את אביעד דַרף תפגשו תמיד עם חיוך גדול על הפנים וגיטרה ביד. את ההשראה לאמנות שלו הוא שואב מהאנשים סביבו ומארץ ישראל היפה. הוא אוהב להביט על הכל בעין טובה, וגם בתקופה הזו הוא משתדל לראות את האופטימיות ואת האור. מדי תקופה הוא משחרר לאוויר העולם סינגל חדש שהופך מהר מאוד לפופולרי, מאחוריו אלבום מושקע, ובשיחתנו מתברר שהאלבום השני כבר בדרך.
אבל בפגישה המיוחדת שלנו, אביעד לא אוחז בידיו כלי נגינה או חוברת תווים. הוא מראה לנו בהתרגשות את הספר החדש 'אור אינסוף', על גיבורי המלחמה הנוכחית, שהגיע מבית הדפוס. ריח הדיו הטרי ממכר כמו לחמניה טריה, והסיפורים המיוחדים שואבים את הקורא לתוך עולם של אמונה וביטחון בצור ישראל.
איך אמן ויוצר מוזיקלי מגיע לחיבור ספר?
"לאמנים יש דרך מיוחדת להביע את הרעיון שלהם, וזה יכול לבוא בלחן או בטקסט, לא בהכרח בקליפ או שיר חדש. במשך שנים רבות אני קם כל בוקר ומנסה להעביר לציבור הרחב את היצירה שלי, לגרום לעם ישראל לשמוח ולחייך, ובעיקר להתחבר למי שאנחנו בפנים, עמוק בלב".
אז איך התחיל הרעיון של הוצאת הספר?
"האמת היא שהוא עוד לא התחיל…. זה פשוט קרה", מספר לנו שותפו של אביעד למסע המיוחד של הפקת הספר, רפאל שטיסל: "יום למחרת שמחת תורה נפגשנו בסטודיו, וחשבנו איך אנחנו מתגייסים לעזור ולסייע לעם ישראל. ביממה לאחר תחילת המלחמה כל האזרחים במדינה הרגישו שחובתם לתת מעצמם למען הכלל, וגם אנחנו חיפשנו מקום בו נוכל לחזק.
"השגרה של אחרי החגים בתשפ"ד הייתה "הותר לפרסום" ועוד "הותר לפרסום". מאחורי כל שם ותמונה שפורסמו היה אדם עם רצונות, שאיפות ומטרות. ביומה הראשון של המלחמה נרצחו למעלה מ-1,000 אנשים נשים וטף, עולמות שלמים. נשמות קדשות וטהורות, מי באש ומי בחרב. מי בביתו ומי בשדה הקרב. כולם הותירו חלל עצום, והסיפור הייחודי שלהם נותר קבור בין קרוביהם בלבד.
"מיום ליום התחלנו ללכת יחד להלוויות של חיילי צה"ל ושל אזרחים תמימים, ולאחר מכן לבקר באוהלי האבלים בימי השבעה. מתוך רצון כנה ואמיתי לעזור התחלנו לבקר את המשפחות, להקשיב להם ולחזק אותם.
"ביקרנו משפחות בירושלים ובתל אביב, ביישובי השומרון ובגוש דן. השכול לא פסח על אף עיר או יישוב. ראינו אל מול העיניים את גיבורי האומה, כל אחד בדרכו. לוחמים שחירפו נפש ויצאו מהבית עם אקדח קטן כדי להציל נפשות בעוטף, צעירים וצעירות מהנובה שכל חטאם היה שהם יהודים. ההבנה העמוקה הזו חלחלה בנו אט-אט, וראינו למול עינינו את הסיפור הישראלי".
ובכל זאת, בשנה האחרונה נדמה היה שאנחנו כבר לא עם אחד. מה ראיתם בחודשים האלו?
"בשיר שלי שיצא לאור תוך כדי המלחמה אני כותב: "עוד לא אהבנו די, אתה אחי ואני אח שלך". אני חושב שאנחנו צריכים לדעת שעוד לא אהבנו די, יש לנו עוד המון אהבה, ובמשך תקופה מסוימת היא פשוט הייתה נסתרת. במשפט אחר בשיר אני כותב: "עם ישראל חי, בתוכי וגם בך". אנחנו צריכים להבין ולהפנים את זה, וגם להרגיש את זה עמוק בלב.
"כאשר הלכנו יחד לבקר את המשפחות, ראינו בבהירות שכולנו עם אחד יחיד ומיוחד. והשליחות שלנו עכשיו היא להביא את הבשורה הזו לעם – שכל עם ישראל יידע אילו ילדים גיבורים יש לנו, ואילו סיפורי גבורה מיוחדים אירעו בימים הראשונים של המלחמה".
אביעד ממשיך לתאר איך נוצר בסופו של דבר ספר הסיפורים המחזק 'אור אינסוף': "בסוף כל יום היינו יושבים ורושמים את הסיפורים והתיאורים שהמשפחות סיפרו על יקיריהם. פתאום הבנו שיש לנו אוצר ביד! יהלום שכל עם ישראל יכול וצריך ליהנות מאורו.
"הכתיבה הייתה קצת קשה, פתאום אתה מתחיל להבין מה קרה בקיבוצים ומה קרה בחניון רעים. איזה אסון גדול פקד אותנו, אבל איזה סיפורי גבורה התחוללו באותן שעות.
"קח את הסיפור של ענר שפירא ז"ל, זה סיפור שייזכר כאן לדורות. צדיק אחד, צעיר, שבמשך דקות ארוכות מטיל בחזרה את רימוני הזעם של האויבים עליהם בחזרה, ומגן בגופו ממש על קבוצת צעירים שלא הכיר. בימי השבעה סיפרו הניצולים מאותה מיגונית, כי רק בזכות התושיה של ענר ז"ל והקרבת החיים שלו, הם ניצלו ונשארו בחיים.
"אחרי סיפור כזה, מי יגיד לך שאנחנו לא עם אחד?!"
מספרון לספר רב מכר
אביעד ורפאל מתארים לנו את הרצון העז של המשפחות שעם ישראל יכיר ויעריך את ילדיהם הנופלים:
"באחד הימים הלכנו לבקר בביתו של החייל סמ"ר רועי מרום ז"ל, מרעננה, שנפל ברצועת עזה. ישבנו עם אימו וניסינו לדלות פרטים אודותיו, לדייק סיפורים ששמענו מאחרים ולקבל תיאור על רצונותיו ושאיפותיו של רועי. שמנו לב כי לאימא היה קשה להתמודד ולהיפגש עם הכאב, והרפינו ממנה. לאחר מספר ימים, בשעת לילה מאוחרת כתבה לנו האימא, כי רק כעת היא מתחילה לעכל את האבדן, ובזכות ההצעה שלנו לכתוב עליו כמה מילים היא מצליחה לעבד את זה יותר. היא סיפרה עליו כי חלם להתעסק בעולמות החינוך ולעבוד עם נוער בסיכון, ולפני הכניסה לעזה כתב: "אם אני מת, אני רוצה שתעשו משהו לנוער בסיכון, אבל אם אני לא מת אני חוזר לעשות זאת בעצמי…".
"בתחילה חשבנו שיהיה לנו ספרון קטן של כמה עמודים עם שמות הנופלים ותיאור קצר. ופתאום הגענו לספר שלם, עמוס בסיפורים ותיאורים על הנופלים ממקור ראשון. המטרה שלנו בספר הזה היא לספק הצצה קטנה לעולמו של כל נופל, ללמוד את המסר שלו וליישם אותו בתוכנו כחברה.
"סיפורי הגבורה האלו, חובה שיהיו בכל בית בישראל, ואנחנו רואים את הביקוש העצום. עד עתה נרכשו כ-20 אלף עותקים! הספרים נמכרים ברשתות המובחרות ובפריסה ארצית, ומופיעים על המדף גם בסניפי 'רמי לוי'. זה ספר ששייך לכל אחד – לקחת רגע קטן, לקרוא סיפור גבורה ולהתחזק עם משפט מאחד הגיבורים".
הזיכרון והגבורה
"כשנודע למשפחות על הכוונה שלנו לאגד את הסיפורים המיוחדים לספר, התחלנו לקבל זרם פניות עצום ממכרים וידידים של הגיבורים. שלחו אלינו מכל הארץ סיפורי גבורה שמיימים שאירעו במלחמה הזו, ומכל סיפור אתה יותר ויותר מבין כמה העם שלנו הוא עם חזק שלא נשבר, ומאמין בצדקת הדרך עד לניצחון.
"המסר שיוצא מכל הספר הוא – תראו איזה עם מיוחד אנחנו! כמה כוח יש לנו כשאנחנו ביחד. כמה אנשים מיוחדים יש בתוכנו, שהקריבו הכל בשביל שאני ואתה נחיה כאן בביטחון. כל אחד מהם השאיר אהבות ושאיפות. אחד אהד קבוצת כדורגל, והשני היה חבר בתנועת נוער. סטודנטים ובוגרים, אזרחים ולוחמים – כולנו חלק מפסיפס מדהים של עם ישראל, ואת זה אנחנו צריכים לזכור.
"לאחר שיצא הספר לאור, באחד הימים עלינו להר הרצל בירושלים להשתתף בהלוויה. ההר מלא לצערנו בקברים חדשים, שכולם נראים זהים כלפי חוץ. לפתע אנחנו רואים אמא וילדים מסתובבים בין החלקות עם הספר שלנו. מדי פעם האמא עוצרת, מצביעה לילדים על קבר מסויים, ומספרת להם מתוך הספר את סיפורו של הנופל.
"הפעולה שהספר הזה גורם למי שקורא אותו, היא מדהימה. זה ממש להחיות את המתים, לחיות דרך הספר את החיים שלהם ואת המורשת שהם השאירו.
"בהתחלה לא חשבנו שנדפיס כל כך הרבה עותקים. ביקשנו מידידים עזרה בעיצוב ובהפצה, אך לא תיארנו שיהיה כל כך הרבה ביקוש".
ממוטו לפזמון
מדי יום, במשך שעות רבות יושב אביעד בסטודיו ועובד על מוזיקה. בשנים האחרונות הוא מרבה להופיע באירועים ובכנסים וכבר הפיק כמה להיטים כאמור, כשהאחרון שבהם הוא "עם ישראל חי" שעלה לאוויר במהלך המלחמה. השיר צבר מאות אלפי האזנות בפלטפורמות השונות, ועורר משב רוח שמח בקרב העם.
"המוזיקה מלווה אותי במשך הרבה שנים. תקופה ארוכה מחיי עבדתי עם נוער נושר, ומוזיקה היא כלי מיוחד שיודע להרים אנשים גם מהתהומות הכי גדולים. לשבת ולשיר ולנגן – זה משהו שטבוע בי.
"בשיר 'עם ישראל חי' שיצא בתחילת המלחמה הרגשתי שיד עליונה מכוונת אותי. בדרך כלל אני יושב שעות רבות – ולעיתים אפילו חודשים – על הלחן ועל המילים, כותב ומתקן, מנסה ומשנה. וכאן, נכנסתי עם הבן שלי לאולפן, ובמהירות רבה הוצאנו טקסט ושיר שמח ומעודד, שהושמע בתחנות הרדיו הכלליות והדתיות. הרגשתי איך המילים פשוט יוצאות ממני: "גם ברגעים שקשה, העם שלי מזה צומח, לא נשבר לא מתייאש, נלחם עד שצומח".
"הפרוייקט הבא שלנו הוא הלחנת שיר מיוחד, שמרכז את כל המשפטים שאמרו או נאמרו על הגיבורים. בתוך הספר, כל סיפור על גיבור מתחיל במשפט אחד שמתאר אותו או במוטו שליווה אותו בחייו.
אחד המשפטים המרגשים שמופיעים בספר, הוא של סרן לירון שניר ז"ל: "מה זאת אומרת אחי? עם ישראל צריך אותנו!". זה משפט שנכנס כמו חץ ללב שלנו, וגורם לנו להבין את העומק שיש בנו כעם, כך שלא נחזור לשיח המפלג של השישי באוקטובר. עם ישראל הפשוט והלא פוליטיקאי יודע להסתכל אחד לשני בלב ובעיניים, כמו אחים שיכולים לסמוך על עצמם ואוהבים אחד את השני. אני מרגיש את זה ברחוב, ומבין שהחובה שלי כאמן ויוצר זה להוציא את זה החוצה ולגרום לעם ישראל להתחבר, באמצעות המוזיקה או סיפורי הגבורה המחזקים הללו".
הכרך הנוסף בדרך…
לקראת סיום השיחה, מספרים לנו אביעד ורפאל כי בימים אלו הם במהלך איסוף חומרים לכרך השני: "מהרגע שהספר הופץ, קיבלנו פניות ממאות משפחות שרוצות להנציח את יקיריהם בדרך הזו. חברים של לוחמים מביאים אלינו סיפורים מהשטח, ומבקשים שנפרסם לעם ישראל את גבורת חבריהם.
"חשוב להדגיש שבספר הזה אנחנו נותנים תמונת מבט על כל סיפורי הגבורה – לא רק של לוחמים במדים, אלא גם של אזרחים פשוטים מהקיבוצים והיישובים, צעירים מהנובה ותושבי הערים, שפשוט לחמו בעוז כל אחד במקומו כדי להציל את עם ישראל.
"הגענו לפרוייקט הזה בפשיטות עצומה, ובלי יותר מדי מחשבות ופלפולים. פשוט הרגשנו שזה הדבר הנכון לעשות כרגע, ועם הכוח הזה אנחנו ממשיכים לשלב הבא של הוצאת כרך נוסף.
"אם אתם מכירים סיפורי גבורה מיוחדים, או שבא לכם לתרום ולסייע במלאכת הוצאת הספר, נא פנו אלי: 054-800-7137".
מסגרות – לצרף את התמונה עם ה'מוטו'
סגן אדר בן סימון ז"ל – אחות ליבי
אחיה של סגן אדר ז"ל, ששירתה כמפקדת במוצב בעוטף עזה ונפלה על משמרתה בבוקר השבת ההיא, מספר על אחותו: "תמיד היית שם בשבילי, כשהייתי חלש וזקוק לעזרה, תמיד הראש שלך הופיע בדלת. היית מרגישה אותי ומייד מתייצבת. באותה שבת התעוררתי לקול רעש והמולה בבית. התחלנו לקבל את השמועות בתקשורת על חדירת המחבלים הארורים לשטחינו, וידענו כי את מוצבת שם, שומרת בקו הגבול, ומפקדת על חיילים. לאחר שעה אורכה של המתנה מורטת עצבים, אחותי קיבלה את ההודעה ממך: "9 מחבלים רצים לכיוון הש"ג, שלנו. אני עם כדור בקנה. תגידו "שמע ישראל"…
לימים סיפרו לנו הלוחמים בשטח את הסיפור המלא שאירע שם. עם תחילת האזעקות, אדר פקדה על הטירונים שתחתיה לרוץ למרחב המוגן, ועלתה לעמדת הש"ג להגן בגופה על הבסיס. הצוות של מגלן שהגיע לסייע ללוחמים, מצא את עמדת הש"ג שוממה, כואבת מטיל RPG שנורה ע"י הארורים הללו. זה היה מאוחר בשבילה, אבל האומץ והגבורה שלה הצילו חיים של כמעט 100 טירונים.
להיות בגדלות – סרן לירון שניר ז"ל
חבירו הקרוב של לירון מספר לנו על הנפש המיוחדת, של איש חינוך ולומד תורה, שרץ להקריב את חייו למען עם ישראל. בכל זמן פנוי היה עולה לישיבה בתל אביב, להשקיע את עצמו באוהלה של תורה ולעבוד על מידותיו. החיילים שלך הלכו אחריך באש ובמים, ונכנסו יחד איתך לסמטאות הטרור בעזה. תמיד חשבת קודם על המדינה ואז על עצמך. כששאלו אותך "למה אתה עושה את זה?", ענית בביטחון ובפשטות: "מה זאת אומרי, אחי? עם ישראל צריך אותנו".
ידעת שאתה לא חייב להיכנס לתוך הרצועה. היית כמה שבועות לפני שחרור, ותקופת ההמתנה של טרום הכניסה הקרקעית יכלה להיות חופשת השחרור שלך. אבל אתה בחרת כמו תמיד, להיות מי שאתה וללכת עם האמת שלך עד הסוף. המילים האחרונות שכתבת מספרות עליך הכל: "אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני. תעזרו לאנשים, תשמחו אותם, תחייכו להם. אני שמח על החיים ועל מה שעשיתי והייתי, עבור העם שלי, עבור מי שהיה סביבי לאורך השנים והצלחתי להשפיע עליו טוב.
אנחנו צריכים להיות טובים ולעשות טוב!".
ענר שפירא ז"ל – קצה הקרחון
הקירות של המיגונית המפורסמת בסמוך לחניון רעים, מספרות את סיפור הגבורה ההירואי שהתנהל שם, בשעות הבוקר של שמחת תורה. קבוצת צעירים שברחה מהמתקפה האכזרית במסיבת הנובה, מצאה מקום של מחסה שהפך עד מהרה למלכודת מוות אימתנית. אחד מן המסתופפים שם, בריבוע הבטון הצפוף, היה ענר. גופו היה חזק, ובכוחו היה להמשיך ולברוח ולהציל את נפשו. אך הוא, כתמיד, היה שם בשביל לעזור לאלו החלשים ממנו ולהגן עליהם.
המיגונית הקטנה ההיא הפכה למלכודת אך גם לסמל של גבורה וערבות הדדית. ענר צעק אל עשרות הצעירים שהסתתרו בה: "אני ענר שפירא, אני לוחם בסיירת הנח"ל, והכל יהיה בסדר". במילותיו אלו הוא הצליח להרגיע קבוצה גדולה של צעירים שלא הכירו אותו עד לרגע זה. ענר ידע שעליו למשוך את הזמן עד שיבוא כוח עזר לסייע. הוא ניחש עוד טרם המתקפה כי המחבלים יתחילו לפגוע בהם באמצעות רימונים. רגעים ספורים לאחר מכן נזרק הרימון הראשון פנימה. ענר התפקס על המטרה, קפץ וזרק את הרימון בחזרה. המחבלים לא ויתרו, והמשיכו לירות צרורות ירי ולזרוק רימנים נוספים אל תוך המיגונית. ברימון השמיני ענר נפגע. הפתח נותר חשוף ורימון נוסף שהושלך פנימה והתפוצץ, קטל את חייהם של צעירים רבים.
מתוך 29 הצעירים שהיו שם, ניצלו שבעה, ארבעה נחטפו והשאר נהרגו. הניצולים מספרים כי רק בזכות גבורתו של ענר הם קיבלו את חייהם.
הוא לא בחר להיות גיבור, הוא פשוט היה כזה.
