"עכשיו השעה תשע קטנות אחרי עגולה חמש – איזו שפה דיברתי עכשיו?", הניסיון של אלידע בר שאול לאתגר את הידע הדל שלי בענייני צבא, כצפוי, לא הביא לתוצאות מרשימות. מאחר שבסך הכל הייתי ג'ובניק, נזקקתי להסבר נוסף, שלא אחר לבוא: "במכשירי קשר של הצבא לא מדברים עברית, אלא מדברים נדב"ר – נוהל דיבור בקשר. חייל קרבי לא אומר 'השעה חמש' – הוא יחטוף על זה עונש. אומרים במקום זה – 'עגולה חמש'. כדי שהאויב, שמאזין גם הוא לקשר, לא יבין כל מה שאתה אומר, יש שפה מיוחדת למערכת הקשר. מים למשל הם – נוזלים לבנים, דלק – נוזלים אדומים, חיילים מכונים גפרורים, ועוד". אחרי ההבהרה של הנהלים, הגיע תורה של הידיעה המפתיעה: "היה מפקד בכיר אחד בתולדות צה"ל, שהפר את הנוהל הזה באופן בוטה ומכוון – מפקד חטיבת הצנחנים ביום שחרור ירושלים – מוטה גור".
כידוע, חטיבה 55 של הצנחנים, שהייתה אמורה להשתתף בקרבות בסיני, נשלחה בסופו של דבר למשימה הגדולה מכולן – שחרור ירושלים. "מוטה גור עמד ביום רביעי כ"ח באייר תשכ"ז, שבעה ביוני 1967, על פסגת הר הזיתים", מתאר אלידע בר שאול את הרגעים הגדולים של אותו בוקר. "בהתחלה הוא אמר לנהג שלו – 'בן צור, סע קדימה!' ואכן הם התחילו לנסוע במורד ההר לכיוון העיר העתיקה, אבל אז בצעקה הוא אמר לאותו בן צור לחזור אחורה אל ראש ההר. 'את הפקודה לשחרור ירושלים לא נותנים תוך כדי נסיעה, ולא בירידה!'.
"יש תמונה מוכרת של מוטה גור יושב על הרצפה עם מכשיר קשר ביד, ושם הוא דיבר בעברית רגילה לגמרי – כמובן, לא לפי הנהלים. הזמן היה לפנות בוקר, ההפצצות פסקו לכמה זמן, וכך גם האויב יכול לשמוע אותו בקלות. בכל זאת, מתוך מודעות לגודל השעה, מוטה גור דיבר בקשר בצורה ברורה: 'אל מפקדי הגדודים! אנחנו יושבים על הרכס שצופה לעיר העתיקה, ועוד מעט אנחנו עומדים להיכנס אליה. העיר העתיקה של ירושלים, שדורות רבים חולמים אליה ושואפים אליה. אנחנו נהיה הראשונים להיכנס אליה. הטנקים של איתן מתקדמים משמאל אל שער האריות. לנוע לנוע אל השער! מסדר סיום יהיה על הרחבה למעלה. עד כאן, עבור'. מוטה גור לא דיבר בקודים צה"ליים באותו בוקר, כי הוא ידע שזה לא עוד קרב. הוא ידע והרגיש – חזרנו הביתה!".
חזרנו
אלידע בר שאול מדריך סיורים במשך שנים רבות – בעיקר בעיר הקודש ירושלים. הידע לפרטי פרטים, ההתלהבות והחום שלו ביחס לכל מקום ופינה בירושלים, נותנים טעימה מהחיות של אבני ירושלים ומהדמויות שהתהלכו בה, בעבר הרחוק והקרוב. לרגל יום חגה של עיר הנצח, הוא משתף אותנו באש הפנימית שבוערת באחד המקומות המשמעותיים ביותר בירושלים – הר הזיתים. את הסיור שהוא מעביר בהר, הוא פותח בנקודת הזמן המטא-היסטורית של יום שחרור ירושלים, ובמקום שממנו יצאה הפקודה של מוטה גור באותו בוקר:
"בראש הר הזיתים ישנו מצפה עם נוף מדהים, שנקרא 'מצפה רחבעם', על שם רחבעם זאבי-גנדי הי"ד", מציג אלידע את המיקום המיוחד. "אותו יהודי יקר, ששירת בצה"ל בתור אלוף פיקוד מרכז ולימים שימש כשר התיירות, התוודע לסקרים שהראו נתון מדאיג – למעלה משישים אחוז מבני הנוער בארץ לא ביקרו בירושלים בכלל, ובוודאי גם שלא בכותל המערבי בפרט. הוא הזדעזע עד עומק נפשו, ויזם יחד עם משרד החינוך דאז להוביל מיזם שבמסגרתו כל נער ונערה לפני שירות וגיוס יגיעו לירושלים. החלום שלו היה שחיילים יעמדו במצפה בהר הזיתים, יראו את הר הבית מהנקודה שממנה יצא מוטה גור לכיוון העיר העתיקה, וירגישו את הנשמה חוזרת הביתה.
"צריך להבין שבמקום הזה הפנימיות ותחושת הבית מתפרצת בעוצמה", ממשיך אלידע בהתלהבות. "יש בידינו את כתב היד של נעמי שמר, כשהיא חידשה את הבית הנוסף של 'ירושלים של זהב'. רואים שם, שהיא כתבה בהתחלה: 'שלנו הם בורות המים, השוק והכיכר'. אחר כך, היא מחקה את המילים 'שלנו הם', וכתבה 'חזרנו אל'. השינוי בא להבהיר – ירושלים לא שלנו כי השתלטנו, אלא בגלל שחזרנו. אנחנו הבנים של הקב"ה בורא שמים וארץ, שברצותו נתן לנו את הארץ הזאת. נעמי שמר, מוטה גור ורחבעם זאבי הם יהודים שחזרו הביתה.
"את ההרגשה שיש ליהודי כשהוא עומד במצפה על הר הזיתים אי אפשר לפספס. הרצל בן ארי, מנכ"ל החברה לפיתוח הרובע, אמר לי שבכל יום שהוא הולך לעבודה, הוא ממש חוזר להיות הילד שבא פעם ראשונה מחו"ל עם אבא וסבא, כדי לראות את ירושלים בפעם הראשונה. הוא היה אמור לצאת לגמלאות, אבל ביקש אישור להמשיך. הממונים אמרו לו, שעם כזאת חדוות נעורים, יש לו עוד כמה וכמה שנים להמשיך לתפקד כמנכ"ל החברה.
"דוידל'ה בארי – שמעת עליו?", בחן אותי שוב אלידע. "היהודי שחתום על החייאת היישוב היהודי בעיר דוד, וקיבל פרס ישראל. הוא גם אמר לי – כאן, אני עדיין דוידל'ה הקטן שמתרגש כל יום מחדש מירושלים.
"במקרה שלי, למרות שגדלתי ברחובות, ספגתי את ירושלים כבר מילדות", משתף אלידע גם מתחושותיו שלו. "סבתא שלי, מאשה ז"ל, שהייתה מהדור שחלקו עמד מאחורי גדרות במחנות ההשמדה, הייתה גם הגננת שלי עד גיל חמש. עד היום אני זוכר – בכל פעם שהיא רק הזכירה את ירושלים, הייתה לה לחלוחית בעיניים. אל הלחלוחית הזאת אני מתחבר כל פעם מחדש.
"סבתא הגננת, לימדה אותנו לשיר 'יבנה המקדש' בכל המנגינות של הזמירות, ולקראת החגים ויום ירושלים סיפרה איך עוד לפני קום המדינה היא הלכה לכותל בין הסמטאות. באותם ימים במעבר בסמטאות של הרובע המוגרבי צעקו פה וקיללו שם, אבל עדיין בכותל היא הרגישה את החזרה הביתה. מישהו אמנם השתלט לה על הבית, אבל לא שינה אותו".
בסיפורים על ימי טרום המדינה, השתמשה הסבתא כדי להדליק את הילדים בהתלהבות מיום ירושלים: "היא סיפרה, שאחרי פרעות תרפ"ט, הבריטים קבעו שאסור לנו להחזיק יותר משני מניינים בכותל. היה אסור להביא כיסאות וסידורים, וכמובן היה אסור לתקוע בשופר. כמה הרב סגל וצעירי המחתרות נלחמו על כך. וכשהרב גורן הגיע לכותל בפעם הראשונה, הוא קודם כל תקע בשופר – בשם כל השופרות שלא זכו לתקוע במקום הזה אלפיים שנה! מיד אחר כך הוא שלח את הרב מנחם הכהן, העוזר שלו, להביא ספסלים. חזרנו הביתה, וכאן נשב כמו בני חורין".
אבק עם רוח הקודש
ממצפה רחבעם, אפשר לקבל לא רק תצפית גיאוגרפית וגם לא רק רקע היסטורי – אפשר לשאוב במקום הזה רוח קדושה: "לפעמים אנשים עומדים כאן באמצע סיור, ומתלוננים שהרוח מפריעה להם", מציין אלידע, "אז אני אומר להם: חבר'ה! אתם יודעים כמה יהודים צדיקים ומקובלים ישבו וחיכו לרוח הקודש? כאן בהר הזיתים מגיעה אליך רוח מהר הבית – אוויר קדוש – ואתה מתלונן? אתה יודע שיש בהלכה מושג של אבק גזל, או אבק לשון הרע, אבל כאן יש אבק עליה לרגל! זה אבק של עולת ראיה, ושל העולים לרגל שבאים לעזרה. להבדיל מהאבק הרע, כאן מקבלים אבק עם רוח הקודש".
למשתתפים בסיורים בהר הזיתים, אלידע ממליץ לקחת נשימה עמוקה מהאוויר הקדוש: "פעם אמרתי לקבוצה של חיילים, דווקא לא דתיים, את הרעיון הזה", נזכר אלידע בחיוך. "פתאום הם נעמדו ככה פעורי פה, ולא הבנתי מה הם עושים. כששאלתי אותם, אז אחד מהם ענה שהם רוצים שייכנס להם הרבה… ".
עוד לפני שיורדים אל המצבות והסיפורים האישיים על הקבורים בהר הזיתים, שזורמים מאלידע בשפע מבורך, הוא מבקש לתת עוד רקע על המקום – פיזי ורוחני: "הר הזיתים, כשמו כן הוא – ככל הנראה בעבר גידלו בו זיתים", הוא מסביר. "בכל מקום צריך לשאול איך הוא קיבל שם מסויים, אבל כאן ההשערה די מתבקשת. במקדש היה צורך בשמן שבא עם הקרבנות, שמן למנחות, וכמובן שמן להדלקת המנורה. עם ישראל נמשל לשמן זית שצף מעל כל הנוזלים האחרים. אמנם הפסגה שלנו – הר הבית – לא ממש בידינו, אבל אנחנו בדרך לשם. עוד קשר בין עם ישראל לזית הוא, שהזיתים יורדים מהעץ תמיד באלימות – או שמטלטלים את העץ או שחובטים בענפים. מה לעשות? כשלא חובטים בעם ישראל, הוא שוכח לפעמים שהוא שמן זית זך. בכל אופן, ישנו גם חלק מהר הזיתים שנקרא בלשון חז"ל הר המשחה, בגלל ששם משחו את מלכי בית דוד. הר הזיתים אמנם נקרא בית הקברות היהודי הגדול בעולם, אבל הוא גם המקום שממנו יצא משיח, שיוביל לתחיית המתים".
מאיזו תקופה ישנם קברים בהר הזיתים?
"אנחנו יודעים על קברים עם שמות מהתנ"ך, כמו יד אבשלום וקבר זכריה, אבל ככל הנראה לא מדובר על דמויות מהתנ"ך. אין ידיעות מדויקות, אבל ודאי שיש כאן קברים מאוד קדומים. כידוע, יהודים לא קוברים בתוך העיר, ולכן ברור שהגבול של ירושלים פעם עבר בוואדי שמתחת להר. באופן משמעותי ומסודר יותר התחילה בהר הקבורה של יהודי ספרד".
בנקודה הזאת, נזכר אלידע בהערה שקיבל פעם מאחד המטיילים. "לפני מספר שנים, הדרכתי סיור בפסגת הר הזיתים, כשלמטה עברה הלוויה של רבי אלעזר אבוחצירא זצ"ל. הקבוצה שהדרכתי, הייתה אמנם של חבר'ה שמוגדרים ככאלה שאינם שומרי מצוות, אבל בכל זאת יהודים טובים ומחוברים. אחד מהם, ש'אינו מעדות אשכנז', העיר לי – 'למה גם כאן הספרדים למטה והאשכנזים למעלה?' עניתי לו שכנראה הוא רגיל לעמדת המקופח או שהוא סתם לא רואה נכון. הספרדים אמנם למטה, אבל כי הם קודמים וקרובים יותר לגבול ירושלים המקורי".
חרשו חורשים
בזינוק מהיר קדימה בתולדות הר הזיתים, אנחנו עוברים אל נפילת הר הזיתים בידי הירדנים במלחמת השחרור: "בי"ט באייר תש"ח, 28 במאי, יום שישי, שבועיים אחרי הכרזת המדינה, העיר העתיקה נפלה", מספר אלידע. "הערבים רצו להר הזיתים, והתחילו להרוס הכל. אחרי שהם שרפו את בתי הכנסת ברובע, אז 'על גבי חרשו חורשים', הם באו להרוס כל מה שאפשר בהר הזה. הם גם סללו את הדרך ליריחו על הקברים כדי למחוק כל זכר. ידוע, שכאשר הם הגיעו לקבר של הרש"ש ולקבר של האור החיים הקדוש, הכלים שלהם נתקעו. הם ניסו עם כמה טרקטורים, אבל לא הצליחו – בציון אחד הטרקטורים לא הצליחו להגיע, ובשני הם לא הצליחו להוריד את הכף כדי להרוס".
"ציון נוסף שהם לא יכלו לו, היה הקבר של חכם סלמאן אליהו – אביו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל – שקבור בסמוך לרש"ש. הרב אליהו סיפר, שכאשר חזרו להר הזיתים, הם ראו שניסו לשבור את המצבה ולא הצליחו. הם החליטו להשאיר אותה כך עם הסדק. הערבים המקומיים אמרו להם: 'הדא קבור סאיד'. כלומר, כאן קבור קדוש".
בחלק אחר של ההר, ניתן למצוא את קברו של הראי"ה קוק זצ"ל, שנשמר גם הוא בשלמות: "מתקופת שלטון הירדנים, ישנה תמונה שרואים בה את המצבה על הקבר של הרב קוק, שהיא עומדת שלימה כשמסביב הכל הרוס. על התמונה הזאת, סיפר השומר הוותיק של בית העלמין – ערבי בשם עאבד, שנפטר לפני כמה שנים – שהיו ערבים שרצו להרוס גם את המצבה הזאת, אבל היו אחרים שעצרו אותם, ואמרו שכאן קבור חכם גדול, ולא כדאי לגעת בו".
מאז אותם ימים, התמלאה החלקה שבה קבור הרב קוק, בציונים של גדולים וצדיקים: "לצידו של הרב קוק קבור בנו הרצי"ה ושתי שורות ליד – הרב הנזיר, בנו הרב שאר ישוב כהן, וחתנו של הנזיר – הרב גורן. שישים מטר שמאלה משם, קבורים כל הרבנים של סלבודקה וחברון. הרב יחזקאל סרנא והסבא מסלבודקה ועוד. במקום הזה יש חיבורים של תורה גדולה".
מקברם של גדולי הדור, עובר אלידע לספר על ציונו של הסופר ש"י עגנון: "בתחילת אותה חלקה, נמצא הקבר של עגנון. ראוי לציין, שכאשר עגנון הגיע אל הפסגה העולמית וקיבל פרס נובל לספרות, הוא נאם שם על המקדש. הוא דיבר על כך שכל הספרות שהוא כותב, היא ביטוי זעיר ועלוב לעומת שירת הלויים, שהוא בתור לוי היה צריך להיות חלק ממנה: 'אם היו שומעים אחי ובני עמי את אותה השירה, לא היו יכולים לעמוד מפני הטובה שנלקחה מהם. כל מה שאני כותב, הוא מעין תרגום של שירת הלויים שאני משבט לוי הייתי שם ובחלומי עודני שם'. הכיסופים שלו למקדש היו ממש חזקים. מספרים שאת כל הספרים הוא כתב מהבית שלו בתלפיות כשהוא עומד עם סטנדר, ומחלונו הוא מתצפת כל הזמן על הר הבית. משכונת תלפיות, אל הר 'תלפיות' – תל שכל הפיות פונים אליו".
בחור גבוה עם מגבעת שחורה
בשלב הבא, אחרי הקברים הידועים, עובר אלידע לספר דוגמית מתוך ארסנל הסיפורים שיש בהר הזיתים על חללי מערכות ישראל שקבורים בו: "אחד היהודים המעניינים שקבור בהר הזיתים, הוא יהודי בשם אברהם לייב הויזמן. הוא היה בן למשפחה חרדית, ובתור נער היה אחד מהעילויים בישיבת 'עץ חיים'. בזמן השואה, לאחר שהתחילו להגיע ידיעות אמינות על מה שנעשה באירופה, הוא רץ לר' אריה לוין ושאל אם זה בסדר שהוא נותן ביטוי לרגשות שלו בכתיבת שירים. ר' אריה ענה לו כדרכו: 'אוהו! גם אני אוהב לכתוב שירים! תביא לי לראות מה כתבת'.
"עברו עוד מספר ימים, ואברהם לייב שוב מגיע לר' אריה ואומר בלהט: 'הרב, אני שומע מה עושים ליהודים – אני חייב לצאת מהישיבה וללכת ללמוד להחזיק נשק!' ר' אריה שאל: 'ומה עם לקבוע עיתים לתורה?' אברהם לייב התחייב לבוא ללמוד בקביעות, וקיבל את האישור של ר' אריה. הוא הצטרף לכוחות 'ההגנה', ועם המגבעת והחליפה נעשה לאחד מראשי הש"י – שירות הידיעות של ארגון ההגנה. היה לו זיכרון חזק ששימש אותו בלימוד גמרא, ואת הכוח הזה הוא רתם לשינון רשימות של הבריטים ומיקומים של הכוחות הערביים. במהלך השבוע הסתובב בעמדות לבוש חאקי, ובשבת היה חוזר למגבעת וללבוש החרדי וממשיך גם ללכת עם הנשק.
"סיפרו עליו, שפעם אחת קבעו להם תורנות שמירה ברמת רחל. החבר'ה עלו להסעה קצת לפני שבת ונסעו לרמת רחל. כשהיו צריכים להחליף את השומרים הקודמים, נוצרה בעיה: 'הדוס הזה לא הגיע…' עודם מדברים בגנותו, ראו אותו מגיע ברגל – מתנשף ומתנשם. מכיוון שלא היה הכרח מבצעי דווקא לנסוע בשבת, הוא הלך ברגל עד רמת רחל… כשראו אותו מתקרב, הם אמרו: 'הנה מגיע הבחור הגבוה עם המגבעת השחורה'. מאז, כך היה הכינוי שלו תמיד – הבחור הגבוה עם המגבעת השחורה. היהודי הזה היה בעל נפש, והשקיע לא מעט בכתיבת השירים. בתחרות שירים של בני נוער שהתקיימה באותם ימים, הוא הגיע למקום הראשון יחד עם בחור צעיר, ששמו היה לא אחר מאשר המשורר הנודע – נתן יונתן.
"כשחקרתי את הסיפור של אותו הויזמן, התקשרתי לנתן יונתן והוא ממש התרגש לשמוע שמישהו מזכיר את הויזמן. הוא סיפר לי: 'קיבלנו ביחד את הפרס והחלטנו להחזיק בו ברוטציה, אבל לצערי הוא נפל במלחמת העצמאות והפרס אצלי עד היום'…
"הדמות של אברהם לייב הויזמן, היא דמות מאחדת של חרדי מ'אגודה' שמסר את הנפש למען כלל ישראל. כשהוא הלך בפעם הראשונה עם הנשק בשכונת בית ישראל, כולם אמרו שהוא כבר חילוני. היה לו אח, חיים הויזמן, שהיה לימים במאי טלוויזיה ישראלי. אחד מהשניים היחידים שהיו חובשי כיפות – הוא ואדיר זיק. הלכנו ברחוב של בית ישראל, וכל מיני זקנים דיברו איתו באידיש. אחר כך הוא הסביר לי שאלה יהודים שאברהם לייב גייס בשעתו לאצ"ל ולהגנה. בכל אופן, כשראו תושבי השכונה שהוא חזר עם הפאות, הם הופתעו לטובה. בהמשך, אברהם לייב מסר את נפשו כדי להביא את חברי שיירת הל"ה לקבורה.
"כמה שנים אחרי מותו, אחיו חיים עבר על החפצים שלו ומצא קופסת סיגריות שעליה היה כתוב שיר קצר. המציאה הפליאה אותו, כי ידע שאחיו לא היה מעשן. החברים הסבירו לו שכנראה לא היה לו דף לכתוב את השיר, אז הוא לקח את הקופסה לכתוב עליה.
"על הקופסה היה כתוב: 'בסוף יום הצום השני'. הסיפור היה, שבשנת תש"ג, כאשר שמעו בצורה ברורה בארץ על היקף השואה באירופה, קבעו יום צום. הרבנות הראשית, בהסכמה עם האדמו"ר האמרי אמת מגור ועוד, קבעו יום צום למען הצלת היהודים באירופה. למרות ההסכמה הרחבה, עדיין קבוצה מתבדלת של נטורי קרתא לא הסכימו לצום יחד עם הציונים, ולכן הם קבעו את הצום ליום אחד קודם. כך שאלה צמו יום אחד קודם, ואלה יום אחד אחרי. הפלגנות הזאת פגעה בנפשו הרכה של אברהם לייב, וכך הוא כתב:
שני ימי צום
הריב בין העדות
מטיל אימה ופחד,
אף לקונן ולבכות
אי אפשר ביחד.
אף בדמעות השריפה
של יהודים חיים,
יש כשר וטריפה
אצלנו בירושלים.
גם שם בגולה
היו מריבות לאין שיעור,
ומלחמה גדולה
בין חסידי אלכסנדר וגור.
עד שבא הצורר
ובנה משרפה אחת,
ובתוך כבשן בוער
הטיל את כולם ביחד.
הריב בין העדות
מטיל אימה ופחד,
מוטב בשלום לחיות
ולא למות ביחד.
"בסופו של דבר, אברהם לייב הויזמן היה החלל הראשון בקרב ההתקפה הראשון של צה"ל במלחמת העצמאות באזור ירושלים. הבחור הגבוה מאגודת ישראל עם חליפה ומגבעת".
גת שמנים
דמות מעניינת נוספת מהחללים שקבורים בהר הזיתים, הואלוחם עז שנפל דווקא במלחמת יום כיפור. "בחלקה הצבאית של ההר קבור ישראל שינדלר. הוא גדל כילד באירופה, וכשעלה לארץ הלך ללמוד בישיבת חכמי לובלין בבני ברק. אחרי תקופה הוא יצא מהישיבה והלך להיות מושבניק. שילוב יפה של כיפה שחורה עם חולצה כחולה של אתא, עובד אדמה שקובע עיתים לתורה. יהודי לבבי מאוד עם נשמה יהודית יפה – זקן, ועיניים מאירות. לפני מלחמת ששת הימים הוא נפגע קשה ברגל במסגרת האימונים. למרות הפגיעה, הוא הפך עולמות כדי לחזור להיות לוחם קרבי".
במלחמת ששת הימים היה שינדלר ממשחררי ירושלים, והשתתף בקרב הקשה על גשר גת שמנים. "הייתה שם טעות של הסיירת שהייתה אמורה להגיע ממוזיאון רוקפלר להר הזיתים, אבל טעתה והגיע לגשר גת שמנים שמתחת החומות, ושם פתחו עליהם אש תופת. בשלב מסוים של הקרב, קצין בשם יעקב עילם, "חובי", אמר שמי שיכול שיבוא לחלץ פצועים. היחידי שבא איתו היה ישראל שינדלר. הם רצו פעם אחת לתוך האש, והביאו איתם פצועים. אחר כך הם רצו פעם שנייה פנימה, "חובי" לא חזר שוב, וגם ישראל שינדלר נעלם. אלא, שישראל לא נהרג שם. הוא התחיל לצאת עם פצוע שהוא סחב על הגב, עד שבשלב מסוים היריות התקרבו ופגעו בפצוע שעל הגב שלו. בלית ברירה, הוא קפץ מגשר גת שמנים לוואדי למטה – מגובה של שבעה מטרים (!). כשלא חזר, היו בטוחים שהוא מת, אבל לא כך היה. אחרי הרבה זמן, עוד לפני שהכוחות נכנסו לעיר העתיקה, הוא הגיע בזחילה, עם רגל במצב נורא – בסופו של דבר הבן אדם קפץ שבעה מטרים.
"ישראל שינדלר, שהיה גיבור ישראל בששת הימים וממשחררי ירושלים, זכה בשש השנים הבאות להקים בית בישראל במושב בית גמליאל. הוא גם הקים משק שיהיה לשם ולתפארת בתחום של מצוות התלויות בארץ – הפרשת תרומות ומעשרות, והכל מתוך שמחה בעבודת הבורא. הוא ואשתו כוכבה זכו לראות יחד ארבעה ילדים, עד שפרצה מלחמת יום הכיפורים, ושם, בקרב הקשה בחווה הסינית, הוא נהרג. מכיוון שהיה ממשחררי ירושלים, הוא נקבר בהר הזיתים ולא בהר הרצל.
"מהסיפור שלו אפשר להעריך יותר את החיים. בשש השנים שבין שתי המלחמות, היהודי הספיק להקים בית ולראות ארבעה ילדים – יוסי, חנה, עמרם וחנוך. מובן שהוא היה בבריתות של הילדים ובזבד הבת, ונתן להם שמות על שם קרובים שאינם, ובסופו של דבר יצא שוב להילחם בגבורה עבור כלל ישראל. מה זה אם לא 'נצח ישראל לא ישקר'".
הנוף הכי יפה בעולם
מסיפורי ההוד של העבר, יש כאלה שעוברים גם אל ההווה בהר הזיתים. לאחר שנים ארוכות שבהן נראה היה כאילו ההר ננטש מנוכחות יהודית, בשנים האחרונות ישנה מגמה חיובית של עלייה בכמות היהודים התושבים והמבקרים בהר הזיתים. אחד הפעילים המרכזיים בקידום האחיזה בהר הזיתים הוא ישראל גולדברג, הבעלים של משרד 'פרסומי ישראל', שבאמצעות 'קרן אביה' פועל רבות למען הר הזיתים.
"הבן שלנו אביה נהרג לפני חמש עשרה שנה בתאונת דרכים ליד קדומים, כשהיה בדרך לישיבה בה למד באלון מורה", פותח ישראל ברקע הכאוב של הפעילות. "הוא נטמן בהר הזיתים בסמיכות לקברים של הרב קוק והרב צבי יהודה, שעל שמם הוא נקרא. הילדים חשבו ששם ראוי לקבור אותו, ובאמת גם כל עניינו היה חסד ואהבת המקדש. כשבועיים לפני שנהרג הוא השתתף בהלוויה של ר' אברום שפירא, שנטמן גם הוא במרחק מטרים ספורים מאותו מקום.
"עם הזמן, ראינו שיהודים לא מגיעים להר הזיתים – לא לערוך אזכרות, ובוודאי שלא מטיילים במקום. כדי שלא יהיה המקום שמם, החלטנו לקחת על עצמנו את הפרויקט לחזק את הנוכחות היהודית בהר הטוב הזה. הקמנו את 'קרן אביה' שזאת עמותה לפעילות ציבורית חינוכית חברתית – יש לנו פעילויות בנושא זהירות בדרכים, תורה וארץ ישראל, שאלה נושאים שאביה התעסק בהם. למרות שהוא היה צעיר, הוא היה מאוד פעיל. וכאמור, אחד הנושאים שהקרן מעודדת הוא הנושא של העלאת המודעות להר הזיתים. זכינו בחמש עשרה השנים הללו להביא אלפי אנשים להר, ולייצר מציאות חדשה של נוכחות יהודית".
איך גורמים לאנשים לבוא להר הזיתים?
"אנחנו מקיימים סופי שבוע, סיורים, תפילות, סליחות ועוד, ואנשים באים. מתארחים במלון שבע הקשתות ולפעמים גם בבית אורות. בהושענא רבה יש לנו לימוד קבוע כל שנה במשך כל הלילה ותפילה בבוקר ברוב עם – עם יותר מאלף איש. לפני כמה שבועות ערכנו אירוע שארך יום שלם, בתור הצדעה ללוחמי המחתרות פיינשטיין וברזני שקבורים בהר הזיתים. האמת היא, שבהר הזיתים מתקפלת כל ההיסטוריה של עם ישראל מלפני אלפיים שנה ויותר, עד לימינו אנו.
"אירועים גדולים שעשינו עם שולי רנד או יהורם גאון, מושכים קהלים מגוונים. הרצאות של אלידע בר שאול, ושל שרה ברנע שהיא חוקרת מומחית להר הזיתים – מזמינות קהל מאזורים אחרים. מעבר לכך, הרבה אנשים מגיעים עם נרות או ציוד אחר כדי לערוך אזכרה, אבל ללא מניין. אנחנו דואגים להשלים להם מניין ולסייע במה שאפשר, וכך קרובי משפחה ששנים לא ביקרו את ההורים או הסבים והסבתות, מרגישים בנוח להגיע ולערוך אזכרות. לפעמים תוך כדי סיור בהר, נפגשים עם מישהו שבא לאזכרה וכך אנו משלימים למנין".
איך המצב כיום מבחינה ביטחונית בהר?
"בתחילת הדרך, המשטרה באמת לא כל כך אהבה את הפעילות שלנו, אבל כיום הם יוזמים מעצמם שמירה והגנה איכותית מאוד על האירועים שלנו. הם עושים עבודת קודש, ובאמת כמעט ואין לנו שום אירועים ביטחוניים, וממילא נוצר שיפור עצום שגם גורם לעוד ועוד אנשים להגיע. ברמדאן אמנם פעלנו קצת פחות, אבל גם אז עשינו אירועים. ביום ירושלים אנחנו פותחים קבוצות הכנה לריקוד דגלים – כלומר, סיורים שיוצאים מהר הזיתים ויורדים לשכונת מעלה הזיתים, דרך בית העלמין. כך לומדים את כל ההיסטוריה של ההר, ואחר כך מצטרפים לריקוד. כמו כן יש קבוצות שבאות בבוקר לתפילה החגיגית. עוד פעילות שלנו היא השלמת מניינים לבית החושן, וכך אנחנו יוצרים מציאות שהתושבים בבית החושן לא מרגישים לבד. כמעט כל האירועים חינמיים, מלבד דמי רצינות סמליים. ב"ה אנחנו לא עומדים בקצב, ויש עלינו לחץ גדול מאוד לעשות עוד ועוד אירועים. אנשים התאהבו במקום. אנחנו גם משקיעים הרבה אנרגיות בשביל שהכל יהיה טעים ונעים עם כיבוד ומרק.
"ברוך השם, אנשים מגיעים מכל מיני מקומות – מיהודה ושומרון, מבית שמש, מפתח תקווה, מירושלים ומכל מקום בארץ – אפילו מרמת הגולן ומטולה. כולם מרגישים שעצם הביקור וההימצאות במקום הזה היא חשובה. למגוון הפעילויות שלנו מגיעים אנשים מגיל שלוש עד גיל מאה ושלוש. אנחנו משקיעים הרבה כסף ואנרגיה ורואים סייעתא דשמיא".
גם מי שמגיע כיום באופן פרטי מרגיש יותר בטוח להסתובב בהר?
"בגדול כן. כדאי להתעניין ולדעת לאיפה ללכת בדיוק, אבל בגדול הרגשת הביטחון במקום טובה מאוד. אני נוסע לשם לבד, כמעט כל השבוע. אנשי בית החושן מסתובבים שם חופשי, כי הם מכירים את המקום. מי שלא, כדאי לתאם עם מי שמכיר. בהר הזיתים ישנו הנוף הכי יפה בעולם – רואים ממנו מגוש עציון ועד נבי סמואל, ירושלים החדשה והישנה וכמובן הר הבית. בתפילות אנחנו רואים את הערבים משחקים כדורגל על הר הבית, ואנחנו מרגישים שהתפילות שלנו הן מעין תשובת משקל כנגדם. בהושענא רבה אנחנו עושים כמו בתקופת הגאונים, והמעמד מאוד מרגש. כולם מוזמנים כל השנה לאתרים הכל כך מיוחדים שיש בהר הזה, ובמיוחד לאירועים שלנו".
