מאמין ולא זורע

מאמין ולא זורע

ח ודשיים משנת השמיטה כבר מאחורינו, ורובנו, כצרכנים, לא מרגישים הבדל גדול בין שש השנים לשנה השביעית. צריך לשים לב איזה סחורה אנו קונים בסופר, לכל היותר לייחד פח שביעית בבית ולרענן קצת את הלכות גיזום הצמחים שבגינה. אך יש אנשים שבשבילם שנת השמיטה משנה את כל הליכותיהם ומנהגיהם, ואלו הם החקלאים.
יצאנו לשוחח עם חקלאים ששובתים שביתה מלאה בשמיטה, ללא קיצורים והיתרים וללא פשרות. לנסות להבין איך זה לעזוב את כל האחיזה בקרקע ולהישאר עם אחיזה בשמים בלבד.

לאחר הגירוש
אליהו סבן מגדל ירקות ללא חרקים בדרום אשקלון. זוהי השמיטה החמישית שהוא שומט. אליהו היה חקלאי בגוש קטיף עשרים וחמש שנים, עד שהגיע היום בו נכנסו החיילים ובצו המדינה הוא נאלץ לעזוב את ביתו ואדמותיו. "עד היום", הוא אומר לי, "אני מרגיש את גוש קטיף איתי". את השטח שהוא מעבד מאז הגירוש הוא קיבל בשנת תשס"ז, בדיוק בשנה השישית שלפני השמיטה הקודמת. אליהו מצא את עצמו עם ארבעים דונם מוכנים לזריעה, רגע לפני שמיטה, ולא ידע האם לשמור את השמיטה, או "לדלג עליה" באחת הדרכים המותרות לפי ההלכה, רק הפעם בגלל הנסיבות.
אליהו הלך אל הרב אבוחצירא והתייעץ איתו. הרב ענה לו חד משמעית: "תשמור שמיטה כהלכתה ותראה ברכה". באותו רגע אליהו קיבל על עצמו לשבות. בגלל הנסיבות החליט אליהו לגדל במעט הזמן שנותר פלפלים אורגניים. כבר בסוף אותה שנה ראה אליהו ברכה: אליהו הצליח לסגור עסקת ייצוא בה הוא מקבל שישה שקלים לקילו פלפלים, כשהמחיר הכללי בשוק היה שני שקלים. "אני מרגיש שזה היה חלק מהברכה של השישית", הוא אומר בביטחון. וכך, באמונה שלמה, בערב ראש השנה סגר אליהו את המים והשאיר ארבעים דונם של פלפל תלוי.
מאיפה האמונה לשמוט כך את מקור הפרנסה היחיד שלך, בזמן שאנשים מתלוננים על עלות של מילקי?
"לקחתי על עצמי את המצווה באמונה שלמה", אומר אליהו, "אני סומך על ה' ומרגיש שאדם שמקיים את השמיטה לא משיקולים זרים אלא כדי לקבל את המצווה האמיתית – יראה ברכה ביבולו. זה סיכון, לא קל לעשות את זה, אני רואה את החקלאים שלא שומטים ואני מבין אותם. בהתחלה גם לי היו חששות אבל בכל שמיטה ראיתי ברכה והרגשתי שלא חסר לי כלום. כיום יש בי ביטחון מלא".
אליהו מזכיר שמלבד הברכה שהוא רואה בעין – משרד החקלאות נותן מלגה לחקלאים ששובתים. בנוסף, ישנה קרן שביעית שתומכת בחקלאים ששובתים שביתה מלאה. "הם שליחים של ה'", אומר אליהו.
אני שואלת אותו מה הוא עושה בזמן שמתפנה לו. אליהו משיב שיש עבודות שניתן לעשות בשנת השמיטה כמו לרסס עשביה. חוץ מזה הוא לומד בכולל, נח, מטייל, נמצא יותר בבית. "כל הדברים הללו נותנים כוח לשש השנים הבאות", הוא אומר.
אליהו מספר בחיוך שלפני השמיטה הוא סיפר לתאילנדי שלו מה הולך להיות בשנה הבאה. הוא הסביר לו ששמיטה היא כמו שבת: שש שנים עובדים ובשביעי צריך לנוח. התאילנדי הבין מיד ואמר: "גם האדמה התעייפה, גם היא צריכה לנוח".

שמיטה לפני שבת
גם ברוך אדירי, שמגדל חיטה ושעורה בחוות נעמה, לצד גידול צאן, ישמור השנה שמיטה בפעם החמישית.
ברוך הוא בעל תשובה שבא ממשפחה של חקלאים מכפר ויתקין אך גדל בתל אביב, רחוק מעבודת האדמה ומעבודת ה'. לאחר מלחמת יום כיפור החל תהליך ארוך ולא פשוט של חזרה בתשובה. "במלחמה הרגשתי שלא כוחי ועוצם ידי הם אלו שפועלים, אלא יש מישהו מלמעלה שאחראי על הכל". בד בבד הוא חזר אל עבודת החקלאות, בה עבדו אבות אבותיו. בשנת תשמ"ו, כשהיה בעיצומו של תהליך החזרה בתשובה, הגיע אליו לחווה הרב פינקוס זצ"ל בכדי לקיים את מצוות ראשית הגז. הרב פינקוס התעניין מה הוא מתכוון לעשות בשנת השמיטה הבאה וברוך ענה לו שהוא מתכנן לעבוד כרגיל. הרב פינקוס הסביר לו על מצוות השמיטה ועל הרעיון שבבסיסה וברוך הרגיש שהוא מתחבר למצווה. "בעצם", אומר לי ברוך, "התחלתי לשמור שמיטה לפני ששמרתי שבת".
גם ברוך, כחקלאים רבים ששוחחתי עִמם, אומר שהוא רואה ברכה גלויה בשנה השישית. "בשנה אחת אחוז ההמלטות היה גבוה יותר מהרגיל. בשנה אחרת, למרות שלא ירד הרבה גשם בארץ – אצלנו ירד גשם בכמות כזו שהכפילה את יבול החציר".
ברוך אומר שבשנת השמיטה הוא רגוע יותר מאשר בשנים אחרות. "חקלאים אינם רגועים, ההכנסה שלהם לא מובטחת. אבל כשאני שומר שמיטה אני יודע שיש הבטחה מה', ונרגע".
לשולמית קלימי ובעלה יש פרדס לימונים. הם התחילו לשמור שמיטה לפני עשרים וחמש שנים, כשחזרו בתשובה. שולמית מלאה כרימון (או כלימון…) בסיפורי ניסים שקרו להם בשנת שמיטה. סיפור אחד מרגש במיוחד:
הפרדס שלהם שוכן בגבול של פרדסי לימונים אחרים. בתחילת שנת השמיטה הם קבעו שלט עליו כתוב "כאן שומרים שמיטה". מכיוון שהפרדס מרוחק מביתם הם לא ביקרו בו בשנת השמיטה. יום אחד, בעודה יושבת בחוג תהילים במושב, ניגשה אליה אישה ואמרה לה: "תשמעי, הבת שלי אמרה לי למסור לך לבוא מיד לראות את הפרדס". באותה שנה הייתה קרה מאוד קשה שפגעה בהרבה חקלאים. שולמית פסעה במהירות לעבר הפרדס ונדהמה מהמחזה שלפניה: כל הפרדסים שמסביב היו חומים ויבשים מפגעי הקרה, ורק הפרדס שלהם, ולצידו השלט, ירוק ומלבלב.
לא לכולם יש סיפורי ניסים וברכה גלויה. רפי כהן מתאר מצב לא פשוט של קושי כלכלי, בעיקר השנה בעקבות הנזקים ביבול בעקבות "צוק איתן". ובכל זאת הוא אומר: "כשיצאנו ממצרים לא ידענו מה כתוב בתורה, ומיד אמרנו 'נעשה ונשמע'. קודם אנחנו מאמינים ושמים מבטחנו בה', ורק אחר כך שומעים והולכים ארבעים שנה במדבר כדי לקבל את הדברים. זה העם היהודי. להאמין".

אפילו לא שקל נוסף
משפטים מלאים באמונה פשוטה וביטחון אני שומעת שוב ושוב מפיהם של החקלאים. יצחק אזולאי הוא החקלאי הראשון בארץ ששבת בענף הבננות. עד אז שלטו הקיבוצים בענף. יצחק מדבר ומשפטיו מתובלים באמונה שכבר קצת חסרה בשיח הציבורי. יצחק אומר: "בכל ראש חודש ה' מקציב לכל אחד מה שהוא צריך להרוויח. אדם שיעבוד יותר לא יקבל יותר אלא פתאום תהיה לו תקלה באוטו, הפריג'ידר שלו יתקלקל והוא יוציא כסף ויישאר בדיוק עם הסכום שה' הקציב לו. אדם ששובת מרגיש שה' עוזר לו. גם אם חסר כסף – הוא לא ירגיש מחסור". והוא מוסיף: "בשמיטה ה' אומר לנו: שש שנים הארץ היא שלך, תעבוד, תזרע, תקצור. בשנה השביעית הארץ שלי, אני רוצה אותה לעצמי. אני שובת, אז גם אתה תשבות".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן