כשנמרוד לב מתחיל לדבר בדברי תורה והלכה, קשה להפסיק אותו. האש של התשובה בוערת בו והוא מתלהב ונסחף. עוד לפני שהתחלנו לדבר על סיפור חייו כבר דיברנו על המהר"ל מפראג, על הגלות והגאולה, על המשיח ועל הלכות אכילת מצה בליל הסדר. הוא יושב שעות ארוכות ליד ספריית הקודש הענקית שלו ולומד מהר"ל, רבי נחמן, חסידות, קבלה והלכה.

נמרוד מצליח לשאת הפכים בתחומים רבים בחייו. הוא בא מבית רחוק ממסורת וחזר בתשובה לפני כעשור. הוא מקפיד על קלה כבחמורה ונשוי לנועה – חילונית למהדרין. הוא רואה בירושלים עיר הקודש ככור מחצבתו הפיזי והרוחני, אך מתגורר בתל אביב. הוא למד מוזיקה קלאסית אבל פרץ לתודעה עם אלבום ראשון של מוזיקת רוק. הוא אשכנזי אך נוהג על פי פסקי ההלכה של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, והרשימה עוד ארוכה.

את אחיי אנכי מבקש

"באתי מבית תל אביבי, רחוק מיהדות", הוא פותח. "לא ראיתי קידוש עד גיל 30. בר מצווה חגגתי בגיל 50, לאחר שכבר הייתי בתהליך של תשובה". השבר הגדול של חייו, שבדיעבד הוביל אותו לחפש את אלוקיו, התרחש כשהיה בן 11. אחיו הגדול, אדי דוד, שהיה טייס קרב, נהרג בהתרסקות מטוסו בתחילת שנות ה-80. "אחי היה השראה גדולה בשבילי", הוא משתף. "למרות שהיה גדול ממני ב-9 שנים, הוא טיפח אותי והשקיע בי: הוא לימד אותי לנגן בגיטרה, קנה לי תקליטים והשמיע לי מוזיקה והחדיר בי גם אהבת הארץ וערכים. עבורי הוא דמות מעוררת השראה עד היום. כמעט בכל יום מישהו מדבר איתי עליו, כולם זוכרים אותו כי הוא היה יפה מבפנים ומבחוץ והייתה בו עדינות נפש ואצילות".

היית ילד. איך התמודדת עם האובדן?

"כשאדי נהרג, המכה שקיבלתי הייתה כל כך גדולה, שהמבנה הנפשי שלי פשוט נשבר. כל מה שנבנה עד אז התפורר לרסיסים. מבחינה נפשית הייתי כלי שבור עד גיל מבוגר".

מה הכוונה 'כלי שבור'?

"זה אומר שאתה כל הזמן מרגיש מנותק, נמצא במקומות וחווה חוויות, אבל לא נוכח בהן. לא חווה שום דבר עד הסוף. היה לי קשה להתחייב ולהתחבר לעומק, הרגשתי כל הזמן בתנועה של חיפוש". כיום הוא מבין שהשבירה הזו היא שהביאה אותו אל שורשיו. "האובדן הזה הכשיר אותי לקבל את אהבת היהדות, אהבת החוכמה ואהבת ישראל. השבר אִפשר לי להתחבר למסורת של אלפי שנים ולהיות מסוגל להסתכל על כל דבר כעל חלק ממשהו עצום, מהסיפור הגדול של עם ישראל.

"ההורים שלי אמיצים וגיבורים" הוא מעיד על ההתמודדות המשפחתית עם השכול. "אני עצמי, שהייתי ילד פעיל, שובב, חברותי וספורטיבי, עזבתי הכל והסתגרתי בבית. במשך שנה שלמה לא יצאתי מהבית, לא הלכתי לבית הספר ולא פגשתי חברים. ישבתי עם הגיטרה של אחי ועם והקסדות של האופנוע והמטוס שלו וניגנתי. גם ההורים היו עצובים וחיפשו דרך להרים את עצמם בשבילנו. לאט לאט חזרנו לתפקד. היום שאני זוכר כסימבולי, שמסמן סוג של חזרה לחיים, היה כאשר שכנה לקחה אותי ואת אחותי לחנות תקליטים וכל אחד בחר תקליט שהוא אהב. עבורי זה היה סמל של חזרה לחיים דרך המוזיקה".

המוזיקה הייתה עבורו דרך חיים. בגיל 13 הוריו קלטו שהילד שרק יושב בבית ומנגן כל היום הוא עילוי מוזיקלי, ושלחו אותו ללמוד מוזיקה בתלמה ילין. לב גדל בבית של מוזיקאים ושל מוזיקה קלאסית: אחיו הגדול, פרופסור תומר לב, הוא פסנתרן בעל שם בינלאומי שניהל במשך 3 קדנציות את האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, וקיבל פרופסורה למוזיקה כבר בגיל 27. אימו נעמי היא פסנתרנית ומורה לפסנתר. ב-2013 הוציא לאור שיר שכתב על אחיו ז"ל. את העיבוד המוזיקלי שלו עשה דניאל סלומון, שאף כתב תפקיד קלאסי עבור אימו של לב והיא אכן מנגנת יחד איתו בקליפ שהוציאו.

"אחי הגדול עף בשמיים
עכשיו הוא כל יכול
הוא קול מספר.
במעופו חולף מעל ירושלים
העיר, אהובתו, אליה הוא כמה,
אותה הוא חולם, אותה הוא נושם,
רגע נוגע ומתרחק.
והנה בית הספר, החברים הטובים
של שנות השבעים
ניחוחות מזמן רחוק ותמים
עוד מילים, עוד שבילים
בין כל מה שהיה
לבין האגדות שמתרקמות עם השנים.
סיפורי גבורה, רישומי גדולה
מטוס מרעים באפלה
בזה הלילה הנפלא,
זה אחי.

אחי פורט על מיתר בגיטרה
שקנתה לו סבתי, הוא כל כך התעקש
ללמד את עצמו לנגן בזמן שנותר לו
בחופשות, בין הטיסות, כל הזמן מתאמן
משמיע לי שירים מתקליטים ישנים
בצליל שנוגע ומתרפק.
הנה הזמן מתמתח, משייט במרחב
בין אז ועכשיו
הצבעים עודם חיים ונושמים
עוד צלילים, עוד שבילים
שנפתחו כמו חלונות ראווה
והשתבחו עם השנים.
סיפורי גבורה, רישומי גדולה
מטוס ממריא באפילה
בזה הלילה הנפלא, זה אחי".

"זו הייתה זכות מדהימה לנגן יחד עם אמי, וזה היה מרגש", הוא נזכר. "זה גם שיר אהבה לירושלים, בה גרנו בילדותנו ובה אחי התבגר, בשכונת בית הכרם. לאחר שאדי נהרג הייתי עצוב הרבה שנים, אבל מנקודה מסוימת העצב התהפך לשמחה על כך שזכיתי להיות איתו ולקבל ממנו את כל מה שקיבלתי. כיום השמחה גדולה מהעצב, והיום אני גם יודע שהחיסרון שלו הוא זמני, רק עד תחיית המתים, וזה מרגיע אותי", הוא מחייך. "הוא נמצא יחד עם כל חללי צה"ל הקדושים שיושבים בשמים ליד כסא הכבוד – במקום הרוחני הכי גבוה והכי טוב שיש".

בדרך שלו

למרות שלמד מוזיקה קלאסית, בתיכון התחיל לב גם לכתוב שירי רוק. "זה חלק מהמורשת של אדי", הוא מסביר. "הוא היה היחיד בבית ששמע מוזיקה קלה. אחר כך גם הקמתי להקה והופענו עם מוזיקה מקורית".

האלבום הראשון שלו, 'זה כל הקסם', זכה להצלחה מטאורית. "האלבום היה מושמע, קיבלתי עליו את כל הפרסים האפשריים: נוצת הזהב, שיר השנה בכל המצעדים, תגלית השנה ואלבום פלטינה. זה היה חסר תקדים כהצלחה של אלבום ראשון. האלבום הצליח להגיע לקונצנזוס כל כך רחב", הוא אומר ובאותה נשימה מודה שההצלחה הייתה גם קצת גדולה עליו: "זה היה יותר מדי בשבילי כל החשיפה הזו, לא יכולתי ללכת ברחוב בתל אביב. עד היום כל חשיפה דורשת ממני מאמץ. תוך זמן קצר מאוד עזבתי את תל אביב ועברתי לגור בכפר ורדים כי רציתי שקט".

למה היה לך קשה עם הפרסום וההכרה?

"הרגשתי שאני מרמה. מי אני שיהיה לי פתחון פה מול קהלים כאלה גדולים? אז עוד לא גיליתי את האמונה בה' בשביל לשאול מה השליחות שלי ולא הרגשתי שמה שאני חושב ואומר מצדיק כזו תשומת לב ציבורית". בכפר ורדים היה לו שקט, אולפן גדול והרכב של נגנים. "חוץ מליצור מוזיקה, נכנסנו גם לאקטיביזם למען תרבות עצמאית. הייתי הצלחה גדולה של עולם המוזיקה אבל אז נהייתי באג במערכת", הוא צוחק. "התחלתי לעשות פעולות למען הכלל ממקום של אקטיביזם תרבותי למען יצירה עצמאית. שאפנו לשחרר את האמנים מהשעבוד לחברות התקליטים שכבלו אותם בחוזים דרקוניים. הצלחנו לפרק את המונופול והבאנו לכך שיהיו גם יוצרים עצמאים ותרבות עצמאית".

לאחר ההצלחה בארץ הוא עבר עם חבריו לפעול גם בחו"ל: "היינו הראשונים שנתנו אלבומים להורדה חופשית למרות שהתעשיה התנגדה לזה. היינו מדברים בכנסים בינלאומיים כי היינו חלוצי הדיגיטל של מה שנקרא 'תרבות חופשית'. הייתי האמן הרווחי הראשון בעולם שקיבל שחרור מחוזה בחברת תקליטים. אחריי באו אחרים".

מהמקום הזה הוא נכנס גם לאקטיביזם פוליטי: "תמיד אלה שמחזיקים בכוח לא שמחים לשחרר אותו, אבל אחר כך הם מגלים שהשחרור טוב גם עבורם. גם בפוליטיקה ראיתי עיוותים, עוול ושטיפת מוח, ממש כמו ברשימת השירים של הפלייליסט בתחנות הרדיו". הוא מסביר שאת הפלייליסט הוא רואה כצנזורה: "שיר שלא עבר את הוועדה לא מקבל הכרה ולא מגיע לקהל. זה עוול כלפי המון יוצרים".

לב מספר שהייתה לו הזכות להיות קרוב לאריק איינשטין ז"ל. "היינו מדברים הרבה והוא היה שבור מזה שלא משמיעים את השירים החדשים שלו בתחנות הרדיו. הוא שאל אותי למה הקהל לא יודע שיש לו שירים חדשים. 'זה לא תפקיד העיתונות ליידע את הקהל שיש לי שירים חדשים?'". הוא סבור שהיה גם מימד פוליטי מסוים בנוגע ליחס אל איינשטיין בשנים המאוחרות של יצירתו. "איך אתה מרשה לעצמך, כמי שהוא בעלים או מנהל של תחנת רדיו, לעמוד בין ענק תרבות ישראלית כמו אריק לבין הקהל שלו? מי שמך?", הוא תוהה בצער. "עד היום זה מנחה אותי בעשיה שלי, כי מגיע לכולם שוויון הזדמנויות. אין יהודי טוב מאחור! זה לא קיים".

כיום הוא ממשיך ליצור מוזיקה, הוא גם מפיק ומעבד מוזיקלי, ועוסק בפרויקטים שונים הקשורים למוזיקה וחברה. לב היה חבר מליאת רשות השידור כארבע שנים עד פירוק הרשות וחבר מנהל של התזמורת הסימפונית ירושלים.

יוצא לאור

ההתקרבות ליהדות התחילה אצלו רק לקראת גיל 40, בעקבות מלחמת לבנון השניה שפרצה כאשר גר בצפון הארץ. "הייתי שם, קרוב לגבול, ושהינו בממ"דים במשך 33 יום. זה היה קשה, הרבה אנשים עזבו, אבל אני נשארתי כי היה צריך לעזור לזקנים ותינוקות שישבו במקלטים בנהריה. היה לנו חיבור עם מיליונרים בעולם שתרמו כסף כדי שנעזור לאזרחים. עשינו ככל יכולתנו כי אוזלת היד של הממשלה הייתה גדולה. אחרי המלחמה, שהייתה קשה, הרגשתי שאני צריך תשובות. זו הייתה טראומה: ראינו חידלון שלטוני, ערי הצפון נהפכו לערי רפאים, וזה היה מבהיל ומבלבל".

נמרוד התחיל לתהות על שורשיו היהודיים ועל כור מחצבתו. "שאלתי את עצמי: מה זה היהודים האלה, מה היא היהדות? ידעתי על תרבות המערב המון, הייתי מלומד בדתות אחרות, אבל על היהדות לא ידעתי כלום! זה היה נראה לי משהו ששייך לעבר ודווקא משם נדלק לי אור, כי הבנתי שאם יש משהו שאני לא יודע עליו כלום, סימן שדווקא בו יש משהו בשבילי".

איך עד גיל 40 לא נפגשת באוצרות היהודיים?

"כנראה שזה היה אוצר שה' שמר בשבילי לזמן הכי מתאים", הוא אומר. מכיוון שלא ידע דבר על היהדות הוא פנה לשאול באינטרנט שהיה אז בחיתוליו: "פתחתי את האינטרנט ואמרתי לעצמי שמה שיעלה – אני קורא. פתחתי את האינטרנט והתחלתי לחפש. עלו לי צילומים של ספרים ישנים הכתובים בכתב רש"י, והראשון שבהם היה הספר 'גינת אגוז' לרבי יוסף ג'קטיליה". מדובר בספר שעוסק בשמות השם, בחישובים מתמטיים וגימטריות, הוכחות אלוקות מתוך שמותיו של הבורא. "עבורי זה היה משהו מדהים. לימדתי את עצמי לקרוא כתב רש"י והתחלתי להתעמק בספר הזה. נדהמתי מכמה הדברים מתמטיים ומדוייקים. בספר הוא מנבא דברים שאי אפשר להסביר. מי שקורא ויש לו היגיון בריא, מבין מיד שיש אלוקות כי זה לא יכול להיות במקרה".

מתי התחלת גם לשמור מצוות?

"הרגשתי שאני נוגע בדברים כל כך עמוקים ומשמעותיים ולכן אני חייב לכבד אותם. ניגשתי לאדם הדתי היחיד שהכרתי, הרב עמיחי מרינובסקי מבית חב"ד בכפר ורדים, שהוא איש מדהים וחבר טוב עד היום, ושאלתי אותו: 'עמיחי, מה אדם צריך כדי להיות יהודי? יש איזו ערכה?'. הוא צחק והביא לי טלית, תפילין וסידור. התחלתי להניח תפילין, אבל לא ממקום של אמונה אלא כדי לכבד את מה שאני לומד". מתוך אותו כבוד, הוא גם התחיל לשמור שבת: "אני אוטודידקט, למדתי הכל לבד, אז עשיתי מה שהבנתי מתוך לימוד הלכות שבת. בשבת הראשונה פחדתי לפתוח ולסגור את החלון כי לא ידעתי אם זה מלאכת בונה. בשבתות הראשונות פשוט לא עשיתי כלום כי לא ידעתי מה מותר ומה אסור", הוא צוחק. מאז הוא הלך והתחזק. בשנים האחרונות הוא משתדל ללמוד בכל זמן פנוי שיש לו, קורא בתורה בבית הכנסת ומהדר בשמירת המצוות.

אתה נשוי לנועה שאיננה שומרת מצוות. איך זה מסתדר?

"אשתי לא דתיה אבל הבית שומר שבת, בית דתי. בעיניי זו גדוּלה מצידה. היא עושה הכל מרצון ולא כי אני ביקשתי, אלא כי היא בוחרת לתמוך". הם הכירו כשנמרוד היה בתחילת הדרך, 'דתי לייט' כהגדרתו. "היום אני חי באורח חיים חרדי, אז אני לא יודע אם זה מה שהיא חשבה שיקרה… בכל אופן, אחרי שבועיים של היכרות כבר הצעתי לה נישואין והסכמנו שנתחתן, למרות שעברה שנה עד שזה קרה בפועל. בעיניי, כשיש אהבה ורצון טוב – הכל עובד", הוא אומר. "זה מה שאני אומר גם על המחלוקות שיש היום בעם ישראל: צריך לעשות הכל באהבה כי כשזה נעשה כך זה פורה ויש רווח אמיתי. כשעושים זאת באופן לעומתי – כולם מפסידים". ילדים עוד אין להם, אבל "דבר בעיתו מה טוב", הוא אומר. "אנחנו תל אביבים, ולתל אביבים הכל לוקח זמן. אשתי מקבלת אותי ואוהבת אותי ולי ניתנה הזכות לראות הכל מלמעלה ולאחד בין הלבבות".

איך אתה רואה את המחלוקת שבין דתיים לחילונים?

"היום המחלוקת היא על מקומה של היהדות במדינה היהודית, על ציבוריות שמבוססת על היהדות. השמאל החילוני שאני בא ממנו, כיבד יהדות. היום זה אחרת ועל זה המחלוקת. אין שום עניין להכריח מישהו להיות דתי אלא שמדינת ישראל תהיה יהודית במהותה והגדרתה, כמו שהיא אמורה להיות. אם היא תהיה עוד מדינה ככל העמים – היא תיעלם. כאלה יש מספיק. ישראל היא מדינת היהודים, וכשאנחנו לא נמצאים בה אנחנו נרדפים ומוכים. אין לנו מקום אחר ואי אפשר לברוח למדינות הגויים, כי הם לא יגנו עלינו ותמיד ירדפו אותנו בשלב כזה או אחר".

בעצרת הגדולה של הימין שהתקיימה בירושלים אחרי יום העצמאות, הופיע לב במופע שסגר את העצרת. "שרנו 'אני מאמין בביאת המשיח' ואת 'התקווה'. זה היה מרגש. הופעתי הרבה בימי חיי, אבל מעולם לא הופעתי במעמד כל כך גדול, לא ראיתי מעודי כך כך הרבה אנשים במקום אחד. כמות האנשים והאור שעלה מהם הרגישו לי כמו המעמד של שישים ריבוא מול הר סיני, אבל בבירתנו הנצחית ירושלים, אחרי שיבת ציון הניסית. זה משהו שאי אפשר להסביר בכלל. כולם שרו ביחד וזה היה מופלא ממש. הרגשתי טוב על הבמה, הרגשתי שם בבית ושאני אחד עם כולם. המבוכה שיש לי בדרך כלל בהופעות פשוט נעלמה. היה איזה רגע שהפסקתי לשיר והקשבתי לקהל, הם שרו יחד וברגע הזה נפתחו שערי שמים! ממש שמעתי את הפתיחה של שערי השמים וידעתי שהקב"ה מקבל את תפילותינו".

מה הולך להיות עם הטלטלה בחברה הישראלית?

"הולך להיות טוב מטוב", הוא נשאר אופטימי. "הכל כתוב בספרים. יש לנו נביאים גדולים שכתבו לפני אלפי שנים מה יהיה כיום, גם עם מערכת המשפט והמחלוקת הציבורית, הכל כתוב. מתוך המחלוקת הזו אנחנו נתחזק ונבריא, אנחנו מתנקים עכשיו מאלפי שנות גלות". הוא מצטט את הרב קוק ואומר "קודם כל נבנה הגוף ואחר כך נכנסת הרוח. כעת זה הזמן שהרוח נכנסת והיא חזקה ואיתנה, כי גם הגוף איתן. יש לנו את הרוח הכי חזקה בעולם, ונעבור גם את המשבר הזה ברגע שנתאחד באהבת ישראל".

הוא מודע לכך שאת המחלוקת יש מי שדואג ללבות ולייצר: "הם מבהילים את אחינו הטובים מפני כפיה דתית, אבל אין להם מה להיבהל מכיוון שכל המהלך הוא כדי לחזק את ישראל, על מנת שתהיה כאן מדינה הוגנת ושוויונית, מדינה שיכולה לפעול ולעשות דברים ולא כל הזמן לריב עם עצמה. במדינה דמוקרטית ושוויונית באמת, כל המגזרים מקבלים שוויון הזדמנויות וזכאים למערכת משפט מתוקנת. ברגע שנעבור את התבהלה, שהיא לא אמיתית, נתחיל תיקון חשוב וגדול וכלל ישראל יצא מורווח. עם ישראל הוא גוף אחד, וזה הסוד שלנו. אנחנו מתקבצים כעת מארבע כנפות הארץ ונזכה בע"ה לתחיית עם ישראל בארצו, נזכה לבנות חברה מתוקנת מתוך עולם חסד יבנה. וכשיהיה טוב פה, יהיה טוב בכל העולם".