כמה דיונים נערכו במסגרות החינוכיות בשנים האחרונות על הדרך הנכונה בהנחלת לימוד התנ"ך? הרבה. אבל אולי מכאן תצא בשורה, איך אפשר ללמוד תנ"ך בגובה הנכון. לחדור לסודות שמאחורי הדברים, ובד בבד למצוא את הרלוונטיות לבני זמננו.

הידיעה על הופעת הכרך הראשון (יהושע-שופטים) בסדרת ביאורי החסידות על ספרי הנביאים וכתובים, סקרנה אותי מאוד. הרי "תלמיד חכם צריך להיות בקיא בכ"ד ספרים" (רש"י שמות לא, יח), ובאמת מהצצה לפרקי הספר נראה שהוא מסייע בידי המבקשים להשלים לראשונה את התורה שבכתב, ובמקביל פותח צוהר גם עבור אלו שכבר רכשו בקיאות בפשט הכתובים ועכשיו יוכלו לטעום מן האספקלריה המאירה של תורת החסידות, דרכה מתגלה העומק הטמון בכל מילה בכתבי הקודש.

נודענו לשיחה מרתקת עם המחבר, הרב אשר פרקש, המנהל הרוחני של ישיבת חב"ד בבואנוס איירס ומרצה לחסידות שלשיעוריו המצולמים קהל רב ברחבי המרשתת. הרב אשר הוא בנו של הרב יקותיאל פרקש, מחברם של ספרי הלכה ידועים ומחשובי הפוסקים בירושלים. הוא גדל בירושלים, קיבל תורה מאביו ומרבותיו בישיבות חב"ד, בהם החסיד המקובל רבי מנחס זאב גרינגלס זצ"ל ממונטריאול, קנדה. בשנות בגרותו הסתופף גם בחצר הרבי זי"ע, שאת דברי תורתו הוא מנחיל היום להמונים. בהמשך מונה לתפקידו הרוחני בישיבת חב"ד בארגנטינה, המושכת אליה תלמידים מכל העולם, ורֶבּ אשר – כפי שהם מכנים אותו בחיבה – מטעים אותם משיעוריו ומדריך אותם בדרך והחסידות.

תכנית יישומית לתורה

נבקש להתחיל מההתחלה. במה מתייחד חלק הנ"ך על פני חמשת חומשי התורה, ובכלל ביחס לארון הספרים היהודי?

שאלה טובה. אכן, בהקדמה לספר הבאנו את דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, על פיהם הנבואה בכמה פרטים יותר חמורה מדברי תורה, ולכן העובר על דברי הנביא נענש יותר בחומרה מהעובר על עברות שבתורה.

מה ההסבר לכך? יסוד הדברים הוא, שתפקיד הנביאים הוא לחבר את התורה עם האדם וחייו. נאמר זאת כך: המציאות שלנו מורכבת משני חלקים – הקב"ה ותורתו, ומאידך העולם והאדם. הקב"ה התגלה במתן תורה ונתן לנו את התורה. זו התגלות אלוקית, והתורה היא משהו שמימי. לעומתה, האדם חי בעולם הארצי, והוא בעל רגשות ויצרים שונים ומשונים. התפקיד שלנו – מאז מתן תורה והלאה – הוא לחבר ביניהם.

זה לא קל. המרחק הוא גדול, ובנוסף לכך מציאות החיים משתנה מדור לדור, ולכן תמיד יש מקום לטעות שדברי התורה לא רלוונטיים חלילה לגבינו. לצורך זה העמיד הקב"ה בכל דור את נביאיו ואנשי רוחו, שהם היו מעין ממוצע שמטרתו להביא את דבר ה' לתוך הבריאה, כמו שכתוב "רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני" (שמואל-ב כג, ב). ואכן, חז"ל אמרו שהנביאים באו לצוות על דברי תורה. וכי בשביל מה צריך לצוות על דברי תורה? מספיק שכל אחד יטול חומש וילמד בעצמו. אלא שבני ישראל לבדם לא היו 'כלים' לתורה, ובפרט כשנכנסו לארץ והתחילו לעסוק בענייני פרנסה, והרי טבע האדם הוא שכאשר הוא עוסק בעניינים גשמיים הוא מתגשם. לזה בא תפקיד הנביאים – לעורר את בני ישראל, ולהכין את ליבם לקלוט את התורה בתוך מציאות החיים שלהם. 

הנ"ך מדבר על הרבה אירועים שחלפו ועברו מן העולם, עליות וירידות של בני ישראל ברוחניות ובגשמיות. כיצד הדברים רלוונטיים עבורנו?

הנ"ך משקף לנו כיצד נראה העולם כשהוא פוגש את התורה. איך נראית מציאות החיים בהתאם למה שאמרה לנו התורה. יש בו תיאורים על מלחמת הטוב והרע, מצבים של שכר ועונש, כך שהכל למעשה סובב-הולך סביב הנקודה הזו, גם בתוך העם היהודי וגם באומות שסביבו. בעצם, הנ"ך הוא מעין פירוט ויישום מעשי של מה שכתוב בתורה באופן כללי.

אם כן, ראשית, הנ"ך מרגיע אותנו. הוא מלמד כיצד ההיסטוריה כולה מלאה עליות וירידות, ואשר לכן חשוב לזכור את היסוד הגדול – לאדם יש יכולת להשפיע על מצבו ולתקן אותו.

נקודה נוספת, שמאוד בולטת בלימוד הנ"ך, היא שהרדיפה אחר הנוחיות של האדם ותענוגותיו היא הרסנית. אמנם הרעיון הזה נמצא גם בתורה, כמו בסיפור קין והבל, אבל בנ"ך הדבר בא בפירוט ועל פני תקופות ומצבים שונים. זה מלמד אותנו מסר חשוב לזמנים אלו, כלפי כל מיני אתגרים שהאדם נתקל בהם. 

ועוד לא דיברנו על אישי הנ"ך, שכל אחד מהם מסמל התנהגות מסוימת ומלמד הוראה מיוחדת. דוד המלך, שמואל הנביא, שמשון הגיבור – כל אחד מהם מייצג משהו, שאפשר למצוא אותו גם בחיים הפרטיים שלנו.

בחסידות התבארו דברי חז"ל: "שמעו דבר ה' בית יעקב – שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נבואה וכו'". מה ההסבר לזה? אם היינו מתנהגים כדבעי, היינו נשארים רק עם דברי תורה. אך כאשר נכשלנו, נזקקנו לנביאים ראשונים ואחרונים.

מבקשים רלוונטיות

מה הביא את הרב לעריכת החיבור על הנביאים וכתובים בדרך החסידות?

לדאבוני ראיתי שישנם חוגים רבים שבהם לומדים את הנ"ך מעט מאוד. גם מה שלומדים, הוא בעיקר מהחלקים הראשונים – יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, המתארים הרבה מההיסטוריה של עם ישראל. אולם האמת ניתנת להיאמר שגם הספרים הללו נלמדים לרוב באופן פשוט, בה-בעת שהזוהר הקדוש כותב שבכל סיפורי התנ"ך יש עומק לפנים מעומק, ונאמרו בו דברים חריפים על הלומדים בדרך הפשט וחושבים שזו כל המשמעות הגלומה בכתובים.

עובדה זו הובילה לכך שחמשת חומשי התורה זכו מטבע הדברים לריבוי ספרים וביאורים, בדרך הפשט, רמז, דרוש וסוד, וגם שבים ולומדים אותם מחדש בכל שנה, מה שהנ"ך לא זכה לו.

מהי אכן הסיבה לכך שבקהילות הללו לא עוסקים מספיק בלימוד הנ"ך?

אפשר להניח כמה הסברים. ראשית, בשונה מפרשיות התורה, להן יש מסגרת לימוד המתחדשת בכל שנה, כאמור, הרי שבנ"ך, למעט ההפטרה שבכל שבת, אין מסגרת של לימוד קבוע. שנית, אפשר להוסיף גם את הקושי להתחבר לחלק מהסיפורים, בפרט באירועים הקשורים לגילוי עריות, שפיכות דמים וכו' – דברים הנראים לבן זמננו כלקוחים מעולם אחר. ומשכך, הוא מעדיף לעסוק במקצועות אחרים בתורה, הנראים לו הולמים יותר את עולמו.

נוסף על כך, הרבי הריי"צ דיבר פעם בכאב על אלו שאינם לומדים מספיק את הנ"ך, ואחת הסיבות שהוא רמז להן היא העניין של ה'משכילים' שצמחו בדורות האחרונים, כידוע. הם פיתחו מאוד את העיסוק בדקדוק והיסטוריה, ומצאו בנ"ך בקעה להתגדר בה ולהלביש בתוכה את רעיונותיהם. הדבר גרם לכך שבתקופה מסוימת לימוד הנ"ך הפך להיות מזוהה איתם. מי שלמד נ"ך בהתלהבות היה נחשד כשייך אליהם, ולמרבה הצער רבים התרחקו מכך. כמובן, באופן טבעי, מיעוט העסק בנ"ך הביא גם למיעוט בספרי הביאורים עליו, גם בדורות האחרונים שבהם מלאכת הדפוס הפכה קלה יותר וספרים חדשים יוצאים לאור דבר יום ביומו.

אך לא באנו לבכות על העבר אלא לתקן את ההווה והעתיד. והלא דבר הוא שבספר 'היום יום' מהרבי זי"ע, הובא שחסידים היו לומדים את הנ"ך באופן קבוע והיו מסיימים אותו מדי כמה חודשים, וגם הרבי הריי"צ זי"ע דרש שבתלמודי התורה ובישיבות יהיה לימוד קבוע בנ"ך.

מה מאפיין את ביאורי החסידות על הנ"ך?

כידוע, תורה החסידות מגלה את הסוד, העומק והפנימיות בכל דבר. כך הדבר ביחס אל העולמות, בהם החסידות מגלה את הפנימיות של המציאות ואת הספירות העליונות וסדר ההשתלשלות, וכך גם ביחס למהות היהודי והנשמה שבקרבו. ונוסף על ההסתכלות החדשה שהחסידות מעניקה על כל מושגי היסוד בחיינו, היא קושרת את כל זה להוראה והדרכה מעשית בחיי היום יום. 

אני חושב שבאופן דומה הוא היחס של החסידות לפסוקי התנ"ך. היא מגלה את הפירוש הפנימי והעמוק המסתתר בסיפורי התורה הנביאים והכתובים, וכאשר לומדים את ביאורי החסידות עליהם הדברים הופכים להיות רלוונטיים ובעלי הוראה ממשית לכל אחד. 

האתגר שעמד בפנינו – ובזה יתרונו ומעלתו הגדולה של הספר החדש – הוא הקושי לקבץ את ביאורי החסידות על הנ"ך לפונדק אחד. הדברים מפוזרים זעיר פה זעיר שם, בריבוי ספרים ומקורות. וכך, בעוד על התורה ביאורי החסידות אסופים ומסודרים באופן יחסי, הרי שאת ביאורי החסידות על הנ"ך כמעט בלתי אפשרי ללמוד באופן שיטתי.

מהיכן אם כן ליקטתם את הביאורים לספר?

אפשר לחלק את מקורות הספר לשלושה חלקים. ראשון להם, אלו ספרי אדמו"ר ה'צמח צדק' (מכל חלקי סדרת 'אור התורה' המכנסת את תורתו, ולא רק באלו מתוכם המיוחדים לנ"ך), וכך גם מתורתו הגדולה של הרבי זי"ע, בה מצינו ריבוי גדול של ביאורים על סיפורי התנ"ך. והחלק השלישי והמעניין אלו הביאורים שמצאנו בכתבי אביו של הרבי, רבי לוי יצחק שניאורסון זי"ע. 

ההתחלה הייתה, כאמור, מסדרת אור התורה. זהו החיבור היחיד בחסידות חב"ד שיש בו ביאורים האסופים לפונדק אחד על הנ"ך. החיסרון הוא שאלו בעיקר ביאורים על נבואות ישעיהו וירמיהו וכו', ופחות ביאורים בסיפורי הנ"ך כשלעצמם. מאידך גיסא, בתורת החסידות הרחבה, ובמיוחד במקורות שהוזכרו, יש ריבוי הסברים על הסיפורים המעניקים להם אור חדש, אלא שהם לא מסודרים במקום אחד, ובכך התחילה המלאכה שלנו.

הריח של יריחו

במה מתמקד הספר החדש, האם מדובר בביאור המסייע ללימוד בדרך הפשט או בביאורים הדורשים את סיפורי הנ"ך בעולם אחר, בדרך הסוד?

בספר יש ביאורים משני החלקים שהזכרת.

נתחיל בחלק הראשון: הרבי זי"ע הדגיש שתורת החסידות אינה רק פירוש נוסף בעומק התורה המעניק ללומד ממד חדש, אלא היא מזרימה חיות והבנה מחודשת גם בפירושי הפשט, רמז, דרוש וסוד. כשלומדים חסידות, גם הבנת הפשט נעשית באופן עמוק ובהיר יותר.

ואכן, בעבודתנו על הספר ראינו כיצד גם שאלות שמתעוררות בפשט הכתובים – בהן גם שאלות חמורות שמפרשי הנ"ך מתחבטים בהן – מתיישבות באופן בהיר לפי ביאורי החסידות.

הרב יוכל לשתף אותנו ברעיון כזה?

בתחילת ספר יהושע אנו לומדים את סיפור המרגלים ששלח יהושע, וקריאת הסיפור עצמו מעוררת מספר שאלות. ראשית, כיצד לא חשש יהושע לשלוח מרגלים לארץ ישראל, אחרי הכישלון הנורא של המרגלים ששלח משה. בנוסף, יש לעמוד על כך שמשה שלח שנים-עשר מרגלים ואילו יהושע שלח רק שניים. הבדל נוסף הוא שמשה שלח את המרגלים לתור את כל הארץ, ואילו יהושע שלח אותם ליריחו בלבד.

אלו נושאים שהמפרשים עוסקים בהם בהרחבה. אולם על פי ביאורי החסידות, הדברים מקבלים אור חדש: אצל המרגלים הראשונים היתה חסרה ההתבטלות למשה רבנו, מלבד יהושע וכלב שהיו כפופים אליו בליבם ונפשם. וכידוע, אחד היסודות המרכזיים שהחסידות עוסקת בהם הוא עניין הביטול ונחיצותו בעבודת האדם. לעומתם, יהושע שלח שני שהיו בטלים בתכלית לה' ולמשיחו ולא היה מקום לחשש שימעלו בתפקידם: אצל כלב ראו הכל את התבטלותו כבר כשנשלח על ידי משה, ואצל פנחס התבטאה התבטלותו בעמידתו האיתנה נגד כל החוטאים בעם ישראל בזמן העוון של בעל פעור ומעשה זמרי.

משמעות נוספת בשליחותם – השופכת אור על כל העניין – נלמדת מכך שהמרגלים שהו בביתה של רחב. למה הגיעו דווקא לשם? על פי חסידות, הדבר היה בכוונה תחילה. הנפילה בחטא פעור גרמה לעם ישראל לחשוש שאולי לא יזכו להיכנס לארץ ישראל באופן שלם, כיון שלכלוך החטא דבק בהם ולא התנקה לגמרי. אי לכך, כלב ופנחס נשלחו לתקן את הפגם. פנחס היה מי שנלחם בעצמו בחטא בעל פעור, וביחס לכלב ידועים דברי הגמרא בסוטה (יב, א) מהם עולה דמותו של כלב כקדוש במיוחד, וכמי שרחוק ביותר מעוון בעל פעור. לכן התורה מדגישה שיהושע שלח אותם "מן השיטים", מאותו מקום בו היה החטא, וזו גם הסיבה שיכלו להיכנס לביתה של רחב שהייתה סמל לחטא, ובזה ערכו תיקון משמעותי לבעל פעור ובכך נעשו ישראל ראויים להיכנס לארץ.

עד כאן בנוגע לפשט הכתובים. ובנוסף לכך, הדברים מתבארים באופן נפלא גם בעבודת ה':

בדומה לכיבוש הארץ בגשמיות, יש גם בעבודת האדם 'כיבוש הארץ' ברוחניות – לכבוש את הנפש הבהמית, את המוח והלב, שיהיו קודש למילוי רצון ה' ושליחות הנשמה בעולם. 

בארץ חיו שבע אומות, וכנגדן יש ברוחניות שבע מידות שצריך 'לכבוש' ולהפוך לקדושה. אבל לפני כיבוש כל הארץ, יהושע ביקש לרגל את יריחו שהייתה "מנעולה של ארץ ישראל". מהי יריחו? היא מזכירה לנו את המילה ריח. הריח הוא עניין חיצוני הנודף מהדבר עצמו. ובעבודת האדם, 'ריח' מורה על 'לבושי הנפש' (כפי שהם מכונים בתניא), ואלו הם דרכי הביטוי של הנפש הכוללות את המחשבה הדיבור והמעשה. כל אלה אינם מהות האדם – הרגשות והשכל שלו – אלא רק האמצעים להביא אותם לביטוי בפועל. 

בזה היה הבדל בין משה רבנו ליהושע: משה ביקש לרומם את עם ישראל למדרגה בה הם ישלטו בכוחות הנפש, ברגשות שלהם, ויהפכו את ליבם בשלמות לעבודת ה'. אולם משימה זו לא הצליחה. יהושע, שבא אחריו, ביקש להתחיל רק עם 'המפתח', עם לבושי הנפש. כיוון שכאשר אדם לומד לסגל לעצמו שליטה בכוחות המחשבה דיבור ומעשה, כמבואר בחסידות, והוא נזהר מכל מחשבה לא טובה, ובדיבור ובמעשה, הרי שלמרות שבנפש עצמה לא התחולל שינוי והאפשרות להתאוות לדברים רעים נשארה בתוקפה, יש לו כבר 'המפתח', ולמעשה יש לו הכל.

ברעיון הזה נעוצה גם סיבת ההבדל במספר המרגלים. משה שלח 12 מרגלים כנגד שנים-עשר השבטים. לכל אחד מהשבטים יש עבודה פרטית, ואי אפשר לומר שעבודת כל אחד מהם צריכה להשתקף אצל כל יהודי. אבל המרגלים של יהושע, כיון שתוכן עניינם היה העבודה עם המחשבה דיבור ומעשה, זהו עניין כללי השייך לכל יהודי, ולכן המרגלים שלו ייצגו את כל העם ולא היה צורך לשגר מרגל פרטי מכל שבט.

זו דוגמא אחת מיני רבות מתוך הספר, בה מודגש כיצד סיפור ידוע בנ"ך מקבל משמעות מרוממת ובהירה, לצד מוסר השכל בעבודת ה' שרלוונטי לכל אחד בעבודתו.

ובאשר לחלק השני, לביאורים בדרך הסוד?

על הסיפור במלכים (ב, ד): "וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת . . וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים", יש ביאור נפלא מאדמו"ר הזקן המדבר אודות מי שמרגיש שאיבד את הרגש שלו בעבודת ה', ובוודאי יהיו רבים שיזדהו עם הדברים. תורף הסיפור לפי ביאור רבנו הזקן הוא צעקת הנשמה לישועת ה', כיון שהתשוקה שהייתה בה להתקרב לאלוקות איננה עוד. ולא רק זה, אלא שהנפש הבהמית 'חטפה' את הרגשות של האהבה והיראה, שתמורת היותם קודש לה' הם נסחפו לענייני העולם הזה. "אשה" היא הנשמה – אותיות "אש-ה", אש של שם ה'; "אלישע" הוא הקב"ה – אותיות "א-לי שע"; "עבדך אישי מת" – התשוקה לאלוקות בטלה; "והנושה" – הנפש הבהמית שמצרה לנשמה, "בא לקחת את שני ילדי" – האהבה ויראה המכונות 'תולדות' בתורת החסידות.

מה עושים? העצה לזה היא לעורר את כוח המסירות הנפש שבנשמה, שנשאר שלם אצל כל יהודי בכל מצב, ומצידו ניתן להתמסר בלי חשבון לעשות את רצון ה' בכל מצב ולעמוד כנגד כל קושי. כאשר הולכים בדרך זו, בסופו של דבר מתקיים "ואת ובניך תחיו בנותר", ומקבלים כוחות וחיות מחודשים לעבודת ה' באופן מרומם הרבה יותר, וגם האהבה ויראה של הנשמה מתחדשות באופן נעלה יותר.

ומה בקשר ל'אישי הנ"ך'? למשל, אחת החידות הגדולות בספר שופטים הוא שמשון הגיבור, מה עולה מביאורי החסידות על דמותו?

אכן, זה סיפור על אדם שקיבל כוחות מיוחדים של גבורה, וביחד עם זה נכשל בחטאים עד שהם גרמו לנפילתו ולסופו הנורא. אולם כשמתבוננים בדברים מלמעלה, רואים שהיה משהו עמוק מאוד בסיפור של שמשון. ראשית, כל העניין סביב לידתו והציווי על נזירותו הם מאוד מיוחדים. לזה יש להוסיף את מאמרי חז"ל אודותיו, כגון זה ש"שמשון" נקרא על שם הקב"ה, בהיותו כביכול כ"שמש ומגן" שלו. כמו כן במדרשים מובא שכאשר יעקב אבינו בירך את שבט דן ,"לישועתך קיוויתי ה'", הוא התפלל על שמשון. מעבר לכך, העובדה שכל כוחו של שמשון היה תלוי בשערות ראשו היא מסתורית מאוד, וכן העניין שנלחם כל הזמן עם הפלשתים. מה ההסבר בכל זה?

בתורת החסידות התבאר, שבשמשון היתה נשמת משיח, והכוחות שהוא קיבל היו מכוח הבלי-גבול של הקב"ה, שמעל הטבע. כדי שהכוחות האלו יוכלו לרדת לעולם, ממקום גבוה למקום נמוך, הם מוכרחים להצטמצם, וזהו עניין השערות בהן יש חיות נפשית מועטה מאוד. והיינו שכוחות הקדושה שבו היו כל כך גדולים, שרק באמצעות שערות הן יכלו להתגלות בעולם.

מה היה התפקיד שהוטל על שמשון? לברר את פלשתים. קליפת פלשתים מבטאת עניין של התפלשות, הכל פרוץ ופתוח, על דרך לשון המשנה "מבוי המפולש". הם היו ההפך הגמור מקבלת עול מלכות שמים. חז"ל אמרו ש"פלשתים ליצנים היו" (עבודה זרה יט, א), שגם זה מבטא דרך של פריקת עול. וגם 'עזה', היא מלשון עזות מצח, ולכן הייתה עירם של הפלשתים. שליחות נשמתו של שמשון הייתה להכניע את הקליפה הזאת, ולהפוך אותה לקדושה.

בדרך זאת מבאר אביו של הרבי, רבי לוי יצחק, את הסיפור עם דלתות עזה ששמשון עקר ולקח עימו להר חברון. שמשון לקח את הדלתות מהמקום שכל עניינו היה פריקת עול, אל הקצה השני – חברון המורה על 'חיבור', המקום בו שוכנים האבות שכל עבודתם הייתה בקבלת עול מלכות שמים. זו הייתה המטרה הרוחנית של שמשון, ובכמה פרטים הוא אכן הצליח. סיבת הנפילה שלו הייתה מאחר שלא עשה את בירור הקליפה באופן מושלם. הוא חשב שהוא שולט עליה, אבל למעשה קליפת פלשתים התחזקה כנגדו במקום שישלוט בה. דבר זה מעניק עומק אחר בכל הסיפור של שמשון.

עד כאן הדברים בקצרה, ובספר התבארו בהרחבה נוספת עם עוד פרטים ודוגמאות, כמו גם דמותם של עוד כמה וכמה מאישי הנ"ך.

מאחורי מלחמות עם ישראל

בקשר עם המתחולל בעם ישראל בימים אלו דולה הרב פרקש פנינה נאה מתוך הספר החדש, השופכת אור בעניין המלחמות של עם ישראל:

כידוע, נושא המלחמות תופס מקום מאוד מרכזי בתנ"ך, ובמיוחד בספרים יהושע ושופטים. כיבוש הארץ היה כרוך במלחמות, ורואים מיד שהדבר לא היה בדיעבד אלא מלכתחילה רצה שכיבוש הארץ יהיה באופן כזה. 

הרבי זי"ע ביאר זאת בדרך נפלאה:

באופן כללי, מלחמות ישראל התנהלו בכמה צורות. חלקן היו באופן אלוקי וניסי, בלי אחיזה בדרך הטבע, עד שלא היו צריכים לעשות כמעט שום דבר, והיו מלחמות שהייתה להם אחיזה בדרכי הטבע, הקב"ה רצה שילחמו וינהלו קרב, אבל גם בהן ראו כל הזמן את יד ה' בצורה ממשית.

ניתן לומר שזהו ההבדל בין המלחמות שערך משה רבנו – עם המדיינים, סיחון ועוג וכו' – שהיו באופן ניסי לגמרי, לבין המלחמות שעשה יהושע, שהיו כבר יותר בהתלבשות בדרכי הטבע, יחסית. 

אפשר לחשוב, אם כן, שהדבר מורה על הירידה שהיתה בתקופת יהושע ביחס לימי משה רבנו. וכפי שעולה גם ממאמר חז"ל: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה". אולם לאמיתו של דבר, היה בזה דווקא עניין חיובי, ואדרבה – דווקא אופן המלחמות של יהושע מבטא משהו יותר עמוק. 

דבר אחד הוא כאשר הקב"ה משדד את מערכות הטבע, הוא אינו מוגבל לפי כללי העולם ועושה כרצונו. זה מבטא את גדלות ה', כמובן, אבל מאידך גיסא חסר כאן משהו: זה לא מבטא את הגדלות של ה' בתוך המציאות והכללים של העולם. כביכול, העולם עצמו חפץ להתנהג כרצונו, בהתאם לשליטת הטבע, ורק שהקב"ה בכוחו 'לכופף' את הנהגת הטבע כרצונו.

אולם בכך לא די. בני ישראל עמדו להיכנס לארץ, ותוכנה של כניסה זו היה שמכאן והלאה יצטרכו לעבוד את ה' בתוך גדרי הטבע. עד אז הם חיו בעולם של נסים במדבר, אכלו לחם מן השמים, שתו מים מבארה של מרים, וענני הכבוד ישרו את הדרך והרחיקו את המזיקים וכו'. אולם הכוונה של הקב"ה הייתה שבני ישראל יגלו את מציאות ה' דווקא בתוך עולם טבעי, כאשר הם נתונים כביכול להגבלות העולם ועליהם לעבוד כדי להתפרנס, ובכל זאת יכירו ש"ברכת ה' היא תעשיר" וכל ההשפעות באות מהקב"ה.

כדי להכין את ישראל לעבודה זו, היה צורך שמלחמות יהושע יתנהלו דווקא באופן שנותן מקום לחוקי הטבע, כדי לגלות שגם במלחמה המתנהלת לפי חוקים רגילים, והכוללת גייסות של חיילים וניהול קרבות ככל הפרטים שבמלחמה, הקב"ה הוא בעל-הבית על חוקי הטבע עצמם והם נשמעים לרצונו. העובדה שבני ישראל מנהלים מלחמה בדרכי הטבע ובכל פעם ידם על העליונה, מבטאת שגם הטבע עצמו מכריז: ה' הוא האלוקים.

נקודה נוספת:

בעוד בני ישראל מתכוננים למלחמה ביריחו, מתרחשת פגישת יהושע עם המלאך (יהושע ה, יג-טו) המצווה אותו: "של נעלך מעל רגלך". מה עניין הנעל? מבואר בחסידות, שהשפעת הקב"ה לעולם עוברת דרך הרגליים כביכול, והנעל הוא ה'לבוש' המכסה על ההשפעה האלוקית. לכן, לקראת הכניסה לארץ ישראל, אומר המלאך ליהושע "של נעלך", אמנם צריך לעשות לבוש בדרך הטבע כיון שכך רצון ה', אולם אין לעשות מהלבושים עניין עיקרי. אלו רק לבושים. אכן יש כוחות הטבע, אבל אנו לא שקועים בתוך הטבע. אנו זוכרים שזהו רק לבוש וכלי להשפעת ה'. זהו עניין יסודי מאוד אצל יהושע.

אמונה – הדרך לניצחון

לאורך כל מלחמות ישראל המתוארות בנ"ך – מסיים הרב פרקש – רואים את הכוח הגדול שיש לאמונה וביטחון. בכל פעם שבני ישראל עומדים חזקים באמונה בה', בוטחים בישועתו ומכירים בכך שהצלחת המלחמה תלויה בו בלבד, הנה גם במצבים שהיו נראים קשים מאוד, כשבני ישראל היו בנחיתות כלפי אויביהם, הם נוחלים ניצחונות גדולים ויד ה' מתגלה בעולם. דבר זה חוזר על עצמו בכל סיפור, ובאופן מיוחד בספר שופטים, שמתאר תקופה בה כבר יש עליות ומורדות במצבו הרוחני והגשמי של העם, ובכל פעם שהם מתחזקים ברוחניות הם רואים את ישועת ה'.

כך למשל, כשגדעון מקבל את ההנהגה עם ישראל היה בשפל המצב. המדיינים הקשו מאוד על חייהם, והכתוב מתאר ש"וידל ישראל מאוד". גדעון צועק לה' "איה כל נפלאותיך". זאת צעקה שמבטאת אמונה גדולה, שהקב"ה יכול להושיע אותנו, ובכך הוא פָּתַח פֶּתַח להצלה של עם ישראל, וכן תהיה לנו!