סיון רהב מאיר, נשואה לידידיה, גדלה בהרצליה ולמדה בתיכון רוטברג ברמת השרון. היום בני הזוג ירושלמים, הורים לחמישה. עובדת מגיל שש בתקשורת הישראלית (כיום בחדשות 12, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל), חזרה בתשובה בגיל הנעורים. מרצה בארץ ובעולם על הפרשה, על ישראל ועל תקשורת. מחברת "החלק היומי" (קטע קצר שנשלח למאות אלפים מדי בוקר), מקימת קהילת "מתחדשות" (שיעור שבועי לנשים בזום) ומחברת הסדרה "לגדול". השבוע יצא לאור "לגדול 3 – 50 סיפורים על חוכמת החסידות ועלינו" (הוצאת ידיעות ספרים).
שלום סיון, לא כל יום פוגשים אשת תקשורת שמספרת סיפורים… אז אולי נתחיל עם זה. תוכלי לשתף את מי שלא מכיר, מה הסיפור של סדרת הסיפורים 'לגדול'?
"לפני שנה וחצי קיבלתי מתנה. מישהו אמר לי שהצטברו אצלי לאורך השנים כל כך הרבה סיפורים נפלאים, אז למה הם לא יוצאים לאור בספר? זה היה ממש רגע של הארה. התחלתי לכתוב ולחפש גם סיפורים חדשים, וראיתי שקודם כל – זה משפיע לטובה עליי. היינו אז בבחירות הרביעיות, או החמישיות, אני כבר לא זוכרת, והייתי חוזרת מאולפן החדשות וכותבת סיפור, ופשוט נרגעת. ככה יצא לאור 'לגדול 1', ספר של סיפורים על פרשות השבוע".
הספר שבר שיאים בתחום ותוך חודשיים וחצי הגיע ל'ספר זהב', נמכרו יותר מעשרים אלף עותקים. מה קרה שם?
"ברוך השם, נדמה לי שההסבר להצלחה הזו הוא בסיפורים עצמם. אנחנו רוצים שיספרו לנו סיפורים, לא רק בגן הילדים. גם מבוגרים זקוקים לסיפור, בפרט לסיפורים שהם חלק מהסיפור המשותף שלנו. אנחנו מדברים בשבוע שבו קוראים בתורה את פרשת 'כי תבוא'. שים לב מה קורה כשהחקלאי מגלה בגינה שלו תאנה ראשונה או רימון ראשון. הוא שם אותם בטנא, עולה לבית המקדש ו…מספר סיפור.
"מצוות הביכורים היא המצווה לחבר כל דבר קטן בחיי, שהוא לכאורה פרטי, לסיפור הלאומי הגדול. על כל חתיכת ענב או זית – אנחנו מספרים סיפור שמתחיל לפני אלפי שנים, 'ארמי אובד אבי', ומסתיים בגאולה השלמה. אנחנו חלק מסיפור גדול, ויש בכך משהו מרפא, מנחם, משמח. זה נותן פרופורציה ופרספקטיבה. אם אני מכינה סנדביץ' בבוקר לילדים עצבנית, אני יכולה גם לזכור שאני נותנת להם כוח ללמוד תורה ולפגוש חברים ולנצל את היום הזה. והנה הסנדביץ' נהיה קדוש, כי הוא חלק מסיפור. לכן לדעתי אנשים רצו לשמוע את הסיפורים האלה".
האם רק הציבור הדתי והחרדי קורא את הספרים?
"ממש לא. אני שמחה מאוד על כל קורא, ילד ומבוגר, אבל ישבתי במחסן של הוצאת 'ידיעות ספרים' ביבנה וחתמתי על יותר מ-7,000 ספרים, כך שאני יודעת מה ההקדשות שאנשים מבקשים. ולצד הקדשות לשנה טובה, לחג, ליום הולדת, היו הקדשות שבהן פשוט עצרתי, כמעט לא מאמינה: 'אני אמא שמרגישה שלא לומדים יהדות בבית הספר הממלכתי של הילד שלי ולכן קניתי את הספר' או 'הפסיקו אצלנו כמעט את שיעורי התנ"ך, אני אשלים לילדה שלי בבית'. על זה לא יספרו בתקשורת כ'תופעה' או 'סערה', אבל ראיתי מקרוב את האהבה של אנשים למורשת שלהם ואת הרצון להעביר את הסיפור הלאה, וראיתי שלצד טענות ל'הדתה' יש הרבה אנשים שמרגישים 'החלנה', שרוצים יותר".
החלטת להקדיש את הספר השלישי בסדרה לסיפורי חסידים. למה? ובכלל, יש אינספור סיפורים מכלל חצרות החסידות, איזה שביל סללת לך בבחירת הסיפורים?
"זו הייתה עצה טובה של הרב משה שילת ושל יעקב ביבלה (ספרי 'אור החיים'), להקדיש את הספר הבא בסדרה לסיפורי חסידות. הספר 'לגדול 2' שיצא בפסח עסק בפרקי אבות, ואכן השבוע יצא לאור 'לגדול 3 – 50 סיפורים על חוכמת החסידות ועלינו'. סוג הסיפורים שחיפשתי ובחרתי הוא כאלה שהעיקר בהם הוא הגרעין, המסר, התוכן. יש שלוש מילים של הרבי מלובביץ' שידידיה תמיד מצטט, ושהן ממש מצפן עבורי: 'המעשה הוא העיקר'. כלומר, האם יוצא משהו תכלס מהסיפור? האם הוא יגרום לאדם לעשות משהו? כך שאני מחפשת סיפורים – עתיקים וגם חדשים – שאומרים משהו לקורא, כאן ועכשיו. תמיד אומרים 'אל תנסו את זה בבית', נכון? אז הספר הזה אומר: 'תנסו את זה בבית!'. נכנסו לספר הרבה סיפורים של הבעל שם טוב, חב"ד, ברסלב, פיאסצנה, יש בסוף כל סיפור נקודה למחשבה, ציטוט מספרי החסידות, ואני שמחה להנגיש טקסטים של רבי אלימלך מליז'נסק, רבי משה מקוברין, הנתיבות שלום, ועוד…
"ר' הלל מפאריטש, דמות אגדית בתנועת החסידות, אמר ששני הספרים הראשונים בתורה הם בראשית ושמות, שרובם סיפורי מעשיות, ורק לאחר ששומעים סיפורים – ניתן ללמוד תורה כראוי".
בספר שילבת סיפורים מדורות עברו וסיפורים בני ימינו, וזה ודאי נעשה בכוונה תחילה. באמת גם לסיפורים שקורים בחיים שלנו אפשר לקרוא 'סיפורי חסידים'? ואם לאתגר אותך, תוכלי להצביע לנו על סיפורים מיוחדים בספר?
"אני אספר קודם משהו אישי: בזמן הקורונה עברתי משבר די מאתגר. היינו בשליחות חינוכית בארצות הברית, ידידיה ואני וחמשת הילדים, כלומר עזבנו פה בית ומערכת חינוך ועבודה ועברנו לשם, ועד שסוף סוף הילדים התחילו לקלוט את האנגלית וההווי, ואני סוף סוף הזמנתי נכון מהמכולת השכונתית וידידיה התרגל למניין, ובעיקר התחלנו פעילות מרגשת וחשובה – בום, השם עצר את העולם עם נגיף מסתורי מסין.
"ניו יורק הפכה לאחד המקומות המסוכנים על הגלובוס, ברחנו בחזרה הביתה בטיסה האחרונה לפני שסגרו את נתב"ג, והילדים היו בלי מערכת חינוך (אפילו לא בזום), כי לא ברור איפה אנחנו גרים, עובדים, והאם ומתי חוזרים או לא. כל בוקר מחדש חושבים מה יהיה. התייעצתי אז עם מטפלת רגשית, שאמרה לי דבר עצום: 'הילדים מבולבלים? שבי איתם ותספרי להם סיפור לכיד מכל מה שקורה. תתפרי את כל הקרעים האלה לסיפור אחד שעושה שכל, שיש בו משמעות'. וואו. איזו עצה. לספר סיפור, להבין שזה רק פרק בחיים שלנו. לראות שיש עבר, הווה, עתיד. לקחת נשימה. נדמה לי שזה הסוד של הסיפור, וזה מה שכולנו צריכים. גם מבחינה חברתית ופוליטית, נדמה לי שצריך לחזק את הסיפור המשותף שלנו, מול מי שמנסים לפרק אותו, או לטעון שהוא חלילה מסתיים.
"הספר מכיל גם סיפורי חסידים עתיקים, מהעיירה, כי חשוב להביא אותם לדור שלנו, אבל גם המון סיפורים חדשים. אני חושבת שאנחנו חיים בלי לשים לב שלפעמים קורים לנו סיפורים מרתקים, ממש מעשיות חסידיות, עם מסר ופאנץ', וצריך לכתוב אותם ולהעביר הלאה. כמו שאדם צריך לכתוב את חידושי התורה שלו, הוא ודאי צריך לשתף בסיפורים כאלה שעוברים עליו.
"אתן כמה דוגמאות: מרים פרץ ואביתר בנאי תרמו סיפורים נהדרים, וזו ממש זכות להיות הצינור שמביא אותם לעולם. ילדים מעוטף עזה כתבו וסיפרו על טקס נטיעות מיוחד: 'על כל נפילה – נטיעה'. בכל פעם שטיל מותיר בור אצלם, הם לא סתם סותמים אותו בעפר, הם שותלים עצים. זו דוגמה מדהימה להתמודדות עם הרוע בעולם. עוד דוגמה: אברהם פריד מצא את עצמו בלי הגברה ומיקרופון בהופעה ענקית, מה הוא עשה? איך מנצלים לטובה מצבי משבר? או למשל מתנדב ב'איחוד הצלה' שבא להציל מישהי שהתעלפה, והיא ביקשה שישיר לה שירי שבת. זה מה שהרגיע אותה, זו התרופה, הניגון הוא משהו שנותן כוח. המורה שירה כהן מרמת גן פרשה אחרי 46 שנה במערכת החינוך, וכך זכיתי לסיפור נפלא על הדרך שבה היא התמודדה עם חרם ושיימינג בכיתה. ויש גם סיפור אקטואלי מאוד על יהדות אוקראינה, ששליחת חב"ד שם חני סגל סיפרה לי, על הדלקת נרות נשית חובקת עולם, או סיפור ממש חדש מדובאי, על מזוזה נסתרת שהייתה שם עוד לפני הסכמי השלום. יש סיפורים על הרב מרדכי אליהו, הרב שמעון אליטוב שנפטר השנה (אחד הסיפורים היפים בספר לדעתי), הרב יוסף צבי רימון, המון סיפורים לכאורה קטנים שבעיניי הם גדולים. צריך להרים מהרצפה סיפורים קטנטנים כאלה, לנער את האבק ולראות איזה יהלומים מסתובבים היום בעולם, בלי שנשים לב".
כמי שכתבה יותר מספר אחד או שניים, האם לדעתך בעידן הדפוס הדיגיטלי והמידע הרב שנמצא אצל כל אחד בגלילה קלה בכף ידו, יש ערך כלשהו לספר מודפס, בפרט לגילאים הצעירים? את הרי מגיעה למיליונים בכל חודש ברשתות החברתיות.
"אני שמחה להגיע לאנשים בכל סוגי הפלטפורמות, יש לי סדנת לימוד לנשים בזום מדי שבוע, ששמה 'מתחדשות', כך שאני יודעת שאפשר לעשות המון בעזרת הטכנולוגיה, למשל ללמוד כל שבוע עם מאות נשים מכל העולם. אבל כמי שמשתמשת בכלים השונים שהתקשורת מציעה לנו – אין תחליף לספר. או יותר מדויק: אין תחליף לשבת, היום שמזכיר לנו שאנחנו עם הספר.
"כשחזרתי בתשובה, אחד הדברים שהרשימו אותי יותר מכל היה ילד דתי יושב עם ספר על הספה. יש אנשים שמתרגשים מקבלת שבת בכותל, מאיזו תפילה בקבר של צדיק, מהדלקת נרות שבת… בשבילי לראות ילד דוס ומתוק שקוע בתוך ספר – זה לראות אלוקות. באמת. כי אתה רואה ריכוז שאי אפשר להשיג בסתם יום שני, ואתה רואה אותו חווה באמת, כי שום מסך לא מפתה אותו במקביל, ואז הוא יכול לבוא לשולחן ולספר את הסיפור לכולם. העובדה שהיום ילדים מספרים סיפורים שלי בשולחן השבת, מתוך 'לגדול', היא באמת סגירת מעגל אדירה, כי זה ממש מה שהחזיר אותי בתשובה בזמנו. הציבור שומר השבת לא יודע להעריך מספיק את העוצמה הזו. זה חתיכת מעמד הר סיני, בשולחן השבת שלכם. איפה בעולם ילד קורא ומקריא ככה, ואז כולם גם דנים ועונים לו על שאלות ומשוחחים על כך?".
על כולנו עברה שנה לא פשוטה. רחובות הערים ומסכי התקשורת התמלאו עוינות וניכור, וכאילו התחרו מי יפחיד וישמיץ יותר. לעומת זאת, בטורים היומיים והשבועיים שלך חיפשת ותמיד מצאת תמיד את הפן המאחד. גם בימים שטופי שנאה, את תהיי הקול השפוי. מה דעתך, האם באמת יש סיכוי לאהבה?
"יש סיכוי רק לאהבה. אז למה יש סיכוי, לשנאה? אבל אהבת ישראל לא צריכה לטשטש את העקרונות והערכים שלנו. הדבר המרכזי ביותר שאני מנסה לקחת מחב"ד זה השילוב הזה – ביטחון עצמי בלי לטשטש ערכים, ולצד זה אכפתיות ואהבת ישראל אמיתית. גם לעמוד על שלך ולא להשתנות ולהתייפייף, וגם לאהוב באמת באמת כל אחד, את שורש נשמתו".
בעלון של עבודת ה' אין מקום לפוליטיקה, ולכן השאלה הבאה היא באמת ממקום של עבודת ה' נטו: מההיכרות שלך עם הציבור את ודאי רואה שיש קהלים גדולים בעם שהרגישו במשך שנים דחויים ונבגדים וקולם לא נשמע, ובעת האחרונה עוד יותר. אומרים שגם במשפחת מאיר, אצלכם בבית פנימה, יש גישות שונות איך להתייחס לאתגרי התקופה, בקריאות שלום או בהצגת אמת בלתי מתפשרת. מה באמת השם רוצה מאיתנו? האם את חושבת שיש כאן סתירה? האם התמקדות באחדות גרידא אינה עיוורון, מין כזה 'לצאת בסדר עם כולם', ולברוח מהתמודדות עם המציאות הנוקבת?
"הרבה עיתונים הציעו לי להתראיין על הספר החדש אבל ביקשו שאדבר על מה שבאמת מעניין אותם: 'את בערוץ 12, בעלך בערוץ 14, איך זה מסתדר?'. אמרתי להם שאנחנו באמת יכולים לעשות על זה סרט, אבל אין ערוץ שישדר אותו… בחרתי להתראיין כאן מתוך הערכה אמיתית לעלון הזה ולכך שאם הוצאת ספר אתה יכול לדבר בו על הספר, ולא לחפש גימיקים וכותרות אחרות. 'קרוב אליך' מלווה אותנו כבר הרבה שנים, והיום גם הילדים קוראים. אשריכם.
"עכשיו לשאלתך: אני לא חושבת שמה שאני עושה הוא בריחה מהמציאות. זו המציאות. לדבר על הפרשה, על סיפורים חסידיים, על הסיפור המשותף שלנו – זה הופך להיות כמעט אלטרנטיבי, חתרני, מחתרתי. לאחרונה זה הפך כמעט הזוי לבוא ולהגיד שטוב פה, או שאנחנו אחים ומאוחדים. להגיד שהמציאות הולכת קדימה, שהעולם והעם הופכים טובים יותר, להגיד שהמדינה לא מתפרקת, שלא רע ומר פה, שעברנו דברים יותר קשים – יש אנשים שממש לא מסוגלים לשמוע את זה, שכועסים על זה שאני אומרת את זה, ועוד בחיוך.
"אז כל אחד ושליחותו, כל אחד ותפקידיו. לא נראה לי שהשליחות שלי היא להתווכח באולפנים, אני גם לא טובה בזה, למרות שיש לי כמובן דעה (והיא כמובן צודקת!). אני לא מזלזלת במי שמברר את ההשקפה, שמצחצח את האידיאולוגיה, שעונה ומשיב ונאבק על ערכים. זה חשוב מאוד. אבל אם אני לא טובה בזה, ואם השם נתן לי יכולת להנגיש תכנים עתיקים ואני רואה בכך ברכה, ברוך השם, אז נדמה לי שכדאי שאתמקד בזה. מאיפה האשליה שרק מה שדחוף ובהול משפיע? בחודשים האחרונים, שהיו מאוד אינטנסיביים, באמת הרגשתי שהספר הזה הוא האמירה שלי לעולם. אומרים שסיפור חסידי מטהר את הלב ואת המוח, מביא לצלילות הדעת, מאיר פינות חשוכות, מפשט עקמומיות שבלב. נו, אנחנו לא צריכים את כל זה בהקדם?".
לסיכום, כמי שחורשת את הארץ (גם בזום) ומלמדת תורה אין ספור אנשים ונשים, מבוגרים וצעירים, ואת בערב מסע הרצאות בגיברלטר ואז בניו יורק, וברחבי הארץ באלול, איך את רואה את עם ישראל ערב ראש השנה תשפ"ד?
"שמעתי ראשי תיבות מקסימים: תשפ"ד – תהא שנת פריצת דרך. אנחנו צריכים לעלות רמה, לעלות קומה. לפרוץ דרכים חדשות להתקדם. הדיון לפעמים כל כך טיפשי, כל כך רועש וצעקני, והוא בכלל לא על הדברים עצמם. 'סערת השבת' במקום לדבר באמת על מהי שבת. 'סערת הצניעות' במקום לדבר באמת על ערך הצניעות. אנחנו כל הזמן הולכים מסביב, לא נוגעים בדבר עצמו. אז תהא שנת פריצת דרך, אמן".
***********************************
לנקות בשמחה
חודש אלול כמעט הסתיים. השנה החדשה עמדה להתחיל, והימים המכונים "הימים הנוראים" התקרבו: ראש השנה, ואז עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. לעיירה קטנה הגיע יום אחד הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. כל תושבי העיירה התרגשו מאוד מהאורח המכובד, וקיוו שהוא יישאר איתם כמה שיותר זמן, אולי גם במהלך החגים המתקרבים.
"מי החזן שיתפלל ויוביל כאן את תפילות הימים הנוראים?", שאל הבעל שם טוב.
"שמו יעקב", אמרו לו, "הוא שליח הציבור שלנו בכל שנה".
"וכיצד הוא מתפלל?", שאל הבעל שם טוב.
"הוא מתפלל יפה", ענו. "יש לו קול צלול, הוא מחבר את כל מתפללי בית הכנסת לתפילה, אבל יש דבר אחד קצת מוזר: הוא אומר את כל הווידויים של יום כיפור במנגינות שמחות. את כל החלקים בתפילה שעוסקים בחטאים, בטעויות, 'אָשַׁמְנו, בָּגַדְנוּ', 'עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ' — הוא שר בשמחה".
הבעל שם טוב ביקש לפגוש את יעקב, ושאל אותו: "מדוע אתה מזמר את הווידויים בשמחה? האם לא ראוי לומר את המילים האלה ברצינות, בכובד ראש, אפילו בבכי?".
וזו הייתה התשובה של יעקב החזן: "עבד שמנקה את החצר של ארמון המלך מלכלוך — שמח מאוד כשהוא עושה זאת. הוא אוהב את המלך, ויודע שהוא משמח את המלך במעשיו, ולכן הוא שר בזמן שהוא מנקה את הארמון".
"יפה ענית", אמר הבעל שם טוב. "אשמח להתפלל איתכם כאן בימים הנוראים".
נקודה למחשבה
המלך הוא אלוקים, הארמון הוא העולם שלנו, החיים שלנו, וכל אחד מאיתנו מקבל הזמנה מיוחדת מהמלך לנקות את הארמון, פעם בשנה.
חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים — כל אלה אינם ימים של דיכאון ומרירות, להפך. אלה ימים של שמחה גדולה על עצם ההזדמנות שניתנה לנו לתקן את מעשינו.
רק תחשבו על עולם שבו אי אפשר להתחרט ולהתחיל מחדש, שבו כל טעות מתקבעת לנצח, אין תיקון ואין שיפור. נכון, זה לא תמיד נעים "לנקות את הלכלוך", אבל צריך לזכור שהאפשרות להתחיל מחדש היא זכות.
רבי אלימלך מליז'נסק, ממנהיגי תנועת החסידות, כתב בספרו "נועם אלימלך", שכאשר אדם עושה תשובה, מתקן את חטאיו ואת טעויותיו, הוא לא צריך להיות עצוב ומיואש אלא "לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּשִׂמְחָה, וְיִתְחַזֵּק לוֹמַר: הֲרֵי אֲנִי כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי הַיּוֹם הַזֶּה". מזל טוב, איך לא נשמח על האפשרות להיוולד מחדש?************************************************
שתילים נגד טילים
קיבוץ כרם שלום הוא היישוב הישראלי הקרוב ביותר לרצועת עזה. ממש כמה מטרים מהגבול של ישראל עם הפלסטינים בדרום, נמצא קיבוץ חי ופורח, עם כמה עשרות משפחות וכ-100 ילדים. יש בו מכולת, בריכת שחייה, גן ילדים, בית כנסת, בתים יפים, גינת שעשועים, ואפילו הרחבה — שכונה חדשה למשפחות צעירות שמצטרפות לקיבוץ.
לצערנו, בניגוד לשמו של הקיבוץ, חלק מהשכנים של כרם שלום, מעבר לגבול, לא עוסקים בשלום אלא במלחמה, לא בבנייה אלא בהרס. מדי פעם הם יורים רקטות מעזה לכרם שלום, וגם רחוק יותר, לערים וליישובים נוספים ברחבי ישראל. לפעמים, כשיש מבצע צבאי, המשפחות נאלצות להתפנות לזמן קצר מהקיבוץ, והן חוזרות רק כשהמצב נרגע.
כך היה גם בחודש מאי 2023, אייר תשפ"ג. מבצע "מגן וחץ" הסתיים, ובני משפחת רבי חזרו ממרכז הארץ אל הקיבוץ האהוב. יחד עם עוד חברים הם ארגנו אירוע חגיגי והזמינו את כולם להצטרף ליוזמה המיוחדת: "נטיעה על כל נפילה".
כשגאולה רבי, אם המשפחה, צלצלה לספר לי על כך, אמרתי לה שלא שמעתי על רעיון כזה מעולם. נטיעות נעשות לרוב לקראת ט"ו בשבט, אבל מה הקשר בין נפילות של טילים לנטיעות עצים?
מתברר שהוותיקים בקיבוץ כבר מכירים את הפרויקט הזה היטב. אצלם זו מסורת: ברוב הפעמים מערכת "כיפת ברזל" מיירטת, כלומר מפוצצת את הטילים, כבר בשמיים. אבל לא תמיד זה מצליח, ולפעמים גם נופלים חלקים של טילים על הקרקע. כל זה יוצר בורות, גומות וחורים באדמת הקיבוץ. מה עושים? רק מכסים וממלאים אותם בחול? מה פתאום.
"האויבים שלנו כבר עשו לנו חצי עבודה", אמרה לי גאולה בחיוך. "אם הם כבר חפרו עבורנו את הבורות, אז למה שלא ננצל אותם לשתול שתילים?".
וכך הגיעו תושבים מכל האזור לטקס החגיגי הזה — "נטיעה על כל נפילה". בהתחלה הושמעו כמה נאומים לחיזוק התושבים, מילים שהזכירו להם שהם מייצגים את כולנו. ראש המועצה אמר להם שהאזור הזה שמכונה עוטף עזה הוא בעצם עוטף ישראל. כלומר, בכך שהם חיים כאן הם מגינים ושומרים על שאר תושבי המדינה. אבל אז הגיע החלק העיקרי: כל ילדי הקיבוץ הוזמנו לנטיעות. הם לקחו שתילים, הכניסו אותם לבורות שנפערו באדמה במהלך המבצע, וכיסו אותם בעפר. בסוף הטקס היו שם שתילים ירוקים וצעירים.
"למרות המצב הביטחוני המאתגר, אנחנו לא הולכים לשום מקום", אמר אחד הנואמים. "להפך: האויבים שלנו הורסים — ואנחנו נוטעים. הם רוצים לצבוע את האזור בשחור — ואנחנו צובעים אותו בירוק".
נקודה למחשבה
תושבי כרם שלום מרגישים שיש כאן עיקרון חינוכי עמוק, שאפשר ליישם אותו בכל תחום בחיים: צריך להילחם ברוע, זה ברור. אנחנו רוצים וצריכים לנצח אותו. אבל אם הרוע האנושי עשה משהו, פגע בנו, אולי אנחנו יכולים לנצל לטובה גם את הנסיבות שנוצרו. להפוך את הפגיעה למקור של עוצמה ואור.
************************************************
להלוות אמון
בכל יום חמישי בלילה היה קורה דבר מוזר: הרב של העיירה היה נעלם לכמה שעות. אנשים שבאו לבקש ממנו עצה, תלמידים שרצו לשאול שאלה, גם אשתו וילדיו — כל מי שחיפש אותו גילה שהוא לא בבית, לא בבית הכנסת, ולא ברור לאן הלך ומתי יחזור.
שני תלמידים סקרנים החליטו לפתור את התעלומה. "נעקוב אחריו ביום חמישי הקרוב", אמרו זה לזה, "ונראה לאן בדיוק הוא הולך. אנחנו נגלה את הסוד".
וכך היה. ביום חמישי בערב הם התחבאו מאחורי העצים שליד ביתו, וחיכו. כשיצא הרב, הם התחילו לעקוב אחריו וללכת בעקבותיו, ושמרו ממנו מרחק. הרב הלך והלך זמן רב, עד שהגיע לבסוף לשכונה הענייה ביותר בעיירה. מייד כשראו אותו, הקיפו אותו עניי השכונה וביקשו ממנו צדקה.
התלמידים ראו מרחוק שהרב נתן כסף לכל אחד, אבל לא מייד. הוא אמר משהו לכל עני ועני. הם התקרבו עוד קצת כדי לשמוע, ומהמחבוא שלהם הקשיבו למה שהרב אמר באוזניו של כל אחד מהם: "הייתי שמח לתת לך את הכסף במתנה, אבל אני יכול רק להלוות לך אותו, תצטרך להחזיר לי אותו בעתיד".
"באמת? הרב מלווה לי כסף?", שאל העני בהפתעה והרב הנהן והוציא סכום כסף מכיסו. ההלוואה בוצעה.
למחרת ניגשו התלמידים לרב ואמרו: "אנא סלח לנו, אבל היינו סקרנים ואתמול עקבנו אחריך. ראינו שנתת כסף לעניים, אבל דבר אחד לא מובן לנו: למה לא לתת צדקה כמו כולם? מה פתאום להלוות כסף לעניים? למה להלחיץ אותם ככה, ולהוסיף להם חובות? ומה בכלל הסיכוי שהם יחזירו את הכסף?".
ענה הרב: "האם מהמקום שבו התחבאתם ראיתם גם את פניהם של העניים?".
"לא", הם ענו.
"זו הסיבה שבגללה אתם שואלים את השאלה. כשהם מקבלים הלוואה — הפנים שלהם מוארות משמחה. לעניים האלה לא חסר רק כסף. חסרות להם גם תקווה ואמונה בעצמם. הם עניים בביטחון עצמי, יש להם מינוס בתקווה. אנשים הפסיקו לסמוך עליהם והם הפסיקו לסמוך על עצמם, ולכן התייאשו מהסיכוי שהחיים שלהם ישתפרו אי פעם. לכן אני מלווה להם כסף. הרי מה זה אומר להם? זה אומר שאני סומך עליהם ומאמין בהם. שאני חושב שהם עוד יצליחו לצאת מהמצב הקשה שלהם, להתפרנס בכבוד ולהחזיר לי את החוב. נתתי להם משהו הרבה יותר גדול מכסף. נתתי להם אמון".
נקודה למחשבה
הסיפור מלמד אותנו כמה חשוב האמון שלנו בזולת. צריך לסמוך עליו ולהראות לו שיש לו כוחות, שהוא יכול לעמוד על הרגליים בעצמו ושהוא לא תמיד יזדקק לעזרה.
המחנך הרב קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה נספה בשואה. בספרו המיוחד "חובת התלמידים", שעוסק בחינוך, הוא כתב רבות על הצורך לתת לתלמיד אחריות. לגרום לו לגדול.
"צְרִיכִים הַמְּלַמֵּד וְהָאָב לְחַפֵּשׂ אַחַר אֵיזוֹ מִדָּה טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ בַּתַּלְמִיד וּלְשַׁבְּחוֹ בָּהּ", נכתב שם. וגם: "הָעִקָּר הוּא לְהַכְנִיס בְּלִבּוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד שֶׁיֵּדַע שֶׁהוּא, הַנַּעַר בְּעַצְמוֹ, הוּא עִקַּר הַמְּחַנֵּךְ… עָלָיו הֵטִיל ה' חוֹב זֶה לְגַדֵּל וּלְחַנֵּךְ אֶת עַצְמוֹ לְעֵץ גָּדוֹל". ולקראת סוף הספר נכתב: "וְעַתָּה תַּלְמִידִים וָתִיקִים, לְכוּ וְכִבְשׁוּ אֶת הָעוֹלָם".
************************************************
לא גנב
וורקא היא עיר קטנה בפולין. רבי יצחק מוורקא היה מנהיג חסידי וגם איש ציבור שפעל בעיר. פעמים רבות הוא ייצג את היהודים בפני השלטונות של פולין, ויצא למסעות רבים.
באחד ממסעותיו, יחד עם משלחת גדולה של תלמידים ועוזרים ועוד יהודים שהצטרפו אליו, נעלם פתאום הארגז ובו הרכוש האישי שלו. כולם חיפשו את הארגז, תחילה מתחת למיטות ובין הארונות, ואז מחוץ לאכסניה, גם אצל העגלונים והסוסים. הוא פשוט נעלם.
"צריך לתפוס את הגנב!", אמר אחד האנשים בכעס.
"ששש", אמר רבי יצחק מוורקא.
"צריך לתפוס את הגנב", לחש האיש, שחשב שהרבי התכוון לרמוז לו לדבר יותר בשקט, כדי שהגנב לא ישמע.
"ששש", חזר רבי יצחק מוורקא, והפעם הוסיף: "אנחנו לא קוראים לו גנב".
הדבר נראה קצת מוזר לכל האנשים שמסביב. הרי הארגז נעלם, הייתה פה גניבה. ברור שמישהו פה הוא גנב.
הסביר הרבי מוורקא: "יש אדם שכנראה לקח את הארגז, אבל הוא יכול גם להחזיר אותו. אם נגיד שהוא גנב, אם נגדיר אותו כפושע, הוא ימלא את התפקיד הזה ויגנוב עוד. אולי הוא עשה מעשה של גניבה ולקח את הארגז, אבל הוא עצמו לא גנב. הוא יכול לתקן, הוא יכול להשתנות".
למחרת בבוקר מצא רבי יצחק מוורקא את הארגז שלו ליד מיטתו. מישהו החזיר אותו בשקט, בלילה. מישהו שלא רצה להמשיך להיות גנב.
נקודה למחשבה
אחד הרעיונות המפורסמים ביותר של רבי נחמן מברסלב הוא הקריאה לדון לכף זכות ולחפש את הנקודות הטובות בכל אחד: "דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת. וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת".
בכל אדם יש תכונות מסוימות או התנהגויות מסוימות, שהן "נקודה טובה". אם מישהו אמר לנו מילה מעודדת זו נקודה טובה. אם עזרנו למישהו, גם זו נקודה טובה. רבי נחמן קורא לנו לחפש כך נקודות טובות גם אצל אחרים וגם בעצמנו, נקודה טובה ועוד נקודה טובה. כך לא רק מגדילים את הטוב, אלא לפעמים, כמו אצל הרבי מוורקא, אפילו מעלימים לגמרי את הרע.
אבל חשוב לזכור: אם מישהו עושה משהו רע ופוגע באחרים — צריך להתלונן ולהפסיק זאת. לא תמיד צריך רק לדון לכף זכות.
***********************************
סגור בשבת
"יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם…", מר ברגר בדיוק התחיל את הקידוש בליל שבת, כשהשליח דפק בדלת. זה קרה לפני כ-150 שנה, בגרמניה. למר ברגר היה מפעל גדול ומצליח לייצור כלי נחושת. אבל עכשיו העסק שלו היה סגור לכבוד שבת. השליח אמר שיש לו הצעה עסקית דחופה, אולם כשמר ברגר אמר לו שזה לא הזמן המתאים, הוא הניח ליד הדלת מברק מממשלת גרמניה, והלך. משפחת ברגר המשיכה את סעודת השבת.
למחרת, כשיצא מר ברגר לתפילת שחרית הוא נתקל בשליח נוסף שהציע לו לא לפספס את הביזנס, את העסקה המשתלמת, שממתינה לו בתוך המברק.
עד לצאת השבת הגיעו עוד שליחים עם עוד מברקים, עם הצעות לעשות עסקים רווחיים. מר ברגר הסביר להם כמה פעמים שעכשיו שבת, וזה לא זמן לעשות עסקים. במוצאי שבת, רק אחרי ההבדלה, ניגש מר ברגר ופתח את המברק הראשון. וכך נאמר שם:
"יש משבר כלכלי עולמי בתחום הנחושת, ואנחנו זקוקים בדחיפות לנחושת מהמפעל שלך. עבור טון של נחושת, אלף קילוגרם, אנחנו מציעים לך סכום של עשרת אלפים מרקים". מרק היה המטבע שהיה נהוג אז בגרמניה.
בממשלת גרמניה לא ידעו שמר ברגר שומר שבת. כשהם ראו שהוא לא ענה למברק, הם חשבו שזה מפני שהסכום שהציעו לו לא מספיק. במברק השני היה כתוב: "אנחנו מתנצלים על ההצעה הקודמת ומציעים לך עשרים אלף מרקים עבור הנחושת".
במברק השלישי הציעו לו שלושים אלף מרקים, ובמברק הרביעי והאחרון — הם כבר הגיעו לסכום גבוה מאוד והציעו לא פחות מאשר חמישים אלף מרקים.
ביום ראשון בבוקר ניגש מר ברגר למשרדו, וכתב בחזרה: "לא בגלל הסכום שהצעתם לא קיבלתם ממני תשובה, אלא בגלל השבת. יום שבת הוא יום המנוחה של העם היהודי, לכן לא פתחתי אף אחד מהמברקים. ביום הזה אני מתפנה מכל ענייני החול, מהעסקים והחשבונות, ומתמקד במשפחה שלי, בתפילה, בלימוד תורה ובמנוחה. כעת, אחרי שהשבת יצאה, אמכור לכם ברצון את כמות הנחושת המבוקשת בסכום הראשון שהצעתם, עשרת אלפים מרקים".
המברק עבר מיד ליד בממשלת גרמניה. כולם התפעלו מהיושר הנדיר של היהודי, מהאמת שלו. המכתב הגיע עד לקיסר גרמניה, שקרא למר ברגר אליו לפגישה אישית. "אני נפגש עם מלכים ושרים, עם יועצים ובכירים, ומעולם לא נתקלתי באדם שנאמן בצורה כה מרשימה לערכים שחשובים לו. איך לא התפתית לפתוח את המברקים עד צאת השבת? ואיך לא דרשת מאיתנו את הסכום הגבוה ביותר שהצענו?".
והקיסר המשיך: "אני מבקש לשלם לך את חמישים אלף המרקים שהצענו לך לבסוף. זה מגיע לך".
נקודה למחשבה
תורת החסידות מסבירה כי באותיות של המילה שבת מתחבאת מילה נוספת — תֵּשֵׁב. זהו היום לשוב למקור, לחזור למקום הנכון, להיות אנחנו בגרסה הכי טובה שלנו. בשבת משתדלים שלא רק המעשים אלא גם הדיבורים ואפילו המחשבות יהיו מנותקים מהלחץ והפעילות של ימי החול. בלי מלאכה ויצירה, בלי עסקים ומסחר, בלי מסכים וצפצופים. הקיסר התפעל מכך שמר ברגר לא רצה להרוויח כסף בשבת, אבל מר ברגר ידע שיום השבת, היום שבו הוא עוסק בנשמה, במשפחה, בלימוד — הוא מתנה ששווה הרבה יותר מחמישים אלף מרקים גרמניים.
