בשבחה של אכסניה
הפאנל התקיים לראשונה כחלק מאירועי ׳צמאה׳ סביב י״ט כסלו. מאות משתתפות הגיעו אליו, רבות מתוכן הן סטודנטיות בתוכנית הלימוד ״לב לדעת״ שהוקמה לפני כשלוש שנים כתוכנית מלגות לסטודנטיות, שלומדות את התניא ואודות מועדי השנה לאור החסידות.
חיה ולס מנהלת ארגון ׳מעיינותייךְ׳, היא האחראית לפאנל המיוחד הזה. ״בחרנו להעשיר את המפגש עם נשים שונות בכדי שכל אחת תביא את השקפת העולם המיוחדת שלה, את האמירה האישית שלה והחיבור לשמחה הנשית בחייה. רצינו לפנות בפאנל הזה דווקא לנשים דתיות וחרדיות שגדלו לתוך עולם המצוות ומחפשות אחר האור והחיות בעבודת ה׳״, היא אומרת. אירועי י״ט כסלו הם רק קצה הקרחון, הנקודה השנתית שמגבשת את הכל. למעשה, ארגון מעיינותייך מנסה לתת כל השנה מסגרת קבועה לנשים ולבנות שרוצות להתעמק בלימוד, בהתאמה לאורח החיים שהן ראו לנכון עבורן.
משתתפות הפאנל אכן היו מגוונות: על ההנחיה ניצחה אלומה לב, מנחת שיטת ימימה וכותבת חסידות שהוציאה לאחרונה לאור את ספרה הראשון ׳במלוא הדופק׳. את הפאנל היא פותחת כ״הזמנה לקבל דברים חדשים, לתת ללב להתכוונן ולשמחה לעטוף גם אותנו, מפני שלכולנו מגיעה שמחה״; הרבנית רבקה לפידות, בתו של המשפיע הרב חיים שלום דייטש, מלמדת ומרצה בחסידות ובתניא, ששבה לאחרונה מארגנטינה לאחר שהייתה שותפה שם לפעילות חב״ד במשך עשרים שנה. בהמשך הפאנל היא אף תשתף את המשתתפות בעובדה שהיא גם דור שמיני לאדמו״ר הזקן; הרבנית ימימה מזרחי, מרצה אהובה ששמה דגש על לימוד נשי, קוראת ולומדת חסידות, שהגדירה את עצמה כ״חסידה חדשה״ שכן בבית אביה הייקה ע״ה לא למדו כלל חסידות; ואחרונת המשתתפות, הזמרת והנגנית המוכשרת, אודהליה ברלין, שהתנצלה מיד עם פתיחת המושב על שהיא רגילה לשיר ולא לדבר וחתמה בחיוך שהיא ״מקווה לשרוד את הערב״.
שמחה היא עבודה
אלומה: המילה ׳שמחה׳ מופיעה הרבה בהקשר לישועה – "עלץ לבי, כי שמחתי בישועתך", "ושמח נפשנו בישועתך", "פיתחת שקי ותאזרני שמחה״. אולי השמחה בכלל לא תלויה בנו אלא נפתחת עלינו מלמעלה רק כשאנחנו נושעות?
הרבנית ימימה: אנשים נוטים לחשוב שיש כאלו שנולדו שמחים, אבל הרמב״ם בהלכות לולב אומר ״השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה – עבודה גדולה היא״ מפני שאין מישהי שאצלה שמחה היא לא עבודה, שמחה היא תמיד עבודה. השמחה שלנו תלויה בנו ובשמים, אנחנו מתקרבים זה לזה באופן הדדי – כשאנו עושות צעד קטן בשמחה, בשמים עושים לכיווננו צעד קטן בשמחה. ועוד מילה על ישועה: כשאת בחוסר ישע, אולי עדיין לא קיבלת את מה שבקשת, אבל קיבלת כתובת לפנות אליה, יש לך קשר וזו השמחה עצמה. הקשר עם הקדוש ברוך הוא גדול יותר מהישועה.
אודהליה: הייתי מפרידה את השמחה מהישועה. שמחה לא צריכה להיות קשורה למה שיש או אין לך מפני שדרך העולם שתמיד יש לך, ותמיד אין לך. כשהייתי צעירה מאוד קרה לי מקרה ששינה לי את ההסתכלות על הנושא הזה. הסעתי חברה של אחותי שחגגה יום הולדת עשרים ותשע, וכל הדרך היא בכתה על היותה רווקה. הייתי אז צעירה מאוד ולא ידעתי מה החיים יזמנו לי, אבל היה ברור לי באותה הסיטואציה שאני אבחר בדרך אחרת, מפני שהיה לאותה בחורה כל כך הרבה טוב וכל מה שהיא ראתה לנגד עיניה היה את מה שחסר לה. באותו היום, בתת המודע שלי החלטתי שאני עושה ״ובחרת בחיים״.
בניגוד למה שהרגילו אותנו לחשוב, בעיניי שמחה היא לא שכל היום כיף לי, אלא היא מקושרת לאהבת החיים, וצריך לאהוב אותם גם כשהם קשים. מצאתי שאם לפני הכל אני מודה על מה שיש לי, זה ממלא בהערכה, בהרחבת הלב ובשמחה כלפי הקיים, וזה לא סותר אף כמיהה או רצון, או את העובדה שכמו לכולם, גם לי יש ימים קשים. אחד הפסוקים שמלווים אותי מתהילים הוא הפסוק ״רחוק מישועתי דברי שאגתי״, הרבה פעמים אנחנו שואגים במקום אחד, שאנחנו רוצים את הישועה הספציפית שכרגע רחוקה מאיתנו. אם נשהה את השמחה עד לרגע שהיא תגיע, זה עלול להרחיק אותי מהשמחה הפשוטה שאני אפגוש בדרך.
הרבנית רבקה: תורת החסידות מלמדת שצריך להסתכל על דברים באופן הפוך: לא לחכות לישועה כדי לשמוח אלא להפך, כשאני אהיה שמחה – אז אזכה לישועת ה׳.
האדמו״ר הזקן סיפר על עצמו שבחקירתו האחרונה בכלא שאלו אותו שאלות קנטרניות שונות במטרה להעליל עליו עלילות. בין השאר שאלו אותו על התניא, הספר שכתב. השאלה האחרונה ששאלו אותו החוקרים הייתה אודות ציטוט מהתניא לפיו הגויים הם משורש הקליפות הטמאות ורק יהודים הם משורש אלוקי. בעוד שעל כל השאלות האדמו״ר הזקן ענה בהרחבה, לשאלה הזו הוא לא ענה, אלא שתק וחייך לחוקריו שהבינו שכנראה עדיף שהם לא ישמעו את התשובה, ומיד לאחר אותה החקירה הוחלט לשחרר את האדמו״ר הזקן ממאסרו. בדיעבד, האדמו״ר הזקן זקף לזכות אותו חיוך שהביע את שמחתו על היותו יהודי את השחרור שלו, מפני ש"כי בשמחה – תצאון״, מתוך שמחה אפשר לצאת מכל הקשיים.
נוכחות ה׳ בחייך היא משמחת
אלומה: בפרק לג בתניא כתוב כך: "עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית, ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה להאירה בשמחת לבב – אזי יעמיק מחשבתו… איך הוא ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים… והנה כשיעמיק בזה הרבה, ישמח לבו ותגל נפשו… באמונה זו כי רבה היא, כי היא קרבת אלוקים ממש״.
איזו חוויה או הרגשה בעבודת ה׳ ממלאת אותך שמחה?
הרבנית רבקה: עבודת התפילה מאוד משמחת אותי וממלאת אותי שלווה ורוגע, במיוחד אם מזדמן לי להגיע לכותל או לקברי צדיקים. בילדותי בירושלים היו הרבה פחות אפשרויות לצאת אליהן, אז היינו יוצאות לכותל. אמא תמיד אמרה בצחוק שכותל יש גם בבית, אבל עבורי תמיד הייתה כמיהה להתפלל במקומות קדושים. כשגרנו בארגנטינה לא היה כותל, והילדים ידעו שבכל ביקור בארץ – דבר ראשון ואחרון, לפני שעוזבים, מבקרים בכותל.
בהקשר הזה מספרים בשם הבעל שם טוב הקדוש שהיה מקפיד להתפלל רק בבתי כנסת ובבתי מדרש שיש בהם עזרת נשים, מפני שהתפילה צריכה לעבור דרך הנשים, ואם אין עזרת נשים במקום לא בטוח שהתפילה תעלה למעלה ותקרע רקיעים. זו זכות מיוחדת שיש לנו, הנשים.
הרבנית ימימה: אפשר לענות תשובה של חכמניות אריסטוקרטיות: ״משמח אותי כשיש לי הארה בלימוד, בתפילה, בדבקות״. אבל כשאני מצליחה לנכס עוד משהו לעבודת ה׳, לומר שגם בעניין הזה והזה אני רואה קדושה, זה מה שמשמח אותי. ההכרה שהקדוש ברוך הוא נוכח, ממלא כל עלמין וסובב עלמין.
לאישה יש אחריות סביבתית על השמחה
אלומה: אישה היא בעלת אחריות על הסובבים אותה, גם כשזה מגיע לשמחה. כנשים משפיעות בפרט וכנשים בכלל, איך מביאים אחרים לידי שמחה?
אודהליה: מניסיוני, הדבר הכי משמח שאני יכולה לעשות בשביל אחרים הוא פשוט להיות אני. בעבר, כשהייתי מגיעה להופעה הרגשתי שאני באה בעמדה של השפעה, אז היו לי ציפיות שתהיה בהופעה קדוּשה והקהל ירגיש התעלות, ובכל פעם מחדש זה גרם לי תסכול כי בפועל זה לא עמד בציפיות. היום, כשאני נכנסת להופעה אני פשוט באה כמו שאני, והנשים מביאות את עצמן כמו שהן, יש משהו משמח בעצם המפגש והדיבור, בלקחת רגע ולהיות נוכחת בו ולהשתחרר. אפילו אם הן הגיעו להופעה בדיכאון, או אם אני הגעתי אליה על הפנים, זה לא ישנה מפני ששמחה זו מעין הרפיה – להיות היכן שאני ולקבל את עצמי. כדי לשמוח ולרקוד, את לא צריכה שהכל יהיה לך ורוד בחיים. אפשר לרקוד כשאת מאושרת וגם כשיש לך המון כאבים. רק צריך להבין שבמרחב האפשרי, בין אם זו הופעה ובין אם זו את עם עצמך בעבודת ה׳, את אף פעם לא יודעת היכן תנחתי ברגע הבא, אז תחפשי את החוט האפשרי לשמחה עכשיו. ככה גם אם יש לך אלף צרות, ברגע הזה תוכלי ליהנות ולשמוח.
הרבנית ימימה: עצבות זו בחירה, לכן קשה להשפיע על מי שבחר בצער, אבל שמחה היא מדבקת – כשאת עצמך בשמחה, גם אחרים סביבך יהיו שמחים. תידבקי ותדביקי. זה לא אומר שזה פשוט, אני עובדת בפרך על השיעורים שלי בכדי שישמחו נשים, מתפללת ומתחננת לפני הקדוש ברוך הוא שהם לא ישובו ריקם. אפילו כשאני מתלבשת לשיעור, אני מנסה לגוון בכדי לשמח את התלמידות שלי. לפעמים קורה שאני מגיעה לשיעור בלי טיפת כוח ואני פשוט אומרת לעצמי בשיא הכוונה: ״ימימה, זה כנראה השיעור האחרון שלך. תני את הכל, את הגראנד פינאלה, העיקר שישובו הביתה מדלגות ושמחות״. וזה עובד בכל פעם מחדש, מפני שכשאני אראה אותן שמחות, זה הרגע שמשמח אותי.
הרבנית רבקה: אמרנו קודם ששמחה היא עבודה לכל דבר – ״עבדו את ה׳ בשמחה״, ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה״. כלומר, גם אם נולדנו שמחים, אף אחד לא נותר שמח לאורך חייו. למעשה כולנו עדיין בגלות, ועל אף שיש רגעים קטנים של גאולה ושמחה, לכל אחד קשה מהסיבות שלו. כדי לגלות שמחה – צריך לעמול ולהשקיע כל היום בלהיות שמח, בין אם זה על השמחה שלך ובין אם על שמחתם של אחרים. בהקשר הזה יש עניין שנקרא לעטות עלי ״מסכה של שמחה״ שהיא כלפי עצמי וגם כלפי הסביבה שלי.
במכתב שכתב הצמח צדק לחסיד שהתלונן שקשה לו לשמוח, הוא הסביר שיש שלושה לבושים לנפש שבאים לידי ביטוי אצל האדם – המחשבה, הדיבור והמעשה, כך שכדי לשמוח עליו לעשות פעולות חיצוניות ולהשרות אווירת שמחה כדי שעם הזמן הדבר יפעל בו בפנימיות. לכן, גם אם קשה לך ואת לא מרגישה שמחה פנימית אמיתית, תשתמשי בכוחות הנפש שלך לטובת שמחה כלפי חוץ – ברמת המחשבה: להסיח את הדעת ממה שמטריד אותך; בדיבור: לדבר כאילו הכל טוב לי; במעשים: לעשות פעולות שישמחו אותך. ו״אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״: אם אנחנו משתדלות לחייך, להתבונן בטוב שסובב אותי בחיי, לשים מוזיקה, לדבר כאילו הכי טוב לי בעולם – סופה של ״מסכת השמחה״ הזו שתפעל בנו גם על הפנימיות שלנו, ובדרך גם תשרה אווירה טובה על הסביבה.
שמחת הפשטות
אלומה: כשאנחנו מדברים על ״שמחה״ יש חשיבה כזו שזה דבר ענק, אבל אותי דווקא מעניין לדעת איך אפשר לבוא לידי שמחה שהיא לא נדושה או שטחית אלא פשוטה ובראשיתית?
אודהליה: במצוות למשל, יש משהו שעצם העשייה שלהן ממלאת בהרגשה טובה וממקמת את הנפש בדגשים הנכונים. גם לבלות עם המשפחה שלי עושה לי שמחה. בקניית בגדים שעשיתי לאחרונה עם אבא שלי שמחתי, אפילו שהיא נמשכה שש שעות. שמחה היא לא כזו שבה כל הזמן ״כיף לי״ ואין רגעים קשים, זה כל הזמן משולב יחד. אפילו בתפילת הלל שאמורה להיות שמחה, נמצאים משפטים קשים – ״כי חילצת נפשי ממוות״, ״מן המצר קראתי״. שמחה פשוטה או בראשיתית, דורשת ממני לטפס טפח מעל המציאות. בגלל זה למשל, נאמר גם על יין שהוא משמח, כי הוא עושה את הפעולה הזו באופן מלאכותי, אבל אפשר להגיע לזה גם בטבעיות.
אני אתן דוגמה. הייתי פעם בהתוועדות חסידית בבית של אתי אנקרי, והזמנתי לשם מישהי שבתה נפצעה קשה מאוד בפיגוע. בשלב מסוים בהתוועדות, הנשים התחילו לרקוד בהתלהבות. גם אותה האמא רקדה עם כלה לא דתית שלא הכרתי, וכשראיתי אותן רוקדות יחד הופתעתי ושמחתי שהן מכירות. מאוחר יותר שאלתי את אותה אמא מהיכן היא מכירה את הכלה, והיא השיבה שהן לא הכירו קודם. באותו הרגע כשראיתי אותן רוקדות יחד – ראיתי גאולה, כי ללמוד לעבוד עם התהומות זו גאולה בעיניי, ואותה האמא הצליחה לרקוד, לשמוח ולהתחבר על אף הקשיים שאיתם היא הגיעה. גאולה, כמו שמחה, היא לא דבר שקורה ב״בום״, בבת אחת, אלו רגעים קטנים שבהם את מצליחה להיות עם הצער, אבל להביא את עצמך למקום אחר. כל מה שנותר לי הוא לשאת תפילה שהזמן שעובר בין הרגעים האלו שבהם יש אוויר לנשימה יתקצר ונזכה לראות יותר גאולות ושמחות.
הרבנית רבקה: השמחה היא בעצם תכונה טבעית אצל כל אדם שהרי ילדים בטבעם שמחים, אבל ככל שמתבגרים עושים יותר חשבונות שמפריעים לשמחת החיים. לכן, העבודה היא לא ליצור מציאות חדשה של שמחה אלא לרומם את המציאות הקיימת. האדמו״ר הזקן מדריך אותנו בספר התניא להסיח את הדעת מדאגות עד כמה שאפשר. לא להתעלם ממה שמדאיג, מטריד או מעציב אותנו, אלא פשוט לתחום את הזמן שאנחנו מתעסקים בזה – לקבוע זמן ומקום, כפשוטו, שבו אני יושבת מצטערת, דואגת, מתלבטת ועושה את כל מה שצריך, בדגש שזה רק במקום ובזמן מסוים. באופן כזה זה לא מלווה ומדאיג אותי כל הזמן.
מספרים שפעם ניגש אדם אחד לרב חסידי נערץ שהיה בעל הדרת פנים מרשימה וזקן ארוך, ושאל אותו: ״תגיד לי רבי, בשעה שאתה ישן, איך אתה מסתדר עם הזקן? הוא נמצא מעל השמיכה או מתחתיה?״ אותו הרב חשב ארוכות והשיב שאינו יודע. ״נו באמת, רבי, הזקן הזה מלווה אותך למעלה מארבעים שנה ואין לך מושג איך אתה ישן איתו?״ שאל שוב האדם. הרב התנצל שהוא באמת לא יודע מפני שזה אף פעם לא הטריד אותו. כעבור זמן העיד הרב שפתאום, הזקן שהעניק לו הדרת פנים הפך להיות הדבר שבגללו נודדת שנתו בלילה. במשך שבועיים לאחר אותה שיחה, בכל לילה הוא רק מחפש תנוחה נוחה לזקן… החסידות לא דורשת מאיתנו להיות מרחפים אלא למצוא זמן לכל דבר, לתת מינון נכון – מתי אנחנו דואגים ומצטערים ומתי אנחנו שמחים על השאר.
הרבנית ימימה: להיות אישה בראשיתית זה לקום חדשה בכל בוקר למצב ישן, כשכלום לא השתנה. זו תחושה חשובה מאוד. מפני שכשאת קמה בכל בוקר לאותה מציאות, העבודה שלך יכולה להפוך לחסרת חשק, משומשת, חשוכה, מפני שאת כל הזמן מחכה למשהו שיקרה. לרבי נחמן מברסלב יש תורה נפלאה שאומרת ״אזמרה לאלוקי בעודי״. ״בעודי״ זה בדיוק ההפך מהמילה ״עוד״. כי את חושבת שכשתהיה לך עוד פרנסה, עוד אהבה, עוד ילדים, את תהיי שמחה, אבל החכמה היא לזמר דווקא כשאת בעודך, כשלא קרה לך עוד שום דבר חדש – ועודי קמה בבוקר, ועודי מתלבשת, ועודי מאמינה. אישה שלא קרה לה שום נס, וככה ממשיכה לקום בכל בוקר חדשה, היא עצמה הנס, כי איך עודך מזמרת, איך עודך בחיים?
המשך בשבוע הבא
