהם, הם עבורם חידוש גמור.
לדוגמה: המקום הזה שמכונה 'הכלה', בעקבות הפסיכולוג ביון. זה מושג שאנחנו פוגשים אותו כשהוא כבר 'לעוס' ושחוק מאוד. מרוב שדיברו על 'הכלה' אנשים לא יודעים כבר איך לעבוד איתו – איך להכיל אותו… פתאום פגשתי את ההתפעלות של השומעים מכך שבתור אבא "רגיל", שחי את החיים שלו ממקום מאוד טבעי ופשוט, עוד לפני שהיו לי תארים – לא הסתכלתי על הציונים וההישגים ועל המקומות ש'ממספרים' את הבן אדם. תמיד השתדלתי לראות את הילדים והתלמידים שלי קודם כל – כישויות חיות ונושמות, ולא כ'פונקציות'. זו 'הכלה' למעשה בהרבה מאוד מובנים שאולי אצל אחרים הם לא כל כך במודעות.
כלומר, גם רעיון פשוט כמו 'הכלה' – לראות ילד כ'תופעה' חד פעמית ולא לפי הסרגלים הרגילים של ציונים והישגים ואתלטיקה, וכל הדרכים למספר את ההצלחות שלו בכל ענף – זה משהו שהרבה אנשים בציבור הכללי לא מורגלים בו. זו הבנה שהיא עוד רחוקה מההתחלות של החידושים שלך בחינוך או הדוקטורט שלך, זה עוד הרבה לפני.
ממש כך. אתן עוד דוגמא פשוטה למה שהתכוונתי. כשאתה מגלה להפתעתך שהילד שלך או הילדה שלך הם לא בדיוק אחד לאחד מה שאתה מצפה, בין אם זה קשור ללימודים מצד אחד או לחינוך בהקשרים הערכיים יותר – מה אתה עושה עם זה? האם אתה מתבאס מזה, נשבר מזה, נכנס לאיזשהו תסכול ואולי אפילו אבל, או שאתה מנסה ללמוד את זה? ואולי לא רק ללמוד את זה, אלא אפילו לתמוך את זה וללוות את זה ולהוקיר את זה.
זה לא תהליך פשוט כל כך באופן אינטואיטיבי. זה לא מה שהיית רוצה או מה שייחלת אליו, אבל אתה פוגש פה משהו חי, לא מזויף ומאוד אותנטי. אז אתה אומר: אם זה כל כך אותנטי, מה פתאום שאני אנסה לדחוק את זה למקום אחר?
מחויבות, אינטלקט ואותנטיות
בעצם, אדם שרואה למשל שהבן שלו לא משקיע או לא מצליח בלימודים, או לא הולך בדרך התורה ומצוות, אולי לא בניסוח הספציפי שאני רוצה ואולי בכלל לא, אתה אומר: לא להתבאס מזה ולא להתאבל על זה אלא להכיל את זה ולתמוך בזה ולעודד את זה? אני לא מצליח להבין.
יש פה בעצם שני אגפים. יש את האגף הלימודי מצד אחד, ואת האגף הדתי מצד שני. הם לא בהכרח קשורים זה לזה. אבל כן בהחלט – כשאתה נותן אמון בבן שלך, אז אתה בנשימה אחת נותן אמון גם ביכולת שלו לזהות מה מתנגן אצלו ומה נשמע קצת צורם לאוזניו.
לאחרונה ראיתי פוסט של הרב חיים וידל. הוא כתב על תופעה שהוא מכנה 'ההומלסים הרוחניים'. יהודים שמרגישים שאין להם בית – דתל"שים (דתיים לשעבר) מצד אחד, וחל"שים (חילונים לשעבר) – מצד שני. הוא כתב משהו שמאוד התחברתי אליו, שאולי – עם כל הזהירות המתבקשת – "זה לא באג, זה פיצ'ר". כלומר שלא צריך לראות בהם חבר'ה שחרגו, שיצאו מהדרך, אלא להיפך – הם בונים דרך חדשה.
אסביר:
במובן הזה, אני רואה את זה כל הזמן – ולא רק אצל הילדים שלי – שקורה כאן משהו מאוד שונה, מצב אחר, בין בהקשר הדתי ובין בלימודי. יש פרדיגמה חדשה שנבנית כאן, ואני רק יכול להשתאות נוכח התופעה ולנסות ללמוד אותה. אני רואה כל הזמן את האותנטיות בוקעת מהילדים האלה ונוזלת מהם, בין אם זה ביחס לילדים הביולוגיים שלי ובין אם ביחס לכל הדור המדהים הזה. רואים את זה עכשיו חזק מאוד סביב המלחמה וההתמסרות של הלוחמים למה שהם באמת מאמינים בו. יש כאן אותנטיות שלא מוכנה לוותר על מה שאנחנו ומי שאנחנו, בזמן שאני לפחות אולי קצת ויתרתי.
על מה ויתרת?
