בס"ד

מי יגלה עפר מעיניך, הרמב"ם

מי יגלה עפר מעיניך, הרמב"ם

מצרים גאה להציג
אין ספק שמפעל גדול כל כך כמו סיום הרמב"ם היומי מספק סיפורים מרתקים, אך כנראה שהמרתק שבהם הוא סיפורו של הרב יוסף הכט, רב העיר ושליח חב"ד באילת. במשך למעלה מחמש־עשרה שנה, משנת תשמ"ה ועד שנת תש"ס, ערך הרב הכט מדי שנה סיום של הרמב"ם היומי במצרים.
אבל בשביל להגיע לסיום הראשון בקהיר, צריך לחזור עוד שלוש שנים אחורה, לשנת תשמ"ב. "באותה שנה יצא הרבי מלובביץ' במבצע להדפיס את ספר התניא בכל מקום שגרים או שגרו בו פעם יהודים. הוא הסביר שיש חשיבות עצומה לדבר. פניתי אל הרבי ושאלתי האם כדאי להדפיס את ספר התניא בקהיר, שבה בעיקר פעל הרמב"ם" מספר לנו הרב הכט בשיחה מיוחדת שערכנו איתו, "והרבי אמר שבוודאי חשוב שנדפיס את ספר התניא במצרים".
אבל הדרך עוד הייתה ארוכה ומלאה קשיים, בעיקר לאור העובדה שכל ספר היוצא לאור במצרים חייב לעבור אישור של משרד ממשלתי. "כשמדובר בספר יהודי בעברית הדבר הופך אפילו למסובך הרבה יותר משאר הספרים, בייחוד כשאנחנו ישראלים. כך שבנוסף למשרד הנשיא ומשרד התרבות היינו צריכים להשיג אישור גם של משרד החוץ" מספר הרב. חשוב לציין שעד שנת תשמ"א, שנה אחת בלבד לפני שהרב הכט החל בפרויקט ההדפסה, לא הייתה כל אפשרות להדפיס את התניא שם, שכן רק אז נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים.
"זה היה תהליך מאוד ארוך ומתיש" מעיד הרב הכט. "צריך להבין שמצרים מתנהלת בקצב אחר, מאוד איטי. היינו צריכים לעבור המון בירוקרטיה. קודם כל פנינו לקונסול של מצרים באילת, כדי שהוא יתחיל בהעברת הבקשה לשלטון המצרי. במקביל הפעילו אנשים שלנו לחץ על השגריר הגרמני בארה"ב, שגם הוא יקדם את הנושא בקהיר".
אך גם לאחר שהשיגו את האישור הראשוני להדפסת התניא, היה צריך לעבור עם הפקידים במשרדים השונים על תוכן הספר. "בסך הכל עברו שנתיים ארוכות ומתישות עד שקיבלנו את האישור להוציא את הספר. אבל מכל התהליך הזה יצרנו קשרים רבים עם בכירים בממשל המצרי" מספר הרב.

הבאר האגדית והגניזה הקהירית
הקשרים שנוצרו במהלך הדפסת התניא, סייעו לרב הכט שנה מאוחר יותר, שנת תשמ"ה, כאשר הושלם הסבב הראשון של לימוד הרמב"ם היומי. "הרבי דיבר באותה שנה שצריך לעשות סיום רמב"ם בכל מקום שניתן. מיד כששמעתי את זה שלחתי מכתב לרבי ובו שאלתי האם לעשות סיום בבית הכנסת של הרמב"ם בו הוא פעל רוב השנים".
בקהיר העתיקה ישנם שני בתי כנסת שנקראים על שמו של הרמב"ם, כאשר המסורות העתיקות של הקהילה היהודית בקהיר מספרות שהרמב"ם פעל בשני בתי הכנסת. בפועל, אחד מבתי הכנסת נבנה רק בסוף המאה התשע עשרה, כשבע מאות שנה אחרי פטירתו, כך שהרמב"ם לא ביקר בו. לעומת זאת, הרמב"ם פעל כנראה גם בבית הכנסת העתיק 'בן עזרא' שבעיר פוסטאט (חלק מקהיר העתיקה, א"מ), שם נמצאה הגניזה הקהירית ובתוכה כתבים רבים ואפילו ספרים בכתב ידו של הרמב"ם.
המוכר שבבתי הכנסת בקהיר שנקראים על שמו, בית הכנסת הרמב"ם, נבנה כמאתיים שנה קודם הגעתו של הרמב"ם למצרים. בבית הכנסת הזה, כך מסופר, הרמב"ם הפעיל את המרפאה שלו ואף נקבר שם באופן זמני בטרם הועלתה גופתו לקבורה בטבריה. ישנם סיפורים בקרב אנשי הקהילה היהודית במצרים שעצמותיו של הרמב"ם נשארו במצרים, ולא הועלו לארץ ישראל כמו שמקובל לחשוב.
מתחת לבית הכנסת ישנה באר שעל פי האמונה המקומית ניחנה בסגולות רפואיות מרשימות למדי. אגדות הקהילה מספרות שאם שבנה היה חולה הייתה מביאה אותו לבאר שישן לצדה ובבוקר היה מבריא. "אחד מעובדי השגרירות בקהיר סיפר לי שכשהבן שלו חלה הוא הביא אותו לחדר שלצד הבאר בשביל שיישן שם, והוא העיד שבבוקר הבן שלו באמת הבריא" מספר הרב הכט.
גם בפעם הזאת תמך הרבי בקיום סיום הרמב"ם בקהיר, ואף הודיע שאת עלויות האירוע תממן המזכירות שלו. "תכננו אירוע גדול ומרשים. הפעם העניין הבירוקרטי היה קצר הרבה יותר. בעיקר בגלל שכולם כבר הכירו אותנו. הסברנו להם מה גודל האירוע שאנחנו מתכננים".

