כ מה צפוי שפתרון לסכסוך יגיע ממקום לא צפוי. בעל ואישה או שותפים עסקיים שנקלעו לסכסוך, מכירים אחד את השני ואת הסכסוך שפרץ ביניהם מכל צד אפשרי. כשהם מסכימים ללכת למגשר הם עלולים לקוות בסתר לבם לפגוש שופט שיכריע מי מהם צודק, אבל זה לא עובד ככה. הרב נפתלי וירניק, חסיד בויאן ומגשר מוסמך, מסביר שתפקידו של מגשר הוא לא שיפוט והכרעה בין הגורמים, אלא גילוי הצורך המשותף. על־פי הקבלה, בעולמות העליונים אין מקום למחלוקת אלא רק לזוויות הסתכלות שונות. בדומה לכך, כשמגשר מצליח לחשוף את הצורך המשותף של הצדדים, הם מגלים שבבסיס הם אינם חלוקים. "אסור למגשר לנקוט עמדה. ברגע שהוא יעשה זאת, הוא לא יהיה חכם יותר משני הצדדים שבאו לבקש את עזרתו. על המגשר למצוא את המקום המשותף ששניהם יכולים לחיות בו, מקום בו כל צד מבין מה הוא צריך ולא מתעקש על מה שהוא רוצה. כשזה קורה, העמדות מתרככות, ואדם יכול לראות את הדברים גם מנקודת מבטו של האחר". האם אדם באמת מסוגל לשים את עצמו במקום האחר? הרב וירניק מסתייע בספרי חסידות: "על 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' אומר השפת־אמת שאכן, למקומו של חברך לעולם לא תוכל להגיע ולכן לעולם אל תדון אותו. גם אם זה לא ייתכן באופן מושלם, המגשר מסייע לצדדים להפסיק לדון ולהתחיל לנוע, קרוב ככל הניתן, לצד השני".
אזהרה למגשר החובב
השכנת שלום היא מצווה גדולה, ואנחנו משננים אותה בכל בוקר לאחר ברכות התורה, אך האם כל אחד יכול לעסוק בתחום הכל־כך רגיש הזה? הרב שמעון בן־שעיה, מנהל מרכז "גישור כהלכה", מפתיע בתשובתו החיובית, אך ממהר לסייג: "כל מי שבאופיו חי את 'הווי מתלמידיו של אהרן' יכול לעשות את זה, אהרן ותלמידיו לא עברו בשום אקדמיה. מנגד, מובן שצריך לעשות הבחנה בין גישור לבין טיפול. טיפול דורש הכשרה מתאימה".
הרב וירניק מסכים: "לא כתוב 'הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו לבעלי מקצוע'. כל יהודי חייב לעסוק באומנותו של הקדוש ברוך הוא, העושה שלום במרומיו. ו'אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום'". עם זאת הוא מציב שני תנאים למגשר החובב: "הראשון – שלא יהפוך להיות צד בנושא. הוא עלול להוסיף שמן למדורה. השני – הוא צריך תמיד לדעת, שאם לא הצליח לגשר, שיזקוף את זה לחוסר הניסיון שלו. אסור שאותו זוג יאמר או יחשוב 'ניסינו, לא הצליח, אי־אפשר'. הם צריכים לדעת שהמגשר לא היה מיומן דיו. יש אנשים שנולדו עם יכולות לפייס, ויש מקצוענים שעברו את התהליך עם מאות זוגות ולמדו את השטח".
הרב בן־שעיה מסכם שלושה צעדים לגישור: "קודם כל להזדהות ולחוש את הכאב של האחר. אתה רוכש את האמון של בעל השיח ומשכנע אותו שאתה מבקש להיטיב איתו. הצעד השני הוא לדבר על התועלת של כל אחד. לשכנע שהפיוס יעשה טוב קודם כל לאדם עצמו ואז לצד השני. בשלב האחרון לנסות לאט ובזהירות להכניס אותו לתוך הנעלים והפרשנויות של האחר, לתת כיוון איך האחר רואה את הסיטואציה".
לרפא זוגיות חרוכה
זה היה מקרה אבוד. בבוקר בהיר אחד, החליט אב למשפחה שהוא מפסיק לשמור תורה ומצוות ודרש שכל בני הבית ילכו בעקבותיו. הוא התעקש על שבירת כל הגבולות, ואשתו, שהייתה מזועזעת לחלוטין מהפגיעה בה ובילדים, התמלאה ברצון לנקמה. המצב נראה בלתי־פתיר בעליל. בפגישה עם מגשר, הוא ניסה לברר האם באמת יש פה קונפליקט ערכי שלא ניתן לגישור, או שדבר אחר רחש מתחת לפני השטח והוביל לסיטואציה. קילוף זהיר גילה משחקי שליטה וכוח שהובילו לקיצוניות, עד לשימוש בדת כקלף מיקוח. לאחר התרת הפלונטר ויצירת קשר חזק, יכלו בני־הזוג לדבר באמת על מה שמפריע, ולחזור לחיות כמשפחה מאוחדת בה כל אחד חושב על צרכיו של השני ומנסה להעניק לו אך טוב וחסד.
גישור בין בני זוג דורש רגישות יתירה. "זוג מתאים יש רק בחנות נעליים", מתבדח הרב וירניק, "יש חשיבות להדגיש את הייחודיות של כל אחד, מתוך הניגוד שלו לאחר. הניגוד יכול לגרום לפיצוץ, אך אם מתָעלים אותו נכונה, הוא משלים, מביא תועלת ומרבה שלום".
"אצל גברים, התפייסות היא פעמים רבות כמעט טכנית, תועלתית, אסטרטגית. אצל אישה העיסוק מגיע ממקום מאוד רגשי", מסביר הרב בן־שעיה. "עוד לפני הפסיכולוגיה החדשה, הדריכו אותנו חז"ל להיזהר בצערה של האישה מפני שדמעתה מצויה. גבר יכול להיות בעל מערכת זוגית מאוד חרוכה, אבל עם חיים נורמטיביים. אצל אישה זה בלתי אפשרי. כשהמערכת הזוגית לקויה, אז משהו כבוי אצלה בכל המישורים בחיים".
ארבעים יום קודם יצירת הוולד הכריזו בשמיים על נשמתנו התאומה, אבל לא ממש היינו שם בשביל לשמוע. "כל זוג לא בוחר להינשא סתם כך. גם אם זה היה בגיל צעיר ולא שקול, יש אינטואיציה מאוד עמוקה, הבזק פנימי", אומר הרב בן־שעיה, "אלא שלאורך השנים במצוקות החיים נוצרת שכבת אבק, והרובד העמוק דוהה". על המגשר לחשוף את הנקודה המקורית, הנקודה בה האיש והאישה היו לאחד. "אם באים ממקום נקי, אפשר למצוא נקודת חיבור בכל אדם, אלא שלרוב מה שמוצאים בפנים זה אי־הבנות ואכזבות. בגישור מנסים לחשוף את כל מארג היחסים, ולהבין שהכעס והאיבה נוצרו מנקודת מבט מצומצמת. רבי נחמן בתורה רפ"ב מלמד על הנקודה הטובה. גם כשעשית עבירה, עליך להאיר את עצמיותך באור כזה שבו הנקודה השלילית בטלה בכל הטוב שלך. ניתן ליישם זאת במערכת יחסים בין אנשים".
ככה מבקשים סליחה
איש עבודה ומשפחה מצליח, גילה לתדהמתו על מחלה שקיננה בגופו, והפך באחת ממנהיג המשפחה לנתמך. אשתו, אשת קריירה בעצמה, לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המצב החדש וברחה מהבית. הם הגיעו לגישור כמוצא אחרון. היא לא הייתה בנויה להחזיק את הבעל והילדים על כתפיה, בעוד הוא ציפה לאמפתיה מאשתו על אובדן עבודתו במקביל להידרדרות מצבו הרפואי, גם אם זה יבוא על חשבון שעות העבודה שלה. הגישור אפשר להמיר את הטחת ההאשמות בשיח של הכלה. בזמן קצר יחסית, למד הגבר לזהות את הגבולות של אשתו, האכזבה ותחושת המחנק נעלמו, ומיוזמתה ורצונה שבה האישה הביתה.
סליחה היא תהליך דו־כיווני. "הסליחה היא תוצאה של התקרבות בין שני אנשים שהיו בשני קצוות ושררה בינהם איבה ושנאה, זאת פונקציה של אמון מחודש", כך הרב בן־שעיה. כפי שהתשובה מול הקדוש ברוך הוא היא תהליך מורכב שבסופו סליחה, כך גם הסליחה מול בשר ודם היא תהליך מורכב. "לא מספיק לומר 'סליחה'; צריך להעביר את המסר ואת התחושה שזה לא יקרה עוד", אומר הרב וירניק.
תהליך הסליחה הוא למעשה מה שנוהגים לקרוא בעולם העסקים: "משבר אמון". מגשרים רבים נוהגים ליישב משברים כאלו באמצעות "משל המעטפות". דמיינו שאתם בעלי חנות ושאחד הלקוחות שילם בצ'ק. הצ'ק חזר ורק לאחר נדנודים רבים קיבלתם את הכסף במזומן. לאחר חודש, מגיע שוב הלקוח, ומעוניין לשלם שוב בצ'ק. האם יש לקבל אותו? זה מצב של משבר אמון שיש לשקם בזהירות. נגיד שהלקוח מציע לכם עסקה: הוא נותן צ'ק להפקדה ומעטפת מזומן לפיקדון לשם בטחון, ואכן הצ'ק לא חוזר. כך גם בחודש הבא וזה שלאחריו, עד שהאמון נבנה מחדש. "בניית אמון זה תהליך של העברה של תחושת הסליחה, לפי כל השלבים היהודים: חרטה על העבר, קבלה לעתיד, והוכחה בשטח שאני באמת מתחרט", אומר הרב וירניק.
"השלום הוא המטרה – כך חותמת התפילה והמשנה, וכך מסיים הרמב"ם את הלכות מלכים, זה האידיאל", אומר הרב בן־שעיה, "לשם הולכת המציאות, והיא מתחילה בחייו האישיים של כל אחד. לא צריכים להיבהל מלבקש עזרה בעשיית שלום. לעיתים, שנים של עוגמת נפש נפתרות בזמן קצר".
