עד עצם היום הזה

עד עצם היום הזה

כמה דיו נשפך וכמה קולמוסים נשברו בניסיון לתאר ולדבר על אהבה. ספרים, שירים, מחקרים ותיאוריות עד בלי די ניסו להתחקות אחרי דרכיה הנעלמות של האהבה הזוגית. מה יש לבית היהודי להציע עבור חיי אהבה תקינים? איך ניתן להכניס מהאש והרגש החם, ויחד עם זה לבנות מערכת יחסים יציבה ולשמר אותה לאורך זמן? מה מערכת היחסים הזו מזמנת לנו ואיך אנו נענים לאתגרים שהיא מעוררת? כדי לשמוע על כך הוזמנו להיכנס אל הבית, בית־מקדש־מעט. בחרתי מספר נקודות זמן בחיי הנישואין, ובשיחה פתוחה עם מספר נשים שותפתי באתגר, בגדילה ובעושר שכל תקופה מעניקה לחיים הזוגיים.
רגע לפני שנכנסים, לא לשכוח לדפוק בדלת, לבקש רשות להיכנס. ועוד דבר: אנו נכנסים לשטח בנייה, בדרך כלל אין כניסה למקום פרט לעובדים באתר. אל תיבהלו אם בדרך תיתקלו קצת בבוץ, אבנים וקולות רועשים. ככה זה כשבונים.

חמש השנים הראשונות
42 סעיפים

חווה, אישה בשנות הארבעים שלה, היא אם למשפחה ברוכה שגרה באחד היישובים בשומרון. במבט לאחור היא רואה את תחילת הדרך כך: "בשבילי השנים הראשונות היו הזמן לבנות את הקן הייחודי שלנו ממש מהתחלה. כל אחד מאיתנו הגיע מבית אחר, סגנון חיים והרגלים אחרים. כל כך חיכיתי להגיע לרגע שיהיה לי בית משלי, שבו אני ואנחנו יחד נחליט מה יכנס ומה יישאר בחוץ. חלמתי שייכנסו רק דברים טובים, האמנתי בזה מכל הלב. ממש ערכתי לעצמי רשימה של הדברים שאני אשאיר מאחור ומה שנשאיר ונכניס הביתה. שיתפתי את בעלי וגם הוא הוסיף מין רשימה של כללים שיהיו התשתית של הבית שלנו. 42 סעיפים! עד היום אנחנו שומרים את הרשימה הזו. כל כמה זמן היינו קוראים אותה שוב בשביל לראות איפה אנחנו עומדים, רגע לפני שנתקבע על הרגלים שקשה לשנות".
מה למשל?
היא צוחקת. "לומר מילות חיבה וקרבה; לא להרים את הקול בשעת מריבה ובכלל להשתדל לדבר בנחת. לא ללכת לישון לפני שמתפייסים. לפחות ארוחה משותפת אחת ביום. פעם בשבוע יוצאים לדייט, אפילו אם החלטנו שהיציאה היא לסלון הביתי שלנו אני לא מוותרת על האיפור והטיפוח שלי וכך גם אישי. יוצרים מעגל סגור של שנינו בלי פלאפונים, בלי טרדות, כל אחד משתדל להביא מהטוב שלו, לחזק ולהעניק לשני.
"בעלי קיבל על עצמו להשתדל להגיע הביתה עם חיוך. כמה זה נותן לנו עד היום! הפתיחה המחויכת משנה כל כך את האווירה, אין כמו התחושה הזו שבעלי שמח להגיע הביתה".
 
ללמוד לריב
אמונה היא אמנית בשנות השלושים לחייה, אם לשבעה ילדים, שמסתכלת אחורה וזוכרת שלא הכל היה דבש: "השנים הראשונות היו זמן לניסוי, תהייה וטעייה. קבענו את ביתנו באחד הישובים מחוץ לקו הירוק, בעלי למד ועבד ואני שילבתי בין לימודי האמנות וגידול הילדים. בשנים הראשונות הקדשנו שעות לליבון כל מיני סיטואציות שעברנו יחד במשך היום. אם נפגענו אחד מהשני, ישבנו לדבר איך אפשר לעשות את זה אחרת ומתי לכל אחד מאיתנו מתאים לדבר על דברים פחות נעימים שקורים בינינו.
"אני זוכרת איך פעם, ביום חמישי בבוקר, ביקשתי מבעלי שישטוף את הבית מוקדם לכבוד שבת, והוא אמר שיעשה זאת. בסוף לא היה לו זמן ונכנסנו לשבת אחרי שישי לחוץ עם הלשון בחוץ. אפילו הנרות לא הצליחו להרגיע אותי… כשדיברנו בינינו בכנות, הוא אמר ששטיפה זה לא הקטע החזק שלו וזה לוקח לו המון זמן והמון אנרגיה. לי היה חשוב לשתף באכזבה ובתסכול, ומצד שני יצאתי עם ההבנה שאם ביקשתי שמשהו יהיה באופן מסוים, אני צריכה להרפות ולהבין שהוא עושה את הדברים בדרכו שלו".
"הכי חשוב היה ללמוד איך לריב, להודיע בצורה מכובדת לאדם שאיתי שהוא דרך עליי. ולא פחות חשוב לספר ולמרקר את כל מה שטוב לי בו ואיתו. אם יש משהו שאפיין את השנים הראשונות זה לימוד. הזוגיות הייתה תחום חדש שהייתה לי המון מוטיבציה להצליח בו. חיפשתי ידע וטכניקות".
איפה למדת?
"היה לנו שיעור קבוע ביישוב, השתתפתי בסדנאות של בנין שלם וגם דרך ספרים שלמדתי בעצמי ולמדנו במשותף. זה היה צימאון גדול לבנות משהו טוב. לתת לעצמי אפשרות לראות את החיים שלי מלמעלה. לי אישית הייתה ממש בּורוּת בהרבה תחומים. לוקח זמן ללמוד לדבר נכון על מה שטוב ועל מה שכואב, לוקח זמן לקלוט מה חשוב לשני".
 
קול שמחה
שרה מפתח תקווה נשואה כבר חמש שנים, היא בת עשרים ושש ואם לשלושה קטנטנים, והיא הגיעה לנישואין מתוך יעד ברור: "לי היה חשוב להכניס את השמחה לבית. שיהיה לנו בית שמח".
מה אתם עושים בשביל זה?
"עושים ביחד דברים משמחים. דברים ששנינו אוהבים כמו לשיר, לנגן ולרקוד ביחד. לפעמים נראה שבשביל לשמוח צריך לצאת או שמישהו אחר 'יעשה את זה' עבורנו, כאילו רק באווירה מסוימת נוכל להרשות לעצמנו לשיר ולהוציא את כלי הנגינה. אנחנו משתדלים ליצור את האווירה ש'עושה לנו את זה' בבית. לרקוד גם ביחד כזוג וגם עם הילדים".
שרה מציינת את האוכל כרכיב משמעותי בחיינו. "בארוחה יש הזדמנות טובה לשוחח. לא פעם אנחנו רוצים לשנות אווירה, וגיליתי שארוחה בבית יכולה להיות חגיגית לא פחות ממסעדה ואולי אפילו יותר, כי הכל אישי והכל מהלב. אני עורכת את השולחן בצורה מיוחדת. גביעים, נרות, מפיות, פרחים משבת מפוזרים על השולחן ולמנה אחרונה קפה עם שוקולד אגוזים בתוכו.
"במקום להשקיע את הכסף ללכת לצימר, אני לוקחת את חמש־מאות השקלים בשביל להשקיע בארמון שלנו. בסכום כזה אפשר לקנות גם סדינים, גם בגד חדש וגם עציצים שימלאו את הבית. חשוב לי שהבית יהיה קורן משמחה. שהשמחה תהיה בתוכו ולא ביציאה החוצה".
איך העומס משפיע עליכם כזוג?
"בית זה הדבר הכי דינמי שיש, ומדי פעם אנחנו מקדישים זמן לבחון את ההתנהלות שלנו ואת הצרכים של אחד מאיתנו. אחרי הלידה, לדוגמה, היה ברור שאני אשאר עם התינוק בבית, אבל אחרי תקופה קצרה הרגשתי שאני חייבת לצאת מהבית להתאוורר. אישי היקר גיבה אותי בערבים ונשאר עם התינוק, וכך סידרנו סוג של מענה.
"מדי פעם קיבלנו על עצמנו איזו קבלה להתחזק בנושא מסוים. תוך חמש שנים היו לנו ב"ה כבר שלושה קטנטנים, והרבה פעמים לא יכולתי להספיק את כל מה שרציתי; גם ארוחה מוכנה, גם בית מסודר וגם אישה מטופחת. היה לי חשוב להעמיד את זה מולו שידרג את סדר החשיבות של הדברים בעיניו, שאני אשתדל להשקיע במה שיותר חשוב לו, ומדי פעם לוודא אם הבחירה שלו משתנה".
ומה לגבי מריבות?
"למדתי דבר אחד. אם אני רוצה להפסיק לריב, אז כדאי שנדבר על זה אחרי שישנתי. כשאני עייפה אין מה לדבר איתי, זה רק יוצר מריבה חדשה. זה כמו סרט שנתקע בקטע מסוים שחוזר על עצמו שוב ושוב וחובה עלי לנסות לעצור את זה. נחכה למחר. וכשמגיע המחר, הרבה פעמים מה שהיה נראה אתמול עקרוני או פוגעני נראה אחרת לגמרי. קרה שאמרתי לו 'תשמע, האמת שעבר לי…'".

אחרי עשר שנים
חמוציות

"מאוד הפתיע אותי לגלות שגם אחרי עשר שנים ביחד אנחנו עדיין רבים" ממשיכה חווה מהשומרון לשתף, "לפעמים נראה לי שאפילו רבים יותר. יש בדיחה כזו על זוגיות – בשנים הראשונות מוכנים למות אחד בשביל השני ואחר כך רוצים להרוג אחד את השני… הזכרתי את הרשימה של ארבעים ושניים הסעיפים שהיינו מקפידים לקרוא ביחד בשנים הראשונות – בשלב הזה, הרשימה כבר הייתה סוג של בדיחה. הרגשתי טעם של כישלון. רצינו המון, רצינו שנהיה זוג יונים, שהשכינה תשרה בביתנו, אבל הכל היה הרבה יותר מורכב. הקלפים של כל אחד מאיתנו פתוחים וההתמודדות עם החסרונות של השני היא לא פשוטה".
את יכולה לתת דוגמה?
"אפילו ברובד הכי פשוט כמו אוכל. חשוב לי מאוד שהילדים יאכלו אוכל בריא יותר. אני משתדלת לחתוך לילדים פירות וירקות, והוא מחלק להם סוכריות ושוקולדים בכל הזדמנות. בהתחלה זה לא עורר אצלי התנגדות גדולה, אבל כשהילדים גדלו וראיתי עד כמה זה נכנס אלינו הביתה, כי 'גם אבא עושה את זה' ו'אבא נותן לנו', זה ממש קומם אותי. או דוגמה אחרת, כשבעלי מאפשר יותר דברים ולי זה נראה שזה לא לטובת הילדים ולחלוטין לא הסכמתי איתו.
"זה דרש ממני עבודה חדשה לגמרי, הרבה לדון לכף זכות, להיזכר בדברים הטובים שלו. ממש מלחמה פנימית יומיומית, להדגיש ולהבליט את הטוב שיש בו ואת הטוב שיש בי ובכלל את הטוב שיש לנו בבית. ההתבוננות הזו מחזירה את הפרופורציות הנכונות לחיים ובעיקר מאפשרת לטוב שלנו להופיע יותר במציאות".
מה עוד עזר לכם בשלב הזה?
"גיליתי כמה חשוב להיות קשורים למרכז השפעה שהוא מחוץ לעצמנו כמו רבנים, ספרים וסדנאות בנושאי הבית היהודי. למרות שלמדנו כבר את הדברים בשנים הראשונות, יש לדברים טעם אחר ומשובח".
 
יבוא השלישי ביניהם
אמונה מספרת שלמרות הלימוד הרב ושעות הליבון המשותפות, יש עדיין קושי: "יש נושאים שעד עכשיו לא הצלחנו לדבר עליהם. למרות שאנחנו נשואים כבר יותר מעשר שנים, ולמרות שאנחנו מקדישים זמן קבוע לדיבור והתחברות, נותרו נושאים שבכל פעם שהתחלנו לדבר עליהם נגררנו שוב ושוב למריבות. זה יצר הרבה מתח, כי הנושאים שעליהם לא יכולנו לדבר היו חלק מהחיים שלנו וידענו שהמריבה השבועית מחכה לנו.
"לקח לנו זמן עד שהבנו שאנחנו צריכים עזרה, וזמן נוסף עד שהסכמנו לדבר לפני גורם חיצוני על הנושאים שנראו בעינינו כאישיים ביותר. חיפשנו מישהו ששנינו נרגיש מחוברים אליו, לא ליועץ הראשון, ונאלצנו להמשיך לחפש אבל זה השתלם. כשמצאנו מישהו כזה למדנו יותר איך לדבר.
"היו כמה דברים מעניינים שעלו בייעוץ. הסתבר שלא ידענו לתת אחד לשני את המרחב בלי להתערבב אחד עם השני, עד כדי כך שהיועצת שאלה אותי איך הצלחנו לשרוד עד היום. אחרי מחשבה השבתי שלמרות שהיו בעיות, לא הפסקנו לייצר הזדמנויות של מפגש חיובי.
"עוד נקודה מעניינת שהתחדשה לי היא שיש דברים שאני צריכה לדבר ולדון עליהם לבד, ורק אחר כך ללבן אותם ביחד עם בן־זוגי. ונקודה אחרונה הייתה לשים לב שהפסקנו לדבר על עצמנו. מדברים על הילדים, מדברים על העבודה ועל אלף ואחד דברים טכניים שצריכים לסדר ולארגן. היינו צריכים ממש להתאמץ לצאת ממעגל הקסמים הרודף ביום־יום ולצאת ביחד רעננים ופנויים לדבר עלינו.
"חשוב לי להדגיש ששום דבר לא נפתר בבת אחת. ממליצים לך ללכת לטיפול ואז מה…? אז מתחילה העבודה האמיתית. זה תהליך שלוקח זמן, דורש התמדה בפגישות והרבה אימון ועבודה על הדברים בבית".

אחרי עשרים שנה
באשר הוא שם

"השנים עוברות. אנחנו עדיין ביחד ב"ה ובתוכנו מתחוללים שינויים" מספרת חווה, "מה שיש לי לומר הוא: רק תישארו מעודכנים!"
"שלב מבלבל. אחרי עשרים שנה אין אדם שמכיר אותי טוב יותר ממנו וכך גם אני אותו, אבל משהו בו אחר. רצונות חדשים נובטים בו, תחביב שהוא משקיע בו המון שעות ואנרגיות, לימודים חדשים שהוא נרשם אליהם ואפילו שינוי במקום העבודה.
"חשבתי שזה יהיה אחרת, שנטעם יחד מהיציבות. חשבתי שכבר יהיה לנו בית, שהפרנסה תהיה פחות דוחקת ובעיקר שמה שיש בינינו, הקשר החי יהיה יציב. השינויים האלה מאיימים עליי. פתאום הוא יושב לנגן במשך שעות וזה לא עבודה שמשלמים עליה וזה לא מחוץ לבית. אני צריכה לשמוע את הזיופים ולפנות בתוכי מקום לדבר החדש הזה. פתאום מאוד עניין אותו ללמוד, הוא נרשם ללימודים וזה היה שינוי גדול בחיים. עם השינוי הזה אני צריכה להשלים, ואת האיש השונה הזה לקבל כל יום וללמוד להכיר ולאהוב".
אנשים מתפתחים ומשתנים, מה כל כך קשה?
"חיפשתי את היציבות גם כדי לחולל שינויים בעצמי" היא צוחקת. "גם לי היו כמה חלומות מוקפאים בצד וחלומות שנוצרו בתהליכים שעברנו בחיים. רציתי להתחיל לימודים בצורה מסודרת ולהפוך סוג של תחביב שלי בתחום האמנות לעבודה מפרנסת. השינויים שלו נתנו לי תחושה שזה לא יוכל להיות, שאי אפשר ששנינו נצא לחפש דברים חדשים. במקום שיהיה לי שקט נפשי לחולל בתוכי שינוי, הייתי צריכה לייצר מקום בשבילו, לתמוך, להראות התעניינות, להכיר ולאהוב אותו באשר הוא שם. הבנתי שטוב לנו שהוא יתפתח למקומות האלה, גם אם אני לא מתלהבת מהם, כי אני חיה ליד אדם שיותר שלם ושמח עם עצמו".
ואחרי ההתמסרות ופינוי המקום, הגיע הבונוס. חווה מספרת לי שאחרי זמן היא מצאה בעיסוקים החדשים של בעלה גם דברים שבאמת עניינו אותה. דווקא תחום ההתנסות החדש שבו בחר, קידם באישיות שלו דברים שמאוד עזרו לקשר ביניהם. "זה היה ממש מצחיק. הוא התחיל עבודה עם ילדים בגיל ההתבגרות. העבודה הצריכה אותו לסגל כל מיני מיומנויות כמו עבודה על משמעת וגבולות וזה גרם לו לשינוי משמעותי גם ביחס לילדים שלנו. כל מיני ויכוחים שלנו בחינוך הילדים פשוט נפתרו מאליהם מהמראה שהעבודה החדשה הציבה לו. למדנו הרבה גם על מרחב ומרווחים. לראות איך כל פעם מתקדמים עוד שלב בשאיפות של כל אחד בלי שאחד מאיתנו יימחק".
איפה הילדים נכנסים בכל זה?
"החיים מלאים בניסיונות. ניסיון משמעותי מול אחד המתבגרים שלנו הוליד בי הרבה כעס על בעלי, כשכל שאר הקשיים שחווינו בחיים מובלטים ברקע. הייתה לי תחושה שמשהו לא הולך בינינו והגיעה תקופה של ריחוק והאשמות הדדיות. לשמחתנו ה' זימן לנו שליח טוב שהסביר לנו שחייבים לעשות הפרדה בין תחומים ושהמתבגר הוא רק הסוואה לניסיון האמיתי, שהוא הקשר בינינו. הורים חזקים שמכבדים זה את זה, זה מה שגם יעזור לילד שלנו".

בירורים
חנה (45) מהדרום, אשת שיווק במקצועה, נשואה כעשרים שנה פלוס ומגדלת חמישה ילדים. בהביטה לאחור, היא לא עושה לעצמה הנחות: "בתקופה הזו בחיי הנישואין מתקרבים לגיל הבינה, יש כל מיני הבנות חדשות שהתגלו לנו. נקודת המבט על החיים משתנה. דברים שנתנו להם את כל הכוחות ומרץ הנעורים שלנו, אידאלים גבוהים שהאמנו בהם, פתאום נראים בעינינו אחרת".
למה את מתכוונת?
"חז"ל אמרו שגיל עשרים לרדוף, גיל שלושים לכוח וגיל ארבעים הוא גיל הבינה. רדפנו אחרי הרבה דברים ונתנו את כל הכוח שלנו כדי להשיג אותם. ועכשיו, אחרי כל מיני דברים שעברנו בחיים, אנחנו רואים תמונה הרבה יותר מורכבת. האמת היא מכילה ומגוונת ולא שחור או לבן. לפעמים יש אפילו תחושה כאילו חיינו בטעות, שהשקענו בדברים הלא־נכונים את הכוח. זה לא פשוט לגלות את זה".
צריך הרבה אומץ בשביל לומר דברים כאלו. מהיכן הגיעה התגלית הזאת?
"עכשיו כשהילדים מתבגרים הם נותנים משוב על האווירה בבית. רדפנו אחרי לימודים וקריירה ערכית, וכעת מסתבר שאצל חלק מהילדים נותר רושם של הזנחה של דברים שהיו חשובים להם כי אבא ואמא לא היו מספיק פנויים.
"התברר לנו שמה שהיה נראה לנו כרדיפה אחרי ערכים היה מעורבב באגו וכל מיני מידות רעות. היום אנחנו יותר מפוכחים ומבינים שתמיד דברים יהיו מעורבבים ועלינו ללמוד לזהות בתוכנו את החלק הטוב והחלק הרע. אז הייתה מין תמימות שכזאת, כאילו כל מה שאנחנו עושים זה רדיפה אחרי טוב. ראיתי שנקודת המבט שלי היתה ילדותית והולידה דברים פחות טובים. 
"גם עם התחושות האלה עברנו סוג של בירור. החיים זה לא ציור של גרפים עולים ויורדים אלא יותר ציור בצורה של ספירלה, שבה עולים לנקודה מסוימת ואז מהנקודה הזו מגלים שיש יעדים חדשים ונכונים יותר לעלות אליהם. אי אפשר היה לוותר על הדרך שעברנו, כי רק דרך מה שעברנו נחשפנו לפסגה החדשה שאנחנו חותרים אליה".
מילה שתגדיר את העבודה שלך בזוגיות בתקופה זו של חייך?
"מחילה. למחול לעצמי, עשיתי ככל יכולתי הדלה והחלקית אבל עם כל הכוחות שהיו לי, ועם ההבנה שהיתה לי. מחילה כלפי בן הזוג על החלקיות שלו. גם הוא עשה כמיטב יכולתו וכמיטב הבנתו. מחילה על מה שלא הצלחנו להשיג כזוג וכהורים. עבורי זה שלב מאוד חשוב, כמו לרוקן מדפים במכולת מכל המצרכים שהתאריך שלהם כבר עבר. לרוקן את האשמה, את הצער ואת הכעסים והעלבונות. לראות את הכל באור אחר, מפויס יותר. הריקון הפנימי הזה מפנה מקום לשפע חדש להופיע במציאות".
 
אחרי ארבעים וחמישים שנה
חוזרים להיות זוג

רחל (66) היא אם וסבתא לחמולה שלמה, כבר יותר מארבעים שנה ביחד. "זכינו לחתן את כל הילדים, שנינו עדיין לפני הפנסיה, בעלי עצמאי, ב"ה הקן התרוקן ועדיין אנחנו עובדים על הביחד הזוגי".
רחל מספרת כי הופתעה לראות שזוגות בשלב שלהם מפרקים את התא המשפחתי. היא סוברת שהתופעה נובעת מחוויה של קושי משמעותי ללא פתרונות. "ההמלצה שלי היא: תעבדו על הזוגיות מההתחלה, כאילו עכשיו הכרתם. זו השקעה בטוחה והתשואה חוזרת. השלב הזה שנשארים שוב בשניים, מחזיר אותנו ארבעים שנה אחורה, כמו בהתחלה. נושאים שמילאו את ימינו עשרות בשנים עברו ואינם, וכעת צריך להתחיל ממש מהתחלה. לדאוג לכך שהשהות ביחד לא תהיה מעיקה אלא מרתקת, שלא ננסה להתחמק אחד מהשני אלא לחפש ולמצוא אותנו מחדש". ממרום מבטה היא אומרת שלשלב הזה אפשר להתכונן כבר בגיל שלושים. "אם לאורך השנים מקפידים להישאר זוג ולא רק הורים, מגיעים לגיל שלנו עם נקודת פתיחה טובה יותר".
רק לפני כמה חודשים יצאה מוריה (62) לפנסיה אחרי שנים של עבודה באחת מחברות הקנייה הגדולות, היא גרה במרכז, אם לשישה ילדים, "כולם נשואים ותודה לא־ל יש גם נכדים". לשאלתי על התחדשות זוגית בגיל הזה היא משיבה "כן, עדיין צצים דברים חדשים. מצד אחד חיכיתי לזמן הזה להיות ביחד, לחיות בלי הלחץ של העבודה ולהתפנות להגשים חלומות ישנים, אבל בפועל המתינה לי התמודדות.
"יציאה לפנסיה היא כניסה לעולם של אי־ידיעה. אחרי שנים בהן ניהלתי חנות ועובדים, פתאום אני קמה בבוקר וצריכה לחשוב מה אני רוצה לעשות. זה דרש מבן הזוג שלי הרבה הקשבה והכלה, לא הייתי פנויה רגשית אליו וגם לא לבית.
"בעלי יצא לפנסיה לפניי, הוא התרגל להיות כל היום בבית לבד ופתאום גם אני כאן והמון שעות אנחנו ביחד. צריך ללמוד להתנהל נכון, לתת מרחב אחד לשני. שאלות טריוויאליות כמו 'לאן את הולכת' ו'מתי את חוזרת' הפכו פתאום למעיקות, כאילו מישהו עוקב אחריי. לפעמים רוצים לשבת בבית קפה או לנסוע לאנשהו – אני עם חברות, בעלי עם חברים, ולאו דווקא עם בן הזוג. לשנינו היה קשה, אבל שנינו הצלחנו לפרגן את זה אחד לשני. יש לי בעיות עם רמת הסוכר ולמרות זאת לא פעם קשה לי לוותר על פרוסת עוגה טובה, בעלי מתוך דאגה מנסה להזכיר לי שזה לא טוב לי ולהציע לי משהו אחר, אבל לי זה הציק.
"אני אוהבת לקום מוקדם ולהרגיש שיש לי יום ארוך לפניי ואני אוהבת לבשל אוכל טרי, אבל בעלי נלחץ מזה 'למה את קמה כל כך מוקדם? סוף סוף יש לך אפשרות לישון עד שמונה'. זה הבהיל אותו כשהוא ראה אותי 'מחפשת כל הזמן מה לעשות', כמו שהוא קורא לזה. הכוונה שלו הייתה כמובן לדאוג לי, שלא אעבוד קשה מדי ושאהנה מהפנסיה. השנים לימדו אותנו לזהות ו'לקרוא' אחד את השני גם בלי מילים, אבל גם עכשיו היינו צריכים בפעם המיליון ללמוד לכבד זה את הבחירות של זה, גם אם הן לא נראות כנכונות בעיני האחר.
רחל מוסיפה, שהשלב הזה בחיים דורש מהזוג לקחת אחריות על הקשר ולבחור שוב ושוב לעשות טוב אחד לשני: "דווקא עכשיו כשהמצב הבריאותי של שנינו כבר לא כמו שהיה בעבר, אנחנו מאוד זקוקים לחבר/ה תומכים. הנקודה המרכזית היא הכלה. להרגיש שטוב לנו ביחד. אומרים שכשמזדקנים כל מיני תכונות מתעצמות. זה נכון בחולשות אבל גם בדברים הטובים, ראיית הטוב שבחרנו בה לאורך השנים מתעצמת כעת, גם כשיש חולשה פיזית וגם כשאין את החיזוקים ממקום העבודה. מרכז החיזוקים הוא הבית ואנחנו פה אחד בשביל השני.
"המצב הבריאותי שכבר לא תמיד תקין מאפס אותנו, מזכיר לנו פעם ועוד פעם שהמקום שלנו בעולם הזה הוא זמני ולא לנצח נישאר כאן. לכן כדאי לנצל את הזמן ולשמוח אחד בחברתו של השני. להעביר על מידותינו בכל מיני מכשולים שצצים. דווקא במצבים רפואיים שמצריכים ליווי לבתי רפואה מתגלה הערבות העמוקה שישנה בינינו שהיא מעל ומעבר לכל דבר אחר".

הגיל שאפשר להתחיל
הדסה (73) הירושלמית היא אם וסבתא וגם סבתא רבא ועדיין עובדת בהעברת שיעורים בצורה לא פורמלית. "עשרות שנים היינו עסוקים בגידול הילדים ובשליחות של כל אחד מאיתנו ופחות פנויים אחד לשני. פחות הקפדנו על השעות המשותפות יחד, ואם שואלים אותנו היום – זו הייתה טעות. תשקיעו!! אל תזלזלו, שום דבר בקשר הזוגי אינו מובן מאליו. בן הזוג הוא הכי חשוב. ובכל אופן, גם אם עושים טעויות – אף פעם לא מאוחר! אפשר להתחיל היום! היינו צריכים ללמוד דברים מחדש, לחפש את הקרבה של השני, ללמוד לדבר, וזה כיף לא נורמלי. רבי נחמן אומר שאסור להיות זקן בעבודת ה', ואני מוסיפה: בתוך מערכת היחסים הזוגית אסור להיות זקנים! יחד אנחנו כבר בני מאה וחמישים אבל 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו'. הלכתי ללמוד איזו סדנת צחוק והרגשתי שזה מאוד משחרר אותי ומשמח את הבית".
מה אומר לכם, בשיחות שערכתי עם הנשים המדהימות האלה התפעמתי מהכנות ומהפתיחות, ומהאומץ לבנות שוב ושוב את הזוגיות בתנאים משתנים. בכל שבת לפני הקידוש, כשכל המשפחה מתכנסת יחד לסעודת השבת החגיגית, למרות שכולם רעבים, יש רגע קסום שבו כל בעל שר לאשתו את השיר המוכר והישן "אשת חיל" ובתוכו הפסוק "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". כל אחת ואחת מאיתנו היא אשת חיל לביתה ואין לה תחליף. יש הרבה בנות ויש הרבה בתים, אבל בבית שלך זו את, ורק את, שמופקדת להשפיע טוב ואור אל תוך מציאות מורכבת וחיים משתנים. אני מברכת את כולנו שנזכה להוסיף מהטוב שלנו, לשכלל את היכולות שלנו, לזהות ברגישות מה צריך לעשות וממה להימנע ותמיד להתפלל, להתפלל על כל דבר, לבקש ולהודות, כי כידוע "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן