"זו הייתה תחושה של 'משהו חדש קורה', תחושה כזו שמישהו מלמעלה נותן לנו אישור לעבוד", מספר עקיבא תורג'מן – 'עקיבא' – על הפעם הראשונה שבה התיישב עם הצוות לעבוד על האלבום הראשון של 'צמאה', כשהוא עומד לבצע את הניגון בקולו. "אמנם הכרתי את הניגון הזה כניגון של אביו של הרבי מלובביץ'. שרו אותו בישיבת רמת גן, ולא רק בהקפות – תמיד היו שרים אותו. אבל הפעם זה היה פשוט כמו מים קרים על נפש עייפה. הרגשנו שפיצחנו משהו, שקיבלנו איזו מתנה".
שמוליק קפלן: בפרויקט 'הללו', פודקאסט הניגונים של 'צמאה', אנחנו צוללים בכל פרק בסדרה לאחד הניגונים האהובים מאלבומי צמאה, ומנסים – בסיוע אורחים בעלי הבנה וידע בעולם החסידות ובהיכל הנגינה – לגעת בסיפור שמאחורי הניגון.
הרב פינחס אלטהויז היה חסיד חב"ד בן הדור הקודם. הוא התפרסם בזכות מאמציו לשחרר את האדמו"ר הריי"צ – רבי יוסף יצחק – זי"ע ממאסרו על ידי השלטון הקומוניסטי. לאחר עלייתו לארץ היה ממקימי היישוב כפר חב"ד, ועד היום בניין הישיבה המרכזית בכפר חב"ד נקרא 'בית פינחס' על שמו. ועוד משהו: הרב פינחס, שכונה בפי כל 'פִּינְיֶע', הוא בן למשפחת מוזיקאים חסידיים – 'בעלי מנגנים'. יחד עם אחיו, הרב שמואל בצלאל, הוא אחראי לשימורם של עשרות ניגונים שהיו עלולים להיאבד בעולם היהודי שאחרי השואה.
פיניע גדל בעיר ניקולייב האוקראינית כילד, בשכנות לרבי מלובביץ' ומשפחתו (לפני שעברו לעיר יקטרינוסלב, כפי שיסופר להלן). בשנת תשי"ד, כשהיה בביקור בניו יורק, בזמן ההתוועדות של שבת פנה אליו הרבי וביקש ממנו לנגן ניגון של אביו – הרב בנימין אלטהויז – שהיה בעצמו מלחין חסידי. בתגובה אמר פיניע לרבי שבמקום לנגן ניגון של אבא שלו, הוא ינגן ניגון של אביו של הרבי, רבי לוי יצחק…
בקהל השתררה דממה, ופיניע התחיל את 'הניגון של הרב' – ניגון ההקפות, אותו היה שר ועליו מנצח בעוז בשמחת תורה. זה היה הרגע שבו הניגון הפך מלחן המוכר אולי לקומץ יהודים יוצאי ששרדו את שנות האימה הקומוניסטית ומוראות השואה – לנחלת הכלל. מאוחר יותר סיפר פיניע לרבי שיש שמועה בקרב חסידים שאת ניגון ההקפות של אביו שרו גם אצל האדמו"ר הזקן, בעל התניא.
מאז, בהדרגה, הפך הניגון הבלתי־מוכר לניגון מרכזי שליווה את השמחה העצומה ששררה בזמן ההקפות בבית המדרש של הרבי עצמו במשך עשרות השנים הבאות.
לפני כעשור, כשנאור כרמי – מוזיקאי, יוצר ומעבד – בדיוק סיים הפקת אלבום יחד עם הרכב 'הלב והמעיין', פנה אליו הרב משה שילת, מנהל 'צמאה', בבקשה להפיק אלבום קאברים מיוחד לניגונים של הרבי מלובביץ', שיושרו על ידי אמנים ישראלים מוכרים.
נאור כרמי: "פניתי לחבריי המורים בבית הספר 'מזמור', שם לימדתי באותה תקופה, כמו הגיסטריסט עמית יצחק שלימד שם, וגם לתלמידים שלי – כמו דותן לב־ארי, הפסנתרן שלנו, ועקיבא תורג'מן – וליהקתי אותם אל הפרויקט הבא".
עקיבא תורג'מן: "יום אחד נאור כרמי ניגש אלי ואומר: 'שמע, יש פרויקט חדש של ניגונים. בוא ננגן את הניגונים האלה, נרגיש איך זה עובד בחליפה ישראלית'. ככה פשוט ישבנו באיזו כיתה צדדית בבית הספר מזמור, כשאנחנו מנגנים את הניגונים האלה בשביל הכיף, בשביל הלב, ומצאנו את עצמנו מתרגשים מזה. זה היה פשוט הפתעה. הייתה שם איזושהי סייעתא דשמיא גדולה".
נאור: "הרעיון לשלב את ניגון ההקפות בא כהצעה שלי. ראיתי בתוכו הרבה אור, משהו שכביכול 'לא שׂם על העולם'. הוא מעל העולם. לא מתייחס אליו. לא מפחד להיות חזק ועוצמתי, ולא מתבייש בכוח שלו. זה מה שרציתי להדגיש בו. ובאמת, ברגע שניגַנו את הצליל הראשון, כבר היה חשמל אחר באוויר".
הפרטים כחלק מהתמונה
שמוליק: למרות שרבי לוי יצחק שניאורסון מוכר בעיקר כ'אבא של', הוא היה אישיות נדירה בפני עצמה. גאון תורני שפיתח שיטה ייחודית בלימוד קבלה, רב ומנהיג שהוביל את יהדות אוקראינה בזמנים האפלים של ברית המועצות. חייו האישיים כלל לא היו פשוטים, והניגון המאוד־שמח שלו הוא בעצם סיפור על אדם שגם כאשר החיים הובילו אותו למטה־מטה – הוא נשאר למעלה.
הרב אלי, אתה זכית לערוך מחדש בעבודה רבה את הביוגרפיה של רבי לוי יצחק ('תולדות לוי יצחק' – שלושה כרכים, הוצאת קה"ת). איך אתה רואה את הדמות שלו בעיניך?
הרב אלי וולף: כאשר מדברים על הדמות של רבי לוי יצחק, נשאלת השאלה: מי בעצם הייתה הדמות הזו? אנחנו יודעים שהוא היה רב בעיר יקטרינוסלב, הוא ישב בבית הסוהר הרוסי בגלל המאבק שלו למען שמירת התורה והמצוות, הוגלה לקצה קזחסטן ושם נפטר אחרי חמש שנים של גלות. ובכל זאת, מה מיוחד בו שלא היה אצל אף אחד אחר? הרי גם מאות חסידים ורבנים אחרים נשלחו לסיביר, ועשרות אלפי אזרחים נוספים הובלו לתא הכלא ברוסיה הקומוניסטית בחשד התנגדות למשטר.
אין ספק שהדבר המיוחד בו – שלא היה לפניו ולא אחריו – זו שיטת התורה הייחודית שלו. נכון שהוא היה דמות רבנית גדולה, אבל המהות האמיתית שלו היא הייחודיות של התורה שלו.
שמוליק: אם תפתחו את סט הספרים שלו – 'ליקוטי לוי יצחק' ו'תורת לוי יצחק' – תמצאו למשל ביאורים על הזוהר, שבהם הוא מסביר איך הפרטים הכי קטנים במאמר הזוהר הספציפי – פרטים שאולי נראים מיותרים או אינפורמטיביים – בעצם מסבירים את הנושא הכללי שעליו מדובר באותו מאמר. לדוגמה: הדמויות שמוזכרות שם, המקום שבו הם נמצאים, ואפילו השעה שבה הם דיברו – כל זה לא נאמר סתם. הכל מעניק הבנה הרבה יותר עמוקה בנושא התורני הכללי שלשמו הם התכנסו!
אבל אולי רצנו מדי קדימה. בואו נתחיל מההתחלה.
הרב שבא לעבוד
שמוליק: רבי לוי יצחק שניאורסון נולד בשנת תרל"ח בעיירה קטנה ליד גומיל (הומיל). הוא בן למשפחת אדמו"רי חב"ד. סב־סבו היה רבי דובער, 'האדמו"ר האמצעי', בנו של בעל התניא והאדמו"ר השני של חב"ד. את ההשכלה התורנית שלו הוא רכש לבדו, ומגיל צעיר נמשך ללימוד קבלה.
בגיל 22 התחתן עם חנה ינובסקי. הרבנית חנה, זכר צדקת לברכה, שעמדה לצדו בנאמנות כל ימי חייו, בשנות שגרה כבעתות סבל, הייתה בתו של הרב מאיר שלמה ינובסקי, רבה של העיר האוקראינית ניקולייב, בה התגוררו הזוג אחרי החתונה ובה נולדו שלושת בניהם.
רבי לוי יצחק היה מקורב מאוד לאדמו"ר החמישי של חב"ד, הרש"ב – רבי שלום דובער זי"ע. הרבי, שהכיר בכישוריו ובגדולתו התורנית, חיפש בשבילו הצעות רבנות בערים שונות, עד שבשנת תרס"ט הגיעה הצעה להתמודד על משרת הרבנות בעיר יקטרינוסלב – העיר הגדולה המוכרת כיום בשמה 'דנייפרו'.
יקטרינוסלב הייתה עיר בעלת חיים יהודיים תוססים. היו בה בתי כנסת רבים ופעלו בה מוסדות וארגונים ענפים, כולל קבוצות אידיאולוגיות שונות, והמינוי של הרב החסידי לא היה מקובל על כולם; הוא לווה בהתנגדות של חלק מהמפלגות היהודיות שפעלו בעיר.
באותם ימים, סרגיי פבלוביץ' היה דמות בולטת בהנהגה היהודית בעיר. אגב, חתנו היה מנחם אוסישקין, מי שמאוחר יותר עמד בראש 'הקרן הקיימת לישראל'. פבלוביץ' רצה להכיר את הרב החדש בלי דעות קדומות, והזמין אותו אליו הביתה לפגישה.
הרב אלי: הם נפגשו למשך לילה שלם, מהשעה 21:00 ועד 4:00 לפנות בוקר, לשיחה ארוכה ומלאת עניין, וכאשר סרגיי סיים את הפגישה הוא הפך בן־לילה להיות הלוחם הגדול למען המינוי של רבי לוי יצחק. הוא התבטא: "אסור לנו לתת לגדלות כזו להתחמק מהידיים שלנו. אנחנו צריכים אותו כרב העיר".
שמוליק: רבי לוי יצחק היה רב ומנהיג שהולך עם האמת שלו עד הסוף. אחד הסיפורים הראשונים מתקופת הרבנות שלו היה כאשר עמד מקרוב על כך שהמצב של המקווה המקומי בעייתי מאוד. הוא זימן אספה עם כל ראשי הקהל, ואמר להם שחייבים להקצות משאבים בשביל לתקן את המקווה באופן מיידי. הפרנסים השיבו לו כי הקופה ריקה, אך בתגובה פשט רבי לוי יצחק את המעיל החורפי שלבש, הניח אותו על השולחן ואמר: "הנה התשלום הראשון על המקווה, בבקשה".
הרב אלי: אכן, הם הבינו שהרב רציני. בעצם, בנקודה הזו התחיל היסוד של כל שנות הרבנות שלו – כולם הבינו שלא מדובר במישהו שבא לשחק משחקים, אלא ברב שבא לעבוד.
שמוליק: רבי לוי יצחק אכן בא לעבוד. למרות שכשלעצמו הוא היה רב חסידי וגאון בקבלה, הוא הכיר בהיותו רבה של עיר בעלת מגוון קהילות וזרמים, והוא התאים את עצמו לכולם.
הרב אלי: הגיעה לידינו עדות מפי אחד התלמידים שלמדו בישיבת 'תומכי תמימים' החב"דית בעיירה לובביץ', שנסע ליקטרינוסלב בשביל לגייס כספים לטובת הישיבה. בשבת הוא התארח בביתו של רבי לוי יצחק והתלווה אליו לכל מקום. בעדותו הוא מתאר איך רבי לוי יצחק הלך מבית כנסת לבית כנסת כדי לדרוש בפני הציבור, כשהוא מתאים את הדברים שנשא לאוכלוסייה המקומית: עם המון העם, בעלי המלאכה, הוא דיבר בשפה פשוטה, ועם קהל ברמה גבוהה יותר הוא דיבר בשפה גבוהה.
שמוליק: ורדינה שלונסקי הייתה מלחינה, פסנתרנית ועיתונאית ישראלית. אחיה היה המשורר אברהם שלונסקי. משפחת שלונסקי התגוררה ביקטרינוסלב צמוד למשפחת שניאורסון, ובין שתי המשפחות שררה ידידות קרובה. וכך סיפרה ורדינה בראיון לסרט על הרבי מלובביץ', ששודר לפני 40 שנה:
"רבי לוי יצחק שניאורסון ואשתו, הרבנית חנה, שניהם היו יפים. 'יפים' זו אפילו לא מילה. הם היו נהדרים, הוא והיא. הוא הזכיר לי ממש את המשיח – יופי של פנים. והיא הייתה ממש כמו מלכה. היו להם שלושה ילדים, ואנחנו בבית קראנו להם "מֶנְדְּלֶה", "בֶּרְקֶה" ו"לֶיְבְּלֶה". אני זוכרת את מֶנְדְּלֶה, שהיום הוא הרבי מלובביץ', עם מצח גבוה. הוא היה שתקן ואהב להתבונן. אצלנו בבית אמרו עליו שהוא מיוחד".
דור תהפוכות
שמוליק: העשור הראשון של הרבנות של רבי לוי יצחק היה בתקופת הכאוס של סוף שלטון הקיסרות הרוסית ותחילת המהפכה הקומוניסטית. הרחוב תסס בהפגנות נגד האליטה של הצאר, ובצעד של כמעט־הרגע־האחרון – הצאר ניסה להסיט את האש אל האויב המשותף של כולם: היהודים.
בחודש אלול תרע"ג נפתח בקייב אחד המשפטים המתוקשרים ביותר שזעזעו את העולם היהודי כולו. על ספסל הנאשמים ישב מנדל בייליס, שהואשם ברציחתו של הנער אנדריי יושצ'ינסקי ובשימוש בדמו לאפיית מצות בפסח. זו הייתה אחת מעלילות הדם המודרניות הגדולות בהיסטוריה.
הרב אלי: התביעה ניסתה לקשור את בייליס עם תנועת החסידות ועם אלה שמתנהגים על פי תורת הקבלה. היא טענה כי גם אם יוכח שעל פי ההלכה היהודית אסור להשתמש בדם נוצרים למצות, הרי שעל פי הקבלה – ולאלה שנוהגים על פיה, הלא הם החסידים – יש מקום להשתמש בדם למצות בפסח… באותם ימים, לצורך ההגנה על בייליס, הוקמו כל מיני ועדות על מנת לדחות את העלילה הנוראה הזו. כך למשל היה 'ועד הפרקליטים', 'ועד הרופאים', 'ועד מומחים לתלמוד' וגם 'ועד מומחים לקבלה'. רבי לוי יצחק, שהיה גאון בקבלה, התמנה להיות המומחה לקבלה במסגרת ועד המומחים בהגנה על בייליס.
שמוליק: בסופו של דבר בייליס זוּכה ועלילת הדם נדחתה, אבל הרחוב עדיין בער באנטישמיות.
נדלג לתחילת שנת תרע"ח, עת 'המהפכה האדומה'. שלטון הצאר קורס, והקומוניסטים עולים לשלטון ברוסיה. בשנת תרפ"ב הם כובשים גם את אוקראינה (נשמע קצת מוכר…), ואחד הדברים הראשונים שהמשטר החדש עושה הוא פרסום של 'שאלון אוכלוסין': שאלות תמימות לכאורה, אבל כאלה שעוזרות לשלטון להבין מי אתו ומי נגדו. אחת השאלות היא: 'האם אתה מאמין באלוקים?'
הרב אלי: רבי לוי יצחק ראה שהרבה יהודים חוששים לענות שהם מאמינים בה', ובשל כך יצא באמירה פומבית, בדרשותיו בבתי הכנסת ובכל מקום, שאסור חלילה לענות שקר. יהודי צריך לענות את האמת, ומי שעונה לא נכון – כופר במלכות שמיים. הציבור היה בהלם מהדברים, מה גם שהיה ברור שבקהל יושבים אנשים שכל תפקידם הוא לדווח לשלטון על דיבוריו של הרב. אבל הדברים התקיפים שלו עשו רושם מאוד חזק והמוני יהודים ניגשו אל המשרדים בבקשה לתקן את השאלונים שמילאו. ואכן, התוצאה הייתה שזמן לא רב לאחר מכן השלטון הודיע שכל השאלונים הללו מבוטלים ויש למלא שאלונים חדשים שהכילו שאלות אחרות…
שמוליק: השלטונות סוגרים את בתי הכנסת, ומחייבים את כולם לעבוד גם בשבת ובחג. הקומוניסטים משאירים בכל עיר בית כנסת אחד ייצוגי, כביכול הם אינם פוגעים בדת, שבו נמצאים בעיקר מלשינים שרושמים מי נכנס, מי יצא, מי דיבר עם מי, וכמובן – מה הרבנים אומרים בדרשות שלהם. רוב היהודים חוששים בכלל להיכנס לבתי הכנסת. יום כיפור מגיע, והלב היהודי נקרע בין הרצון ללכת לבית הכנסת לבין החובה להתייצב בעבודה.
הרב אלי: רבי לוי יצחק היה מארגן בעירו ביום כיפור מניין מוקדם, שבו התפילה תסתיים כבר בשעה 8:00 בבוקר, כדי שהיהודים המשתתפים בו יוכלו ללכת למקומות העבודה שלהם. היהודים הללו היו באים לפנות בוקר ומתפללים עם רבי לוי יצחק במניין הראשון, ואז היו הולכים רגלית למקומות עבודתם כשהם עושים כל מאמץ להימנע ממעשים שיש בהם חילול קדושת היום. כמובן, הם היו קרועים בנפשם. הם הרי רצו להיות בבית הכנסת, יום כיפור היום, ומצד שני הם פחדו מאובדן מקור הפרנסה ומהעונשים הכבדים שהוטלו על שומרי הדת. הם השתדלו לסיים את יום העבודה מוקדם ככל האפשר, כדי להגיע לפחות לתפילת נעילה.
שמוליק: בזיכרונותיה של אשתו, הרבנית חנה, היא מספרת איך רבי לוי יצחק יושב אחרי הצום, בקושי אוכל ושותה, ובוכה. פשוט בוכה.
הרב אלי: הוא היה בוכה לה' על המצב של עם ישראל, כביכול אומר: תראה את מצבם של היהודים שלך. מצד אחד הם רוצים אותך, ומצד שני הם לא יכולים להיות בבית הכנסת. הוא היה פשוט בוכה בדמעות לאורך כל הלילה על המצב של היהודים, על גדלות הנפש שלהם ועל המלחמה הפנימית שכל אחד מהם מנהל כדי לשמור על הצלם היהודי.
התרגיל שלא צלח
שמוליק: השמועות על רדיפת הדת בידי המשטר הקומוניסטי יוצרות מחאות והפגנות בכל העולם. התקשורת העולמית מפרסמת ידיעות וכתבות על הפגיעה בזכויות הפרט בברית המועצות. בתגובה, המשטר חושב על איזשהו תעלול יח"צני שיהדוף את הביקורת. אנשי המשטר אוספים עשרות רבנים לכנס מיוחד במינסק, בו הם מחייבים את כולם לחתום על מכתב המכחיש את רדיפות הדת ברוסיה. ואכן, מכתב חתום בידי רבני רוסיה יוצא לאור עולם, בו הם מספרים שמצב הדת בברית המועצות פשוט מעולה…
לאור ההצלחה המסחררת במינסק, מחליט המשטר להעתיק את הקונספט גם לאוקראינה.
אל רבי לוי יצחק הגיע שליח עם הזמנה מיוחדת. לא סתם שליח – ראש המשטרה החשאית בעיר. חִשבו לרגע מהי המשמעות של נוכחותו של מפקד המשטרה החשאית אצלכם בסלון. עצם ההופעה של אדם כזה בביתך מבהירה לך בצורה מוחשית ומצמררת מה יקרה אם לא תתיישר עם הרצון של המשטר. דווקא הפעם, ראש המשטרה החשאית היה נחמד כביכול – הוא הציע לרבי לוי יצחק במתנה זוג כרטיסים למחלקה הראשונה ברכבת היוצאת לקייב, אל כנס הרבנים האוקראיני.
הרב אלי: רבי לוי יצחק הודה למפקד על טוּב ליבו המעושה, החזיר לו את הכרטיסים היקרים ואמר: "הכל בסדר, אני יכול לנסוע על חשבוני האישי". המפקד היה המום. הוא לא ציפה לקבל סטירת לחי שכזו מידו של רב יהודי, אבל בלע את העלבון בשקט.
שמוליק: רבי לוי יצחק אכן עשה את דרכו אל הכנס, שכבר בתחילתו הבחינו הרבנים בסוכני הג.פ.או. – המשטרה החשאית – המרחרחים על הנעשה כדי לדווח למשטר, ובשל כך לא יכלו להתייעץ בינם לבין עצמם כיצד אכן עליהם לנהוג בעניין החתימה על המסמך הנדרש. רבי לוי יצחק, שהבין את משמעות האירוע, נעמד בתוקף האופייני לו והביע את דעתו באופן גלוי כי אסור לרבנים לחתום על כרוז שכולו שקר וכזב.
הרב אלי: רבי לוי יצחק לא הסתפק במחאה רק בכנס הרבנים. באותו זמן הוא שמע על אישיות מסוימת העומדת לעזוב את גבולות רוסיה, והוא מיהר לשלוח אליו שליח מיוחד עם בקשה שיפרסם בעיתונות בחו"ל על השערורייה המתנהלת בברית המועצות, במסגרתה השלטון רודף את הרבנים ללא רחמים. ואכן, כעבור ימים אחדים התפרסמה ידיעה בעיתונות החופשית על רדיפת הרבנים, אליה צורפה קריקטורה של איש משטרה העומד עם אקדח שלוף מול רב יהודי ומאלץ אותו לחתום על מסמך המנוסח מראש על ידי השלטונות…
כמובן, המשטר לא נשאר חייב. שר החינוך הסובייטי זימן אליו את רבי לוי יצחק, הסביר לו מה המשמעות של חומרת המעשים שלו כאזרח רוסי, כשהוא מפטיר ואומר לו: "אולי אתה אדם גדול, אבל אזרח רע…".
101 מילים, מכל הלב
שמוליק: זמן קצר לאחר מכן, בנו הבכור של רבי לוי יצחק, לימים הרבי מלובביץ', נישא לרעייתו – הרבנית חיה מושקא. החתונה מתקיימת בחודש כסלו תרפ"ט בוורשה, בירת פולין, והורי החתן מגישים בקשה לצאת מברית המועצות כדי להשתתף בחתונה. הבקשה נדחית. כך התקיימו שתי חגיגות באותו לילה: החתונה הגדולה בוורשה, ואירוע מקביל ביקטרינוסלב – שם חגגו רבי לוי יצחק והרבנית חנה עם כל יהודי העיר.
הרב אלי: החגיגה המקבילה ביקטרינוסלב התחילה בשעות הצהריים והמשיכה עד למחרת בבוקר. בזיכרונות המשתתפים מתואר כיצד הקהל הגדול שהשתתף בה הרגיש שכביכול ביום הזה השלטון הקומוניסטי לא שולט עליהם. הם נמצאים כמה טפחים מעל השגרה של היומיום.
שמוליק: אחיו של רבי לוי יצחק, רבי שמואל, שהשתתף בחגיגה הזו, תיאר לימים איך רבי לוי יצחק התיישב באמצע האירוע לכתוב מברק מיוחד לבנו, החתן, מעבר למסך הברזל.
הרב אלי: התיאור שלו על כתיבת המברק מרגש מאוד. הוא מתאר שהשולחן שעליו כתב רבי לוי יצחק את המברק היה ספוג בדמעותיו. כל כולו היה בתוך המכתב הזה. "את כל האהבה שלו הכניס האדם הגדול הזה בתוך המברק", מתאר רבי שמואל.
שמוליק: הזכרנו בהתחלה את השיטה המיוחדת של רבי לוי יצחק בלימוד, שיטה שהתבטאה גם במברק הברכה הזה לחתונה.
הרב אלי: נכון, כל דבר אצלו היה מדויק. בכל דבר, התמונה הגדולה הייתה צריכה להתאים לתמונה הקטנה. אחרי החתונה הוא כותב אל בנו, הרבי, במפורש: "המברק ששלחתי לך מכיל 101 מילים בדיוק. שמור עליו מכל משמר, כי כתבתי אותו ממש מתמצית דם לבבי…"
1:0 לטובת הרב
שמוליק: הרב אלי, ברשותך, נדבר רגע על העיר יקטרינוסלב. זו העיר השלישית בגודלה באוקראינה, וכבר באותם ימים הרבה מאוד מהמפעלים הגדולים במדינה נמצאים במחוז שלה. המשטר, שהלאים לעצמו את האזרחים על רכושם, ניהל בין השאר גם את מפעלי הלחם. כשהתקרב חג הפסח, המשטר רצה לאפשר כביכול ליהודים לשמור על חוקי חגם, אלא שכמובן – עליהם לרכוש מצות המיוצרות במפעלים הממשלתיים, ושגם יהודים דתיים, האוכלים מוצרים כשרים לפסח בלבד, יאכלו אותן. "מה הבעיה?" הם אמרו, "נקרא לרב העיר ונודיע לו שהוא חייב לתת כשרות למצות".
הרב אלי: נציגי השלטון הגיעו אל הרב ו'הסבירו' לו את מה שהיה מובן מאליו: "הקמח הוא בבעלות הממשלה, ואם חלק ממנו לא יימכר בגלל שלא הענקת את תעודת הכשרות שלך למצות – דע לך שהדבר ייחשב למלחמה גלויה בממשלה המרוויחה ממכירת הקמח הזה".
שמוליק: רבי לוי יצחק שמע את דבריהם אבל לרגע לא התבלבל. הוא הודיע להם שהוא לא משמש כחותמת גומי: אם הם רוצים את הכשרות שלו, הוא דורש להציב משגיחים מטעמו בכל טחנות הקמח, בכל המאפיות ובכל קווי היצור. הנציגים נבהלו. הם לא ציפו לפגוש תקיפות שכזו, ואכן נטו להסכים להציב משגיחים מטעם הרב, אבל בד־בבד הבהירו כי אין כל אפשרות לפסול את הקמח מטעמי כשרות…
הרב אלי: רבי לוי יצחק לא נרתע וענה להם: "אסע למוסקבה, אפגש עם הנשיא קלינין ואדבר אתו על הכל. אם תרצו להעניש אותי – זו החלטה שלכם. אבל אני לא אתן הכשר לפסח על דבר שהוא לא כשר במאה אחוז".
רבי לוי יצחק אכן קם ונסע למוסקבה, שם נפגש עם מיכאיל קלינין, יו"ר המפלגה הקומוניסטית, וכעבור זמן קצר יצאה הוראה מהקרמלין בה נאמר – לא פחות ולא יותר – שיש לאפשר לרב שניאורסון יד חופשית בכל הקשור לאפיית המצות!
צריך לזכור על איזו תקופה מדובר: אלה היו ימים שבהם אזרח מן השורה לא קיבל יותר מ־30 גרם של לחם שחור ביום, תמורת כרטיסי מזון מיוחדים. וכאן מדובר על עיסות שלמות של בצק שעמדו על השולחן יותר מהזמן שההלכה קובעת – ונזרקו מהמאפיה של פסח, עברו למאפיות של חמץ ולא השתמשו בהן לפסח. כך, באמצעות התוקף שלו כרב, הוא הצליח לכופף אותם. איש אחד ויחיד, רבי לוי יצחק, עומד לבדו מול מעצמה אכזרית – ומנצח בסייעתא דשמיא.
כשהסבלנות פוקעת
שמוליק: יונה כסה היה חבר כנסת מטעם מפא"י. בילדותו גדל ביקטרינוסלב, ובזיכרונותיו הוא מספר על ביתו של הרב: "הבית היה בית חסידי מובהק. רב העיר היה גדול בתורה, והייתה לו השפעה בחוג גדול של יהודים. אסור לשכוח שזו הייתה התקופה הבולשביקית, תחילת רדיפת הדת – והוא נשא בגאון ובאומץ את תפקידו כרב".
אבל בסופו של דבר, השלטון הגיע לגבות את המחיר על כל פעולותיו החתרניות של הרב: באחד הלילות של חודש ניסן תרצ"ט, בשעה 3:00 לפנות בוקר, הלמו ארבעה שוטרים מהמשטרה החשאית על דלת ביתו של רבי לוי יצחק, כשבידיהם צו מעצר. הם ערכו בבית חיפוש, החרימו מסמכים, ובסיום העבודה הובילו אותו אל מטה המשטרה החשאית בקייב. שם עמלו לתפור לו תיק ולהאשים אותו בהאשמות חמורות של מאבק והתססה ברחוב היהודי נגד השלטון.
במשך חצי שנה התנהלה החקירה שלו במטה המשטרה החשאית בקייב. שנים מאוחר יותר, אחרי התפרקות ברית המועצות, נפתחו הארכיונים של המשטרה החשאית – שם גם נמצא תיק החקירה המלא של רבי לוי יצחק.
הרב אלי: כשעוברים על תאריכי החקירות, המופיעים בפרוטוקולים, אפשר לראות מיד שאצל הארורים האלה הכל נעשה בכוונה תחילה להתיש אותו, גופנית ונפשית. רוב החקירות נערכו בלילות השבת, בימי השבת, בחג הפסח או בחג השבועות – ולו בשביל לשבש לו את החיים היהודיים שהיו כל מהותו.
לא רק התאריכים כתובים, אלא גם שעת ההתחלה והסיום של כל חקירה. כך אפשר למצוא חקירה שמתחילה בשעת ערב מוקדמת ונגמרת בשעות הצהריים של יום המחרת! לפעמים שתי חקירות נערכות בשבת אחת, ובהן חקירות בנות 15, 17 ו־18 שעות… וכשקוראים את הפרוטוקול עצמו של החקירה, יש שם רק עמוד או שניים כתובים. אפשר רק לדמיין מה הוא עבר ביתר הזמן, ואלו אמצעים הופעלו עליו כדי שיודה כביכול במה שיוחס לו. נראה לי שהדמיון פחות אכזרי ממה שהיה שם.
שמוליק: ולמרות הכל, הוא לא נשבר ולא מנדב שום פרט שיכול להפליל יהודים אחרים או שיביא להודאה בהאשמות שיוחסו לו.
הרב אלי: אמת, כל השמות שהוא מזכיר בחקירות הם של אנשים שכבר נפטרו מן העולם, או כאלה שכבר לא נמצאים בגבולות המדינה. הרבה מהתשובות הן: "אני לא זוכר", "אני לא מכיר", "אני לא יודע".
שמוליק: בזיכרונותיה מספרת אשתו, הרבנית חנה, על הפעם הראשונה שבה היא ראתה אותו מאז המעצר הלילי. היא הייתה פשוט מזועזעת מהמראה שלו.
כדי לשבור אותו, המשטר עוצר גם אנשים שהיו קרובים אליו – המוהל של הקהילה והשמש של בית הכנסת – ומעביר אותם חקירות קשות כדי לגרום להם להעיד נגדו.
הרב אלי: יש בידינו גם הפרוטוקולים של החקירות שלהם, והם קשים לקריאה ומצערים מאוד. בהתחלה, כמו גיבורים אמיתיים, הם מכחישים את כל ההאשמות נגדם, אבל בתוך כמה חקירות – כולל כל מה שהם עברו מן הסתם באמצע – הם כבר משנים את המנגינה שלהם. הם מעידים ומודים על כל מה שהחוקרים שמים בפיהם.
שמוליק: בתיקי החקירות מתויקים מכתבים שכתבו בני משפחותיהם של המוהל והשמש, עם בקשות להקלות בעונשיהם. בתוך הנימוקים הם מפרטים את העינויים המזעזעים שכבר עברו עליהם בחקירות.
הרב אלי: ממש כך. הם מפרטים את הייסורים שהאבות והבעלים שלהם עברו בתיאור מחריד למדי. אין כל פלא שגם אם הם התחילו את מאסרם כגיבורים – אחרי תקופה קצרה הם פשוט כבר לא היו הם…
שמוליק: ובכל זאת, היה דבר אחד שהצליח להשפיע על העצורים האחרים אפילו יותר מהעינויים עצמם…
הרב אלי: הרבנית חנה, ביומן הזיכרונות שלה, כותבת שלמרות שהעצורים הללו העידו נגד בעלה הרב, בשלב מסוים ערכו החוקרים ביניהם לבין רבי לוי יצחק עימות, ולמרבה הפלא – כשהם נפגשו אתו פנים אל פנים הם חזרו בהם מעדותם. כך, אחד המסמכים בתיק החקירה שרשום עליו 'סודי ביותר' מכיל תמלול של העימות הזה שהתרחש פנים אל פנים. הסיבה לכך שהמסמך הזה הוא סודי ביותר ברורה, שהרי ברגע שהם חוזרים בהם מעדויותיהם אין 'קייס' לכל המשפט הזה.
שמוליק: אבל דבר לא עזר. גזר הדין היה מוכן מראש.
בגולה הקזחית
הרב אלי: גזר הדין שהוטל על רבי לוי יצחק היה – גלות בת חמש שנים בעיירה נידחת, אי שם בקזחסטן, בלי תנאים אנושיים בסיסיים. ולמרות זאת, לפי הנוהל הקשוח, במשך חמש שנים היה עליו להגיע מדי יום־יומיים לתחנת המשטרה המקומית ולחתום שהוא נמצא בעיירה. איך וכיצד הוא בכלל אמור לחיות ולשרוד שם? שידאג לעצמו…
שמוליק: המסע שלו מבית הסוהר באוקראינה עד העיירה צ'יאלי בקזחסטן ארך חודש ימים, כשאחד עשר ימים מתוכו הוא שהה בלי מים. הרב יואל כהן זצ"ל, ה'חוזר' של הרבי מלובביץ', סיפר מפי השמועה כיצד הגיב רבי לוי יצחק ברגע שמצא מעט מים באמצע הדרך: "אַ מחיה! סוף סוף אפשר ליטול ידיים לתפילת שחרית!…"
הרב אלי: ניסיתי פעם אחת להגיע מאלמטי, עיר הבירה הקזחית, לצ'יאלי, מקום הגלות שלו, ואפילו בזמננו הדרך אורכת 14 שעות ברצף. זה פשוט סוף העולם.
שמוליק: בעיירה הנידחת צ'יאלי אין כלום. אין בית, אין קהילה, אין הנהגה ציבורית. אין לו פרנסה וגם לא ספרי לימוד. הוא חי בבדידות גדולה, ורק אשתו מצטרפת אליו בגלותו.
הרב אלי: הם חיו שם במחסור נורא. לא היה מובן מאליו שיש להם גג וארבעה קירות כלשהם. הם הצליחו להתמקם באיזושהי מבואה לבית מקומי מוזנח, שם יכלו לחיות קצת, כשכל העשן של התנור הביתי היה נכנס אליהם… הרבנית מתארת ביומנה את הזוועה של הרעב והיתושים העוקצים בצבעים מזעזעים.
עשבים הופכים לחידושי תורה
שמוליק: למרות הרעב והתנאים הפיזיים הנוראיים שהם חיו בהם, הרבנית חנה ידעה שהדבר שישפר את מצב רוחו של בעלה הוא – לא אם ישיגו דירה גדולה יותר או יותר מזון – עוד ספרי קודש שיהיו תחת ידו, כך שהוא יוכל ללמוד בהם ולהרפות מטרדות היומיום הנורא, ובעיקר אם היא תמצא לו נייר ודיו – מוצרים בלתי ניתנים להשגה בתנאים ההם – כך שיוכל גם לכתוב את חידושי התורה שלו שנבעו ממוחו ללא הרף. אמנם היא הביאה איתה מביתה ספר תניא וספר הזוהר, אבל דיו ונייר – מהיכן תשיג בצ'יאלי?
הרב אלי: זו באמת הייתה מסירות והשקעה פלא־פלאים. הרבנית הייתה מלקטת עשבים מסוימים, מבשלת אותם ורוקחת מהם דיו לבעלה. כך יכול היה לכתוב את חידושי התורה שלו על השוליים של ספר הזוהר וספר התניא שהיו ברשותו.
שמוליק: החידושים הללו, שנכתבו בגלות על שולי הספרים, זכו לגאולה בסופו של דבר. בשנות ה־60, במבצע חשאי – שהייתה מעורבת בו גם שגרירות ישראל בברית המועצות – נשלחו ספר התניא וספר הזוהר של רבי לוי יצחק בדואר דיפלומטי והגיעו לארצות הברית, לידיו של בנו – הרבי, שדאג למסור אותם לעריכה והדפסה בסדרת ספרים גדושי עמודים צפופים. מאז היה הרבי נוהג להקדיש זמן בכל התוועדות ללמד את אותן הערות קצרות של אביו, והיה לומד מהן ביאורים נרחבים בספר הזוהר ובספר התניא.
הרב אלי: באחת הרשימות המופלאות שכתב בגלותו, הוא מסביר – כדרכו, כאמור – כיצד השם שלו, שם אימו וכל מה שקרה אתו בהיותו בבתי הסוהר ובגלות – כמה ימים הוא ישב במאסר, באילו ערים הוא שהה במהלכו, תאריך גזר הדין ושם העיירה אליה נשלח – כל הפרטים האלה רומזים על מכלול אחד של גבורות ושל דין. זו רשימה שמצד אחד היא מאוד אנושית, כתובה מתוך 'ביטול' עצמי וענווה גדולים, ומצד שני יש בה גאונות מופלאה ועושר תורני בלתי נתפס. והלא יאומן – הכל מתומצת בעמוד אחד של דיו העשוי מעשבים…
הקפות בין השולחן למיטה
שמוליק: כך כתבה הרבנית חנה בזיכרונותיה, בפרק על חג שמחת תורה שערכו לבדם בגלות:
ספר תורה עדיין לא היה אז ברשותנו. היינו אני ובעלי לבדנו בחדר. הגיע זמן ההקפות. קשה לאדם קטן־ערך כמוני לתאר את החוויה הרוחנית שניכרה על פני בעלי, כשהחל להכריז בקול רם: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ". הוא אמר את מילות הפסוק באותו ניגון שבו נהג לעשות זאת בעירנו; בלילה הראשון בבית הכנסת, ובלילה השני בביתנו – בנוכחות המקורבים בלבד. בבית, כמו בבית הכנסת, לא זו בלבד שהיו ריקודים – אלא שנראה היה שגם האבנים רקדו מגודל השמחה. בשמחה כזו התאזר בעלי גם כאן. הוא אמר כל פסוק, ולאחר כל הקפה שר ורקד, כשבפיו הניגון שכּונה בעירנו "ניגונו של הרב".
בין השולחן למיטה היה שטח פנוי קטן, ושם הלך בעלי סביב־סביב בעריכת ההקפות. "זַךְ וְיָשָׁר הוֹשִׁיעָה נָא… טוֹב וּמֵטִיב עֲנֵנוּ בְּיוֹם קָרְאֵנוּ" – ניתן היה לחוש במילים אלה את רגשי לבבו, את שאיפתו שהשמחה תהיה שמחה זכה וטהורה. "יוֹדֵעַ מַחְשָׁבוֹת הוֹשִׁיעָה נָא… לוֹבֵשׁ צְדָקוֹת עֲנֵנוּ בְּיוֹם קָרְאֵנוּ". הייתה זו עבורי חוויה קשה ביותר. ישבתי לי בפינה, על שרפרף העץ, והתבוננתי בגודלה ובעוצמתה של אהבת התורה של אדם זה, שרקד כך את כל שבע ההקפות.
איזה תיאור זה! רבי לוי יצחק, מי שהוביל בשנים עברו אלפי אנשים בחגיגות ההקפות בעירו, מוצא עצמו עומד לבדו בעיירה נידחת, כשהוא מחזיק ספר קודש בידו ומנגן את הניגון שלו. גם במקום הנמוך ביותר בחייו – הוא לא נשבר.
זה כל כך מחייב גם אותנו: כשיהודי מרגיש שהוא נמצא בשפל, על הקרשים – הוא יכול לרומם את עצמו בכוח התורה, בכוח הדבקות של הנשמה. יש לך אמת ואתה יכול ללכת איתה עד הסוף – ובשמחה.
הרב אלי: אכן, והסוף המר הגיע… זוועות החקירה ותנאי החיים הקשים בשנות הגלות אכלו לרבי לוי יצחק את בריאותו, ובסופן הוא כבר חלה במחלה הידועה. חמש השנים האלו בקזחסטן היו שנות מלחמת העולם, ובשנת תש"ד – כשסיים לרצות את עונשו – רוסיה הייתה במלחמה מול הגרמנים. הוא לא היה יכול לחזור ליקטרינוסלב, ומשום כך נסע לעיר המרכזית הסמוכה, אלמטי, שם כבר הייתה קהילה יהודית מבוססת יחסית שקיבלה בסבר פנים יפות את הדמות הגדולה שהגיעה לעיר.
מכריו דאגו לו ולרבנית לבית למגוריהם ולרופא שיטפל בו, וכך הפך רבי לוי יצחק בחודשים האחרונים לחייו – מאחרי חג הפסח תש"ד – שוב למנהיג קהילה. אבל כוחותיו הגופניים עזבו אותו. הוא הלך ונחלש, וביום כ' מנחם־אב הסתלק ונטמן בעיר אלמטי.
מקובל היה בין החסידים ברוסיה של אותם ימים, כי מי שרוצה לצאת מגבולות מסך הברזל ומתפלל על קברו של רבי לוי יצחק, בקשתו נענית. בשנים האחרונות, מקום מנוחתו הפך לכתובת גם לרבים מעבר לים הבאים ממרחקים לפקוד את ציונו בפרט ביום ההילולא, ללמוד מתורתו ולדבוק בדמות הפלאים בעלת מסירות הנפש ולשאוב ממנה דבקות והשראה.
עקיבא: בעיניי, היופי בניגון ההקפות, הוא שרבי לוי יצחק מוציא את האורות של השמחה הכי גדולה – מתוך התהום הכי עמוקה. אולי זו באמת גם האמירה של חסידות חב"ד לדור שלנו: גם אם אתה נמצא במקום הכי נמוך, יש לך שם שליחות – להאיר, להביא אלוקות, ולגלות את הנקודה הרוחנית ששייכת לאותו המקום.
