בן מאה שנה היה אבי הבעל שם טוב – רבי אליעזר, ואמו שרה בת תשעים שנה. פעם אחת גילו לרבי אליעזר מן השמים
בחלום שיקדש את עצמו, כי יוולד לו בן שיאיר את ישראל. רבי אליעזר עשה כאשר צווה, ונולד הבעל שם טוב.
הילד לא היה ככל הילדים, בהיותו בן שלושה חדשים כבר הלך ודיבר.
בהיותו בן שנה וחצי הסתלק אביו, ולפני הסתלקותו אמר לבנו יחידו: "אל תפחד משום אדם כי אם מהקדוש ברוך הוא בעצמו". ביום הזכרון של אביו נפטרה גם אמו שרה, והיה מתהלך ברחובות העיר ומקל בידו והיו אנשי העיר מחזיקים אותו.
הילד לא ידע פחד, והיה הולך ומתבודד ביערות.
בלילה שבו מלאו לו שלוש שנים היה ליל חשוך ואפל, וגשם שוטף ירד. לקח הילד את מקלו והלך לו ליער. אמרו לו האנשים: "איך אתה הולך בליל חשוך ואפל כזה?" וענה להם: "אין אני ירא משום דבר כי אם מן הקדוש ברוך הוא בעצמו".
כשבא לעומק היער ראה בית גדול ומפואר, והיה בו אור רב. נכנס לחדר לפנים מחדר, עד שבא לחדר שכל הלצים
שלוחי הסטרא אחרא יושבים שם. אמרו לו: "איך אין אתה מפחד להכנס לכאן?" וענה להם: "אין אני ירא משום דבר
אלא מהקדוש ברוך הוא בעצמו".
אמרו לו: "ילד, התוֹדה ש"עזב ה' את הארץ"?" והוא צעק לעומתם: "יתפרדו כל פועלי און"! ונתבטלו כלא היו.
(אוצר סיפורי חב"ד א עמ' 4, ע"פ רשימת אדמו"ר הזקן)

בשנת תפ"ד, כשמלאו עשרים ושש שנים לחיי הבעל שם טוב, נתגלה אליו איש זקן – רבו הבעל ח"י [חיה יחידה] נשמת הנביא אחיה השילוני, ואמר לו איך יתנהג ביום ח"י אלול, יום הולדתו, ואיך יטהר עצמו במקוה. ותיאר לו איזה מקום בהרי הקרפטים, בסביבות העיר קיטוב בין ההר הראשון והשלישי, ששם יחכה עליו עד בואו. ויעש כמו שציוה עליו הזקן ואיש לא ידע מאומה, לא גיסו הרב ולא אשתו הרבנית. כולם הכירו שיש השתנות בפניו ושאלו אותו למה הוא כל כך חיוור בפניו, אבל הבעל שם טוב עשה עצמו כאילו אינו יודע מאומה. לא ארכו הימים וראה שכדי להסתיר הדבר מוכרח הוא לעקור מהכפר שאצל יאזלאוויטש ומסביבת העיר קיטוב, בכדי שלא יוודע לאיש.
לכן שכר קרעטשמע [בית אכסניה] קרוב יותר להרי הקרפטים וזוגתו הרבנית ניהלה אותו, וכ"ק הבעל שם טוב התבודד עם רבו הבעל ח"י מיום ראשון עד שבת קודש, ולמד עמו במערה אשר בהרי הקרפטים.
זוגתו הרבנית ערכה עבורו ששה לחמים, לחם ליום. פעם בערב שבת קודש לקח השק שבו שם הלחם, ולתמהונו והנה השק מלא בלחמים כמו שלקח מביתו ביום ראשון, שכל כך היה עסוק בלימוד
עם רבו עד ששכח לאכול שבוע שלם.
כה המשיך רבו הבעל ח"י ללמוד עמו משך עשר שנים, משנת תפ"ד עד שנת תצ"ד, ולמד עמו מ"בראשית ברא" עד "לעיני כל ישראל".
(רשימות דברים ג, עמ' יד)

פעם הגיע הבעל שם טוב לעיר פולנאה, ועמד בשוק והתחיל לספר סיפורים עד שהמון אנשים נקהלו סביבו לשמוע את דבריו. כשהגיע זמן המנחה נכנס הרב הקדוש בעל ה"תולדות" לבית המדרש, וירא כי אין איש. והגידו לו שהנה בא יהודי אחד ועומד בשוק ומספר סיפורים.
הלך ה"תולדות" לשם ושאל את פיו: "מדוע יעכב את הציבור מלבוא להתפלל?" ענהו הבעש"ט: "אספר לכם מעשה". הסכים ה"תולדות" ואמר: "ספר!". כשסיים הבעש"ט את הסיפור, הוסיף ואמר: "אספר כעת עוד מעשה". וענה ה"תולדות" יותר בדרך כבוד – "יספר!", בסיימו את המעשה ביקש הבעש"ט לספר עוד מעשה, והגיב ה"תולדות" – "כולנו שלכם!" וכך נתקרב לחסידות.
(ימות עולם, עמ' צה)

כמה שבועות קודם חג השבועות שנת תק"כ הרגיש הבעל שם טוב שכחו הולך ודל, ושיער בנפשו שהסתלקותו תהיה בשבועות. וישב בחדרו בהתבודדות וציווה שלא יניחו שום אדם לבוא אליו. ועשו חבל וקשרו בו פעמון, וכאשר נצרך למשרת משך בחבל לקרוא אותו. תלמידיו ומקושריו הרבו בצעקות ותפילות כל הזמן, ובפרט הרב הצדיק נאמן ביתו רבי נחמן מהאראדענקא וכ"ק הרב הצדיק
רבי פנחס מקאריץ נתעצמו בתפילות ומקואות מאוד.
ויאמר כ"ק הבעל שם טוב: "לחינם הם מתעצמים ומרעישים, לשעבר הייתי יכול להתפלל אבל עתה אין הזמן לכך". גם אמר: "משפט שלי לא יהיה לשום בית דין ומלאך, אלא לפני הקדוש ברוך הוא לבדו". ועוד מספרים שאמר: "יודע אני בבירור שאצא מפתח זה ותיכף
אכנס בפתח אחר".
בא אז רופא גדול למעזבוז, ורצו תלמידיו שהרופא יראה אותו,
ומי יודע – אפשר יהיה בידו לרפא אותו. אבל לא העזו לומר זאת אליו. רק תלמידו הרב ר' דוד מאוסטראה, שהיה חשוב בעיניו, אמר לחבריו כי ינסה הוא לדבר עמו שירשה לקרוא את הרופא.
כשנכנס הרב ר' דוד לחדר הבעל שם טוב והציע לפניו שיתן רשות שיבוא הרופא, אמר לו: "דוד, גם אתה טועה בדבר שאתה מחזיק אותי כאחד העם? מה לי ולרופא?!"
בליל שבועות האחרון לימי חיי כ"ק מורנו הבעל שם טוב נאספו תלמידיו ומקורביו להיות נעורים כל הלילה כתיקון האריז"ל,
ואמר לפניהם תורה מעניין מתן תורה.
באשמורת הבוקר שלח לקרוא ולהודיעם שהיום הוא יום אחרון לחייו, וציווה לתלמידו הרב ר' לייב פוסטינער ולעוד אחד מתלמידיו שהם יתעסקו בטהרתו ובקבורתו. ולימד אותם על כל אבר מגופו ונתן להם סימנים איך נפשו נשאלת להיפטר מאבר זה,
שאלו השניים היו מחברה קדישא.
(רשימות דברים ד, עמ' עג)