עיתונים מכל העולם
האירוע שקיים הרב הכט היה אכן גדול במיוחד. מעבר לכך שנכחו בו כל חברי הקהילה היהודית שנותרה בקהיר (כמאה משפחות), הוזמנו אליו גם נציגים רשמיים של ממשלת מצרים, ובתוכם שרים, קצינים בכירים ועוזרים שונים. כמו כן הוזמנו לטקס עובדי השגרירות הישראלית הצעירה בקהיר. "הסברנו למצרים שזה אירוע היסטורי. במצרים יש מודעות מאוד גדולה למסורות ולעבר, ואחרי שהכירו אותנו הם אפילו שמחו לעזור לנו לארגן את הסיום בקהיר".
כשהגעתם לשם, איך קיבלו אתכם?
"כמו מלכים. הרגשנו כמו נשיאים אמריקאים המגיעים לארץ. קיבלנו כוחות אבטחה צמודים לאורך כל השהות שלנו במדינה. יום לפני הטקס כל הרובע היהודי נסגר ופונה מתושביו, מלבד התושבים היהודים שבו שכמובן הותרו להישאר. הוצאנו גם הודעה לעיתונות על האירוע ההיסטורי בקהיר, ועיתונאים מכל רחבי העולם הגיעו כדי לסקר את הטקס. הניו־יורק טיימס הקצה לסיקור את העמוד השני של העיתון".
המסע הארוך של הרב הכט בדרך להתחלת מסורת של סיומים במצרים, קיבל סגירת מעגל מעניינת נוספת, כאשר במהלך הסיום חולקו לכל המשתתפים ספרי התניא שהודפסו שנה קודם לכן בקהיר. אותם ספרים שהובילו לקיומו של הסיום במצרים. על הספרים עצמם הוטבעו המילים "מזכרת מסיום הרמב"ם היומי בבית הכנסת הרמב"ם קהיר, תשמ"ה" בעברית ובערבית.
בשנה אחר כך, בשיחה שהעביר בבית מדרשו בניו יורק, אמר הרבי מלובביץ' שיש להכפיל את גודלם של הסיומים מהשנה שעברה. "ניגשתי לרבי אחר כך והצעתי לעשות אירוע נוסף באלכסנדריה. אחרי הכל, הרמב"ם פעל בתקופה מסוימת גם שם. הקהילה שם קטנה הרבה יותר, סך הכל ארבעים נפשות" מסביר הרב הכט.
מאותה שנה ועד לשנת תש"ס קיים הרב הכט במצרים מדי שנה סיום של הרמב"ם היומי (ישנם שני מסלולים ללימוד הרמב"ם היומי: האחד בו מסיימים כל שנה, והשני האורך שלוש שנים. א"מ). לאחר מכן, כבר לא התאפשר לקיים את הסיומים במצרים.

ממה מפחד סגן אלוף?
את זה שלימוד הרמב"ם חוצה מגזרים, כולם יודעים, אבל מעטים שמעו על כך שהלימוד פרץ את גבולות החברה הדתית. בין אלפי האנשים הלומדים את הרמב"ם מדי יום, נמצא גם תמיר שפר והוא חריג בנוף, מפני ששפר הנו חילוני.
לפני שלוש שנים השתחרר שפר בדרגת סגן אלוף מחיל המודיעין. כשחזר לביתו שבזכרון יעקב חיפש מה לעשות בכל הזמן הפנוי שנוצר לו לאחר שנים של עבודה אינטנסיבית בצבא. אחד הדברים שבחר לעשות הוא להצטרף לרמב"ם היומי. "בדיוק השתחררתי מצה"ל, כאשר ראיתי פרסומת שקראה לסיים את כל התורה כולה תוך שלוש שנים. זה ריתק אותי" מעיד שפר. "באותו יום התחלתי ללמוד. כשהגעתי לספר השני, בהלכות מזוזה הגעתי להלכה כיצד צריך לקבוע את המזוזה על המשקוף. הסתכלתי על הדלת שלי בבית וראיתי שהיא מונחת לא טוב וצריך לתקן. לא ידעתי מה לעשות ואז נזכרתי בשליח חב"ד אצלנו, הרב פריימן, וביקשתי ממנו עזרה. תוך כדי שאני מדבר איתו, שאלתי אותו את השאלה שהכי הפחידה אותי במשך שנים: האם יש שיעורי תורה כאן בזכרון. הרב אמר לי שיש שיעורים קבועים".
כאדם חילוני, שכל חייו חי בחברה חילונית, הרגיש שפר שהוא נמצא בתוך פלונטר. מצד אחד יש בו חשש גדול מפני שיעורי תורה וכל המשמעות הכרוכה בהליכה לשיעורים כאלו, מצד שני – הוא חש צמא גדול ללימוד תורה. "בהתחלה התחמקתי, לא רק מפני הרב, אלא גם מפני עצמי. די הדחקתי את זה. ואז יום אחד פגשתי את הרב פריימן ברחוב ושאלתי אותו שוב אם יש שיעורי תורה בזכרון. הוא אמר לי שיש ואני מוזמן להגיע אליהם. ככה התחלתי להגיע לשיעורים" מספר שפר.
שפר מעיד שמדובר בשינוי עמוק הרבה יותר מ'רק הליכה לשיעורים'. "אני מרגיש שהשאלה שלי איך לסדר את המזוזה הייתה למעשה מסווה לשאלה חשובה הרבה יותר שבערה בי – איך לחזור בתשובה" הוא אומר, "היום אני יכול לומר שמי שהחזיר אותי בתשובה זה הרמב"ם בעצמו".

