מי מאיתנו לא נאלץ להתמודד עם שלל אירועים לא פשוטים בשנה האחרונה? כולנו התמודדנו, ועדיין. אולם יש כאלו החיים את תקופת המלחמה באופן אינטנסיבי במיוחד, כשיום יום הם מרגישים את השוני, את חוסר הנוחות, את תחושת הארעיות, וכמובן – את הגעגועים הביתה. ביניהם אלו הם, כמובן, המפונים הרבים מיישובי קו העימות, ובהם קהילות שלמות ומוסדות חינוך ענפים.
ישיבת קריית שמונה, הישיבה הגדולה והוותיקה, מוצאת את עצמה גולה ממקומה כבר קרוב לשנה, ועם זאת היא ממשיכה לתפקד וליצור שגרת לימוד ועשייה במשכנה הזמני ביישוב נחלים.
רגע לפני ראש השנה ולקראת השנה הבאה, שכולנו תפילה שתבוא עלינו לטובה ולברכה, התיישבנו לשיחה עם שניים מרבני הישיבה, מהם שמענו תולדות הישיבה ומאפייניה, על ההתמודדות עם מאורעות השנה האחרונה, ועל הגעגועים והציפייה לשוב הביתה.
ההקפות שנקטעו
ברשותכם, נתחיל אולי מאירועי שמחת תורה תשפ"ד…
"במשך שנים רבות", מספר הרב ראובן שכטר, מרבני הישיבה הוותיקים, "הישיבה הובילה את הנוהג של שיירת רוקדים היוצאת מהישיבה ועוברת בבתי הכנסת בעיר בשמחת תורה. זה התחיל כאן לפני למעלה מארבעים שנה, ומשם נפוץ לכל הארץ. הדבר הפך כל כך לחלק מההוויה של העיר, עד שבמשך כל השנה התושבים מחכים שנבוא לרקוד איתם.
"בשמחת תורה האחרון סיימנו את תפילת שחרית והתכוננו לצאת לריקודים ולהקפות בעיר, אולם אז התחלנו לשמוע על מה שקורה בדרום. רקדנו קצת בבית כנסת אחד, אבל לא יכולנו להמשיך משם. הרגשנו שזה לא שייך. ההקפות נערכו תמיד באיזו תחושה של ביחד עם העיר כולה, ופתאום זה נקטע והכאב הגדול נשאר אצור בתוכנו. לא עבר זמן רב וגם התלמידים החלו לקבל זימונים למילואים, ובתוך כמה שעות מחצית מתלמידי הישיבה כבר יצאו אל השטח.
"בתחילת המלחמה, החזרנו את הישיבה לקריית שמונה עוד לפני שהלימודים בישיבה אמורים היו להתחיל, מתוך רצון לחזק את העיר. במשך כל השנים הישיבה נשארה בעיר כמעט בכל מצב, גם בזמנים קשים, כדי לחזק את התושבים, וכך רצינו שיהיה גם הפעם. ואכן היינו בעיר עשרה ימים – עד שבעצת הצבא הוחלט על הפינוי. זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שקיבלנו, ועד היום הזה היא צובטת בליבי".
מיד עם הפינוי, קיבלה הישיבה הצעות מישיבות שונות להצטרף לשורותיהן, אך ההחלטה שהתקבלה הייתה לעבור באופן זמני ליישוב נחלים ולתפקד בו כישיבה בפני עצמה. "הרב שמואל לורנץ, ראש ישיבת נחלים, פנה אלינו והזמין אותנו בזרועות פתוחות לבוא אליהם, כמקום שבנו נוכל להיות עצמאיים לחלוטין", משחזר הרב אריאל ברקאי, ראש הישיבה. "ההתחלה הייתה קשה, היינו כאן רק עם שיעור א' וב', כיוון שכל הבוגרים היו במילואים, והכל היה חדש".
למרות הכל, הישיבה הצליחה להתנער מהתחושות המטרידות של הנדודים והארעיות ותפקדה באופן שוטף ומשמעותי לאורך השנה כולה, מה שהוביל אותנו אל השאלה המתבקשת:
מה נתן לכם את הכוח להתגבר על הכאוס ולהיכנס ללמידה משמעותית?
"הדבר המרכזי שהוביל את מה שקרה לנו" אומר הרב אריאל, "זה החבר'ה עצמם. העוצמות של הדור הזה שמתגלות, גם בישיבה וגם בלחימה, הן מיוחדות מאוד. החבר'ה של שיעור א' שהיו רק ארבעים ושמונה ימים בישיבה בקריית שמונה, הקימו כאן בית מדרש עוצמתי. נוסף על לכך, ראויה לציון מסירות הנפש של הר"מים שצריכים לדאוג גם למשפחות המפונות שלהם, ועם זאת נוסעים ממרחקים יום יום בהשקעה עצומה כדי להגיע לישיבה ולהחזיק אותה".
"התלמידים רואים את המאמצים של הר"מים להגיע מרחוק", מחדד הרב ראובן, "וחשים עד כמה אכפת להם מכל תלמיד. גם הרב קירשטיין, ראש הישיבה, היה מפונה, ובכל זאת הגיע יום יום ללמד בישיבה. הרב אריאל מגיע בכל פעם מאפרת, ואני בא מקיבוץ לביא בכל שבוע למשך ארבעה ימים, וישן כאן שני לילות. אני מרגיש שמדובר בדבר עצום. מלבד זאת, כל הזמן מגיעים לישיבה גם תלמידים מהמילואים שלא מוותרים על השהות המחזקת בישיבה. יש כאן עוצמה גדולה, יחד עם געגועים גדולים לשוב צפונה".
"ומתלמידי יותר מכולם – אנחנו עצמנו ממש לומדים מהתלמידים בתקופה הזו", אומר הרב אריאל. "אני מרגיש שאני צריך לעמוד מפניהם. גדולת התלמידים, ומסירות הנפש של הר"מים – אלו שני הדברים שמחזיקים את הישיבה במצבה הנוכחי, וכמובן סייעתא דשמיא עצומה. להיכנס במשך היום לאולם הישיבה ולראות את העוצמות של הלימוד כאן, זה דבר ייחודי בהחלט".
"באופן מפליא, הצטרפו אלינו עכשיו לשיעור א' ארבעים וחמישה תלמידים", מתרגש הרב ראובן. "חשבתי שיהיו הרבה פחות השנה. זה דבר גדול מאוד – להחליט להיכנס לישיבה כשהתלמיד עוד לא יודע לאן הוא בא, וכשהיא עדיין לא שבה למקומה הטבעי. אבל כשתלמיד מגיע ורואה במו עיניו את החיות שרוחשת כאן, זה כנראה עושה את זה".
הדרבון של הסיפור הגדול
"הרבה ישיבות מתמודדות בשנה האחרונה לאור המצב הכללי", משתף הרב אריאל בתחושות הלב, "אבל לצערנו הרב, בישיבה שלנו המלחמה נוכחת ממש באופן יום יומי. אנחנו פשוט לא בבית, המשפחות מפונות, וגם הישיבה והתלמידים. ולמרות הכל, בהפוך על הפוך, זה יוצר תחושה שאנחנו חלק מהסיפור הכללי של עם ישראל ומדרבן מאוד ללימוד ולעשייה. כך למשל, במשך כל השנה החבר'ה התנדבו עם מפונים, סייעו בחקלאות ועוד.
"מלבד זאת, נקודה כואבת ביותר היא כמובן תלמידינו שנפלו במערכה – שלושה תלמידים ובוגר אחד, כשהם נוספים על אלו שנפלו בפיגועים קודם לכן. זו מציאות קשה מאוד. החבר'ה כאן בקשר עם המשפחות, ובכל פעם שאנחנו נכנסים לבית המדרש אנו מרגישים את האחריות. בכל חתונה של תלמידים מגיעים גם הורים שכולים לחופה. זה עניין לא פשוט, אבל בתוך זה יש עוצמה גדולה".
"באחת השבתות הראשונות שלנו כאן בנחלים", מספר הרב ראובן, "נערכה שבת גדולה בה השתתפו בני ורבני הישיבה יחד עם עוד מפונים רבים מהדרום, משדרות ומאשקלון, שגם אותם ישיבת נחלים קיבלה לחיקה, והיה עמוס מאוד. באותו ערב הייתה אזעקה ונכנסנו למקלט, וכשיצאנו עלינו למעלה לחדר האוכל והתחלנו לרקוד. היו שם אנשים רבים מכל מיני מגזרים, הם הביטו בנו רוקדים ורבים מהם הצטרפו אלינו. הייתה באירוע הזה התרגשות רבה ותחושה של חיבור גדול בעם ישראל".
האם הלימוד עצמו שונה בתקופה הזאת?
"בחודשים הראשונים של המלחמה היה לפעמים רצון ללימוד אחר כדי לעורר את הרוח", אומר הרב אריאל, "והייתה התעסקות רבה יותר בלימודי האמונה ולימוד בספר 'אורות המלחמה', למשל. אבל מאז שהמצב התאזן ובנינו פה איזו שגרה אנחנו לומדים כרגיל, בלי תוכנית מיוחדת לעת הזאת. כרגע אין לנו רצון לשנות את המסגרת, להפך – אנו מעוניינים במסגרת הקבועה. אומנם, כמובן, כאשר האמונה היא החיים עצמם ממילא כל הדברים צפים ועולים באופן טבעי, אבל מבחינת הלו"ז המסודר די חזרנו לשגרה".
להיות מקום לתלמידים
הרב ראובן מספר לנו על קורות חייו: "נולדתי וגדלתי בקריית שמואל ליד חיפה, קריה דתית הנקראת על שמו של ר' שמואל מוהליבר, מראשי הציונות הדתית – המזרחי. לאחר התיכון התלבטתי אם ללכת לגרעין נח"ל ולקיבוץ מעלה גלבוע, אולם אז עברתי מהפך עמוק סביב הבירור של מי אני ומה אני, והחלטתי ללכת ללמוד בישיבת הר עציון. למדתי שם בשנותיה הראשונות של הישיבה, במחזור ה', והוקסמתי מראשי הישיבה ומהר"מים".
הרב ראובן למד בישיבת הר עציון במשך שמונה שנים, במהלכן נישא לאשתו רותי ונולדו להם שני ילדים. "באותה עת", מספר הרב ראובן, "החלטנו לחפש מקום בו נוכל להגשים את עצמנו. בדקנו בשומרון ובצפון, ומכל מיני סיבות החלטנו לעבור לקריית שמונה, אז לימד בישיבה המקומית הרב אפרים שחור שהיה ר"מ שלי בישיבת הגוש".
במשך חמש עשרה שנים לימד הרב ראובן במערכת החינוך בקריית שמונה, במסגרות ובשכבות שונות. אולם אז, כשחשב לעבור משם ולהפוך לר"מ בישיבה תיכונית, פנה אליו ראש הישיבה הגבוהה הרב צפניה דרורי בהצעה. "אחד המורים המרכזיים שלי, מלבד הרב עמיטל בישיבת הר עציון, הוא הרב דרורי הנותן לי השראה לכיוון ולדרך". הרב דרורי ביקש ממנו להישאר בקריה וללמד בישיבה, ומאז הוא שם. "כבר עשרים ותשע שנים אני בישיבה בקריית שמונה", אומר הרב ראובן, "ולא פלא שאני מחכה לחזור אליה".
ישיבת קריית שמונה הוקמה בשנת תשל"ז על ידי הרב צפניה דרורי והרב אפרים שחור. עם השנים הצטרפו גם רבנים נוספים לשורותיה – הרב אריה שטרן, רבה של ירושלים כיום, הרב ישראל קירשטיין שבשלב מסוים הפך בעצמו לאחד מראשי הישיבה, ורבנים נוספים.
"הישיבה התחילה את דרכה באחת השכונות בחלק התחתון של העיר", מספר הרב ראובן מעט מתולדותיה, "כשלימים התברר שאפשר לעלות למעלה, לאזור שננטש על ידי התושבים. הישיבה אכן עלתה לשם ובנתה בניין מפואר השוכן בגובהה של העיר, צופה על הנוף הנפלא של עמק החולה כשברקע בולט בלובנו הר החרמון. כשהרב דרורי הדריך הורים ומבקרים שהגיעו לישיבה, היה תמיד עומד במרפסת ומצביע על הנוף כשהוא מצטט 'ממעונות אריות מהררי נמרים', 'כטל חרמון שיורד על הררי ציון', כשהוא מסביר שמלך המשיח יבוא דווקא מכאן, מאזור הצפון".
"הרב דרורי קיבל אותי על מנת להיות מקום לתלמידים", מגדיר הרב ראובן את תפקידו בישיבה, "ללמוד איתם אמונה בחברותא או בקבוצה, ולא כר"מ של מחזור מסויים. התלמידים גדלים וצומחים בעצמם, ותפקידי הוא רק להיות איתם יחד, לאהוב ולעזור במה שאני יכול".
"בישיבה אני משמש מעין איש ביניים", מספר הרב ראובן על התקופות השונות שעברו על הישיבה ועל חילופי הדורות, "בין הדור הבוגר יותר ובין הר"מים הצעירים המחליפים את הוותיקים. מאז תחילת דרכה הישיבה גדלה וצמחה, וכיום מגיעים אליה גם בנים של בוגרים ואולי אפילו דור שלישי. נכון להיום, גם רוב הר"מים בישיבה הם בוגריה. הדור החדש הוא תוצר של הרבה עבודה אישית ופנימית, יחד עם הרבה ענווה ועוז.