רוב מי שהוא דתי ואורתודוקס הוא מחויב. מילת המפתח היא 'מחויבות'. המחויבות היא זו שמובילה אותנו ומנהלת אותנו – מחויבות למסורת, מחויבות לבית מדרש, מחויבות לחז"ל, בעצם מחויבות לשרשרת הדורות. לעניות דעתי, מה שהילדים שלי ואולי הרבה אחרים מנסים לומר (אולי במודע ואולי לא) זה שהם לא מוכנים לחיות את העקרונות האלה כל עוד הם נתפסים אצלם כקלישאות. התרחקנו מהמקור ומהשורש, ומשהו באותנטיות הזאת נפגם. כשהם מחפשים אמת, הם חייבים – פשוט חייבים, מתוך איזושהי תביעה עמוקה שלא נותנת להם מנוח – לחזור אל השורש. והשורש הזה לכאורה הוא רחוק מאוד, כרחוק מזרח ממערב, ממה שאנחנו פוגשים היום במחויבות שלנו למסורת, לחוליות האלה שהתחברו חוליה אחר חוליה אלפי שנים עד שהגיעו לאן שהגיעו. הם קוראים תיגר על זה, לא כי הם מחפשים לעשות בלאגן, אלא פשוט כי זה לא מספק אותם. באיזשהו מקום, הם נותנים כאן חתיכת צעקה: אנחנו לא קונים את זה, משהו כאן ממש חסר, ואם לכם אין איך להציע לנו אותו – נלך לחפש אותו במקום אחר.
מה שאתה אומר נשמע כמו תובנה שלא קשורה בהכרח לאסון האישי שלך, אלא זה רעיון שהולך ומתבשל אצלך כבר שנים.
נכון, אבל זה נוגע גם לחינוך וערכים (וכמובן גם לדת ורוחניות), אבל זה נוגע גם ללמידה, וזאת הנקודה. קח את כל מה שאמרתי כמטפורה ותשליך אותה גם על כל עולם הלמידה, שמביני שלנו למדתי רבות בנוגע לזה. אנחנו התרגלנו לאינטליגנציה מאוד חד-גונית. יש את הדמות של המפולפל, של החוקר, המתמטיקאי, ההיי-טקיסט. אבל משהו בהם, בחבר'ה של היום – לא מוכן לקבל את זה, בטח שלא בתור "כזה ראה וקדש", אלא לכל היותר כאחת האופציות. גם זה לא קרה סתם. זה קרה כי יש כאן איזושהי שרשרת. יש כאן רצף התפתחותי שהוביל אותנו, את 'אומת ההיי-טק', לאן שהוא הוביל. זה לא קרה במקרה. אנחנו תמיד יודעים לשנן שהיהודים תופסים אחוז נכבד מזוכי פרס הנובל. זה קורה כי השכל בתוך היהדות תופס מקום מאוד מרכזי. אבל גם זה חלק מהחוליות האלה שדיברנו עליהן שבתוך השרשרת, של אלפיים וכמה שנים שהובילו אותנו לשם. אז פעם זה היה באקדמיה, היום זה בהיי-טק, מחר זה יהיה אולי בצורות שונות, אבל זה תמיד קשור לאינטלקט הסולידי מאוד הזה שכולנו כביכול משתחווים לו.
אבל אז בא הדור הזה ואומר: אני לא קונה את זה. אני לא קונה את המחויבות לשרשרת הזאת – לא רק הרוחנית, גם לא הלימודית. הוא אומר: אתה לא תגיד לי שהחולייה שבה אנחנו נמצאים היום מחייבת גם אותי. אני קורא תיגר על כל הדבר הזה ורוצה לחזור לשורשים, גם אם זה ידרוש ממני קצת 'לדלג'. וכך גם בהקשר הלימודי: אתה לא תגיד לי איך ללמוד. אני אלמד בדרכים חדשות, ששונות מאוד מהאופן שבו הורגלנו לחשוב שרק כך 'נכון' ורק כך 'אפשר'. אני מאמין שלפחות במובן מסוים, זו הייתה כוונת הרב קוק בשעתו כשהוא התבונן על בני דורו וכינה אותם "נשמות של תוהו". נשמה של 'תיקון' היא כזו שמצייתת למנגנון אליו היא שויכה; היא כזו שלא תתווכח עם ה'חוליה' שמעליה, שמעבירה לה את שרביט המסורת באופן מסודר ומדורג. בשונה ממנה, נשמה של תוהו לא מחפשת לעשות בלאגן; הוא פשוט קורה אצלה… ולמה? כי היא לא מסוגלת לקוד קידה ל'שרשרת' ורק לומר "רוצה אני"; היא מחפשת את ה'מֵעֵבֶר', את מה שהיה פה לפני כל ההשתלשלות שאולי איבד ברבות השנים מזוהרו המקורי.
אתה מדבר על איזושהי התעוררות חיים, מין התעוררות אמת כזאת שאי אפשר לצפות מאיפה יבוא הצונאמי הזה אבל הוא עולה ודופק בכל הדלתות. אני נזכר במדרש ששמעתי אותו ממך לראשונה על איך שרבי חייא הפיץ את התורה אחרי שאמרו שהיא עתידה להשתכח מישראל. רבי חנינא אמר שאם התורה תשתכח הוא יחזיר אותה בפלפולו. ואילו רבי חייא אמר: אני אזרע פשתן, אכין מלכודות, אצוד את הצבי בעצמי ואכתוב את ספר התורה בעצמי. אחר כך אני אלמד כל ילד חומש אחד והוא ילמד את האחרים, וככה נצליח לחדש את התורה. ועליו אמר 'רבי': גדולים מעשי חייא.
בלי שהבנתי יותר מדי מה זה חינוך אנתרופוסופי (חוץ מזה שאשתי גוערת בי כל הזמן שצריכים לעבור לזה), אני מבין שרוצים כאן לעבור איזשהו תהליך שהוא מאוד בראשיתי, החל מהאדמה ומהמגע עם החומר, מההתנסות הבלתי אמצעית, ושתהיה לאדם זיקה של בעלות ושל שייכות עם התורה שלו; שתהיה עליו חובה ללמד את האחרים, עול להאציל את התורה, וזה יכניס אותו בחיבור מאוד עמוק לדברים. השאלה היא, האם אכן זה הכיוון? האם זה מה שרציתם לחדש שם? והאם זה מתכתב עם הנביעה הליבית שאתה רואה אותה עולה? כלומר, האם רצית להציע צורת חינוך שאתה רואה אותה מתאימה לא לחינוך צבאי סובייטי אלא למשהו שעושה את כל הדרך מההתחלה? מעניין אותי אם תוכל קצת להרחיב או לתאר את זה.
בהחלט יש קשר בין הדברים.
'שאלת מיליון הדולר' היא מאוד פשוטה: האם אנחנו מעבירי מסורת או מותאמים למסורת ויוצרים אותה?
מה הכוונה?
האם אנחנו רק 'מעבירי מסורת', במובן שאנחנו 'מיכל מלא', כי היינו פעם 'מיכל ריק', עגלה ריקה, אלא שהתמלאנו מאבא או מרב, מישהו יצק לתוכנו את התוכן הממלא, ואנחנו עכשיו מעבירים אותו הלאה.
או ש…?
או שזה נכון שהמסורת עוברת, אבל היא עוברת כי אנחנו מותאמים אליה. יש משהו שנקרא אצל חכמינו זכרונם לברכה "יהב חכמתא לחכימין" – הקב"ה נותן חכמה דווקא למי שכבר חכם. יש כאן איזושהי התאמה. ההתאמה הזאת מראה שהמיכל אינו ריק. המקום שמאפשר לקבל את הנוזל הזה – הוא לא סתם מקום, אלא מקום שכולו חי. הקיבולת שלו מתאימה לגמרי; היא מוכשרת לתוכן שמתקבל שם.
ולמה זה חשוב? כי אם הוא היה ריק, אז באמת זה היה רק עניין של להעביר מכוס לכוס קטנה יותר, ומהכוס הקטנה לכוס עוד יותר קטנה, עד שבשלב כלשהו זה נגמר. אבל אם אנחנו מלכתחילה באמת מותאמים לתוכן הזה, זאת אומרת שבדנ"א שלנו יש לנו יכולת להתעסק איתו, להבין אותו ולפתח אותו.
נייחים וניידים, תמימים ומדענים
אוקיי, אבל זה נכון על הכול, זה נכון גם לגבי הוראת מתמטיקה וגם לגבי הוראת מוזיקה. ככה אני מבין גם את דברי רבי חנינא, "החזרתי אותה בכוח פלפולי". כלומר, יש 'לי עצמי' איזושהי יכולת, וגם 'לדברים עצמם' – לתורה ולחכמה – יש איזושהי יכולת, איזושהי חוקיות של חכמה כמוסה שמאפשרת לשחזר את הכל מגרעין דנ"א אחד. אני יכול לקחת הלכה אחת ועיקרון אחד ולהתעמק בו ולדמות דבר לדבר עד שאחזיר את הכול. מתוך התעמקות וקישור אפשר לחדש בניין שלם מכל גרגיר חול.
אבל גם כאן, תרשה לי להקשות עליך, אינני מבין מה החידוש? אני חושב שככה לימדו רבים וטובים בעולם העתיק. גם הפילוסוף היווני אפלטון לקח את העבד הטיפש ביותר באחוזה של בן שיחו, מנון, והצליח לתת לו לפצח בעצמו תרגיל מסובך בגיאומטריה בלי הכנה מוקדמת, רק מתוך היקש שכלי טבעי. מה החידוש שלך, אופיר, במעיינות רבי חייא?
אני אגיד את זה חריף, אבל רק כדי לקפוץ קדימה. אני לא מדבר על רבי חנינא אלא על רבי חייא. רבי חנינא, שאמר שהוא יכול להחזיר את כל התורה בפלפולו, הוא כביכול האב-טיפוס של ההיי-טק. הוא נייד (על ציר ההשוואה שבין 'אנשים נייחים ואנשים ניידים'). הוא אומר: אני לא צריך כלום; אני יכול לשבת עכשיו באנטרקטיקה, ואם תיתן לי את הזמן שלי, אני אגיע להכול. דרך מה? דרך האינטלקט. האינטלקט הוא האדם, ואין בלתו. הוא צובע את כל העולם, ומסוגל להגיע לכל דבר: לפרסי נובל מצד אחד ולגדולי דור מצד שני ולהיי-טק מצד שלישי, כי יש פה יכולת אינטלקטואלית ושכלית מאוד גבוהה וחדה שהיהדות מצטיינת בה. זו גישה אחת.
רבי חייא כביכול אומר אחרת. הוא אומר: זה לא רלוונטי, כי בסופו של דבר האמת נמצאת פה, בארץ, ומשם היא צומחת כלפי מעלה. "אמת מארץ תצמח" לא 'מלמעלה למטה', אלא 'מלמטה למעלה'. פירושו של דבר, שהמפגש הבלתי אמצעי עם החיים עצמם הוא הרבה יותר אותנטי, וממילא גם אמיתי.
תפיסת המציאות של מי שניגש 'מלמטה למעלה' תהיה הרבה יותר נקיה ובהירה ומדויקת מאשר מי שמגיע מלמעלה. זאת למרות שמי שמגיע מלמטה נראה איש של שטח, אדם הרבה יותר נמוך מבחינת הכישורים שלו והיכולות שלו, אבל יש משהו בתמימות הזו שמקפל בתוכו אותנטיות שאין לה אח ורע, והיא מביאה איתה איזשהו טוהר, איזושהי זַכּוּת, שהשכל לעולם לא יוכל להגיע אליה, דווקא בגלל שהוא מתחיל מלמעלה. ככה אומר רבי חייא, ונדמה לי שהיום, שנה אחרי 'ניפוץ הקונספציה' המפורסמת בשבעה באוקטובר, הרבה יותר קל להבין את זה… לכן הוא מתעקש ליצור את התשתיות שבאמצעותם ילמדו הכל 'מלמטה', באותנטיות: הוא לא מוכן לרכוש גווילים ממישהו אחר, אלא הוא בעצמו מייצר את הגווילים שעליהם הוא יכתוב את חמשת חומשי התורה ואת ששת סדרי המשנה וילמד אותם לתינוקות שאין מי שילמד אותם – כי ככה זה עובד, ואי אפשר אחרת.
ידועה המשנה במסכת סוכה המספרת שפעם אחת, בבית המקדש, המון העם רגם צדוקי אחד באתרוגים, כי הוא חרג מהנוהג המקובל. אני מעריך שהרבנים לא היו מעורבים באירוע, ואולי הם אפילו הזדעקו כשזה קרה, אבל בסוף-בסוף, ה'פסק' הזה של ההמון, שלא ממש עבד עם השכל – הוא זה שנכנס למשנה. האמת היא שגם כאן הרב קוק העז לומר (אורות הקודש, ב, עמ' שסד) שלא פחות משההמון זקוק לאריסטוקרטיה, האריסטוקרטיה זקוקה להמון. לא שאני רוצה להשוות בין הדברים, אבל לא אתכחש לכך שזה מזכיר לי את העובדה שלא אתה ולא אני נכחנו בפריצה המטורפת הזו שהייתה לכלא 'בית ליד' לפני מספר חודשים – כשחשדו בכמה מילואימניקים שכביכול פגעו במחבל נוח'בה. אני בטוח שגם לך חרה מאוד שהאשימו אותם בכך, כמו שגם אותי זה הסעיר, ובכל זאת – למרות שאף אחד מאיתנו לא היה שם כדי למחות, כולנו היום יודעים שההמון הזועם צדק בחושים שלו לגבי העוול שנעשה להם.
ממש בתחילת המלחמה פנו לשכן שלי, יהודי ירושלמי בן 78, חשמלאי במקצועו, ב'צו 8', שיבוא לסייע בדחיפות לאחד מבתי החולים המובילים בארץ. הם התחננו בפניו שיגיע להכשיר צוות של חשמלאים מתחילים למערך החשמל של בית החולים, בטענה שהם לא יכולים יותר לתת אמון בחשמלאים הערביים ששולטים להם בכל המערכות. אותו יהודי שפרש לגמלאות לפני כעשור היה צריך לחזור שוב לתוכניות שהוא עצמו בנה לבית החולים לפני למעלה מ-40 שנה, וללמד אותן לחשמלאים הצעירים, היהודים. מאז הוא פקד את המקום יום-יום במשך חודשים ארוכים, והכל מסיבה אחת – שפשוט 'הפקרנו את השטח' לטובת משרות משרדיות, כך שמרבית נותני שירותי השטח במדינה משתייכים היום לחברה הערבית, וההשלכות לכך מסוכנות. מי שלא שולט בשטח, מאבד את האחיזה שלו בכלל.
ואם כבר מדברים על קונוטציות – זה קצת מזכיר לי גם את יאנוש קורצ'ק בתפיסת המציאות שלו.
מה שנמצא ומה שאפשר
מה אומר יאנוש קורצ'ק?
ההתעקשות שלו ללכת עם מה שנמצא, ולא עם מה שאפשר, מדברת את אותה השפה. הוא יכול היה לעזוב את הכול ולרכוש לעצמו את החירות ולהגיע רחוק. אבל הוא בחר לא לעזוב את הילדים, וזה מה שהוביל אותו לזה.
קראתי את הספר שלו "כיצד לאהוב ילדים". הוא לא מאלה שחושבים שאין ילדים רעים אלא רק ילדים שרע להם – הוא חושב שיש ילדים רעים! כלומר אולי לא רעים ממש, אפשר לראות כבר על ילד קטן שהוא עורך דין שיודע לתחמן ולקמבן, או ילד אחר שהוא תמים ונוח לרמאיות, ילד שהוא מנהיג, ילד שהוא נגרר וכו'… הוא לא ראה בזה שטויות של ילדים, אלא ראה שיש כאן איש קטן. כמו שהוא ראה על מבוגרים שהם מתנהגים כמו ילדים קטנים. הוא יכול היה לכבד ילדים, כי הוא ראה בהם אנשים.
הוא גם אמר: אל תעמיד פנים שאתה אוהב את כל הילדים במידה שווה, כי אתה לא, והם הרי יודעים את זה. אתה צריך להיות הגון עם כולם, אבל הרי יש ילדים שיותר 'עושים לך את זה'. כל מורה יודע שיש ילדים בכיתה שהוא יותר מחובר אליהם. הוא אומר: אל תעמיד פנים שזה לא ככה, הילדים הרי יודעים את זה ומקבלים את זה. הדברים לא מתחילים מאיזשהו מקום אפלטוני שבו אני אוהב את כולם וכל הילדים הם ניטרליים וכולם דף חלק. ברמת האינטלקט כולם יכולים להיות שכלים נבדלים, "קוגיטו" כאלה, שכל אחד יכול לחדש את עצמו, אבל בפועל לכל אחד כבר יש אופי, הגוף שלהם כבר מדבר אותם.
בדיוק. אתה בזה הרגע הבחנת בין לבוא מלמעלה למטה לבין לבוא מלמטה למעלה. מה שתיארת בתור האידאות של אפלטון – זה מלמעלה למטה. ומה שאני אומר הוא: בוא ננסה לראות באופן מאוד פרסונלי מה עומד כאן לפניך ומה"מה" הזה תצמח כלפי מעלה.
אולי תספר קצת על כל המפעל שלך, איך זה בא לידי ביטוי בכל מוסדות החינוך שהקמת ובמורים שהכשרת. לא הספקתי לעקוב אחרי הכול. וגם, איך נראה שיעור, איך נראית דינמיקה עם מורה, איך מתייחסים לתלמיד בעייתי, איך מתייחסים להורה בעייתי…
ננסה להיות פשוטים.
יש אמרת-כנף כזאת שיש לה גם בסיס אקדמי, שאנחנו תמיד צריכים להתחיל מידע קודם. נניח שאתה עכשיו מורה שנכנס לכיתה, אתה צריך להתחיל מידע קודם; אתה לא יכול לבסס את השיעור הנוכחי על לא-כלום. אנחנו מתחילים כל שיעור עם איזשהו יישור קו שבלעדיו אי אפשר להתקדם לשום מקום. אם לא למדת חיבור, לא תוכל ללמוד כפל. החיבור צריך קודם כל לשבת מאוד חזק, כי כל הכפל בנוי אחד-לאחד על החיבור.
אולם כתוצאה מכך יש המון רעות חולות. אם אני כל פעם מצפה להיכנס לכיתה ביישור קו, כמו שכולם יודעים זה לא ממש יקרה, כי תמיד יש לנו את ההתפלגות הנורמלית ("פעמון גאוס") שקובעת שלחבר'ה החזקים יהיה ידע קודם, הבינוניים יגמגמו אותו והחלשים לא איתך במילימטר. לא רק זה, אלא עוד לפני שהתחלת החלשים כבר לא איתך, כי הם יודעים שאתה רוצה איזשהו ידע קודם שאין להם אותו. אני מדבר על זה מזווית מסוימת, אבל לדעתי זה יכול לחדד.
אני לא המצאתי את התפיסה הזאת; היא קשורה לתיאורטיקנים כמו ג'ון דיוואי ודיוויד קולב, שדיברו על החשיבות של הניסיון וההתנסות והחוויה (באנגלית זה הכול אותה מילה…) בחינוך. לא רק כתוצר שמגיע בסוף, אלא החוויה היא התשתית של הכול – כל הידע שלנו וההבנה ואחר כך היישום וגם יכולת השיפוט שלנו, מתחילים מהמקומות הרגשיים והחושיים. משם הכול מתחיל. לא מהאינטלקט, אלא דווקא מהמקומות הכי בסיסיים. אם אתה תבנה את השיעור באופן כזה שמשם הכול מתחיל – זה אחרת לגמרי.
האמת היא שגם מדע המוח תומך בכך היום, ולהבדיל – גם הרב קוק מציין את זה בכתביו. הוא אומר בפירוש (שמונה קבצים, ב, שנט) שלא במקרה החושים מתפתחים בילד לפני שההבנה מבשילה בו. הכול כדי שהיסודות של העולם יתבססו אצלו באופן אותנטי "ללא זיוף של צללים שקוצר דעת האדם מחשיכו". כלומר, יש משהו באינטלקט שמונע מאיתנו להיפגש עם "הדברים כשהם לעצמם", השכל באיזשהו מקום חוצץ בפני האמת. כשמתחילים את העבודה הלימודית, ולטעמי גם הערכית – דווקא ממנו, מהשכל, ולא מההתנסות והחוויה, משיגים רק את ה"צל" של התופעה, לא את ה"אור" שלה.
אם נחזור רגע לפרקטיקה, אני טוען שאפילו ברמת יצירת הכותרת, ה'נושא' של השיעור – אתה מוכרח לגשת 'מלמטה': אם אתה מגדיר את נושא השיעור בהתאם למטרות שאתה הצבת בתור 'המעביר של המסורת', בין אם מדובר במובן הדתי ובין אם מדובר במובן של מסורת הידע המתמטי, למשל – התפקיד שלך הוא להגדיר את נושא השיעור, לדוגמה: 'שברים' או 'כפל', באופן קר ופורמלי. זה מגיע מהמקום של העברת המסורת, במובן זה שאני המורה ואתה התלמיד ו"כזה ראה וקדש".
אבל אם אתה מבין שאנחנו לא 'מורים מול תלמידים', אלא אנחנו 'מנחים' והם בעלי האינטרס – 'ישויות' שרוצות לצאת עם כלים מהשיעור, ואני 'רק' המנטור שלהם כדי שיגשימו את מבוקשם, אז אני לא שם את עצמי 'מלמעלה', בתור מי ש'מעביר את השרביט' לדור הבא, אני בעל 'המיכל המלא' והוא – המיכל הריק, אלא עושה הכול כדי שהתלמיד, שאני יודע שיש בו משהו שבי אין ושיש בו חידוש שמעולם לא היה כאן, כשייפגש עם מה שכל-כך מתאים לו – זה יגיע למחוזות חדשים לגמרי, ואולי גם ישבור פרדיגמות ויבנה אותן מחדש.
אבל בתכלס איך זה נראה? אתה מלמד שברים ובפועל מדבר על גילוי העצמי וכן הלאה?
לא, לא… אני אלמד שברים. החומר הוא אותו חומר. אבל החידוש שיהיה כאן הוא שאני מעביר את האינטרס משולחן המורה אל לב התלמיד.
איך עושים את זה?
זה מתחיל, כאמור, ברמת הכותרת: במקום שאני אקרא לזה 'שיעור בשברים', אני אקרא לזה, למשל, "איך אצליח ליהנות מכמה שיותר 'משולשים' בפעם הבאה שאשב בפיצרייה?". אמרתי "משולשי פיצה" כי זה מאוד מתכתב עם הנושא של שברים, אבל זה יכול גם ללכת לעוד אלף כיוונים אחרים. הרעיון פה הוא שאני רוצה להרגיל את החשיבה שלי לכך שתלמיד בא לקבל בשיעור הדרכה לחיים, ובשביל זה הוא יהיה מוכן להשקיע, והרבה.
אנחנו כבר איבדנו את הרציונל הזה, אבל בסופו של דבר בית הספר בא ללמד אותנו את החיים. אם שיעור לא מביא לי את זה, בתור תלמיד, אז למה שאני אשאר בכיתה? אני בא לבית ספר כי אני רוצה ללמוד להיות אדם טוב יותר, וגם להתנהל נכון יותר בעולם, באופן יותר יעיל ויותר מוצלח. אם אתה, המורה, לא מביא לי את זה בשיעור, אלא מביא לי כל מיני אמירות תיאורטיות שאין לי אליהן שום יחס – אל תצפה שאני אהיה איתך. אבל אם השיעור בנוי בצורה כזאת שמה שמעניין את המורה הוא מה התלמיד יהיה מסוגל לעשות בסוף השיעור, במסוגלות שנותנת לו כלים לחיים, זה משהו אחר לגמרי – כאן התלמיד כבר ירגיש משמעותי וירדוף אחריך כדי לקבל את ה'כלי' שביכולתך להעניק לו. ואני מעוניין שכבר מרמת הכותרת של השיעור בואכה לגוף השיעור עצמו – המורה ידע להוביל תהליך שבו התלמיד חווה את החוויה הזאת. זה לא יכול להתחיל מהשכל.
כלומר, זו לא רק נוסחה אחרת להעברת החומר, אלא שינוי עמוק של הבנה של למידה, של תפקיד המורה ושל תפקיד בית הספר. זה גם נוגע לשאלה מה אפשר לצפות מילד. ילד שאין לו אינטרס ללמוד – נמשיך לחזק את האינטרס האישי שלו. במקום להגיד "אני אעשה הכול כדי שתוציא בגרות", אני אגיד "אני אעשה הכול כדי שתמשיך לעבוד מתוך חיבור לתשוקה ולעניין שלך, כי רק ככה אתה תלמד".
אני רוצה להאמין, ועדיין מאמין, שלמידה לבגרות מביאה איתה כלים לחיים. לכן אני כן מנסה לחבר בין תוכנית הלימודים של משרד החינוך לבין כל מה שאמרתי קודם. אני מאמין שיש קשר בין הדברים. במובן הזה, יש גם תבניות שאפשר לעבוד איתן. אלא שהתבניות חייבות להניח בקדמת הבמה, ודווקא בשלבים הראשונים של הלמידה, את הצדדים הרגשיים והחושיים לפני הצדדים השכליים. מה שארוויח מזה הוא שכל התלמידים, בלי יוצא מן הכלל, יהיו איתי כבר בתחילת השיעור. אם אדע לפרוע את השטר לאורך כל השיעור, להעניק להם משמעות וכלים ממשיים – הם יהיו איתי לאורך כל הדרך, עד הסוף. זאת הנקודה: אנחנו לא מתחילים מידע מוקדם, לא מתחילים מהשכל או הזיכרון אלא מתחילים מהחוויה, והחוויה בעצמה נוגעת בליבת השיעור, כלומר – במטרה שלשמה התכנסנו להעביר יחד שעה משותפת בכיתה.
אני מלכתחילה מכוון לליבת השיעור. אני יודע מה המטרה שלי בצורה מאוד מדויקת, ולשם אני מפנה את תהליך הלמידה מהרגע הראשון. ברגע שאני יודע לאן אני רוצה להגיע, ואותו יעד הוא בסופו של דבר רווח נקי של התלמיד, כי הוא נותן לו כלים לחיים עצמם ומעניק לו משמעות, ובתוך כל זה יש את התוכן הלימודי שהוא כביכול מאוד משמים כלפי חוץ, אבל הוא האמצעי להגיע למטרה הקונקרטית – אז התלמיד ירצה בזה לא פחות ממני, כי זה משרת אותו. התוכן ה'משמים' הזה משרת את האינטרס שלו להצליח להגיע לתוצאה שהוא כל כך מייחל לה, ומשכך הוא מתחייה מחדש ומקבל משמעות – בגלל שזה נוגע לחיים עצמם ונותן לו כלים להצלחה.
ילד חי מת או ילד מת חי
אני רוצה להמשיך מזה קצת לדברים שסיפרת על ביני בשבעה. תיארת איך שהוא מצד אחד לא היה ילד של בית ספר במובן הקלאסי, ומצד שני הלהט, המקצועיות והנחישותשבהם הוא נהג בחנות הפיצוחים שבה הוא עבד מעת לעת וכן בעבודה עם עדר הכבשים – ניכרים בהם אותות של הצטיינות מדהימה, שנבעו מחיבור לאיזושהי תשוקה גדולה ואינטרס ועניין גדול.
אני זוכר גם שישב לידי בשבעה מישהו שלא הבין את הדיבורים האלה, והוא שאל: "אבל איך הרשיתם לו ללכת להיות רועה צאן? זה כל כך מסוכן!" ואני זוכר שאמרת אז כשאתה רואה ילד שמגיע בתשוקה כל כך גדולה ובאהבה כל כך עזה, אתה לא יכול באמת לעצור אותו.
לפני השיחה חשבתי מה השאלה הכי קשה שאני יכול לשאול אותך, וזו באמת השאלה הכי בוערת עבורי.
אני אענה לך תשובה שהיא שאלה בחזרה אליך, ולא רק אליך אלא לכל הורה – ואני אנקוט במינוח חריף ברשותך…
אני שואל: מה אנחנו מעדיפים כהורים – ילד חי מת, או ילד מת חי?
השאלה הזאת היא בתשתיות ההורות שלנו. מה אנחנו רוצים לגדל פה? מה זה היצור הזה שנולד לנו כאן, בטעות או שלא? לשם מה כל זה? אני באמת שואל את עצמי שנים: "מה אנחנו רוצים שיקרה פה? מה באמת החלום שלנו?" כהורים, כמחוללי הדור הבא.
התשובה הטריוויאלית, שאני מאוד מבין אותה ויכול להזדהות איתה במידה רבה, היא שהוא ימשיך אותנו. זה בסדר. אני מוכן לקבל את זה. זה קשור למה שדיברנו עליו, על המשכת המסורת. זאת אפשרות אחת: שהוא ימשיך את הדרך.
אבל יש עוד אפשרות. אתה לא פה בשביל שהוא יהיה רק עוד חוליה בשרשרת. הוא קודם כל ישות שעומדת בזכות עצמה. אחרי שהוא כזה, הוא צריך לבחור אם הוא חוליה בשרשרת כלפי מעלה, ואם הוא חוליה בשרשרת גם כלפי מטה, לדור שאחריו.
זאת אומרת, אין לי שום עניין באמת לגדל כאן בעולם ילדים או ישויות שהם yes-מנים, שמצדיעים כלפי מעלה ומאלצים גם את הילדים שלהם להיות כמותם – 'כלפי מטה'. אני לא רואה בזה הרבה ערך. אני לא חושב שה' יתברך רואה בזה הרבה ערך. יש כאלה שאולי נולדו לתוך זה, והם בחברה ובתרבות כזו, ואין להם שום בחירה בעניין כנראה.
אני לא בא לקרוא תיגר על מי שעושה את זה, אלא רק לומר שיש עוד דרך. ואם היא לגיטימית – היא גם פחות מחויבת למה שהיית רוצה שיקרה. היא לא בהכרח תביא את החלום שעליו דיברנו קודם למיצוי, אלא שיהיו גם חלומות אחרים, חדשים, שלא שיערת – לא אתה ולא אבותיך. אני חושב שבאיזשהו מקום אני מסתכל ככה על כל הילדים שלי. לא שמשם התחלתי, אלא שבאיזשהו שלב אתה מתחיל להתבונן עליהם ועל הבחירות שלהם, על האותנטיות שלהם ועל המקום הלא מתריס ולא מתלהם שלהם שלא מחפש לשבור ולהרוס אלא מחפש בצורה מאוד נקיה, ומבין שיש פה משהו.
עם חִפּוּשִׂי בארצנו
אספר לך אנקדוטה קטנה. מרים ואני הלכנו לנחם את משפחת ליבמן, אחרי שגילו שאליקים הי"ד נרצח בנובה ולא נחטף לעזה. ביקשו שאני אומר כמה מילים, ומה שיצא לי זה המשפט הבא: אנחנו רגילים לומר שהתקווה היא להיות עם חופשי בארצנו. אבל אני חושב שלמדנו בשנה האחרונה משהו טיפה שונה, שהוא בעצם מאוד דומה: שהתקווה היא להיות עם חִפּוּשִׂי בארצנו. כולנו בעצם מחפשים. אני אומר את זה על רקע החיפושים שהיו אחרי ביני, שכל העולם חיפש אותו, אם זה המתיישבים או המתנדבים או כוחות הביטחון או החבר'ה בקריה. בעיניי, זאת הייתה מטאפורה למה שקורה פה. כולנו מחפשים בסוף. אף אחד לא רוצה בזדון לפגוע ולשנות ולהרוס, אלא כולם רוצים אותנטיות בסופו של דבר, זה הכול. הייתי רוצה שימצאו את זה בבית שלי, כי זה היה נותן לי פידבק שאני בכיוון הנכון, אבל יכול להיות שיש להם הבנה אחרת איך לגשת לדברים.
כל מה שאמרנו עכשיו לא קשור דווקא לדת ולערכים, אלא קשור בכלל לתנועה של העולם, לתנועה של החיים. כשהתחלתי לפני שנים את צעדיי הראשונים במעיינות רבי חייא, ניגש אליי חבר ותיק שהתקדם במסלול ישיבתי שונה ממני, ואחרי ששמע מה שאני עושה, סיכם ואמר: "אבל זה מסוכן!". מסתבר שבזה נפרדו דרכינו. ברגע שהסכנה הזאת – שבאמת אורבת לנו ואני לא מזלזל בה – היא המפתח ל"כן" או "לא", לכשר או פסול, למותר או אסור – יש לנו פחות מה לדבר עכשיו. אותי לא מנהל ה"מסוכן", וגם את ביני זה לא ניהל. מה שמנהל אותנו – אני רוצה להאמין – זאת אותה האותנטיות שאנחנו מחפשים. לא ההנחה הזאת מה נחשב למסוכן ומה פחות.
אופיר, לקראת סיום, האם יש משהו שחשוב לך להגיד? איזשהו מסר שחשוב לך להעביר?
להרצאה שלי על ביני אני קורא "לרעות את הנער". מה שמופלא ברעיית צאן, שהיא ההנהגה של אבותינו מימים ימימה, היא שהרועה לא הולך לפני הצאן; הוא דווקא נמצא מאחוריו. להרגשתי זה מה שחסר לנו היום: לדעת להתבונן על הצאן, ולנסות להבין לא רק לאן הוא הולך אלא גם למה הוא הולך דווקא לשם, ולנסות להנהיג אותו דרך הפרספקטיבה הזאת.
אני חושב שמה שהעדר מרגיש הוא שמישהו או משהו חופף עליו מלמעלה. האמון הזה שהם נותנים בעדר זאת חוויה שרועי הצאן הולכים איתה. אני אומר את זה בהקשר של עדרי הצאן, וגם בהקשר החינוכי. אתה יכול להיות מאחור, אבל האמון שאתה רוחש לילד ונותן לו לצעוד את הצעדים שלו בדרך שלו, כל הזמן מלווה אותו. לא משנה לאן הוא הולך, הוא מרגיש את הנוכחות הזאת חופפת עליו. והיא נותנת לו הרבה ביטחון ועוצמה, ואני חושב שבסופו של דבר גם אמונה.