באותן השנים שגר הבעל שם טוב בקרעטשמע [בית אכסניה] הנמצאת קרוב להרי הקרפטים בנה שם לעצמו מרחץ קטן עם מקוה, וזוגתו הרבנית לאה רחל היתה מכנסת אורחים בעין יפה כי הפרנסה בקרעטשמע היתה מצויה, מאחר שנמצא במקום פרשת דרכים.
תלמידו לימים, ר' דוד ממיקאלאיעוו, היה בעל תפילה ודרשן מוכיח, והיה נוסע או הולך ברגליו מעיר לעיר, כמו שהיה בימים ההם.
בבוא ר' דוד לבית הקרעטשמע ראה שהרבנית ערכה שתים עשרה חלות, ותמה מאין לאנשים פשוטים מנהג זה. ושאל לרבנית איפה ראתה מנהג זה, ואמרה שכן ראתה אצל אחיה הרב הגאון ר' גרשון מקיטוב. והיה מודאג איפה נמצא פה מרחץ ובית טבילה ערב שבת קודש, ותאמר לו הרבנית: "יש פה אצלנו גם מרחץ וגם מקוה כשרה". ותמה, איך לקרעטשמערס [בעלי אכסניה] אנשים פשוטים יהיה מקוה כשרה? ותאמר הרבנית: "אם כי אישי איש פשוט, אבל הוא ירא שמים".
וישאל אותה: "ואיה אישך?" ותאמר: "הלך לסייע את המוכסן להשקות ולחלוב הבהמות". ויבוא בשעה מאוחרת ונתראה אל הרב ר' דוד כאילו בא מהעבודה, ועשה את עצמו כאילו מתפלל כאיש פשוט (אף שהיה אחר התפילה שהתפלל בחדר ההתבודדות שלו).
וכשישבו אל השולחן לסעודת הערב נתן את הכוס להרב ר' דוד, שהוא יברך על הכוס ויוציא אותו ואת בני ביתו, שאם היה בעצמו מקדש היה רואה את ההתלהבות שלו.
את ר' דוד הושיב בראש השולחן ובעצמו ישב אצל הרבנית, כמו שנוהגים אנשים פשוטים. באמצע הסעודה ביקש הבעל שם טוב את ר' דוד שיאמר דבר תורה, ור' דוד סיפר על פי פשט מה שנאמר בפרשת השבוע. אחרי הסעודה נתנו לר' דוד חדר מיוחד, והבעל שם טוב והרבנית הלכו לחדרם. באמצע הלילה נתעורר הרב ר' דוד משנתו וראה אש על התנור, והתחיל לצעוק: "שריפה! שריפה!" כאשר הגיע ר' דוד אל התנור ראה שאינו אש גשמי, אלא שהבעל שם טוב ישב שם אצל התנור ולמד ואש התורה מתלהטת סביבו.
בבוקר שאל ר' דוד את הבעל שם טוב מה זה שראה אש סביב לו. ויאמר לו: "זהו מה שאמרתי תהלים בהתלהבות". מכל מקום הבין ר' דוד שהבעל שם טוב אינו איש פשוט. לסעודת שבת קודש אמר הבעל שם טוב תורה ור' דוד נתפעל מאוד, וכן לסעודה שלישית. הבעל שם טוב ביקשו שלא יגלה לשום אדם, כי טרם באה העת להתגלות. והיה ר' דוד בא לעתים קרובות לשמוע דברי תורה מהבעל שם טוב, ובדרשותיו היה אומר אותם. מביני דבר שאלו אותו ממי שמע דברים כאלו העומדים ברומו של עולם, והיה עונה: "מעובר אורח עני אחד שמעתי".
כאשר באה העת להתגלות הבעל שם טוב היה מהראשונים שנתקשרו אליו, וקירב אליו כמה מגדולי הרבנים, והיה מגדולי תלמידיו.
(רשימות דברים ד, עמ' כו)

פעם אחת ביום טוב, ואין ידוע אם יום ראשון של פסח או יום שמיני עצרת היה, והוצרכו לברך גשם או טל, היה הבעל שם טוב מתפלל לפני התיבה בחשק גדול. כי כן שמעתי כמה פעמים מבחיריו כי היה מנשא ראש כולם, והיה מתפלל בזעקה גדולה. והרב המגיד מישרים הגדול [המגיד ממעזריטש] לא היה יכול לסבול הרעש כי היה חולה גדול, ויצא מבית המדרש ונכנס לבית קטן שאצלו והתפלל שם ביחיד. קודם מוסף הלך הבעל שם טוב ובא לבית קטן הנ"ל ללבוש הקיטל, ואמר המגיד כי היה מכיר כשהיה אצלו השראת שכינה, וכשראה אותו הכיר בו כי אינו בזה העולם. וכשלבש הקיטל נקמט על כתפיו, ואחז המגיד הגדול בקיטל לפשטו מקמיטתו. וכשנגע התחיל לרעוד, ואחז בשולחן שהיה שם וגם השולחן התחיל לרעוד עמו. והבעל שם טוב הלך, והוסיף לרעוד עד שהוצרך להתפ9לל ולבקש מן השם יתברך שיקח ממנו דבר זה, כי אין בכוחו לסבול.
(שבחי הבעש"ט עמ' סא