"זה מרגש לחוש שיש שינוי עמוק מלמטה", מתפעל הרב ראובן, "יש לנו דור חדש של רבנים, בעלי כנות ועוצמה. הכנות הזאת, לדעתי, תצמיח לנו דור חדש. כאמור, גדלתי בישיבת הגוש, והרב עמיטל היה מדבר רבות על המשמעות של 'לעבדך באמת' – מעלת הכנוּת בעבודת ה'. 'לעולם יהא אדם' – כלומר, קודם כל עליך להיות בן אדם ולעבוד בכנות, בלי פוזות.
"בעבר היה בין רבני בישיבה משהו גבוה וסמכותי, וחושבני שכיום יש כאן בישיבה חבורה רצינית שבונה קומה נוספת. הדורות החדשים באים לבטא דווקא את העבודה מלמטה, כתף אל כתף. אין ספק שהישיבה עברה תהליך במשך השנים, והשוני הזה לטובה בולט מאוד כיום".
הרב אריאל ברקאי למד בעצמו בישיבת קריית שמונה ("עם הפסקה של שנה וחצי בישיבת הר עציון לאחר החתונה, וזכיתי גם ללמוד תקופה קצרה בישיבת 'מעלות התורה' של הרב שמואל אוירבך"). הרב אריאל שימש כר"מ בישיבה במשך שש עשרה שנים, ובחמש וחצי השנים האחרונות מכהן כראש הישיבה, ולדבריו "אנחנו משתדלים להמשיך את דרכו של הרב דרורי".
מה מייחד את ישיבת קריית שמונה בעיניכם?
"ישיבת קריית שמונה היא ישיבה מאוד חברתית ולבבית", אומר הרב ראובן, "והדבר קשור גם לחיבור שיש לנו עם העיר עצמה ועם החמימות הפשוטה והאנושית שיש בה. זכורני כי כשהגעתי לישיבה, חשתי מיד את מאור הפנים והלבביות של הר"מים כאן.
"עם זאת", הוא מבהיר, "מדובר גם בישיבה למדנית מאוד. יש בישיבה שני צדדים נפלאים: לימוד עיון בעמקות ועיסוק בענייני האמונה ברמה גבוהה, וכל זה יחד עם הסברת פנים, קשר חם ולבביות. אנחנו ניגשים לתורה מתוך חיים בריאים".
"אנחנו לא מחפשים חידוש גדול וייחודיות שאפשר להצהיר עליה", נזהר הרב אריאל בלשונו, "החידוש נוצר מאליו. אם תלמיד ישאל אותי מדוע הישיבה מיוחדת, אני אומר לו: פשוט תבוא ותראה. אנחנו רוצים להיות חלק מעם ישראל, מתוך לימוד תורה ישר ואמיתי, ודווקא העובדה שאנחנו לא עסוקים בייחוד ובחידוש אלא באמת, בפשטות וברצון להיות חלק מעם ישראל, תורת ישראל, גאולת ישראל ומדינת ישראל – כל זה יוצר משהו ייחודי".
אמונה כמציאות חיים
מה המקום של לימוד ענייני האמונה והחסידות בישיבה?
"העיסוק בעניינים הללו לא בא להפחית מלימוד הש"ס והפוסקים, כמובן", מחדד הרב ראובן. "בעבר חשבתי שצריך למסד את שיעורי האמונה גם כלימוד מסודר, שיעזור לתלמידים לפתח עומק אמוני; אבל השיטה של הרב דרורי, שהוביל את לימוד האמונה בישיבה, הייתה שהתלמידים ילמדו לפי המשיכה שלהם, והוא ייתן את השיעורים בנוגע לדרך שהוא מאמין בה.
"כיום, כל אחד מהר"מים מתחבר ללימוד האמונה עם התלמידים מכל מיני זוויות, וכך מעמיקים יחד בספר מסויים או בסדרת לימוד אמונה מסודרת. הרבה תלמידים באים לשאול על תורת החסידות, וחלק מהלימוד מגיע גם מהבקשות של התלמידים: יש לי קבוצה בה אנו לומדים ביחד ליקוטי מוהר"ן, או תלמידים שלמדתי איתם תניא וכמובן גם הרב קוק".
"בהמשך לכך", מוסיף הרב אריאל, "מה שמאפיין את הישיבה – כפי שהנהיג הרב דרורי – זו ההבנה שאמונה אינה לימוד מספרים אלא מציאות חיים. זו הוויית חיים שאנו נמצאים בתוכה, גם עבור מי שלא יודע לצטט מספרים. זה משהו שקשור גם להיותנו חלק מהעיר קריית שמונה, דבר שחודר מעבר למילים וללימוד. לעיתים ארך לנו זמן כדי להבין את האמירה הזו של הרב דרורי, אבל עם השנים אנו רואים עד כמה נצרך לא רק ללמוד ולדעת, אלא לחיות חיי אמונה מתוך העולם עצמו".
"הרב דרורי אמר תמיד", מצטט הרב ראובן, "שלימוד אמונה אין פירושו רק לדעת את השיטות השונות, אלא זו תורת חיים – למרות שכמובן לומדים גם בספרים. גם בקרב התלמידים בישיבה, רבים התחברו ללימוד העיוני-למדני שקיים כאן, אבל לרב דרורי התחברו לרוב דווקא מהמקום של האמונה החיה. הרב קוק מתבטא (אורות התורה פ"ב) שהאדם צריך להאמין בחייו, והתורה תהיה נר לרגלו. כך אכן היה אצל הרב דרורי".
"האמונה באה מהנביעה הפנימית שבתוך האדם", מסכם הרב אריאל, "ובעזרת העין הטובה שלנו, מתוך ההסתכלות על עם ישראל ועל הארץ הטובה. הספרים באים לבאר לנו את מה שחי כבר בתוכנו. זו הרוח שנמצאת כאן".
איך מחנכים לאמונה כזאת?
"לכל הר"מים בישיבה יש ענווה אמיתית", מעיד הרב אריאל, "והתחושה השוררת היא שאינני מי שיודע ועשה הכל. מדובר בענווה ובהבנה שאנחנו עובדים ביחד, זה המפתח. כשיש מקום כזה, שכולם פועלים בו ביחד ובאחדות גם עם כל בית ישראל, זה היסוד להצלחה".
"יש שני כיוונים בלימוד אמונה", מנחה הרב ראובן. "תלמיד יכול ללמוד ספר מסויים, והספר יחנך לאמונה. אבל הספר יכול גם לגלות את מה שיש כבר בתוכי. ככל שיש חשיבות לספר – לפעמים הוא חיצוני לנו. הדבר הראשון הוא החכמה שבך, לימד הרב קוק, ואחר כך ההתבוננות החיצונית. אם מתחילים הפוך, לפעמים הספר נשאר חיצוני לאדם, ולא מרעיד את נימי הנפש שלו.
"הר"מים פה גדלו אצל הרב דרורי, ורואים שהם חווים את התלמידים ואת עצמם כעובדים כתף אל כתף, ללא איזו סמכות עליונה. זו ההנהגה של הרב דרורי – אדם ענק שמשרה את הדברים בכל חייו. הרבה פעמים מחפשים שראש ישיבה יביא ציטוטים, אבל הרב דרורי ציטט את עצמו ואת עם ישראל. בשנים האחרונות זכיתי להסתובב איתו בכל מיני מסגרות, בקיבוצים, בהלוויות שונות ל"ע, וראיתי איך אנשים מעריכים את הקשר האישי ואת אהבת האדם שלו".
קול ה' הזועק דרכנו
איך מתמודדים עם פערים המתעוררים במהלך הלימוד, למשל: בין המוסר הטבעי שלנו ובין התוכן הנלמד שלעיתים אינו חופף?
"אם תלמיד ניגש אלי עם קושי מוסרי מול מה שאנו לומדים", אומר הרב אריאל, "קודם כל אני אהיה איתו בקושי. אם זה זועק אצלו, אז זה זועק גם בתוכי. חשוב לא להתכחש לזעקה הזו, היא קול ה' שזועק דרכו, לא כמתודה חינוכית אלא כי זו באמת שאלה. ולמרות זאת, אני מאמין באמונה שלמה בתורה ובדבר ה', ואני מאמין שיש תשובה לדברים.
"אנחנו רוצים להיות אנשי אמת, וללמוד מתוך אמון בעצמנו. לכן אנחנו לא נבהלים ומנסים למצוא תשובות אמוניות, ולפעמים אנו גם נשארים בשאלה".
"הרב עמיטל", מספר הרב ראובן, "היה תמיד חי באופן שבו הוא אוחז מצד אחד באידיאלים הגדולים ומצד שני את יראת השמים, והוא היה מצטט את דברי הרב קוק שאסור ליראת השמים שתמעט את המוסר הטבעי. הרב קוק התמודד עם זה הרבה, וגם לנו יש קושיות ואנו מרגישים את הפערים הקיימים, אבל אנחנו מאמינים שהסתירה הזו ניתנת לפתרון. אנחנו באים לבטא כאן את התוך שלנו: גם את הפערים שיש בנו, וגם את האמונה שמדובר בתורת אמת. המוסר הטבעי שלנו מתעורר, וזה אמיתי, רק שלפעמים הוא יכול לבלוע או לבטל את כל התורה, כי לפעמים הוא מוסר מוגבל ולא מוחלט, וצריכים לראות איך מגשרים על הפער".
רוצים הביתה
הרב ראובן מחזיר אותנו לקשר המהותי של הישיבה עם העיר קריית שמונה:"בשנים האחרונות פתחנו בישיבה תוכנית לפנסיונרים, אנשים שעבדו בכל מיני מקצועות חופשיים. התגבשה קבוצה של 20-25 מבוגרים, והם הפכו להיות חלק מהישיבה. כל אחד מהר"מים לימד בתוכנית הזו, ואנחנו מתגעגעים אליהם מאוד, עומדות לי דמעות בעיניים כשאני מדבר על זה. אנחנו גם שומרים על קשר טלפוני איתם, עוברים עליהם מן הסתם כל מיני דברים בתקופה הזו.
"אנחנו מצפים לחזרה לקריית שמונה. כשהישיבה נמצאת בביתה, היא תורמת לעיר ונתרמת ממנה. אנחנו מתגעגעים לראות את הנופים המדהימים שרואים מהעיר, וגם לשוב לפעילויות של הישיבה בעיר: יש לנו פרויקט בר מצווה לנוער מהקיבוצים מסביב, כאשר בכל פעם תלמיד מהישיבה מאמץ ילד, ואנחנו מקבלים על כך המון פידבקים מיוחדים. בימים הנוראים בני הישיבה הולכים להתפלל בקיבוצים, ובעזרת ה' גם השנה הם ילכו לקיבוצים שאינם מפונים.
"חסרה לנו החיות של הישיבה כשאנו שוכנים במרכז העניינים בצפון, בלב החיים ועם הנחלים הרוזמים סביב", מעיד הרב ראובן בגעגוע. "גם בוגרי הישיבה מחכים שהישיבה תשוב למקומה, וכולנו תפילה שנזכה לכך במהרה".
"כרגע זו ישיבה שהיא גולה, ונמצאת במרחק שעות נסיעה מביתה. שואלים אותי בתקופה הזו איפה אתה גר – השאלה האמיתית היא איפה אני גֵר. הכל ארעי, אבל זו ארעיות שמגדילה תורה, ועל אף שלכאורה הראש של התלמידים נע ונד, עדיין מצליחים לשקוע בלימוד".
"זה לא מקומנו כאן", אומר הרב אריאל. "באופן אישי אני ממש מרגיש שלימוד התורה והחיים כאן קשים לי. הישיבה אומנם פורחת, כאמור, אבל קשה לי מאוד, אני מרגיש שאנחנו מנותקים מהעיר ומהתושבים שנותנים לנו חיים, ומתורת החיים שהיא חלק מן ההווי של הישיבה".
לא להינעל בהרגלים
לקראת סיומה של השיחה אנו מבקשים לקבל הדרכה מכבוד הרבנים לרגל ראש השנה, ובפרט בהתייחס למאורעות התקופה.
כיצד עם ישראל יכול להתעורר לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה? מה אנו מה חיינו?
"הדבר הפשוט והברור שכולנו הרגשנו בו השנה", מדגיש הרב אריאל, "זה שמקור הכוח של עם ישראל נעוץ באחדותו, ולא כמליצה אלא כפשוטו ממש. 'בתוך עמי אנכי יושבת' אומרת האישה השונמית. הרב דרורי מדבר הרבה על הפסוק הזה, כאמירה שממנה באה כל הישועה.
"זו לא רק עוד עצה וסגולה להתאחד, אלא הבנה ששורש כל הכוח והקדושה הפנימית שלנו בא מתוך היכולת האחדותית שלנו. צריך לחזור ולשנן את זה – לא כסיסמה אלא כמציאות חיים. מציאות הקשורה בדברים הגדולים שאנו רואים למול עינינו – בדמות החיילים הגיבורים המוסרים את הנפש למען עם ישראל – ושייכת גם לדברים הכי קטנים ויום יומיים, כמו היחסים שלנו זה עם זה. משם מופיעה השכינה".
מה לדעתכם המסר הרוחני שאנו יכולים ללמוד ממאורעות התקופה? מה רוצים לומר לנו?
"אנחנו צריכים לקבל בענווה ובצניעות את האירועים הגדולים העוברים עלינו – 'היא נפלאת בעינינו', והלוואי שנזכה להבין מה ה' רוצה מאתנו", מאחל הרב ראובן. "עלינו ללמד זכות ולראות את הטוב בכל אחד ואחד מאיתנו, ומתוך כך למצוא את המאחד והמלכד את כל הגוונים ואת כל הדגלים של עמנו".
"אחד הדברים שחשים באופן טבעי כשאנו לא נמצאים במקום שלנו", אומר הרב אריאל, "זה מעין סוג של התפרקות, תחושה ארעית. אבל הארעיות הזו גם פותחת פתח להבנה שאנחנו צריכים לא להיות נעולים ושבויים במקומות הרגילים שלנו. דווקא הארעיות, כמו ביציאה לסוכה, היא המאפשרת לנו להתחבר זה לזה.
"בקריית שמונה, ובכלל אצל תושבי הצפון, אחד הדברים היפים הקיימים זו האהבה הרבה, הפשטות והענווה שיש בין אנשים זה לזה. במצב כזה לא נכנסים קודם כל להגדרות ומתוכן אנו מסדרים את כל העולם שלנו, אלא זה מקום של חיבור פשוט, אמון פשוט בהיותנו יהודים ושייכים לעם ישראל, עוד לפני כל הניתוחים והפרשנויות. 'כולנו בני איש אחד נחנו'. עלינו להבין שבאמת כל בית ישראל, אלו ואלו, כולם זועקים את הזעקה הגדולה של השכינה, זעקה שממנה באה הגאולה".
הרב ראובן חותם את הדברים בברכה לשנה הבאה: "יהי רצון שיתהפך עלינו הכל לטובה, בבחינת 'הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה', ושנזכה לראות בשוב ה' ציון בגאולתנו השלמה. 'ומי כעמך ישראל גוי אחד – מיוחד ומאוחד – בארץ'".
מסגרת
מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ
שלושת תלמידי הישיבה שנפלו במלחמת חרבות ברזל, הי"ד
סמ"ר אלקנה נבון ז"ל
סמ"ר אלקנה נבון הי"ד, בן 20 מפתח תקווה, היה מפקד כיתה בחטיבת ביסלמ"ח ונפל במהלך קרב בג'נין, במסגרת הלחימה נגד מחבלי החמאס ביו"ש. הרב אריאל ברקאי, ראש הישיבה, תיאר אותו בהספד כלוחם אמיץ ובעל אופי עדין, "שילוב נדיר בין איש רוח לאיש מעשה". עומק אמונתו של אלקנה והאהבה הגדולה שהייתה לו לארץ ולעם ישראל היו דבר ניכר בעיני כל. אלקנה היה מוכן בכל עת לתת את כולו למען המשימה, וכך עשה עד נפילתו בקרב.
בהספד נוסף שנשא סבו, סיפר על הקשר העמוק שהיה להם ועל הרגעים שבהם החזיק את אלקנה בידיו כשהיה תינוק. "אלקנה, היית נשמה מיוחדת", אמר הסב, "אין ספק שהמלאכים מקנאים במה שעשית למען עם ישראל". דודתו אפרת הוסיפה וסיפרה על אומץ לבו ועל הקרבתו, וציינה כי הוא היה לוחם אמיתי שלא היסס לעמוד בחזית ולהתמודד מול האויב, גם ברגעים הקשים ביותר.
הרב אהוד זנד, הר"מ של אלקנה נבון בישיבה, תיאר את אלקנה כאדם מלא באור ובטוב לב, שחיבר אליו את כל הסובבים אותו. "אלקנה היה יותר מאשר תלמיד", אמר הרב, "הוא היה חבר אמת שלי ושל כל מי שזכה להכיר אותו". לדבריו, מלבד היותו לוחם אמיץ ומסור, היה גם אדם שמעמיק בלימוד תורה ובעל רצון עמוק לעזור לאחרים. אלקנה בחר לשרת כל העת מתוך תחושת שליחות ואמונה בצדקת הדרך. "הוא הקרין עלינו המון שלווה וביטחון", הוסיף הרב, "החיוך שלו היה חותם קבוע על פניו, גם בזמנים קשים". אלקנה שילב היטב בין רוח ללחימה ובין המסירות לחבריו שלחמו לצידו לבין העמקה בלימוד התורה. "אלקנה תמיד בחר בדרך הקשה, מתוך רצון לשרת את העם ולהעניק מעצמו. הוא לא ויתר על אף משימה, תמיד היה שם עבורנו, בין אם בקרב ובין אם בחיי הישיבה".
אלקנה הותיר חותם עמוק על חבריו לנשק. הם מתארים אותו כאדם שהשרה ביטחון ושקט נפשי, גם במצבי לחץ קשים ובתוך הלחימה עצמה. הוא היה דמות נערצת בקרב הצוות שלו, והם מספרים כי תמיד היה מוכן להיות הראשון שיוביל במשימות המסוכנות ביותר. חבריו ציינו עוד את שמחת החיים שלו ואת גישתו החיובית לכל אירוע, גם בתוך הסיטואציות המורכבות של שדה הקרב אלקנה תמיד היה מוצא ומוציא את הטוב שמכל דבר.
סמ"ר איתן דישון הי"ד
סמ"ר איתן דישון הי"ד, בן 21, לוחם בסיירת גבעתי, היה דמות יוצאת דופן שהשפיעה רבות על הסובבים אותו, הן במסגרת הצבאית והן בחייו האישיים. הוא נודע כאדם בעל כוחות נפש גדולים, קשר עמוק לעם ישראל ולמדינה, ואהבה עזה ללימוד תורה. חבריו הקרובים ומוריו מתארים אותו כמי שהיה בעל מנהיגות טבעית, אדם שהקרין ביטחון ושקט נפשי לכל מי שהיה בסביבתו, תוך שהוא נוהג בענווה ובאכפתיות לזולת.
איתן גדל והתחנך על ערכים של אהבת העם והארץ. כאשר התגייס לצה"ל ושירת בסיירת גבעתי, הוא התבלט במהרה כלוחם אמיץ וכמנהיג. מפקדיו סיפרו כי איתן היה תמיד הראשון שהלך קדימה במשימות מסוכנות, מתוך תחושת שליחות עמוקה ורצון להגן על המדינה ועל חבריו הלוחמים לצידו. האומץ והנחישות שלו בלטו לא רק בשדה הקרב, אלא גם בחיי היום-יום, שם הפגין מחויבות גבוהה לכל משימה שקיבל על עצמו.
חבריו מספרים כי הוא תמיד היה נכון לתמוך ולעזור, גם במצבים הקשים ביותר, ולעולם לא ויתר על ערכיו העמוקים. הוא היה מנהיג שקט אך נחרץ, שידע להוביל את חבריו גם במצבי לחץ, ותמיד שמר על קור רוח ואכפתיות.
הרבנים בישיבה מוסיפים כי איתן היה אדם חדור מטרה, ששילב בצורה מרשימה בין שירותו הקרבי לבין הלימוד התורני. הרב אריאל ברקאי, ראש הישיבה, אמר כי איתן היה דוגמה חיה לשילוב בין קודש לחול, בין החומר לרוח. "הוא תמיד היה מוכן להוביל, להקריב למען חבריו, ולעשות את המיטב בכל תחום שבו היה מעורב", אמר הרב ברקאי.
סמל אחיה דסקל ז"ל
סמל אחיה דסקל הי"ד, בן 19 מחיפה, היה לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני, דמות שקטה ומיוחדת שהותירה רושם עמוק על כל מי שהכיר את אחיה. מגיל צעיר בלט בשקט פנימי ובמסירותו לכל משימה שבה היה מעורב. חבריו ורבותיו מתארים אותו כאדם עניו וחרוץ, מקפיד על הפרטים הקטנים, מסור ונחוש בכל תחום שבו עסק. כשהגיע לישיבת ההסדר, התחבר מהר מאוד לחבריו ולרבנים בזכות אופיו השקט. "גם כשהגיע לבד לישיבה, החלטה שלא הייתה מובנת מאליה, הוא נהיה אהוב על כולם מאוד מהר" אמר רבו, הרב ישי לוינגר. הרבנים מתארים אותו כמי שהיה שקוע בלימוד, אך גם תמיד זמין לשיחה ולתמיכה רגשית עבור חבריו. חבריו מהישיבה זוכרים אותו במיוחד בגלל האכפתיות האמיתית שלו, ובזכות החום והעדינות שהקרין.
אחד מחבריו לצוות סיפר: "אחיה היה מסוג האנשים שאתה יודע שתמיד אפשר לסמוך עליהם. הוא היה אדם שאמר מעט, אבל עשה הרבה". אימו, שולמית, תיארה אותו כמי ש"אף פעם לא היה דברן גדול. הוא היה עדין נפש, מופנם, אבל עם לב ענק וטוב. כל מי שביקש ממנו משהו, הוא תמיד עשה בשמחה. תמיד שמר על האחיינים שלו, וכולם אהבו אותו מאוד". עוד אמרה כי "אחיה היה איש ספר. הוא קרא המון ספרי פילוסופיה ועומק, והקדיש זמן ללמוד תורה. הוא היה אידיאליסט בכל רמ"ח אבריו".
