בס"ד

סיפור על תאורה וחושך

סיפור על תאורה וחושך

"אפשר לדעת המון על האדם מהבחירות שהוא עושה בתחום התאורה. נשרפה לך הנורה בבית, אתה הולך לחנות טמבור הקרובה ומבקש נורה להחלפה. המוכר שואל אותך איזה: אור לבן, אור צהוב, אור חם, אור קר, חזק או חלש? מה שנבחר מצביע על תפיסת עולם שלמה. אדם פונקציונלי בדרך כלל מבקש אור לבן, רגיל, ואילו מי שמחפש אווירה יעדיף בדרך כלל אור חם יותר". להחלטות הקטנות האלה, מסביר אלמוג יצחקי, מעצב תאורה ושחקן ילדים, יש משמעות גדולה על חיינו מבלי שאנו מודעים לכך.

דרכו של יצחקי אל תחום התאורה התחילה במקרה. הוא נולד בקרית ארבע למשפחה דתיה בת ארבעה אחים. "עברתי את כל המסלול הרגיל של תלמוד תורה, בית ספר וישיבה תיכונית, אבל כבר מכיתה א' חיכיתי לסיים את כיתה י"ב. במשך כל תקופת הלימודים הייתי כבוי, בלי אור". רק ביום שבו חגג את בר המצווה, הרגיש הארה מיוחדת בהנחת התפילין.

לאחר שסיים את בית הספר הוא הצטרף לחבר'ה שהורידו ביחד את הכיפה. הוא עבר לתל אביב, אך גם השנים האלה התנהלו אצלו בחשכה. "חייתי חיים חילוניים משוחררים, אבל פתאום ראיתי שאנשים מוכנים לעשות הכל כדי להצליח. אתה עושה, בונה ויוצר, אבל הכל מתבסס על אידיאולוגיה שמתירה לשקר ולרמוס. ככה העולם בנוי.

"למדתי אדריכלות פנים, אבל עד מהרה גיליתי שבאדריכלות יש שני תחומים: חלק אחד מאוד טכני של שרטוט ועבודה עם פרטים, וזה לא היה הכישרון החזק שלי. השני הוא החלק היותר אמנותי ועיצובי, שאליו התחברתי. התחלתי ליצור כל מיני עיצובים מעניינים, כמו דקורציות של אבנים וזכוכיות מיוחדות שמדביקים על הקרמיקה באמבטיה. התחלתי לייצר ולעצב פריטים לבית, ופתאום שמתי לב שבכל דבר שאני עושה יש משמעות עצומה לתאורה. אם הייתי מכניס בחפץ מסוים קצת אור – ראיתי פתאום הבדל כמו בין משהו מת למשהו חי. הבנתי שכל מה שאני יוצר בלי אור, אין בו חיים".

אפשר לומר שגילית את האור.

"ממש כך. התחלתי להסתכל על כל דבר, איך הוא נראה בסוגי תאורה שונים. לפתע שמתי לב לכך שלכל חומר, בין אם הוא שקוף, חצי שקוף ואפילו אם הוא אטום, יש תגובה מיוחדת לאור. הייתי מקרב אותו למנורה או לאור שמש ובודק איזה אור מתקבל. זה היה גילוי מרתק".

השלב הבא היה ניסיונות ראשוניים של בניית גופי תאורה. "בגלל שעניינה אותי ההשתקפות של כל דבר, יצרתי גופי תאורה מיוחדים מחומרים זמינים. למשל, לקחתי פרספקס שקוף, שפכתי עליו חומר ממיס שיצר בו סדקים, ועליו שפכתי צבעי זכוכית. זה יצר איזשהו שילוב מאוד מיוחד שדרכו האור עבר". במקרה אחר הוא חצה לשניים שלוש מאות כדורי ג'ימבורי, מהסוג שממלאים בבריכות כדורים, והקיף בהם גליל שקוף ובתוכו תאורה חזקה, והתוצאה הייתה מרשימה ביותר, מבלי שאיש הבחין שהגוף עשוי מכדורי פלסטיק… גוף תאורה נוסף שיצר היה עשוי מגביעי לבן ריקים. בכל אחד מהם הוכנסה מנורת לד קטנה, וגם הם חוברו יחד לגליל שקוף.

"זו הייתה תקופה מרתקת של יצירה, וזכיתי ללא מעט הצלחה בקרב מביני עניין. גופי התאורה הללו, שהיו די גדולים, שימשו לעיצוב תאורה באירועים ואפילו בבתים. הקמתי חברה ועבדתי עם חברות גדולות במשק כמו עלית, דה-מרקר, ג'נרל אלקטריק ועוד".

אורות וכלים בתל אביב

לחברה שהקים קרא 'אורות וכלים', שם קולע שהתכתב עם התהליך האישי שעבר באותה תקופה. בגיל שלושים, החברים מקרית ארבע שיצאו בשאלה התחילו לחזור בתשובה והתחתנו. אלמוג נשאר בתחושת ריקנות, והחליט שהוא צריך עזרה. "חיפשתי חכמת חיים שתלמד אותי איך להיות שמח, מאיר, מחייך, שתחזיר לי את הטוב לחיים. בכלל לא חשבתי על היהדות, שם הרי לא היה לי אור. ידעתי שיש הרבה חכמות, חכמת יוון, חכמת המזרח, אבל לא רציתי ללכת כל כך רחוק. נזכרתי שיש גם חכמה קרובה אלי, התורה. הייתה לי רק בעיה אחת: הקב"ה… רציתי חכמה, אבל לא הבנתי איך הוא נכנס לעניין. נזכרתי במשפט ששמעתי בילדותי, 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'. אז החלטתי ללמוד שלא לשמה. אמרתי לעצמי: אני אלמד תורה שלא לשמה. אם אמצא את הקב"ה אז יופי, ואם לא, לפחות הרווחתי חכמה".

באופן טבעי הוא פנה לסביבה שאותה הכיר – ישיבה. כך התגלגל לישיבת רמת גן. "איך שנכנסתי, נהיה לי חושך בעיניים… ראיתי את הרבנים, הלימוד וכל מה שברחתי ממנו. אבל החלטתי להמשיך ללמוד שלא לשמה, לברר את החכמה היהודית, ומה שלא יאיר לי לא אקח.

"קראתי ולמדתי, היה מעניין אבל לא מספיק כדי להאיר אותי. עד שיום אחד אמרו שיש שיעור של הרב גד וינקרט מבת עין. חשבתי, 'עוד רב', אבל ברגע שראיתי אותו, למרות שמפגש עם רבנים היה הדבר הכי לא מאיר בשבילי, ראיתי אור בעיניים. הפנים שלו הקרינו, וכל כך רציתי לשמוע מה אומר האור הזה. הוא לימד מהספר 'בני מחשבה טובה' של הרבי מפיאסצנה, והרגשתי כאילו כל מילה שהוא אמר הייתה מכוונת רק אליי, כאילו אין אף אחד מסביב. יצאתי משם עם חוויה של יציבות, שיש על מי לסמוך. בסוף השיעור ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא מוכן להיות הרב שלי. רציתי להידבק בו, לא רק לשמוע את החכמה שלו. הוא ניסה להתחמק, אבל התעקשתי עד שהוא הסכים. השיעורים שלו החיו אותי וניסיתי באופן יזום להיות הנהג שמחזיר אותו הביתה מהשיעורים ברמת גן. אבל עם הקב"ה עדיין לא יצרתי קשר אישי".

התבודדות בעץ הזית

בשיעורים דיבר הרב גד על התבודדות, ואלמוג נזכר באירוע שקרה לו זמן קצר קודם לכן. "רציתי להתבודד, נסעתי לכיוון בית ההורים, שעברו לעץ אפרים, אבל לא מצאתי מקום מתאים. בשלב מסוים אמרתי לקב"ה: 'אם אתה רוצה שאתבודד, תמצא לי מקום. אני פונה ימינה וימינה ועוצר'". המקום שגילה התברר כאחד המקומות היפים ביותר, גורן ובמרכזו עץ זית, והכי חשוב – פרטיות מושלמת. "זה היה המקום שבו הרגשתי לראשונה את הקב"ה, ואחרי שנים, שם גם הצעתי לאשתי נישואין. הארתי את כל העץ בעששיות, ומסביב לגורן פיזרתי המון נרות. היא לא יכלה להגיד לא…".

