אף אחד לא אוהב לעמוד ברמזור אדום, ובטח שאף אחד לא אוהב לעמוד ברמזור אדום שלא מתחלף ביום קיצי כשהמזגן בקושי פועל… ובכן, אף אחד לא אוהב רמזור כזה, חוץ ממנחם לוטנברג – ברסלבר מחויך שמרבה להפיץ אור ושמחה, שבשבילו כל רמזור אדום הוא הזדמנות יקרה מפז.
"באחד הצמתים הגדולים בבאר שבע שאני רגיל להגיע אליו כדי להפיץ, כל הרמזורים שמאלה התקלקלו", הוא מספר על פעם אחת בה ראה את הסיוט המתהווה של הנהגים, "הם פשוט נשארו אדומים במשך כמה דקות, וכמובן אנשים מתעצבנים ומצפצפים ומתחילים לצעוק. אמרתי לעצמי שאולי המצב הזה קשור אליי ולסיבה שבשבילה באתי. הרי הגעתי לחפש איזו נשמה שרוצה תורה, אז למרות חוסר הנחת שבסיטואציה התחלתי לעבור בין המכוניות, לראות אם יש מישהו שפותח את החלון ואת הלב", מוסיף מנחם לתאר.
"כך הסתובבתי שם, ופתאום באחת המכוניות מישהו פתח חלון ואמר לי: 'בהתחלה חשבתי שאתה סתם עם גיטרה, אבל פתאום קלטתי שאולי יש לך בדיוק מה שאני מחפש! הייתי קודם בחנות יודאיקה, ביקשתי ליקוטי מוהר"ן והם אמרו שאין להם. אולי יש לך ליקוטי מוהר"ן?…" אפילו מנחם הברסלבר, שמנוסה בהפתעות מהסוג הזה, יצא מגדרו מגילוי ההשגחה הפרטית: "אמרתי לו: אחי, מה איתך? זה אני!! ליקוטי מוהר"ן בשבילי זה כמו אוויר לצוללן! בשביל זה אני פה!" מנחם העניק לאיש את הספר המבוקש, וסגירת המעגל לא איחרה לבוא: "אחרי כמה דקות שהרמזורים היו תקועים על אדום בלי שום סיבה הגיונית, מיד אחרי שהיהודי קיבל את הספר הקדוש הרמזורים התחלפו לירוק…"
חכם ועם הארץ
הסיפור על ליקוטי מוהר"ן ברמזור הוא דוגמה אחת מתוך מאות סיפורים שמנחם לוטנברג צובר יום יום במהלך השעות בהן הוא יוצא להפיץ אור, חיוך וניגונים, יחד עם ספרי חיזוק ותורות ברסלב לכל יהודי שיפגוש ב"דקה ושלוש עשרה שניות" כהגדרתו, של עמידה ברמזור אדום.
מנחם נולד וגדל בחולון בבית חצי מסורתי. "אמא שלי בוכרית, מלאת אמונה, אז בשבת הייתה פלטה ואסור היה לעשן בבית. אבא אשכנזי, וכידוע אצל אשכנזים אין חצי חצי, אבל כדי לכבד את אמא הוא עשה קידוש". הוא עבר מסלול של ילד עירוני: "בן אדם שחושב הרבה, אבל גם די עם הארץ, מין שילוב של שני דברים ביחד – חכם חסר ידע כזה". המשיך לשירות צבאי, ואחרי השחרור יצא לסיבוב בעולם: "שם בחו"ל התחלתי לשמור שבת ולהכיר יותר את היהדות. אז גיליתי פעם ראשונה שיש דבר כזה שירי שבת. אמרתי – וואלה? איזה מגניב!"
עם התובנות והחידושים שצבר בחו"ל, לוטנברג חזר לארץ והתחיל מסע של תשובה דרך ישיבות חרדיות וישיבות לבעלי תשובה. אחרי תקופה משמעותית בישיבת בת עין, שבה גם גילה את רבי נחמן מברסלב שלאורו הוא חי כיום, התחתן בשעה טובה ויצא לשליחות בבית יהודי בהודו. כשחזר לארץ, גמלה בליבו החלטה ברורה בקשר לתחום העיסוק שלו: "רציתי להמשיך להעביר הלאה את האור והטוב שקיבלתי, שבאמת מגיע לכל עם ישראל לקבל ממנו". הוא ירד דרומה עם משפחתו הצעירה, שם חברו לגרעין התורני באילת לטובת הקמת בית יהודי: "אנחנו הבאנו את הרוח, הם הביאו את הכסף" הוא מתאר בחיוך, "והאמת שהשילוב עבד די טוב עד שבשלב מסוים נפרדו דרכנו".
השנים באילת אמנם היו מלאות חוויות חיוביות, אבל גם הציפו חוסר משמעותי: "ב"ה הגענו להרבה אנשים – עובדי מלונות, סטודנטים ותושבים, אבל אילת היא מקום קצת קשה בעבודת השם. אפילו שיש מדבר נפלא להתבודדויות וים לטבול בו, הייתה חסרה לי החיות של אנשים שמחוברים לאור של התכלית. כיוון שאשתי מבאר שבע, היינו כאן בשבתות מדי פעם ופגשנו כמה חברים טובים שנוצר בינינו קליק חזק, אז החלטנו לעבור לכאן".
רופא בצומת
בבאר שבע נפתחו למנחם עוד כמה חלונות חדשים: "עבדתי כאן עם אסירים בכל"א – כאן לומדים אמונה, ולימדתי ילדים צדיקים בתלמוד תורה". אבל החלון המשמעותי ביותר נפתח דווקא בתחום של פתיחת חלונות ולבבות בצמתים של הכבישים העירוניים:
"אמנם כבר במקומות אחרים יצאתי להפיץ, אבל לא כמו שזה קורה כאן. בבאר שבע זה הפך לדבר יומיומי. לאט לאט חלחלה אלי ההבנה שכחלק מההתבגרות הרוחנית שלי עלי לשמש כרופא נפשות בצומת, כזה שנותן מענה וכיוון וחיוך לכל מי שאני פוגש. הבנתי שה' כביכול אומר לי: 'במה שאתה טוב, אתה צריך להוסיף לעם ישראל. בוא תצטרף לצבא הקדוש הזה של נתינת חיוך, ניגון בגיטרה ואור של יהדות. עם ישראל צמא לזה וצריך אותך'. ובאמת, הופתעתי לראות כמה משמעות לחיים יכול להפיק המפגש הקצר – אבל העמוק – שנולד בדקה ושלוש עשרה שניות של הרמזור. זה יכול להיות חיזוק לחיילים שיורדים לעזה, שיתוף עד כדי דמעות על קשיים בחיים, בקשות לברכות ותפילות מכל הסוגים, ונקודות של אור שמעוררות לתשובה".
מי ראית שהתעורר לתשובה בצומת?
"יש דוגמאות בשפע!" עונה מנחם בהתלהבות. "למשל, יש איזו אישה מבוגרת, בסביבות 80 בערך, שממש מתלהבת לראות אותי כל פעם. יום אחד, בלי שום היסוס, היא עולה עם הרכב על האי־תנועה ומתחילה לספר לי: 'תשמע מנחם, התחלתי בזמן האחרון לשמור שבת – כבר ארבע שבתות שומרת!' והיא ממשיכה לספר לי על פרק שירה שהיא אומרת, ואז מברכת את אשתי שבהריון… מדהים כמה אנשים נדלקים ורואים בחסיד מזמר עם גיטרה בצומת כתובת לשיתוף ודיבור.
"היה לי עוד סיפור עם בחור בשם יניב. האמת, כשהוא פתח את החלון, היה קשה להאמין שיצא מזה משהו. בחור עם פירסינג בגבה, אבל הפתיע והיה מאוד חיובי. כשסיפרתי לו על רבי נחמן, הוא התפעל וקנה ממני ליקוטי מוהר"ן. הרמזור התחלף, והוא נסע לשלום. פתאום, אחרי חצי שעה, קפצתי בהפתעה כשהוא הופיע מאחורי על האי־תנועה! הבן אדם פשוט בא לדבר, ושאל אותי אם בא לי לשבת אתו על קפה. התגברתי על החשש שאולי הוא מסדר אותי באיזו שהיא צורה, ובאמת ישבנו על אייס קפה. החמאתי לו על האומץ שהוא בא לדבר למרות שהוא לא מכיר אותי, ומשם השיחה זרמה בטוב. היו לו הרבה שאלות על החיים וסיכמנו לשמור על קשר.
"לא עברו כמה שעות וההפתעות אתו המשיכו", ממשיך מנחם את הסיפור. "מהפגישה אתי הוא המשיך לעבודה שלו באיזו חנות ספרים. הוא התיישב וענה לטלפון של מישהי שחיפשה ליקוטי מוהר"ן. באופן אוטומטי הוא ענה לה שהיא טעתה בכתובת, כי אצלם אין ספרי קודש וניתק. פתאום הוא נזכר שהוא בעצמו קנה ספר כזה לפני כמה שעות… הוא חזר לבחורה ואחר כך קישר בינינו, כשהוא כולו באורות מזה שתוך כמה שעות הוא הפך למפיץ של רבי נחמן. סוף הסיפור היה שהבחורה המתעניינת הגיעה אלינו הביתה לשיחה ארוכה וקנתה שלושה ספרים של ליקוטי מוהר"ן. מהבית שלנו היא יצאה עם החלטה על נסיעה לאומן, ומשם היא כבר חזרה עם חתן… עד היום אנחנו בקשר ממש טוב, ופשוט לא יאומן איך הכל התגלגל מחלון אחד שנפתח בצומת!"
ספר של אנשים
הסיפורים המתוקים משעות ההפצה בצומת הלכו והצטברו אצל מנחם, עד שגמלה בליבו החלטה להעלות אותם על הכתב, כשעם הזמן הבשיל אצלו הרעיון להפוך אותם לספר. בקיצור, אחרי מניעות שונות ומשונות, הספר עלה על מכבש הדפוס וייקרא שמו בישראל, אולי ניחשתם: "לפתוח חלון".
למה בעצם החלטת להתחיל לכתוב את הסיפורים?
"ההתחלה של הרעיון, גם היא מגיעה מהעניין של ההפצה", מסביר מנחם. "רציתי שיהיה לי קונטרס לתת לאנשים ברמזור, שידבר יותר בגובה העיניים של האנשים. התחלתי לכתוב סיפורים שתכננתי להוציא לאור כחוברת קטנה, אבל חברים שנתתי להם לקרוא אותם נתנו לי פידבקים מאוד טובים, ואחד מהם אמר לי: 'מנחם, חכה! אל תוציא חוברת – זה יהיה ספר!' אז למרות שהיה לא קל, אמרתי לעצמי: 'יאללה, אני הולך על זה!' וכמו כל דבר שבקדושה, לא כולם פרגנו לכתיבה הזאת, ואפילו משפיע חשוב שאני מעריך אותו זלזל קצת ברעיון, והיו עוד כל מיני עיכובים ותיקונים שעברנו. ב"ה היו חברים שדחפו אותי, התבודדתי על זה, ראיתי שרבנו אומר על העניין הזה דברים מופלאים, והיו עוד כל מיני השגחות שלא השאירו לי שאלות על הכתיבה.
"האמת היא שממש הכנסתי בספר הזה את הלב ואת הנשמה שלי", אומר מנחם בגילוי לב. "אני מאמין שהוא יוכל לגעת באנשים מכל מיני קצוות, כי הוא גם מגיע מפגישות עם אנשים מכל הסוגים. מצד אחד יש כאן פשטות, מצד שני הומור עם קצת חוצפה, ואני מתפלל שזה משהו שיוכל להיות גשר מעל כל מיני פערים".
לאיזה פערים אתה מתכוון?
"תראה, מצד אחד יש מלא אור בהפצה ברמזור, ולפעמים היא אפילו רפואה לנפש שלי עצמי כשאני במוחין דקטנות או סתם משועמם. הייתה פעם אחת שהרגשתי כאילו אני יוצא מתוך האדרא של רשב"י… ניגנתי את קצת האקורדים שאני יודע, וזה הספיק להלהיב בתוך רמזור אדום אחד את כל הצומת. פתאום מרכב אחד קפצו החוצה חיילים שהתחילו לרקוד, מרכב שני יצאו כמה חבר'ה שהכרתי מאילת וההתלהבות הייתה בשמים!
"אלא מה, מצד שני, הרמזור מתחלף לירוק, אתה חוזר לחכות באי־תנועה – אי־השפיות של הצומת – ואז כשאתה יורד לעוד סיבוב פתאום יש לך פגישה מסוג אחר לגמרי. אם זה בן אדם שלא מוכן לקבל חיוך כי הוא חוזר עכשיו מהלוויה ל"ע, או אם זה סתם מישהו חמוץ שמתחיל לרדת עליך או לצעוק: 'לך תעבוד!!' לא תמיד ההפצה בצומת היא סבבה…
"הנה, רק שלשום חטפתי ביזיון מבן אדם כזה מריר. אחרי שברמזור אחד ניגנתי וכולם מוחאים כפיים, מוציאים טלפונים ומצלמים לסטורי וכל זה, מיד אחר כך פתח את החלון איזה אדם מבוגר שהיה בוער מזעם. באתי אליו בחיוך, אבל הוא אמר: 'תדע לך, גם אם אני רואה אותך כאן שוכב על הריצפה עומד למות, אני לא ארים אותך!' שאלתי אותו מה קרה ומה עשיתי לו שהוא כל כך כועס, ואמרתי לו שאני אוהב אותו ודן אותו לכף זכות כי הוא לא באמת יודע מי אני, אבל הוא נשאר חמוץ… הוא המשיך לצעוק שאלך לשרת בצבא ולעבוד, גם כשאמרתי לי שאני משרת מילואים. ראיתי שהילדים שלו שהיו אתו מתפדחים מההתנהגות שלו, אבל הוא המשיך עד שעבר הרמזור.
"הפערים בין אלה שזורמים ושמחים לכל חיוך וגילוי של יהדות וחסידות לבין אלה שכועסים ומסתכלים עם דעות קדומות על אדם כמוני, הם גדולים מאוד. כשאני יוצא לצומת אני מקווה לגעת בכל סוגי היהודים ולהיות גשר בין קצוות כאלה. השאיפה היא שיהודים יתחברו אחד לשני בטוב ויבינו שיש לכולנו לב אחד לאבא שבשמים".
לבבות נפתחים באור אדום
העבודה של בניית גשרים בין אנשים מעסיקה את מנחם גם בתחומים אחרים שהוא עוסק בהם, כמנחה סטודנטים במסגרת תכנית 'אתנחתא' ובמסירת שיעורים במכינה לחבר'ה חרדים לקראת צבא. כיוון נוסף של מפגש עם אנשים מתרחש אמנם בצומת, אבל דווקא לא עם הנוסעים במכוניות:
"לפעמים פוגשים בצומת גם נרקומנים או קבצנים מפוקפקים", מספר מנחם, "כשכמובן יותר נעים לפגוש מוכר דגלים או להטוטנים שמנצלים את הרמזור. מעניין שיש כללים בצומת מי על הרמזור ומי על הנתיב, ואם מתאפשר אז יכולים לעבוד ביחד. אבל לפעמים יש אינטריגות כאלה, כמו שפעם אחת הגיע אלי להטוטן חוצפן שלא התחשב בכללים. יש מריבות שיכולות הגיע לתגרה, אבל בדרך כלל אני מתרחק לצומת אחר הרבה קודם. גם אם לפעמים זה פחות נוח ויש פחות תנועה במקום אחר, הרי הכל בהשגחה פרטית, ויותר חשוב לי להיות חבר של כולם".
אין לך באמת בעיה עם זה שאנשים חושבים שאתה סוג של קבצן שעומד בצומת?
"הביזיונות הם חלק מהאירוע" מסביר מנחם בפשטות, "אני מנסה להסביר לאנשים שמסתכלים ככה, שבאתי לא בשביל כסף אלא בגלל שאכפת לי מהעם שלי. אני יהודי מאמין שרוצה לזכות אותם בדבר הכי טוב שיש, שהוא בעצם שייך להם. לפעמים זה קשה להתאפק ואני קצת מסתלבט על בן אדם כזה. פעם אמרתי למישהו: 'תשמע אחי, למה שאני אעבוד? כל כך טוב לי זה שאני לומד ומתפלל! אתה נראה לי בן אדם חזק, תפרנס אותי אתה!' כמובן שהוא הבין שצחקתי אתו, וגם היה עוד זמן ברמזור להתפייס ולהיפרד בטוב.
"בכל מקרה, נכון שלא תמיד המפגש עם האנשים כזה נוצץ, אבל על פי רוב אנשים מאוד נהנים ושמחים ומתחברים. אני לא בא עם קופת צדקה, למרות שאנשים תורמים הרבה בלי שמבקשים, אלא בא עם גיטרה וניגון, שזה הרבה יותר מחבר ופותח את הלב. לא סתם קראתי לספר 'לפתוח חלון', כי ברגע שבן אדם פותח את החלון של הרכב הוא פותח גם משהו בלב. הנה, הייתה איזו אישה אחת שעצרה לידי ופתחה חלון, הצביעה על איזה בניין ואמרה לי: 'אתה רואה את הבניין הזה, אבא שלי התאבד משם…' האמת שהייתי בשוק! מיד חשבתי – מה אני אומר לה? אני לא איזה מטפל באובדנות…
"לאישה אחרת שפתחה חלון בתחילת חודש ניסן אמרתי: 'שה' יעשה לך ניסים בחודש ניסן!' אז היא ענתה: 'וואי! אני כל כך זקוקה לזה!' כששאלתי מה קרה, היא ישר התחילה לבכות ולספר שאבא שלה עבר אירוע מוחי. שאלתי איך קוראים לו כדי להתפלל עליו, אבל היא המשיכה לבכות וכבר הרמזור התחלף ואנשים צפרו, אבל היא בכלל בעולם אחר… המשכתי לחזק אותה שהכל בידיים של ה' ושתתפלל ותיתן צדקה, ולא תתייאש ממה שהרופאים אומרים. לא פעם אנשים מבקשים שאתפלל עליהם כי הם בדרך לטיפול רפואי או מראים לי בפלאפון תמונה של קרוב משפחה שיצא מניתוח וצריך ישועות.
"כל המפגשים האלה בצומת יוצרים תחושה חזקה שכולנו בני איש אחד אנחנו. החלון שאנשים פותחים הוא תנועה נפשית שמחברת את כולם, ולכן הספר שנולד מכל החלונות האלה שייך בעיניי לכולם – דתיים, חילונים, חוזרים בתשובה וגם חוזרים בשאלה. אנחנו יודעים שבאמת יש הבדלים, אבל בוא נדבר על מה מסכימים, נהיה חברים ונאהב. ביחד נשאב מהאוצרות שלנו עצות פשוטות לחיים אמיתיים. כל כך הרבה אנשים מחכים לדיבורים הפשוטים שיחזקו אותם ויתנו להם כיוון בחיים! עצות של סבלנות בחינוך ילדים, אמונה בזמן משברים ועוד, שיעשו טוב לכולם.
"יש בספר הזה הזמנה לכולנו לעצור ולראות יהודי אחר. לפתוח לו חלון כדי להתחבר. להתעלם מהקול שאומר לך בפנים – כן, אני מכיר אותו, יש לו כיפה כזאת או אחרת… צריך לשחרר את המגננות ולתת מקום להקשבה ולאהבת ישראל, שנרגיש איך שיש לכולנו לב אחד".
