"מה אתם מתלוננים? כשאני באתי לארץ הייתי בלי בגדים ובלי שיניים!" הבריק הרב יוסי שריד זצ"ל עוד וורט מחויך, כדי לעודד את העולים החדשים במרכז הקליטה במבשרת ציון. לאלה שהתקשו לעכל מה הכוונה בדיוק, הסביר שהוא פשוט נולד בארץ – תינוק חסר בגדים ושיניים…
כשאני מדבר עם רן שריד, בנו של הרב יוסי, על המשפט הזה ששמעתי מזוג עולים מרוסיה ביציאה מהשבעה בבית הרב במבשרת, הוא אומר בהתלהבות: "אבא היה גאון – איינשטיין ממש – בוורטים! השילוב המנצח של חוש הומור, משחקי מילים וידיעת תורה מעמיקה, יצרו אצלו יכולת לשלוף את הוורט המדויק שיעלה חיוך וישבור את הקרח. בין אם זה היה כדי 'לעבור מסך' בפני קהל זר ולא קשוב, ובין אם היה צריך לשחרר אווירה לחוצה תוך כדי חופה או לייעץ לשלום בית – תמיד הוא שלף וורט גאוני שהפתיע, הצחיק וגם השפיע על הלבבות בבת אחת".
הרב יוסי סיפר בעצמו, שפעם כשערך חופה, מיד אחרי שהחתן אמר לכלה "הרי את מקודשת לי", הפלאפון שלו עצמו צלצל… החופה נעצרה בגלל הפלאפון של הרב וכדי ביזיון וקצף. הרב יוסי שלף את המכשיר, העיף בו מבט ואמר: "טוב, שלחו הודעה משמיים! יש אישור…"
"באמת, הרבה אנשים שבאו להלוויה ולשבעה אמרו דבר ראשון: הרב יוסי היה מצחיק, חמוד, עניו", משתף רן. "אבא מאוד האמין וממש חי בשמחה. הוא נולד בפורים, ונהג לומר שהוא הגיע לעולם כשכולם צחקו. הבעל קורא של המגילה אמר 'ומרדכי יצא', אז גם הוא יצא… הוא גדל במשפחה הונגרית שמחה, בית בריא מבחינה נפשית, שההומור והשמחה היו בו דומיננטיים מאוד. החיוך והשמחה הולידו חמימות וטוב לב, התעניינות בכל אחד ורצון אדיר להוסיף טוב של תורה ואהבת ישראל. יחד עם כל הדברים האלה, השמחה אפשרה לו להיות מקורי ויצירתי בצורה לא רגילה.
"בשבעה הגיעו לנחם שני חברי ילדות שסיפרו חוויות דומות בעניין הזה", מדגים רן את החמימות של אביו בסיפור טרי. "הראשון הוא הרב אלישמע כהן, ראש ישיבת חומש, שהוא הבן של הרב אורי כהן שליט"א ראש כולל מר"ץ. כשאבא הקים את הכולל יחד עם הרב שבתי זליקוביץ', חבר הנפש שלו, הם הזמינו את הרב אורי שהם הכירו עוד מכרם ביבנה לכהן כראש הכולל, כך שהרב אלישמע גדל כאן, כשאחת מחוויות הילדות שלו הייתה התפילה של אבא כחזן בימים נוראים.
"אבא, שהיה יהודי מלא שמחה, היה גם בעל תפילה מלא רגש שידע גם להתרגש ולדמוע בתפילות. לימים נוראים היה לו נוסח ניגוני תפילה משולב ממה ששמע בבית אבא וממה שקלט מהרב נריה. הרב אלישמע, בתור ילד בכיתה א', זוכר את עצמו מחכה לאוטובוס ומזמר לעצמו את הנוסח של אבא לימים נוראים. אז הוא גם חשב לעצמו – 'כשאהיה גדול, אהיה חזן כמו הרב יוסי…'
"החבר השני זה הרב שייקה פישר, הבן של הגאון ר' שלוימ'ה פישר זצ"ל. גם הם גרו כמה שנים ליד כולל מר"ץ. הוא אמר כך: 'הייתי ילד בן שמונה, לא ידעתי להסביר איך הוא נכנס לי כל כך ללב, אבל ידעתי לומר כבר אז שאני אוהב את האיש הזה!"
לא משנה, אתה יכול
הרב יוסי שריד נולד בשנת תרצ"ט (1939) בתל אביב. הוריו עלו ארצה מפרשבורג ההונגרית ערב השואה באירופה: "כל המשפחה המורחבת מצד אמא של אבא – סבתא רחל, עלו ארצה בזכות דוד של אמא", מגולל רן בקצרה את סיפור המשפחה. "איך שהוא, הוא קלט את האסון שמתרגש על יהדות אירופה, ושיגע במשך כמה שנים את כל המשפחה שהם חייבים לעלות. הוא עלה ראשון, דאג להתבסס פה, ואחר כך חזר להונגריה עד שהצליח להעלות את כל המשפחה. לעומת זאת, מהצד של סבא לא נשאר כמעט אף אחד, ולכן קוראים לנו 'שריד'".
הרב יוסי אמנם גדל בתל אביב, אבל גם זכה לתקופה משמעותית כילד בירושלים: "כשהאיטלקים הפציצו במהלך מלחמת העולם את תל אביב, המשפחה החליטה לעלות לירושלים ונשארה שם שנתיים. סבא ידע לנצל היטב את התקופה הזאת מבחינה תרבותית, והיה לוקח את אבא בן החמש לכל מקום – לכותל, לשטיבלאך במאה שערים וגם לאסיפות עם בענייני השעה. כך ספג חיבור לכל המגזרים מעמך ישראל".
אחרי שחזרו לתל אביב, כשהיה בן שלוש עשרה, הגיע אליהם לסניף בני עקיבא הרב נריה, ששכנע אותם לבוא לישיבה בכפר הרא"ה. "אבא הוקסם מהדמות של הרב נריה, שהיה למורו ורבו במובן מאוד עמוק. הרב נריה לא לימד שום מקצוע בישיבה, אבל הוא ידע לבנות אצל התלמידים את הרוח והחזון. הוא היה נותן שיחות בשבת ומלמד ניגונים, ומעל הכל העצים את התלמידים שלו והדליק אותם להיות חלותרי"ם".
חלותרי"ם?
"כן, זה ראשי תיבות של 'חלוץ תורני'", מסביר רן בחיוך. "בדומה לרבי מלובביץ', הרב נריה הטמיע בתלמידים את הרצון לשליחות. שליחות של הגשמה וחלוציות להפרחת השממה הרוחנית. כשאבא היה בכיתה ט', הרב נריה שלח תלמידים מהכיתה שלו לעזור בהקמת הישיבה במירון – להיות תלמידים אבל גם לשמש כרמי"ם! קבוצה אחרת הוא שלח כדי להקים את נתיב מאיר וכך הלאה, ובדרך הזאת הוא טבע בתלמידים את המהות של השליחות. המסר היה, שלא משנה בן כמה אתה ומה הכישורים שלך, תמיד אתה יכול להפיץ עוד ועוד תורה. אבא קלט את המסר אל תוכו וחי אותו לאורך כל השנים".
מתי התחילה ה'קריירה' של אבא שלך בתחום הזה?
"השליחות הראשונה של אבא הייתה, כשהרב נריה אמר לו לנסוע כשליח של שבת ארגון בסניף בני עקיבא ברחובות. אבא שאל: איפה זה רחובות? והרב נריה ענה בהחלטיות: אתה תסתדר! עלה והצלח! אבא מצא את עצמו נוסע לרחובות, וגם מצליח להלהיב במשך שבת שלמה את כל החבר'ה. כך הוא נדבק בחיידק השליחות, ולכן יצא לו אחר כך להיות שותף בהקמת כרם ביבנה".
איש הסטארטאפ
ישיבת כרם ביבנה ידועה בתור ישיבת ההסדר הראשונה, זו שפיתחה מסגרת של שילוב לימוד תורה עם שירות צבאי. מה שלא מוכר בציבור, הוא מי הבחור שהמציא את רעיון ההסדר.
"החבר'ה שהקימו את כרם ביבנה היו בוגרי גרעין 'איתנים' שגם ייסדו בעצם את הישיבה בכפר הרא"ה", מתאר רן את השתלשלות העניינים. "בין הבחורים האלה היו הרב יעקב פילבר, הרב זלמן מלמד, הרב שבתי זליקוביץ' ועוד. אבא היה צעיר מהם בשנתיים, אבל הצטרף בכל הזדמנות לפעילות של החבורה, ולכן הלך בסוף השביעית לכרם ביבנה, להיות שותף בצמיחת הישיבה שהוקמה שנה קודם לכן.
"במשך שלוש וחצי שנים אבא ספג הרבה תורה מרבני הישיבה, ובעיקר ממורו ורבו הרב אלימלך בר שאול זצ"ל. בשלב מסוים הוא רצה להתגייס לצבא אבל היה בבעיה. הוא רצה גם להישאר קשור לישיבה אבל גם לשרת, ולא הייתה מסגרת שאפשרה את זה.
"אבא חשב על פתרון מקורי, פעל בכל הכוח למענו ובסוף הצליח!" מסביר רן איך התרחש הנס. "הוא שיגע את יעקב קלי, איש טירת צבי שהיה אחראי על גרעיני הנח"ל במשרד הביטחון, לנסות פטנט חדש. אבא היה סטארטאפיסט חינוכי של כמה דברים, שכיום נראים כאילו היו קיימים מאז ומעולם, וההסדר זה הסטארטאפ הראשון שלו. הפטנט היה שהוא יתגייס במסגרת גרעין נח"ל של בני עקיבא, שאז היה מקובל שמשרתים בצבא שנה וחצי, ואחר כך יוצאים כגרעין להקמת היאחזות חדשה. הוא רצה שבאותו זמן שהם יוצאים להקים יישוב חדש, הוא יחזור לישיבה. יעקב קלי הקים ועדה מיוחדת לבדוק את הרעיון, ובגלל שאבא לחץ מאוד וגם איים ללמוד בישיבה חרדית אם לא יאשרו לו, אז גם בני עקיבא וגם הצבא הסכימו".
למרות ההסכמה של הצבא, כאשר הגיע הזמן לחזור לישיבה הוכרז הרב יוסי כעריק. "אבא פנה לצבא ודרש שיעמדו בהתחייבות כלפיו, ובסוף קיבל מסמך חתום שבו כתוב: "הנ"ל איננו עריק – יש הסדר!" מסכם רן בחיוך. "לכמה בחורים יש מאז ועד היום את החותמת הזאת? ב"ה, יש כבר דורות של בוגרי ההסדר הזה, שהמלחמה הנוכחית מראה עד כמה הוא חיוני מבחינה מורלית וגם מבחינה צבאית".
בגיל 20 התחתן הרב יוסי שריד עם הרבנית אסתר תבדל"א, שגדלה בכפר הרא"ה. "בחתונה של ההורים שלי, החבר'ה ישבו ואכלו סנדוויצ'ים… הם שרו בעצמם את כל השירים, כשכל אחד מוסיף איזה ניגון חסידי שהוא מכיר מבית אבא".
הזוג הצעיר חזר לכפר הרא"ה, שם נולד בזכותם עוד מושג חדש בציבור הדתי-לאומי: "הרב נריה הבטיח לאמא שהוא יעסיק את אבא בישיבה, אז הוא המציא בשבילו תפקיד חדש שלא היה עד אז – מדריך בישיבה תיכונית. אף אחד לא ידע מה זה 'מדריך' בישיבה, אז נתנו לו בעיקר לעשות תיקונים של חשמל ומים… בסוף אבא חיפש משהו אחר ולכן עבר ללמד בישיבה החקלאית שהייתה סמוכה לישיבת כפר הרא"ה, שם הוא הכיר את שני החברים שילוו אותו כל החיים – הרב שבתי זליקוביץ' והרב אליהו סופר שהגיע מהמגזר החרדי".
קול מבשר ואומר
תחושת השליחות של משפחת שריד לא יכלה להסתפק בישיבה החקלאית של כפר הרא"ה, וכעבור זמן קצר ירדו, יחד עם הרב זליקוביץ' והרב סופר, לכבוש אתגר חדש – הפרחת השממה הרוחנית בנגב. בעקבות הרב יששכר מאיר שיצא עם גרעין של בחורים מכפר הרא"ה להקים את ישיבת הנגב בנתיבות, יצאה החבורה להקים את הישיבה התיכונית בכפר מימון.
"אבא היה ראש ישיבה בגיל 23!!", מתרגש רן. "אני לא יודע איך, אבל הוא והחברים הרימו שם בית מדרש וקמפוס שלם כשהם חבורה די צעירה. ברוך השם הם הצליחו יפה, והיוו מקור השראה לאחרים. הרב דרוקמן, למשל, שהתרשם ממה שהם עשו, קיבל דרכם חיזוק להקמת הישיבה באור עציון.
"אחרי כמה שנים, אבא הזמין את הרב יעקב אריאל לעמוד בראשות הישיבה. אבא ידע את מקומו ואמר שעם כל הכבוד לרב נריה שדיבר על כך שכל אחד יכול לעשות הכל, עדיין כדי לשמש ראש ישיבה צריך סדר גודל אחר. אבא ידע את מי להביא לתפקיד ראש הישיבה, ולימים הרב אריאל גם התמנה לרב של כפר מימון".
אחרי שבע שנים בכפר מימון, כתוצאה ממשבר מסוים, עברה החבורה המייסדת למבשרת ציון כדי להתחיל עוד פעם הכל מחדש, בהקמת ישיבה תיכונית חדשה. מבשרת הייתה אז מקום נחשל, והקמת ישיבה במקום הייתה בהחלט מעשה חלוצי. בתחילת הדרך, הם קיבלו מבנה ישן וציורי שהיה בתוך חורשה בין מבשרת לחמד. יהודי בשם פדר התרשם מהם לטובה, ונתן להם בחינם להקים את הישיבה במבנה שלו. עברו על החבורה כמה שנים קשות של החזקת ישיבה בתנאים לא תנאים, עד שהתרחש להם נס כפול.
"אבא הצליח ליצור קשר – דרך קרוב משפחה חילוני שהיה חבר של בן גוריון – עם שר השיכון דאז, אברהם עופר ז"ל. הוא נפגש איתם באופן ספונטני על הגשר של הקסטל, ושם אבא הצליח ממש לגעת בו. כשהשר עופר סיפר מאיזו עיירה באירופה הוא הגיע, אבא שלף: 'רגע, בעיירה הזאת היה אחד מגדולי הדור – הרב משולם ראטה, שלספר שלו קוראים 'קול מבשר'! אנחנו כאן ב'מבשרת', ויכולים לבנות בית מדרש על שמו 'קול מבשר'! הדיבור הזה קנה אותו לגמרי, והוא אמר: 'טוב, אני אתן לכם את השירותים'. אבא והרב שבתי קצת נעלבו: 'מה, רק את השירותים?' אז הוא צחק ואמר שהכוונה היא שהוא בונה ונותן להם את כל השירותים שהם צריכים!!
"מה שמדהים הוא שבאותו יום שאברהם עופר התחייב לבנות את כל המבנים של קריית החינוך במבשרת, הגיע הצד השני של הנס – הנגיד זאב וולפסון. התברר שרק כמה ימים קודם לכן הוא פנה לרב יהודה קופרמן זצ"ל, ראש המכללה לבנות בירושלים, ואמר לו שהוא מעוניין לתת באופן מיידי כמה מיליוני דולרים לצדקה, כדי שלא ילכו למס הכנסה של ארה"ב. הוא שאל אותו למי לתת, והרב קופרמן החליט להסתכל בפנקס צ'קים שלו למי הוא תרם בזמן האחרון. הצ'ק האחרון שהוא נתן לפני אותה שיחה היה תרומה לישיבה התיכונית…"
הפור נפל, והתרומה הענקית הגיעה לרב יוסי והרב שבתי שמינפו את הכסף לסטארטאפ הבא – בניית שמונים יחידות דיור לאברכים שילמדו בכולל החדש, כולל מר"צ.
"אבא הגה את השם מר"צ, כראשי תיבות של המילים מרכז צוותים", מסביר רן את השם החידתי. "כמובן שמרץ שייך גם לחיוניות, שאבא ראה בה דבר הכרחי כדי להפיץ תורה. הרעיון המקורי של הכולל הוא, שבמשך שלוש שנים אברך שילמד בכולל יוכל ללמוד בשקט גם לימודי רבנות וגם תעודת הוראה, ואחר כך – שלוש שנים כנגד שלוש שנים – הוא מתחייב להיות שותף בצוות שיצא למקום נידח בארץ כדי להקים קהילה של תורה.
"האמת היא שוולפסון כמעט ביטל את התרומה, כי אבא התעקש שיצאו לשליחות כצוות ואילו וולפסון רצה תפוצה יותר רחבה. לאבא היה חשוב הצוות כדי שמי שיוצא לשליחות יהיה לו טוב, יהיו לו חברים ותהיה לו אפשרות לדאוג לחינוך הילדים שלו וכל מה שצריך עם כוח של חבורה.
"אבא האמין שאם לאדם לא טוב, הוא לא יכול לחנך. רק כאשר טוב לך ואתה שמח, תוכל לתת מהטוב והשמחה לאחרים. הפסוק שאבא היה רגיל לצטט הוא בפרשת ביעור מעשרות: 'עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי', שם רש"י פירש 'שמחתי ושימחתי בו'. קודם תשמח בעצמך, ואז תוכל גם לשמח אחרים".
מר"צ בעלייה
השמחה והטוב של הרב יוסי באו לידי ביטוי גם בבית פתוח לרווחה, מלא אורחים שונים ומגוונים: "מרכז הקליטה של מבשרת היה לא רחוק מהבית של ההורים שלי", מספר רן בנוסטלגיה, "ומהרגע הראשון שההורים שלי הגיעו למבשרת הם יצרו קשר עם העולים. היינו הולכים למרכז הקליטה, מתפללים שם, מזמינים עולים חדשים לסעודות, שומרים איתם על קשר ומנסים לעזור להם בתיווך של חבלי הקליטה בארץ. מעבר לזה, התארחו אצלנו אברכים בוגרים ממר"ץ שבאו לשבתות, ובכלל – כל פנים חדשות שהגיעו לאזור, אבא היה קולט את הבן אדם ומזמין אלינו הביתה".
רן מספר שהשליחות של מר"ץ הייתה מאוד נוכחת בבית: "בעבר הייתה יוצאת לאור חוברת של מר"ץ פעם ברבעון, שבתור ילדים היינו עוקבים אחריה. בכל פעם הייתה עליה מפת ארץ ישראל שבה היה מסומן איפה נוספו עוד גרעינים חדשים, שהוסיפו לנו עוד שמחה".
היה לכם גם קשר עם הבוגרים?
"בוודאי. אפשר לומר שמר"ץ הרסה לנו את כל הטיולים המשפחתיים… עד שהיינו יוצאים לטיול, אז כשהגענו ליד מירון אבא אמר: 'בואו ניכנס למשפחת אנגל'. עוברים ליד חצור הגלילית – 'נלך לבקר את משפחת ניומן'… כך שכל הטיולים שלנו הסתיימו בביקורי בוגרים. בתור ילדים גדלנו עם אבא מקסים, שהיה שקוע מאוד בצרכי ציבור. הוא והרב שבתי היו צריכים לדאוג להרבה מאוד כסף בשביל האברכים והקיום של כל קריית החינוך. בנוסף, אבא היה מחנך כל השנים, כך שהיה עסוק מאוד. מה שכן, כל יום בארוחות צהריים וערב אבא היה מגיע וזאת הייתה חוויה. סיפורים, בדיחות ושירים – היה כיף גדול".
בתחום ההמצאות, רן מוסיף עוד כמה נקודות מעניינות: "כדי להשיג עוד כסף לישיבות אבא המציא עוד פטנטים, שאחד מהם הוא הפורמט של מכוני ההוראה שיש היום כמעט בכל ישיבה. הישיבות הרוויחו תקציבים דרך המכונים, ומערכת החינוך הרוויחה הרבה בני ישיבות שנשארו לעבוד כמורים.
"פטנט נוסף של אבא, שאולי קצת קשה להאמין, זאת תכנית המנויים של מפעל הפיס… הוא הציע למפעל הפיס שהתורמים לישיבה יקבלו מנוי למפעל הפיס והם הסכימו. היה יהודי שזכה במיליון שקל, אז אבא עשה לו תרגיל. הוא שאל אותו: 'אם אני אביא לך מיליון שקל, אתה מוכן לתת מעשר כספים לישיבה?' היהודי אמר שבוודאי כן, אז אבא אמר לו: 'יופי, באמת זכית במיליון שקל דרך מנוי מפעל הפיס!'"
שליחות עד הסוף
"פעם אבא הפתיע אותי כשאמר: רן תדע לך, אני לא יודע איך לא יצאתי חב"דניק. זה ממש במקרה…", נזכר רן בסיפור מיוחד. "כשתמהתי על מה מדובר, הוא סיפר שהיה לו חבר בכרם ביבנה שסחב אותו להתוועדויות בכפר חב"ד. הוא אמר: ראיתי אנשים כל כך שמחים ומלאי חיים עם כזאת תודעת שליחות, שהיה מתאים לי להיות כמותם. אבל בסוף עשיתי את השליחות שלנו".
אבא שלך הגיע גם למעגלים שמחוץ לעולם החינוך?
"בוודאי. אבא היה מראשוני הרבנים שיצאו לעולם החילוני והצליחו להאהיב את התורה. הייתה לו פינה בגל"צ ואחר כך ברשת ב' ובערוץ 7. הוא ערך חופות בהתנדבות איפה שרק הזמינו אותו.
"כל זוג חילוני, הוא היה מזמין אליו הביתה למפגש הכנה לפני החופה. פעם שאלו אותו כמה עולה החופה, והוא ענה שזה עולה חתיכת בד… הכלה שאלה למה הכוונה, והוא הסביר לה שבזמן החופה, כדי שהוא יוכל לברך היא צריכה עוד חתיכת בד כדי להיות צנועה…"
תחושת השליחות של הרב יוסי לצד ההתעניינות הכנה בכל יהודי, פיעמה בליבו ממש עד רגעיו האחרונים. בשבועיים האחרונים לחייו היה מאושפז בהדסה עין כרם כשהוא נפרד ממשפחתו. "אבא הכין אותנו לקראת הפטירה בדרך המיוחדת שלו" משתף רן, "וגם בשבועיים האלה היה מדהים לראות איך שכל פעם כשנכנס מישהו חדש לחדר, הוא כדרכו התעניין בו ודיבר ושאל כאילו הכל בסדר ואין לו שום כאבים.
"בלילה האחרון שלו, אחותי הייתה איתו והוא אמר לה וורט שמאוד אפיין אותו, על הפסוק 'ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת'. הוא אמר שרק כל עוד יש אפשרות לשחות, כלומר לרדת אל 'עם הארץ' שהם כעת 'בני חת' – כמו חטא, שייכים לחטאים – ולפעול לקרב אותם לקדושה, אז יש טעם לחיים".
למחרת, כחצי שעה לפני פטירתו, נכנסה לחדר אחות, והציגה את עצמה כנכדה של צבי בנדל, שבמשך שנים ארוכות היה איש השטח של מר"ץ ועמד בקשר הדוק עם הרב יוסי. "אפשר לומר שצבי בנדל היה גר ברכב שלו באותן שנים", מסביר רן במי מדובר. "אבא והרב שבתי היו שולחים אותו בכל רחבי הארץ – קודם כל כדי להכין את הקרקע להקמת הגרעינים, ואחר כך בתור תומך לוגיסטי ורוחני לגרעינים ו'לכבות שריפות' כשהיה צורך".
הנכדה של צבי התעניינה בשלומו של הרב יוסי, שהיה נראה כלא יודע מה נעשה מסביב, ואחרי כמה רגעים יצאה. "אמא שלי ואחותי היו איתו בחדר, ופתאום אבא פקח עיניים ושאל: איפה בנדל? אלה היו המילים האחרונות שלו, שביטאו באופן פשוט את האכפתיות של אבא מכל אחד" אומר רן, ואחרי רגע מוסיף: "נראה לי, שעל דרך הדרש אפשר לומר שהיה כאן גם ביטוי לתודעת השליחות של אבא. אולי בעצם הוא התגעגע אל בנדל הסבא, שיחד עם הרב שבתי וחברים נוספים עסקו בקירוב עם ישראל לאביהם שבשמים".