אלמוג התקדם בלימוד ובשמירת מצוות, והרגיש כי אכן מתוך שלא לשמה – בא לשמה. אלא שהדברים לא נעצרו כאן. "אחר כך נהיה לי עוד פעם חושך. הבנתי שגיליתי את האור של הקב"ה אבל לא גיליתי את האור שלי. מרוב אורות אני נבלעתי. ראיתי שבשביל לקבל את האור שלו צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, המון 'כלים', אבל האור שלי לא התגלה".

הישיבה ברמת גן הרגישה גדולה מדי. "זה הזכיר לי את בית הספר, ואני חיפשתי משהו קטן. באותו זמן פתחו את 'נהורא', בית מדרש וקהילה במרכז רמת גן, והרגשתי כאילו פתחו אותה במיוחד בשבילי. זו קבוצה קטנה של חברים שלומדים ביחד, באווירה מאוד אישית שמקבלת כל אחד עם הדעות שלו, והרגשתי שזו הדרך הנכונה שבה אפשר לחזור בה בתשובה. זו הייתה הקרקע שאפשרה לי לצמוח".

דמות נוספת במסלול שלו התגלתה ממש בשנים האחרונות. "לפני כמה שנים הרב יובל בר נתן מנהורא אמר לי שהוא שומע הרבה את הדיבורים שלי, ונראה לו שיש מישהו שיכול להתאים לי. ככה פגשתי את הרב יעקב ורשבסקי מנחלאות. השיעורים והשיחות שלו האירו את הכישרונות, היכולות והמיוחדוּת שהקב"ה נתן לי. סוף סוף הרגשתי שמשהו גם מאיר מתוכי, ואז יכולתי לחבר בין הכלי שקיים בי לבין האור שהקב"ה מעניק. לראשונה בחיי הרגשתי שיש התאמה ביניהם". ממש לאחרונה נסגר המעגל: "הרב גד התחיל ללמד בנהורא, ועכשיו אני שומע את השיעורים שלו ממקום חדש ומואר יותר".

לשנות אווירה עם מפסק אחד

כפי שאפשר להבחין, החיים של אלמוג נעים על רצף של אור וחושך. עם השנים הוא פיתח פילוסופיה של ממש לגבי אור, שיונקת מתחום ההתמחות שלו כמעצב תאורה. "עיצוב תאורה מתחלק לשני תחומים עיקריים: עיצוב אווירה ועיצוב פונקציונלי. לכל חלל יש פונקציונליות מסוימת שלשמה הוא נועד, והתאורה אמורה לשרת אותה – למשל, במטבח צריך לראות מה מבשלים, בסלון צריך אור שמאפשר לקרוא, לאכול ולארח, וכך בכל שאר החדרים. גם בית כנסת זקוק לתאורה פונקציונלית – כדי שאנשים יוכלו לקרוא בסידור, שיהיו ערניים ולא יירדמו וכדומה. כך גם במשרד, ואפילו ברחוב. לפי הגישה הפונקציונלית, התאורה אמורה לשרת את מטרת החדר, וכך רוב האנשים נוהגים.

"אבל לצד התאורה הפונקציונלית, התאורה אמורה ליצור בחלל אווירה מתאימה. בבית אנחנו רוצים תחושה טובה, ולא רק שנראה כמה כלים נשארו בכיור וכמה אבק הצטבר על הרהיטים. בבית הכנסת, נכון שאדם צריך להיות עירני ונמרץ, אבל הוא גם רוצה להרגיש שהוא נמצא במקום רוחני, ובשביל זה צריך אווירה מתאימה שאותה יוצרים בין היתר על ידי תאורה. ולכן צריך לשים דגש על שני ההיבטים".

אפשר לעצב תאורה לבד?

"היום יש המון יועצי ומעצבי תאורה שעוזרים לעשות זאת, אבל למעשה עם קצת מודעות לנושא, כל אחד יכול להתאים את התאורה אצלו בבית די בקלות, לשלב תאורת עבודה עם תאורת אווירה, בעלות זניחה למדי. הדבר הכי פשוט הוא לקנות מפסק דימר (עמעם), שבאמצעותו ניתן לעמעם את התאורה או להגביר אותה, וליצור ברגע אחד אווירה בבית. אותו דבר גם בבית הכנסת ואפילו במשרדים. העמעום גורם לכך שכל השטחים הפונקציונליים מיטשטשים, והתחושה ש'צריך להספיק' מתעמעמת גם היא. האור הרך מאפשר לך להיות יותר נוכח, מתכנס לעצמך, יותר פנימי, ואתה גם יכול להגיע למקום יותר רוחני. באוטובוסים בין עירוניים משתמשים בטכניקה הזו בצורה יפה: בדרך כלל מוקרנת תאורה חזקה מתקרת האוטובוס, אבל משעה מסוימת בלילה, או אחרי שהנהג יצא מהעיר ונכנס לנסיעה רצופה, הוא מעמעם את האורות כך שאנשים יוכלו להתנמנם או סתם להיכנס למצב יותר פנימי. גם בבית אפשר להחליט שמשעה מסוימת משנים את מצב האורות, וכך כל הבית מקבל אווירה אחרת".

מה אפשר לעשות עם מלפפון, כוס, מים וגפרורים

נדמה לי שרוב האנשים לא מייחסים לתאורה משמעות מיוחדת.

"בגלל שהתרגלנו לתאורה מסוימת, אנחנו לא מודעים לבחירות שלנו, כמו אותה בחירה בין אור לבן לאור צהוב שהזכרנו. אור לבן משדר קור מסוים, ריחוק שמאפשר עבודה רציפה בלי הקשבה פנימה, לכן תראה אותו בכיתות ובמשרדים. אור צהוב לעומת זאת משדר רכות שפחות מדגישה את התועלתיות של המרחב, ויותר ממקדת את האדם בצד הרוחני.

"העיניים שלנו רואות כל הזמן השתקפויות של אור מהחפצים שמקיפים אותנו. למדתי בחיים שאפשר להאיר כל דבר בצורה יפה, גם בגשמיות וגם ברוחניות. אפשר לראות מקום שמעוצב ברמה גבוהה אבל עם תאורה לא נכונה, והוא פשוט מאבד את כל היופי שלו. האור יכול ממש לשנות את ההסתכלות שלך על דברים, אפילו על בן אדם. אפילו גוף אטום, שכלל לא חודר דרכו אור, יכול להטיל צל מסביב שיספק את היופי של האור. אצל מעצבי התאורה אפשר לראות גופים מיוחדים מחומרים יוצאי דופן כמו קרטון, פח ועוד. היכולת לחבר בין שני אלמנטים היא זו שיוצרת עניין, ככל שיהיו יותר הפוכים כך יותר טוב.

"כשהגעתי לנהורא זה היה בחנוכה. התכנסנו להתוועדות וביקשו שכל אחד יגיד משהו על החג. הבאתי קערת מים, כוס, גפרורים ומלפפון. אמרתי להם: יש לכם משימה – אתם צריכים להכניס את המים, התורה, לכוס, שזה אתם, באמצעות האור של הקב"ה. איך תעשו את זה בלי לגעת בקערה? הפתרון היה כזה: שמים את המלפפון בתוך הקערה, מדליקים את הגפרור ותוחבים אותו למלפפון. מניחים את הכוס על הגפרור, וברגע שהוא נכבה המים עולים מעצמם. תנסו ותראו. אני לוקח מזה תובנה רוחנית – ברגע שאתה מכין את הכלי ומדליק את הגפרור, שזו פעולה כל כך מינורית, ומציב את הכלי שלך על האור, התורה עולה מעצמה אליך.

"התאורה נכונה לא רק לחומרים אלא גם לנשמות. אם תאיר את החלקים בך, האור שבך ייצא החוצה. אם אתה לא מדויק עם האור, הוא יכול גם לסנוור ואפילו לשרוף. האור במהותו הוא מאוד חזק, אבל צריך לדייק אותו לצורה שבה אתה רוצה שיתקבל. בקבלה מדברים על אור חוזר, כי האור שיוצא ממך חוזר עד הקב"ה. כך זה גם בלימוד תורה: אתה צריך חכמה שתאיר, אבל שתהיה בצורה מאוד מדויקת אליך, ואז הקב"ה פשוט מאיר דרכך. זה בדיוק מה שקרה לי".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן