"אמנם גם בחג שבועות הזה נגיע לשמוע בעזרת ה' את הקריאה הגדולה – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ונשוב למעמד מתן תורה בהר סיני, ביום המיוחד יום החמישים, ולקבלת התורה ביראה ובאהבה, אבל למען האמת – השנה כל המתנות הללו בכלל לא יהיו כמו בשנה שעברה", מחדד הרב מאיר הילביץ' שליט"א את הכנת הלב לחג הבא עלינו לטובה "השנה, אנחנו, כל עם ישראל, מגיעים למתן תורה מתוך סדר אחר לגמרי, שבו התעוררות האהבה המסותרת שבלב כל ישראל מתרחשת בקצב שונה מאוד מהרגיל. קצב שאפשר לקרוא לו על פי ההקדמה של ספר התניא – 'דרך קצרה'".
בדברים של הרב מאיר הילביץ' – רב היישוב ברוכין ור"מ בישיבת מעלה אליהו בתל אביב – משמשים ביחד כמה מהמאורות הגדולים של פנימיות התורה. כמי שעבר בכמה מקומות ומחובר לכיוונים שונים, הוא מעשיר את המבט על חג השבועות על ידי מעבר טבעי ממושגים והסברות בחסידות לבין הופעת אורות מבית מדרשו של הרב קוק. אחרי האזכור של דברי בעל התניא, הוא מרחיב ומסביר:
"בכל שנה בספירת העומר, כל יהודי עובר תהליך של התפתחות בעבודת ה' שלו, מעבודה פשוטה שהיא בבחינת קורבן עומר השעורים ששייך למאכל בהמה, אל קורבן שתי הלחם שמקריבים בשבועות והוא עשוי מחיטה, שהיא מאכל האדם העיקרי. ישנו מעבר מעיסוק בקומה הטבעית של בניית הגוף ביציאת מצרים, אל בניית הקומה הרוחנית במתן תורה".
הרב הילביץ' מדגיש, שיש בתיאור של התהליך הזה התבוננות שנכונה לעוד עניינים: "אחת הדרכים החשובות ביותר להתבונן באופן אמיתי על מה שעובר על עם ישראל בהווה, היא להבין שהמהלכים הפנימיים שמבוארים בחסידות ביחס לנפש האדם, נכונים גם לתהליכים כלליים שעם ישראל עובר לאורך הדורות. הלימוד החסידי על בניין הנפש הבהמית והנפש האלוקית, שמתבארים אצל בעל התניא, מלמדים המון על הנפש הבהמית הלאומית שלנו ועל הנפש האלוקית הלאומית שלנו".
מהאמירה העקרונית, הרב חוזר אל ההסבר על ספירת העומר: "המסע שכל אחד מאיתנו עובר כל שנה בין פסח לשבועות באופן פרטי, מלמד על האופן של המסע הלאומי הגדול והארוך של שיבת ציון. כשם שעל המסע הפרטי אנחנו יודעים מתחילת ספר התניא שלפעמים הוא נעשה בדרך ארוכה ולפעמים בדרך קצרה, כך גם פני הדברים במסע הלאומי שלנו. 'דרך ארוכה' עניינה הוא שדברים נבנים בתהליך ארוך. האדם וגם האומה מתקדמים בדרך כלל שלב אחרי שלב, עד שמגיעים לקבלת התורה".
"אבל לפעמים", אומר הרב הילביץ' בנשימה עמוקה, "לפעמים הקב"ה מביא לנו תהליך מזורז מאוד, של 'דרך קצרה'. הדרך הקצרה, היא עבודת ה' במצב של מסירות נפש. בשנה החולפת, משמחת תורה עד יום מתן תורה, אנחנו נמצאים בזמן של 'דרך קצרה'. הקב"ה מקדם ומגדל אותנו דרך הופעה של מסירות נפש גדולה. התופעות של מסירות נפש נוראה שפגשנו השנה, מביאות איתן התעוררות גדולה מאוד שמכינה את עם ישראל למדרגות חדשות, כך שגם האחדות של "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד" מגיעה למקומות שלא הכרנו.
"ללא ספק, אהבת ישראל הכל כך חזקה שהתעוררה השנה, הופיעה בדרך קצרה!" ממשיך הרב הילביץ' בהתרגשות. "ברגע אחד ממש, נהפכנו משונאים לאוהבים. ברגע אחד התמלאנו בכוחות של מסירות נפש, וברגע אחד נולדה באומה קריאה גדולה בשם ה'. הדרך שעשינו מליל שמחת תורה עד לזמן של אמצע ההקפות של יום שמחת תורה, היא מהפך לא רגיל! העוצמות של ה'דרך קצרה' הזאת, הן אלה שמלוות אותנו השנה בהכנה לקבלת התורה, ונותנות עומק חדש לעמידה למרגלות הר סיני, לאמירת "נעשה ונשמע" ולשמיעת "אנכי ה' אלוקיך". זהו סדר מיוחד לשנה זו, שיש בה התעוררות חדשה".
כל משברי קפלן עלי עברו
הרב הילביץ' אמנם מתגורר ביישוב ברוכין, אבל כאמור, משמש גם כר"מ בישיבת מעלה אליהו, ששוכנת בלב ליבה של תל אביב. כידוע, הישיבה עברה טלטלות לא פשוטות בשנה האחרונה. עוד לפני המלחמה, בישיבה השוכנת סמוך ונראה לרחוב קפלן הנודע, נשמעו היטב הדי הפגנות השמאל, וגם הישיבה עצמה עברה התקפה מצד קיצוניים שפעלו להצר את ההתרחבות הטבעית שלה.
האם הרב יכול לשתף אותנו על התחושות בישיבה סביב היחסים עם תושבי תל אביב בשנה האחרונה? איך המלחמה השפיעה על העניין הזה?
"למען האמת, מכיוון שמשכני הוא בברוכין, אני לא העד הכי מוצלח לשאלה הזאת. אבל בכל זאת, אי אפשר ללמד בישיבת תל אביב בלי לחוות משהו מהסערות הללו. גם מצד השכנות של הישיבה לרחוב קפלן, וגם מפני שהגל העכור של השנאה היה מכוון לשטוף ולהזיק גם כלפי הישיבה.
"אלא שכל התחושות הקשות בעניין הזה שייכות כבר להיסטוריה. למרות שעדיין משדרים תמונות קשות מקפלן, זה כבר לא מה שהיה. יש שם כבר הרבה פחות אנשים שהולכים על הדרך הזאת עם ודאות ואש בעיניים. רק מיעוט עדיין אוחז בדרך הקודמת. רוב הציבור שהיה מגיע לשם, כבר לא מוכן לחזור לאיבה ולשנאה שהבעירה אש זרה בלבבות. מה שהיה, הוא לא מה שהווה! גם אחד כמוני שרחוק מההתרחשויות יכול לראות שזה השתנה. בכל אופן, יש עדים טובים ממני – חבריי לישיבה תמימי דעים שזה כבר לא מה שהיה. גם בזה, הקב"ה שינה הכל על ידי המלחמה 'בדרך קצרה'".
מן הסתם המלחמה גם גרמה לטלטלה בישיבה, וגם התפרסמו שמות של בוגרי הישיבה שנפלו.
"כן, לצער הלב יש לנו שני בוגרים שנפלו במלחמה. בשמחת תורה עצמו נפל אל"מ יוני שטיינברג הי"ד. למרות שהיה קצין בכיר, הוא הסתער בעצמו כדי להיות שותף במערכה, והוא נהרג באותו יום. בשלב יותר מאוחר איבדנו תלמיד נוסף – לירון שניר הי"ד, שהיה מפק"צ בסיירת גולני, ונפל בעזה במהלך הלחימה. ישנם גם פצועים קשה, ובסך הכל הישיבה – כמו כל בית ישראל – גם היא חיה את המערכה הזאת. זאת מערכה שפוגעת בלב של כולם. הקב"ה מקשר כל קהילה וכל משפחה בקשר של דמים שהוא גם רצוף אהבה אל המהלך הגדול הזה שעובר על כלל ישראל".
איך מהבחינה הזאת המצב ביישוב? לרב היישוב יש משימות מיוחדות בעת הזאת?
"בברוכין בהחלט מרגישים את האירוע הגדול הזה, אם כי באופן שונה. ביום שמחת תורה נעלמו כמעט שישים אחוז מהתושבים(!). חלק מהמיעוט שלא התגייס בצו 8, הצטרף לכיתת הכוננות ולהגמ"ר. ביישוב של למעלה מחמש מאות משפחות, כש-60 אחוז מהגברים מגויסים, זה אירוע שמורגש היטב. עדיין מרגישים את זה אבל פחות – וזאת בעיה גדולה יותר. יש תושבים של היישוב שנמצאים כבר פעם שלישית במילואים חמישים או מאה יום, ואנחנו לא תמיד מעודכנים במצב של כל משפחה. המשימה שלנו היא להיות עם יד על הדופק, לסייע ולתמוך ככל יכולתנו".
אחרי סקירת המצב ביישוב הרב חוזר לדבר על הישיבה, ועל האתגרים שהמלחמה מביאה לעולם התורה: "יש עוד צד שבישיבה מרגישים יותר את המלחמה, וזה בגיוס של בחורי הישיבה כעת, שהוא הגיוס הכי גדול שהיה בתולדות הישיבה. המוטיבציה של הבחורים להתגייס הייתה גבוהה מאוד, והיא נגזרה במידה רבה מהעמדה של הישיבה שהגדירה את הגיוס בזמן הזה כמצווה לשעתה. ההדרכה היא שבחורים משיעור א'-ב', שנמצאים בפרק שהוא שיא הצמיחה הרוחנית שלהם, לא יתגייסו. אבל כל מי שכבר נכנס בשערי החשבונות אם כן להתגייס או לא להתגייס, הישיבה דחפה להתגייס".
יש עניין שיתהפך
השילוב בין עולמות וצדדים שונים בפנימיות התורה מלווה את הרב הילביץ' לאורך כל תחנות החיים שלו. כדי להבהיר את מהות העבודה של האחדות הנצרכת לימים הללו של ספירת העומר ומתן תורה, הוא מגולל את הסיפור המשפחתי שלו, עם ההשלכות על חייו ועבודת ה' הפרטית שלו:
"באופן אישי, עברתי לא מעט טלטלות בתוך עולם התורה. הטלטלות והמעברים התחילו אצלנו במשפחה עוד כמה דורות אחורה. מצד אבי ז"ל, אנחנו נמנים על חסידי חב"ד כבר כמה וכמה דורות. הסבא רבה שלי – ר' אברום ז'מבינר, ייסד את ישיבת 'תומכי תמימים' הראשונה בהוראת הרבי הרש"ב זי"ע, בעיירה ז'מבין, ועוד לפני כן, השורשים החסידיים של המשפחה מגיעים עד ימי אדמו"ר הזקן.
"התהפוכות התחילו בדור הבא, אצל הסבא שלי – הרב אלתר הילביץ'. הוא היה תלמיד בתומכי תמימים, אבל נמשך קצת ללימודים אקדמיים. המשכילים אז היו חדורי אידאולוגיה, והשתדלו למשוך אותו החוצה לגמרי, כמו שהצליחו עם בעלי כישרונות רבים. הוא סיפר לי פעם שהיה שם תא מחתרתי של משכילים שניסו למשוך החוצה חסידים תמימים. הוא היה בוודאי מטרה, בתור הבן של הרב. הוא אמר לי פעם שהוא הכיר יהודי שהתפקיד שלו היה לנסות למשוך את הרבי מלובביץ' זי"ע אל ההשכלה. כמובן שזה היה חסר סיכוי, למרות שהרבי עצמו למד חכמות חיצוניות בסורבון בפריז. אבל אצל הרבי זה היה כמו שבעל התניא כותב שיש דרך לעסוק בחכמות כדי לדעת את ה' עוד יותר.
"בכל אופן", ממשיך הרב הילביץ' בסיפור המשפחתי, "בגלל הלימודים החיצוניים הוא לא היה יכול להישאר בישיבת תומכי תמימים של אבא שלו. מאז הוא היה צריך להתחיל לברוח מהגיוס לצבא הרוסי, ובמהלך הבריחה הזאת הוא התקרב אל גדולי ישראל מזרמים אחרים. הוא למד אצל הרב גלוסקין במינסק ושם פגש את הרב ישראלי ואת הרב נריה. הוא למד אצל הרב יהושע צימבליסט ואצל עוד גדולים, וכך סלל לעצמו דרך משלו. כשעלה לארץ, הוא היה מזכיר של פרויקט האנציקלופדיה התלמודית, ועבד יחד עם הרב זוין זצ"ל. דרך אגב, כמו הרב זוין, גם לו לקח זמן לקבל על עצמו את הרבי בתור אדמו"ר. הוא היה חסיד של הריי"ץ, והתקשה להחליף רבי אחד ברבי חדש. אצלו הקשר הזה לא היה חיצוני. היחס השתנה, אחרי שהרבי שלח אותו לדרום אפריקה, ושם הגיע אליו יהודי שהעביר לו מסר שהרבי שואל עד מתי הוא לא יקבל אותו לרבי. אז הוא עשה חשבון מחדש והתחיל לכתוב במכתבים לרבי "לכבוד כ"ק האדמו"ר", כמו שכותבים לרבי".
הרב הילביץ' מוסיף ומתאר, שהריחוק החלקי של הסבא מהחסידות לא המשיך לדור הבא: "עוד בשנותיו בדרום אפריקה הוא שלח את אבא, שהיה בן בכור, ללמוד בלובביץ' ב-770. כך שאבי חזר עמוק לחב"ד. בעקבותיו, גם סבא חזר הרבה יותר פנימה לחב"ד בשנים האחרונות שלו. הביטוי הכי משמעותי של החזרה שלו היה בהשתתפות בכל סיומי הרמב"ם. הוא היה מדבר בסיומים, והרבי היה מתעניין לשמוע מה הוא אמר. למרות שכמעט בכל הזדמנות הוא התייחס לפערים שיש בינו לבין הרבי בביאור דברי הרמב"ם, לרבי היה יחס מיוחד לדברים שלו. היו לו כמובן גם קשרים עם חכמי ירושלים – הרב אונטרמן, הרב הרצוג, ר' שלמה זלמן ועוד, כך שהוא גם שמר על עצמאות במובן מסוים".
אז מה קרה לדור הבא?
"אבא אמנם היה לגמרי חב"דניק, אבל שירת במשך שנים ארוכות כרב צבאי בסיני – על פי הוראה של הרבי", מסביר הרב הילביץ'. "בתור ילדים, ראינו אותו יותר לבוש במדים מאשר בבגדים חסידיים. כך שאנחנו, הילדים, גדלנו בין עולמות. בתור ילד למדתי בת"ת כלל חסידי ברחובות, וכשהגעתי לכיתה ח' שלחו אותי לישיבת הדרום שהיא ישיבה תיכונית. כשהייתי בשמינית, ראש הישיבה הרב בוגץ' אמר שאלך לישיבה גבוהה, ולמרות שאבא קיווה שאלך לחב"ד אני נמשכתי ללמוד במרכז הרב".
הרב הילביץ' מסיים לתאר את המעברים שלו, אבל מבהיר שבעולמות רוחניים משמעותיים כאלה הדברים לא נחתכים בבת אחת, והקשרים ממשיכים ברבדים עמוקים בנפש. "אבא נפטר לפני 13 שנה, בי"ט כסלו. אני מרגיש שהוא בעצם אמר לי, שאני יכול להסתובב איפה שאני רוצה, אבל בי"ט כסלו צריך לחזור הביתה. באמת מאותה שנה התחלנו להתוועד אצלנו ביישוב בי"ט כסלו, וההתוועדות הפכה לדבר גדול ומשמעותי שמשתתפים בו רבים-רבים מאנשי היישוב.
"מעבר לכך, יש לנו שיעור תניא בשבת בבוקר אחרי התפילה, שכיום הוא אחד השיעורים הכי חשובים ביישוב. בשיעור הזה אנשים ממש משקיעים את עצמם בחסידות, וגם אליו מגיעים לפעמים שישים-שבעים איש".
שמור 'שארית ישראל'
"כנראה שהתהליך האישי שלי עם כל הבלגאן שיש במעבר בין העולמות עוד באמצע הדרך", מסכם הרב הילביץ' בחיוך, ומוסיף את ההשלכה למעשה: "האמת היא, שאני חושב שזה הסיפור של כולנו, ולא רק סיפור פרטי שלי. החיבור של אור החסידות הפנימי עם הלימוד בבית המדרש בתורתו של הרב קוק זצ"ל, פועל פעולה מיוחדת במינה. כשרוצים חיבורים בעם ישראל, צריך קודם כל לפתח תנועה של חיבורים בתוך בית המדרש.
"הקשרים הללו היום בולטים במבנה הנפשות של הבחורים הצעירים, שרואים כמה הם מחפשים חיבורים. ישנה תנועה גדולה של "יחדיו ירננו", שעוסקת בלימוד תניא בשילוב עם התבוננות בדרך של הרב זצ"ל על מסע התחיה שלנו. האור שבעל התניא שופך על התהליכים הללו, מאיר אותם באור חדש לגמרי. ההקשבה הסטריאופונית הזאת לקולות השונים, מביאה אורות חדשים לעולם".
הרב יכול לתת דוגמא לאורות כאלה שכבר התממשו בתוך כלים?
"בילדותי, אצלנו בבית, לאכול מהכשר של בד"ץ 'שארית' היה מוקצה מחמת מיאוס", מפליג הרב לתחום הכשרות. "ידענו לספר את כל הסיפורים שבעולם על הפוילע-שטיקים של המשגיחים שלהם, ולמה כל האוכל שלהם טרף. כשהתחתנתי הייתה בעיה לחמותי, כי גיסי הוא פונוביז'ער, והוא אכל רק 'שארית' ולא נגע בהכשר של חב"ד – הרב לנדא.
"נו, והיום?", ממשיך הרב בחיוך, "היום הרב לנדא מחב"ד והרב רוזנבלט מ'שארית' חתומים על אותו הכשר… זה אותו הכשר ביחד! זאת רק דוגמא לחיבורים עמוקים בין הנפשות שהולכים ומתפתחים בדור הזה, ומביאים לשילוב של כמה ניגונים שונים ביחד עד שנעשה מהם מהם שיר חדש, מופלא מאוד".
יש לרב המלצות לבחורים שמתחילים את המסע שלהם בלימוד פנימיות התורה, איך לגשת אל הדברים?
"האמת היא שיש בזה הרבה דרכים. אני חושב שנכון להתחיל ללמוד דווקא מהיסודות הכלליים, ששייכים למבט על כלל ישראל. לפעמים יש נטייה לשקוע בעבודת ה' הפרטית, ולשכוח את החשבונות הכלליים. בדור שלנו, אין אפשרות להתעלם מהמבט אל הכלל, ומהתבוננות בתהליכי התחיה של מצעדי הגאולה של חבלי משיח. עם זאת, חשוב מאוד להעשיר את התוכן הקלאסי שלומדים בישיבות שלנו – אחרי שהוא נבנה כעמוד שדרה פנימי – במרחבים תורניים נוספים, כמו שפת אמת, ליקוטי מוהר"ן, וכמובן גם תורת חב"ד. בחב"ד יש מצד אחד הסברה שכלית, אבל יש לה גם טביעות אצבע דומיננטיות על עבודת ה'. אני חושב שהרדיקליות של עבודת ה' בחב"ד טובה לנו מאוד. הרבה פעמים העיסוק בכלליות עלול להפיל עלינו תרדמה בעבודת ה' הפרטית.
"אמנם באופן אישי אני יכול לספר שלא פעם יצאתי משיעור של הרב טאו בספר האורות, כשאני מטולטל כולי בענייני עבודת המידות. אבל בכל זאת, התרגום של שפת האורות לעבודת ה' פרטית הוא לא קל, ולזה החסידות יכולה לתרום הרבה. היא נותנת לנו כוחות לבניין של אש קודש פרטית פנימית שבוערת בקרבנו בעבודת התפילה ובעבודת המידות. ברוך השם, בדור הזה אנחנו זוכים למתן תורה של פנימיות התורה, שהולכת ומתגלה בשפע גדול. בין אם הוא מופיע דרך "חסידות מבוארת" או ספרי ביאורים אחרים, ובין אם הוא מגיע מספרים כמו אלה של ידידנו האהוב הרב ראובן ששון שליט"א. כל אלה מטלטלים אותנו במובן חיובי, ומעוררים אותנו לשאוב מהמעיין שיוצא מבית ה' והולך ומפכה את מימיו במרחבים מופלאים. בשלושים השנים האחרונות, עולם הפנימיות שופע דרך נהרות של דעת אלוקים, ומשפיע דעת דקדושה לישראל עמו. זאת תופעה שהיא ממש פלא פלאים".
לרב יש גם קשר לעולם הניגון החסידי? התפרסמה הקלטה שהרב שר עם הישיבה בברוכין את השיר "בני היכלא".
"היום, ברוך השם, הבעלי מנגנים כל כך טובים, עד שהם מצליחים להוציא גם מעורב קול של זמיר…", מצטנע הרב הילביץ'. "האמת היא, שבבית היינו מנגנים רק ניגוני חב"ד. אבא לא היה שותף לניגונים אחרים. שירי שבת, היו רק ניגוני חב"ד. פעם אחת שרנו "עזרני א-ל חי", ופתאום אבא הצטרף לשיר. לא הבנו מה קרה, עד שהוא אמר שזה ניגון חב"ד. התפלאנו מאוד איך זה קשור לחב"ד, ואבא הסביר שכשהגיעו לרבי התלמידים הראשונים יוצאי מרוקו שלמדו בחב"ד, הרבי ביקש שישירו את הניגון הזה. אחר כך ניגנו אותו עוד הרבה פעמים בחב"ד, וכך הוא נכנס לרשימת הניגונים".
אש שחורה או אש לבנה?
השנים הרבות של הרב הילביץ' בישיבת מרכז הרב הטביעו את חותמם על הקישור שלו לתורה, ובהקשר לחג השבועות הוא מעלה זיכרון משמעותי מראש הישיבה – ר' אברום שפירא זצ"ל.
"הרבה חבר'ה מהישיבה היו הולכים בשבועות להתפלל ותיקין בכותל יחד עם ר' אברום שפירא זצ"ל", מספר הרב הילביץ'. "אני לא הייתי ממיטיבי הלכת, אבל פעם אחת כן הלכתי. היה מיוחד מאוד לראות את ר' אברום צועד בהתרגשות כמו אריה! בחזור הוא כבר היה צריך לנוח כמה פעמים, אבל בדרך לכותל הוא לא התעייף לרגע. האש שבערה בו לרגל מתן תורה הייתה עוצמתית מאוד".
איך הרב ממליץ לקוראינו לחוות נכון את ליל שבועות? האם לשמוע שיעורים, ללמוד בחברותא או לומר את התיקון?
"על עצמי אני יכול לספר. במשך הרבה שנים למדתי עם חברותות בנושאים שונים, ולא כל כך נגעתי באמירה של התיקון שהייתה נראית לי קצת רחוקה מהעניין שלשמו נשארים ערים בלילה. כיום, אני אמנם יותר מופקר לציבור, ולכן אני עוסק בעיקר במסירת שיעורים, אבל בכל זאת משתדל לומר כמה שיותר מהתיקון בין לבין.
"מאז ששמעתי שההנהגה של אדמו"רי חב"ד הייתה להתחיל לומר את התיקון כבר תוך כדי סעודת הלילה, התחלתי גם אני לומר את התיקון. יש מעלה גדולה במבט על כלליות התורה ממעוף הציפור. יש באמירת התיקון נגיעה באש הלבנה, שעל גביה נכתבות האותיות באש שחורה. כשרואים תחילת וסוף כל פרשה וכל ספר, עוברים על מגילת רות שנוגעת באחרית הכל, שהיא לידת המשיח, ובעצם מגיעים עד סוף ספר התורה ששם יש רק גוויל לבן – זוכים לגעת בצד של התורה שהוא מעבר למילים. זהו הצד שמקשר ומחבר אותנו באופן ישיר לקב"ה, ונותן אחר כך טעם פנימי ומתוק גם לאותיות הכתובות באש השחורה. כך אנחנו מקבלים את התורה בשלמות של אש שחורה על גבי אש לבנה".
