בקרב רבים מתעצמת בשנים האחרונות התחושה שהעולם האקדמי מציב בפני הצעיר שומר המצוות קשיים רוחניים משמעותיים המאיימים על שלמות עולמו הדתי. דוגמה אבסורדית ובולטת למתח הקיים, עלתה לכותרות לפני שבועות אחדים, עת ביקשו סטודנטיות דתיות למשפטים באוניברסיטה העברית לרקוד מאחורי מחיצה במסיבת סיום השנה של הלימודים. אגודת הסטודנטים דחתה את בקשתן על הסף בטענה שמדובר בכפיה דתית. באותה נשימה ביקשה אותה אגודה להתחשב ברגשותיהם של הסטודנטים הערביים הלומדים במקום ולהתחיל את האירוע מאוחר מספיק על מנת לאפשר להם לשבור את צום הרמדאן בבית.
יצאנו לבחון את התופעה. פגשנו סטודנטים, סטודנטיות, רבנים ואנשי אקדמיה ושוחחנו איתם על הצדדים השונים שבכל הכרעה. ייתכן שיצאנו עם יותר שאלות מתשובות.

אף אחד לא התכונן
מתן, סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית, מעיד על עצמו בכאב: "בעוד חצי שנה אני מתחיל התמחות במשרד גדול בתל אביב. במהלך התואר שלי, 'חטפתי בפנים' את ההתרסקות במעבר מעולם של תורה ל'חיים האמיתיים'. בהתחלה למדתי עדיין דף יומי והתמדתי להגיע למניין, אבל לאט לאט השגרה השוחקת והמרחק מהרב שלי ומההורים שלי, גרמו לי לחפף. התחלתי להתפלל ביחיד, אחרי ים של הפצרות מצד החבר'ה בלימודים גם הצטרפתי אליהם לבירה בעיר והשפל הרציני ביותר מבחינתי היה שהתיידדתי גם עם הסטודנטיות שלומדות איתי. הפסקתי להיות שונה. מצד אחד זה מצער אותי מאוד, יש בי עוד רצון לשוב ולהתחבר לאורח חיים של קודש. מצד שני, אני מרגיש שהתבגרתי באיזשהו מקום… אני כבר לא כל כך מפחד".
המונולוג הזה איננו מפתיע את הרב יזהר אשור, המשמש כראש בית מדרש 'שילובים' בישיבת ההסדר בהר ברכה. כמי שמצוי בסוגיית הלימודים באקדמיה לעומקה ולרוחבה, הוא נתקל בלא מעט התמודדויות כאלו.
"בכל יום מגיעות לפתחי שאלות על מצבים אליהם נקלעים סטודנטים. רק אתמול בא להתייעץ איתי בוגר הישיבה שלומד פסיכולוגיה באוניברסיטה בכיתה ש-95% אחוז ממנה הן בנות. ההתמודדויות שלו הן דבר יום ביומו, שלא לדבר על הכרעות 'דרמטיות' שהוא נדרש להכריע כאשר מתקיימת 'מסיבת מחלקה' או דברים בסגנון. אין ספק שמדובר באתגר גדול".
האקדמיה כשלעצמה היא הבעיה?
"ההתמודדות עם ההשכלה היא בת מאתיים וחמישים שנה. היא לא נחתה עלינו אתמול, ואנחנו מנסים להתמודד עם המצב. יש לנו מאות בוגרים שלמדו באקדמיה והם מוכשרים ועובדים במקצועות חופשיים והדבר הראשון שאפשר להגיד עליהם, לפני ההיבט המקצועי, הוא שהם תלמידי חכמים.
"ההתמודדות הקשה היא המעבר מעולם של תורה לעולם של אקדמיה. לאוניברסיטה מגיעים אנשים צעירים נטולי עול ובשיא פריחתם. למעשה אין רסן בכלל. בחור ללא מסגרת תורנית, שהוא גם רווק, עלול למצוא את עצמו במסלול של הידרדרות גדולה ומהירה".
הנשואים נמצאים במצב טוב יותר?
"ראיתי זוגות שצללו יחד למטה. כי אם שני בני הזוג הם סטודנטים כרגע, ללא חיבור חזק לבית המדרש, אז יכול להיווצר מצב בו שניהם בהידרדרות משותפת ומשפיעים אחד על השני לרעה. אך באופן כללי זה נכון שרווקים בבעיה גדולה יותר. האמת חייבת להיאמר – בחורים רבים נמצאים במגמת ירידה רוחנית לאחר שהם יוצאים מהישיבה או המכינה, בזמן שמרבית הבנות דווקא מתחזקות. אני שומע מלא מעט בחורות שאומרות 'אם אשאר דתיה מידי, אז לא בטוח שיהיה לי עם מי להתחתן, אז אולי עדיף שאני אדרדר בעצמי…'".
מה הפתרון בעינייך?
"לצערי לפעמים תלמידים מקבלים הדרכה מוטעית מתוך מחשבה שהפתרון טמון
בלהישאר שנה נוספת או כמה שיותר בישיבה. בעיניי זה לא פותר דבר, וחמור מכך – יש כאן ממד של 'עבודה בעיניים'. סטודנטים רבים ממש מתרסקים כשהם מבינים עד כמה המציאות מורכבת ומסובכת ולא היה אפילו שיעור אחד שהכין אותם לכך בפועל. המפגש עם ה'חיים' הוא לא פשוט. מניסיוני, אפשר לצלוח את האקדמיה. על ידי חיבור חזק לבית המדרש, שנמצא שם בזמן אמת עבור התלמיד, במקביל ללימודים האקדמיים, הוא שנותן חוסן וכלים לעבור את התקופה הזאת".

לימודים במכללה הם גם סוג של התמודדות.
"מכללות דתיות מקטינות את הבעיה אבל לא פותרות אותה בעיקר מפני שלא מספיק שהאווירה מסביב תהיה 'כשרה'. צריך גם ללמוד ולהתחזק בפועל. כשאתה לא קשור בעבותות של ברזל לבית מדרש, עלולים לפתח גישה לא בריאה לחיים ולערכים. 'אם תעזבני יום – יומיים אעזבך' זה ציטוט נכון וכואב במצב הזה. מטרות קטנות הופכות אנשים לקטנים. הכניסה לשוק העבודה הופכת את סולם הערכים לחלוטין, וכאשר אין חיבור לתורה מטרות נמוכות עלולות להפוך לערך עליון. להרוויח הרבה כסף. להיות מוצלח, חשוב, מפורסם, כל אלו הופכים לחלום, ואנשים מבזבזים חיים שלמים במרוץ אחריהם.
"לימוד התורה במהלך התואר ולאחריו, ובמיוחד לימוד תורה שרואה ערך בחיי המעשה, מעניק לבחור כוח בצורה טובה ואידיאליסטית ולא בצורה שמתנגדת לחייו, אלא כגב חזק שמעניק לו את היכולת להתכוונן ולייצר מטרות נעלות וגבוהות יותר. מתוך חיים שכאלה, יזכה האדם להשפיע יותר על סביבתו ולחיות חיים מלאי תוכן ועושר רוחני".

אלטרנטיבה חברתית
גם יוחאי וייל מדגיש את הצורך להישמר עם הראש מעל המים מתוך החוויה האישית שלו. הוא מסיים בחודש הקרוב תואר בכלכלה בבר אילן ובוגר ישיבת הסדר בצפון: "קשה להכליל, אבל אין ספק שמדובר בתופעה. אדם מגיע לאוניברסיטה ועם הזמן נשחק. האוניברסיטה היא יציאה לדרך, לחיים. ההרגשה היא שנזרקים לים בלי חברים, וזה עצמו דורש הרבה אנרגיה וכוחות".
אבל גם בצבא מדברים על שחיקה רוחנית?
"וודאי שהשחיקה בצבא קיימת, אבל אין מה להשוות למצב באקדמיה. בצבא אתה עדיין חלק ממסגרת, ובאקדמיה לראשונה באמת קופצים למים".
ממה זה נובע לדעתך?
"כשאדם נמצא בישיבה, הוא שותף לשיח גבוה מאוד. חושבים הרבה על היעוד, וכשיוצאים מהמסגרת הזו חייבים להיות מודעים כל הזמן שזה מבחן, מבחן המציאות. עכשיו בוחנים את היעוד, עכשיו בודקים את התפקיד. ומי שאין לו רוח גבית חזקה – נשחק".
"לפני שהתחלתי ללמוד התייעצתי הרבה עם הרב שלי. פחדתי להיפגע. כל הזמן היה לי בראש שיש לי כאן שלוש שנים, איך אשמור על עצמי? קיבלתי החלטה שאני נשאר דוס, ויהי מה. החלטתי ללכת באוניברסיטה עם ציציות בחוץ, אף שבסביבת הבית לא תמיד הקפדתי על כך. זו טקטיקה שאדם צריך לסגל לעצמו באופן כללי בחיים, לדעתי. דווקא כשקשה, מחפשים לדרך לחזק את העולם הרוחני. בלימודים חשוב לי לשים מעין סמן, שלט, שיכריז 'אני דתי'. אני גם מקפיד על לימוד יומי וזה עוזר לי. יש לנו קבוצה של כמה בחורים מהישיבה, ואנחנו מקפידים על לימוד תנ"ך יומי בוואצאפ. פעם בכמה שבועות אנחנו גם נפגשים פנים אל פנים ומדברים על מה שלמדנו".
"בנוסף צריך ליצור אלטרנטיבות חברתיות לרווקים, שהם עיקר הנפגעים בשדה המערכה האוניברסיטאי. צריך לחשוב כיצד לרתום את הרווקים לעשייה חיובית. כשאדם עסוק בעשייה, התפקיד מחייב והוא מהווה דוגמה אישית. יוזמה מדהימה של תנועת הבוגרים של בני עקיבא, בה שותפים כמה מחבריי, מציעה מגורים לסטודנטים כחלק מגרעין משימתי בשכונות הקרובות לאוניברסיטאות. התרומה לחברה, הצורך לשמש דוגמה אישית והעשייה החיובית, בהחלט מסייעות לדעתי לשמירה על סטטוס קוו דתי גבוה".

גישה מזלזלת
את שני רז, יוחאי כנראה לא יצליח לשכנע. היא סטודנטית שנה ב' למדעי המחשב במכון טל והיא בעלת תשובה מזה חמש שנים.
"כמי שמגיעה מחברה מעורבת, בתיכון ובעיקר בצבא, קלטתי כמה קשה לשמור על דיסטנס עם בני המין השני. כשבחרתי לימודים זה היה ברור לי שאני מחפשת מקום תורני ונפרד. הן ברמה הטכנית, אני חושבת שאי אפשר להתרכז בלימודים כשיש ענין של 'ראו אותי', 'מה חושבים עלי', 'איך נשמעתי כשאמרתי..'. וברמה הרעיונית, בעיניי בחורה שרוצה ללכת בדרך התורה, לא צריכה להכניס את עצמה לדילמות".
"יש לי חברה שלומדת באוניברסיטת אריאל והיא מספרת לי על כך שבהפסקות יושבים גברים ערבים ולצידם בחורות דתיות, ערבוביה אחת גדולה שהיא פשוט לא הגיונית בעיניי. מה לבחורה יהודייה ולגבר ערבי בתוך אותה כיתה?! אין כמעט מצב בו בחורה יכולה לשמור על עצמה מבחינה הרמטית ולא 'להתערבב' במה שיש מסביב. מתווספת לכך כל האווירה הצינית והמזלזלת בקדושה שיש במקומות בהם הקדוש ברוך הוא לא נוכח".
הרב חנן יצחקי רב המכללה האקדמית לחינוך אפרתה, מחזק את דבריה וסבור שהמכללות הן הפתרון היחיד במציאות המורכבת של היום: "בתחומי חינוך והוראה, אין ספק שמכללה עולה לאין ערוך על אוניברסיטה, שמקנה המון ידע אבל אפס השמה וחיבור לשטח. אצלנו במכללה הבנות במשך שלוש שנים מגיעות לעבודה מעשית יום שלם בשבוע, וכך הנחיתה לשטח היא רכה יותר ומחוברת ללימודים. הדבר השני שרוכשים במכללה היא השקפת עולם. אם את לומדת תנ"ך, תושב"ע או מחשבת ישראל, הגישה באוניברסיטה הוא מאוד אקדמית וכוללת ביקורות על התנ"ך. במכללות, לעומת זאת, הדגש איננו 'מה אני חושב על ספר דניאל' אלא על איך ללמד את החומר. אם המטרה היא להנגיש ולהפגיש תלמידים עם רוח התורה, רוח ההלכה ודרך השם בכלל, אזי וודאי שצריך להתייחס לתפקיד לגמרי אחרת".
היכן אתה רואה את ההבדל בין קמפוס נפרד למעורב?
"אני מלמד בנוסף לאפרתה גם במכללה חילונית שהיא מעורבת וזה עולם אחר לגמרי. יש הרבה מתח בין הצדדים, אני נחשף להתנהגות לא נאותה ובפרט שאני יודע שחלק מהסטודנטים נשואים. האווירה הסטודנטיאלית שיש במוסדות מעורבים, גם אם הם דתיים, היא אוירה של קלות ראש. האם היא אווירה שמתאימה לבוגרות אולפנה? האם חינוך של שנים צריך לרדת לטמיון כשמגיעים לגיל האקדמיה? ברוך ה' יש היום פתרונות רבים וצריך ליהנות מהם ולנצל אותם".

הפקולטה למדעי הדשא
הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא, מציע להרחיב את המבט. לדעתו: "אי אפשר להתייחס לאקדמיה באופן נקודתי. חלק מהאתגרים שפוגשים באקדמיה, פוגשים גם בהמשך, במשרד ובמקום העבודה. נדרשת הכנה טובה יותר לחיים בחברה הכללית, גם באקדמיה אך לא רק".
לדבריו, "כבר מגיל צעיר כדאי להכין את הנוער למפגשים שהחיים יזמנו להם בעתיד. אישית, אני לא רואה באקדמיה 'אויב'. תלוי מי לומד, מה הוא לומד, איך הוא ניגש לזה ועוד. האתגר העיקרי הוא התרבותי, ממה שנוצר עת נחשפים ל'מדעי הדשא'. צעיר דתי או דתייה, שגדלו שנים בחממות תורניות ובחברה צנועה, פתאום נמצאים בחברה צעירה, חילונית, עם תרבות ואורח חיים שונים ולעתים סוחפים. פעמים שהוא פוגש גם דתיים רבים שמתנהגים בצורה ליברלית מאוד, ואף זה מערער את התפיסות עליהן גדל.
"כדי להתמודד, כדאי בין השאר לחזק את ההכנה הרוחנית לפני ההליכה לאקדמיה. ראוי להקים 'מכינות קדם אקדמיות', אך לא במובן של השלמת מבחני בגרות אלא במובן של הכנה רוחנית. משהו דומה למכינות הקדם צבאיות. מקום בו דנים על האתגרים הצפויים לנו, ומכינים את עצמינו לקראתם. צריך לכוון את הנוער, כבר מגיל צעיר, לראות כאתגר את היכולת לגלות נאמנות לתורתו בכל שלבי החיים, אף מחוץ לישיבה ולאולפנה. עלינו להאמין בו ולחנכו להאמין בעצמו גם במובנים אלו".
הרב יהונתן אורן, ראש המדרשה של קמפוס טל, חושב שאסור להסתפק ב'הישרדות' דתית: "למרות שהאידיאל הוא שבחורה תלמד במקום בו יש אווירה תורנית ונפרדת, שעולה בקנה אחד עם ההלכה, לצערנו אנחנו חיים במציאות לא אוטופית. אי אפשר עדיין ללמוד אדריכלות, רפואה, משפטים או מדעי המדינה במכללות נפרדות, וגם אם ניתן, הרי שאחד הערכים שאנחנו מחנכים אליהם הוא מצויינות. ואם ניתן לרכוש מקצועות אלו במקומות נפרדים, אזי לא בטוח שהרמה הלימודית בהם גבוהה ומאפשרת הצטיינות.
"ברוך ה', חלה פריצת דרך בשנים האחרונות ואפשר היום ללמוד בנפרד גם מקצועות טכנולוגיים, מחשבים, מנהל עסקים וגם מקצועות הומניים – פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, פילוסופיה, מקצועות שיש לתת את הדעת ברצינות איפה לומדים כיוון שגם התוכן עצמו הוא בעייתי בהם".
מה הפתרון לדעתך?
"אני בפירוש חושב שאם יש מקצוע שאפשר למצוא במקום אחר, צריך להתעקש על למידה במסגרת טובה. ו'טובה' מבחינתי זה לא רק 'מגוננת' אלא גם מסגרת מצמיחה. האם אני גם אצא טובה יותר? גדולה יותר? מלאה יותר מבחינה רוחנית?
"בנות שבוחרות ללמוד באוניברסיטאות מקצועות שלא ניתן למצוא במקום אחר, צריכות לבחון את עצמן כל הזמן. בעבר לימדתי במדרשה של הטכניון בחיפה ונתקלתי בסטודנטיות דתיות שהיו צריכות תעצומות נפש של ממש. מהניסיון הפשוט של 'עם מי אני מבלה בהפסקות' ועד 'איך אני מעכלת את דברי המרצה היומרני הזה'".
החינוך הדתי לא מצליח להכין אותנו למבחני הקמפוס?
"נדמה לנו כהורים, שיש לנו שליטה על החינוך של הילדים שלנו. אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי שיתקבלו לבית הספר הטוב ביותר, לישיבה הטובה ולאולפנה נחשבת. אני מכיר רבים שלמדו בישיבה מעולה, שהיו אפילו מהמתמידים הרציניים ביותר, אבל אחר כך, במפגש עם ה'חיים עצמם' באוניברסיטה, כל החינוך שקיבלו וכל תפיסת העולם שלהם התערערו והם 'התהפכו' לגמרי. הפער בין הקודש לחול במקרה הזה הוא אדיר וזה מסוכן מאוד.
"אצלנו, ובמכללות רבות שאני מכיר, יש הכנה וקבלת כלים לעולם, להתמודדות בשוק העבודה במסגרות מעורבות. סטודנטיות רבות אצלנו מתחילות השמה תוך כדי הלמידה, נכנסות לסטאז' במשרדים גדולים של רואי חשבון, בבתי חולים כאחיות והשאלות עולות תוך כדי הלימודים ויש כתובת לבירור הדברים. זוהי מעלה גדולה. וכשבת לומדת בנוסף גם עשר שעות שבועיות לנשמה שלה, לבניין עולמה הרוחני והאמונה שלה, אז שלושת השנים האלו וודאי נראות לגמרי אחרת".

יותר נשכרת מפגועה
במהלך הכנת הכתבה נפגשנו בסטודנטים ששיתפו בבלבול הגדול שיצרו אצלם פרופסורים מלומדים ומעוררי הערצה שערערו על דברי חז"ל, על יסודות האמונה ועל כבודם של רבנים ידועים. המרצים, חלקם חובשי כיפה, שואבים הנאה מ"לאתגר את האתרוג", בוגרי החינוך הדתי. קורס שנתי בנצרות, לדוגמה, עלול לעורר שאלות שסטודנט, בתוך חייו הסואנים, מנסה לפתור בעצמו. הפער בין פרופסור שהכין הרצאה ובין בחור שמנסה לאלתר תגובה מעניק רוח גבית לעמדת חלק מהמרצים.
שושנה וטרו היא סטודנטית שנה ב' לחינוך חברתי־קהילתי ותנ"ך במכללת אפרתה ובנוסף היא יו"רית אגודת הסטודנטיות במכללה. בדבריה היא מבקשת לחדד את סדרי העדיפויות במהלך הלימודים:
"חיפשתי מכללה לחינוך שתעניק לי מצד אחד את הידע והכלים ושמצד שני ארגיש בה בבית. אני יכולה להגיד בפה מלא שהבחירה שלי היתה מוצלחת. נעים לי להגיע למכללה. מדובר במקום עוטף ומשפחתי שמתחשב בבנות דתיות ושתפיסת העולם שלו מבוססת על ערכי היהדות. יש התחשבות במצבים משפחתיים. כשבחורה מתחתנת במהלך הלימודים או יולדת, יש רגישות והתחשבות גדולה מצד כל המרצים. אני לא מכירה אוניברסיטה שבאה כך לקראת הסטודנטיות שלה. זה נותן תחושה שמבינים כאן מה העיקר ומה הטפל. כמובן שכבודם של הלימודים במקומם מונח, אבל יש הבנה וקבלה של התקופה בחיים בה נמצאת הסטודנטית. ערוכים לכך שהיא עשויה להתחתן במהלך התואר, להיות בהריון וללדת ועדיין היא יכולה להוציא תואר בהצטיינות. תחושת החיבוק הזאת היא גם מה שגרם לי לרצות לתרום מעצמי ולהיות יו"רית אגודת הסטודנטיות ולהחזיר למקום הזה".
אצל רעות מור, שסיימה השנה את המסלול המשולב לתואר ראשון ושני במשפטים בבר אילן, הדברים נשמעים הפוכים לגמרי. היא לא מאבחנת שום בעיה דתית בין כותלי הקמפוס: "אני חוויתי תהליך של התחזקות רוחנית במהלך שנות הלימודים. אולי כתוצאה מתהליכים אישיים שלי, אולי בזכות הלימודים במקביל במדרשה בבר־אילן, או אולי דווקא בשל המפגש הבלתי אמצעי עם חילונים שחיזק עבורי את הביטחון בדרך. גם הידיעה שמעטים הדתיים שנשארים נאמנים לעקרונותיהם בצורה מוחלטת בסביבת הלימודים שלי, עזרה לי להישאר ברמה רוחנית גבוהה. על אנשים חילונים סביבי עברו תהליכים שונים בעצמם. המפגש עם עולם הדת והמסורת הוליד הרבה התעניינות והידברות בלתי אמצעית, עד רמת הקירוב והחזרה בתשובה. בסך הכל אני חושבת שיצאתי הרבה יותר נשכרת מפגועה. דווקא בסביבה חילונית המעמד הדתי מחייב. אין מקום להנחות כשמוקפים באנשים שאינם שומרים תורה ומצוות. אני ברמה האישית, בין במודע ובין שלא, מרגישה שיש בזה אלמנט של שליחות. זכיתי להיפגש עם אנשים מיוחדים ומרתקים ואני מרגישה שהרבה יותר משהושפעתי, השפעתי".

מכינה רוחנית קדם אקדמית
"איך אפשר למנוע את ההליכה לאקדמיה?" תוהה בקול הרב יעקב אריאל רבה הראשי של רמת גן. "זה נכון שיש בעיות רבות. הקמפוסים אינם בנויים לדתיים אם נודה על האמת. אבל מה אפשר לעשות? כמובן שעדיף ללכת ללמוד במקום נפרד אך לא תמיד יש ברירה ויש למצוא דרכים לעבור זאת בשלום".
מה הרב מציע כפתרון לבעיית החילון של צעירים דתיים באקדמיה?
"אני סבור שכפי שבעבר קמו מכינות קדם צבאיות כהכנה לצבא, כך צריך להקים מכינות קדם אקדמיות שיכינו מבחינה רעיונית־רוחנית את הסטודנטים הצעירים, ולא רק לדתיים. אוניברסיטה היא מקום בו יש התפרקות מערכים רבים. גם סטודנט שאינו דתי יכול למצוא מענה במסגרת שכזאת. במכינות ילמדו איך ניתן להישאר אדם ערכי ומוסרי, שכן עצם הגישה האקדמית היא גישה המבקרת כל יסוד, כל תפיסה ובעיקר ערכים. אווירה סטודנטיאלית היא אווירה של קלות דעת והתפרקות מערכים. יש ליצור "תאים דתיים" לסטודנטים שמחפשים עולם ערכי־חברתי ברמה גבוהה".
האם יש הבדל בין המקצועות השונים?
"יש הבדלים גורפים בין מדעים מדוייקים לבין מדעי הרוח. המדעים המדוייקים לא מהווים בעיה. המדע הוא טהור, אובייקטיבי ומדוייק. אין בו תפיסה ערכית. בחלק ממדעי הרוח יש תופעות חמורות בהן המחקר בנוי על דעות קדומות שאינן נכונות, כמו בלימודי היסטוריה, תנ"ך ומדעי החברה. המשפט העברי מקבל כה מעט התייחסות בלימודי המשפטים".
טיפים להתמודדות לאלפי הסטודנטים שכבר נמצאים שם?
"הסטודנט הדתי חייב להיות במסגרת. אם זו בת, שתלמד במקביל במדרשה. אם יש במוסד – מה טוב, ואם לא עליה להקיף את עצמה במסגרת ראויה. סטודנטים גברים צריכים ללמוד בבית המדרש".
מלבד היותו ראש ישיבת ההסדר "אור וישועה" בחיפה ורב הטכניון, הרב ד"ר אליהו זייני משמש גם בתואר של מרצה בכיר למתמטיקה, תלמוד ופילוסופיה יהודית. כמי שבקי בשני העולמות, לא נעלמו ממנו גם הבעיות שבחיבור הזה: "בחורי ישיבות שחיו במסגרת שכולה צניעות, מוצאים את עצמם כמעט בחוף הים. בישיבה הם זכו לחיזוק אמוני ורוחני כל העת, ועתה הם באווירה התוקפת ברוב המקרים את האמונה. כל בחורה צריכה להתבונן טוב בעצמה ובכוחות הנפש בהם ניחנה ולהבין שההחלטה בפניה היא עומדת היום, היא החלטה לחיים בכל המישורים ולא רק במישור המקצועי, ומתוך כך לבחור בדרך בה היא הכי פחות תיפגע".
אבל זה עוד כלום. הדברים החריפים שלהלן המושמעים כנגד האקדמיה, נאמרים, יש לזכור, מפי מי שהוא בעצם בשר מבשרה: "אבל בנוסף לכך, ובזה העיקר, הזלזול ההדדי הקיים בין אקדמאים לרבנים הוא כאפס ביחס לשנאה ולזלזול שמפגינים אקדמאים דתיים רבים כלפי הרבנים וגם כלפי התורה עצמה. ידענות רחוקה מלהיות עדות לחכמה, והעולם האקדמי המודרני אינו עוד מקור חכמה, אלא מקור ידע בלבד. הוא הצליח בעת האחרונה לרמוס כל ערך לאומי ויהודי. בוגר ישיבה רגילה אינו בנוי ואינו יכול להיות בנוי דיו כדי להתמודד מול ידע של 'תולעות ספרים' המבוגרות ממנו בעשרות שנות ידע וניסיון. בכל זאת, ניתן לתלות אשמה גם בעולם הישיבתי, בכך שלא לימד אותם שאין קשר בין חכמה ואמת לבין ידע, ובמיוחד כשאינו אלא ידע מדומה. לא חסרה ביקורתיות בעולם התורה. התלמוד אינו אלא ביקורתיות, לפחות למי שלומד אותו כדבעי, אלא שיש הבדל בין ביקורתיות לשם בירור האמת ובין ביקורתיות מתוך שנאה ועוינות".
אתגרים והתמודדויות, כך נראה, לא חסרות בקמפוסים השונים. גישות שונות יוצרות גם חוויות שונות, וכדאי לסטודנטים בהווה ובעתיד לדעת שהם נכנסים למערכה, שספק רב אם הכינו אותם לקראתה. מסגרת של לימוד תורה וחברה דתית עוזרות לא להיסחף למקומות שלא חפצנו בהם מלכתחילה, ובכל מקרה – בחירת מקום לימודים אינו עניין של מה בכך.