פתק ושש מילים
יום ראשון, צום עשרה בטבת תשע"ז, טיילת ארמון הנציב בירושלים. קבוצה של צוערים מבה"ד 1 הגיעה לסדרת חינוך בעיר. לקראת השעה 13:15 נהג פאדי אל־קנבר, תושב ג'בל מוכאבר שבמזרח ירושלים, בן 27‏, במשאית מסוג מרצדס שהייתה בבעלותו, מכיוון רחוב על"ר לטיילת ארמון הנציב, הסמוכה לג'בל מוכאבר. הוא נסע לאורך הטיילת, וכשהבחין בקבוצת חיילים יורדת מאוטובוס שעצר בצד הדרך, הגביר את המהירות ופגע בהם. לאחר מכן נסע לאחור, הסתובב, ודהר שוב לעבר קבוצת החיילים. שני צוערים מבה"ד 1 ושני מורי דרך אזרחיים שנכחו במקום ירו בנהג ברגע שהבינו שמדובר בפיגוע, והמשאית נבלמה. בפיגוע נרצחו קצינה, שתי צוערות וצוער (שלאחר מותם הועלו לדרגת קצונה), ובנוסף אליהם 13 חיילים נפצעו, בהם שלושה באורח קשה ואחד באורח בינוני־קשה.
ארז אורבך הי"ד היה הצוער שנרצח באותו פיגוע נורא. ארז עצמו לא היה אמור להיות בטיילת באותו הבוקר. למעשה ארז כלל לא היה צריך להתגייס. "ארז התמודד מגיל צעיר עם מחלת דם גנטית נדירה, שכתוצאה ממנה הוא לא יכל להתגייס לצבא, אבל היה ברור לו שאין כזה דבר שהוא לא מתגייס. הוא כל הזמן אמר שזו חובתו האזרחית. לקח לו הרבה זמן ואינספור וועדות עד שהוא הגיע לוועדה הראשית בתל השומר, שם אישרו לו להתגייס בכפוף למספר הגבלות" מספר לנו אביו של ארז, אורי.
ארז התגייס למסלול מתנדבים, ממנו הגיע לשרת בחיל האוויר. מיד בתחילת שירותו החליט ארז שהוא רוצה להפוך לקצין בצה"ל. "שוב הוא היה צריך לעבור את כל התהליך של האישורים. הוועדה הראשונה אמרה לו לא, וגם השנייה נתנה לו תשובה שלילית, גם וועדת החריגים לא נתנה לו לצאת לקורס. אבל ארז לא היה אחד שמוותר. זרקו אותו מהדלת אז הוא נכנס דרך החלון" מספר אורי.
בסופו של דבר, ואחרי מסע שכנועים ארוך, הם הודיעו לו שהוא יכול לצאת לקורס קצינים מתנדבים. "ארז לא היה מוכן לשמוע דבר כזה. הוא אמר להם שהוא נכנס לבה"ד 1 ושלא יחשבו בכלל אחרת, ובסוף הוא באמת נכנס לבה"ד 1".
טרם גיוסו ארז למד בישיבת ההסדר מעלות. הוא גדל באלון שבות שבגוש עציון ולמד בישיבה התיכונית נווה שמואל שבאפרת. ארז היה הבכור מבין שישה אחים.
בתחילת הסבב האחרון בלימוד הרמב"ם היומי, בעודו תלמיד כיתה י"ב, הצטרף ארז ללימוד. הוא התמיד בו במהלך שנות הישיבה, ולא ויתר על הלימוד היומי גם במהלך שירותו הצבאי. "ארז היה למדן. הוא פשוט אהב ללמוד" מספר אורי אביו. לאחר הפיגוע, הוקדש הלימוד במהלך השלושים לזכרו של ארז, וכמו כן טקס הסיום בארנה הוקדש לזכרו. במהלך הטקס, הקדיש הרב עמאר ספר תורה לזכרו של ארז.
במהלך השבעה סופרו סיפורים רבים על אישיותו המיוחדת של ארז על ידי המנחמים שהכירו אותו. אחד מהם היה חברו של ארז מקורס הקצינים. "לאחר השבעה, בזמן שישבנו עם החבר'ה של ארז מהצבא, ניגש אלי אחד מהם והגיש לי פתק. הוא הסביר לי שבמהלך הקורס הם קיבלו משימה: לכתוב על פתק שתי מילים – החלום שלי, ולמתוח קו תחתיהן. ואז הם אמרו לנו לכתוב מה שאנחנו רוצים, 'להתפרע'. החבר סיפר לי שכל אחד מהם כתב שהוא רוצה לטוס לחו"ל, להיות בעלים של חברת היי־טק ועוד דברים בסגנון. ורק ארז כתב שש מילים: להיות אדם טוב ולהשתפר כל הזמן. החבר של ארז אמר לי שהם כולם היו חומריים, ביקשו רק חומריות, ורק ארז ביקש דבר רוחני – להיות אדם טוב יותר".
סיפור נוסף שהתרחש במהלך השבעה קשור לסטטוס אותו כתב ארז בוואטסאפ שלו. הסטטוס היה למעשה ציטוט של החזון איש מספרו 'אמונה וביטחון', ובו נאמר "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו להיות הולך וגדל". "ארז לקח את המשפט הזה כמטרה של חייו" מספר אורי. "במהלך השבעה הגיעה סיוון רהב־מאיר להעביר שיעור. היא שמעה על הסטטוס של ארז והתרגשה ממנו מאוד. אחר כך היא כתבה על זה פוסט בפייסבוק. את הפוסט ראה עובדיה חממה, מי שהלחין את הלחן המופלא ל'אנא בכוח', והחליט להלחין את 'חובת האדם בעולמו'. שלושה ימים אחר כך השיר כבר היה מוכן". את השיר הקליטו משפחתו של ארז וחבריו.
בצום גדליה האחרון לחייו שלח ארז לבני משפחתו דבר תורה שכתב בעלון הישיבה במעלות, שבאופן מצמרר קיבל משמעות נוספת לאחר נפילתו: "צום גדליה הוא צום בעל משמעות מיוחדת. הגמרא במסכת ראש השנה כותבת על משמעות הצום: 'ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו'. עם ישראל התייחס בחומרה רבה לצום גדליה – כמו לתשעה באב. קשה לומר שהדבר נגרם רק בשל רצח של צדיק. יש כאן משהו מעבר" כתב ומיד הסביר את דבריו:
"נראה לומר שמשמעותו של הצום הינה אבל על אפשרות חשובה וגאולה שהוחמצה. 'מיתתן של צדיקים' היא בעצם קטיעת כל הפוטנציאל הגלום ביכולתם. גדליה לא היה צדיק פרטי בלבד, אלא הנהיג את העם לקראת גאולה אפשרית. מיתתו של אדם כזה אכן קשה כשריפת בית המקדש, משום שכל הפוטנציאל הזה ירד לטמיון, ועל כך ראוי לצום ולספוד כמו על החורבן עצמו".
היום, ל' בתשרי, זהו תאריך הולדתו של ארז, והיום הושלמה מלאכת כתיבת ספר התורה שנכתב לזכרו ויוכנס בי' במרחשוון להיכל ישיבת מעלות. ארז היה אמור לחגוג היום את יום הולדתו ה-21. ה' יקום דמו.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן