בשבוע שעבר נגענו בחסידי מצרים וצאצאי הרמב"ם, שמתוך עומק של עבודת ה' ושמירת מצוות מוקפדת, נעו אל רגש הדבקות באלוקים חיים דרך צלילי המאקאם. השבוע שוב נצלול אל החיבור בין מוזיקה מזרחית עתיקה לעבודת הלב של הדבקות החסידית. ומי שמרתק אותי השבוע הוא גלעד חזן.
חזן מנגן ומלמד כבר עשרים שנה מוזיקה מזרחית. הוא חוזר בתשובה, מכור לרבי נחמן מברסלב ולרבי יוסף חיים מבגדד ה'בן איש חי', ומחובר לרב מיכי יוספי ולרב ארז משה דורון. מי שמכיר אותו יודע שאצלו הדברים מתחברים בצורה טבעית. אנחנו נפגשים לשיחה שלא תתבסס על מקורות אלא על אינטואיציות והבחנות של הלב.
תגיד גלעד, מה יש לך דווקא עם המוזיקה המזרחית?
"אני חושב שהמוזיקה הזאת מבטאת אותי בצורה הכי עמוקה שיש. הביטוי של הרגש הכי עמוק והכי חשוף. ביטוי של רגש שהשכל משתתף איתו אבל לא משתלט עליו יותר מידי.
מצד אחד, כשאתה לומד את המוזיקה הזאת אתה רואה כמה חכמה עצומה יש מאחוריה, חכמה שנמסרת במשך אלפי שנים, אתה עומד ומשתומם; מצד שני, מאוד מובחן התפקיד של השכל לעומת התפקיד של הרגש. השכל לא משתלט ולא מקבל את אור הזרקורים. זה אחד הדברים הגדולים במוזיקה הזאת.
"המוזיקה במערב מבטאת רעיון אדיר ושלם. אתה שומע סימפוניה מפוארת שבה כל הכלים מתוזמנים – זו ממש חוויה של שלמות מלאכית. לעומת זה, במזרח אין כמעט תווים. הפרויקט של התיווי של המוזיקה התחיל בשלבים מאוד מאוחרים. כל השנים המוזיקה עברה בעל פה. מה שהשאיר מקום רב לפרשנות, חופש לאלתור, לניסוי וטעייה".
אלף פעמים 'ריבונו של עולם'
זו אבחנה מעניינת לגבי המוזיקה במזרח וגם אחד המאפיינים של תורת החסידות. מצד אחד יש שכל עצום, אבל הוא נועד לשרת את הלב. לא לחנוק אותו ולא לכלוא אותו. במוזיקה מהמזרח ובתורת החסידות יש חכמה גדולה, אבל בעצם זאת חכמת הלב.
"יש ויכוח בין חכמי קדם שמתואר בספר של אברהם שילוח 'מוזיקה בעולם האיסלם'. חכמי המערב אומרים לחכמי המזרח: המוזיקה שלנו היא מוזיקה מתוחכמת ועצומה. מנעד צלילים רחב, מבנים הרמוניים מורכבים ומתוחכמים, מעברים ומודולציות ועוד ועוד. המוזיקה שלנו גדולה כמו אוקיינוס. ומה המוזיקה שלכם? מנעד מצומצמם שכמעט ואין בו הרמוניה. אתם אולי טיפה אחת בים. חכמי המזרח עונים בהצטנעות עתיקה – מן הימים שעוד לא הומצא ה'קיטש' – באמת אתם אוקיינוס ואנחנו טיפה, אבל הטיפה שלנו היא דמעה. בדמעה אחת טהורה יש יותר מאוקיינוס.
"אני רואה כאן את הנקודה הזאת שאנחנו מדברים עליה. אחד היסודות הכי גדולים של המוזיקה הזאת זה לא הכמות של 'מה' אתה מנגן, אלא 'איך' אתה מנגן. במזרח יש אינספור מסורות של קישוט והבעה בכל צליל בודד. איך אתה מבטא עולם שלם בכל צליל? לפעמים רק בכוונה שלך משהו משתנה, אבל המאזינים מרגישים שמשהו קורה.
"לפעמים נגן מנוסה מנגן משהו מוכר. אתה שומע אותו מנגן את אותם צלילים שאתה מנגן, אולי אפילו עם אותו כלי נגינה, אבל זה משהו אחר וגבוה מאוד. אפשר לחשוב שהכלי שלך פחות טוב משלו אבל זה אותו כלי. אתה לא יודע מה הוא עושה, אבל אתה עומד נדהם ומשתומם".
דיברת על כך שמקשיבים ללב ולא מקשיבים רק למה שאפשרי והגיוני בשכל. צליל של רבע טון, לדוגמה, שהוא כל כך מרכזי במזרח אין לו קיום במערב, הוא נחשב זיוף, לא הגיוני.
"נכון, וכך גם הרכבת המקאמים והסולומות אחד על השני מיוחדת במזרח. זה לא שקבענו סולם ואנחנו מחוייבים אליו. יש הרבה חופש, הרבה תנועה והרבה כוונה.
"יש מעשייה חסידית מפורסמת שמישהו הגיע לרבי נחמן והתגאה: 'אני למדתי אלף דפי גמרא', אז רבי נחמן אמר לו: 'אתה יודע, אחד החסידים כאן אמר אלף פעמים 'ריבונו של עולם". עכשיו, ליטאים יכולים מאוד ללגלג על הסיפור הזה, אבל מבחינת רבי נחמן, בשביל להצליח להגיד 'ריבונו של עולם' פעם אחת כמו שצריך, צריך לנסות אלף פעמים. ובכל פעם אתה מכניס לזה כוונה שונה, אתה אומר את זה בזווית אחרת, מפלפל בזה עוד ועוד ועוד, עוד ביאורים ועוד העמקות, אתה חוזר שוב ושוב, וזו ממש עבודת הלב".
מה אתה עושה בפנים?
"את המשפט שמופיע בשולחן ערוך 'טוב מעט בכוונה מהרבה לא בכוונה' קוראים בברסלב כמו שאלה ותשובה: אתה רוצה טוב מעט בכוונה? תעשה הרבה לא בכוונה. זה לא שההרבה שעשית לא בכוונה לא נחשב, זה פשוט גם חלק מהעניין.
"אני תמיד אוהב להמשיל את החזרה על צלילים במזרח לחוויה של דבקות. כשמישהו מתפלל באמת אז הוא צריך לחזור אלף פעם 'ריבונו של עולם'. בחוויה של דבקות יש חזרתיות באופן טבעי על צליל מסוים, על ניגון מסוים, פסוק או משפט מסוים שוב ושוב ושוב. המתדבק מתעמק עוד ועוד ולחזרה יש משמעות נכונה ככל שההשתקעות גדלה".
אבל יש משהו מפעים בדיוק של הנגינה המערבית.
"כשאתה מנגן את 'אגם הברבורים' אתה צריך לנגן את זה בדרך מאוד מסויימת, ואתה צריך להיות מאוד מדוייק ומכוון. יש בלימוד ובנגינה המערביים פחד מובנה מההתעסקות במשהו לא ברור ולא צפוי.
"גם כשאתה מנגן מוזיקה מזרחית אתה צריך להיות מדויק ומכוון, אבל המרחב שאתה זז בתוכו הוא מרחב אחר. יש הרבה יותר מקום לאלתור ולהלחנה מחודשת תוך כדי נגינה. כל תנועה היא תנועה של רגש ושל כוונה יותר מאשר של השכל. השכל צריך להיות כמו שאמרנו קודם, רק לשרת. מפה אנחנו רק מתחילים, זה שאתה יודע מה לעשות – זו רק ההתחלה. מה אתה עושה בפנים? איך אתה זז כשאתה בתוך הדברים? פה מתחיל המשחק של התאקסים – אומנות האילתור במזרח.
"זה מזכיר לי את עבודת התפילה. יש אנשים שנאחזים בטקס הרשמי של התפילה ומבועתים מהתעסקות פנימית. החסידות מלמדת אותנו להתפלל בעומק, בעבודה שבלב. פתאום איכשהו אתה מדבר עם ה'. ככה פתאום, בלי לדעת מה תרגיש או מתי תסתיים התפילה, בלי לדעת מה יקרה הפעם לעומת הפעם הקודמת. להכיר את מילות התפילה זו רק ההתחלה, כמו שלהכיר את התווים זו רק ההתחלה".
פיוט או למות
מעבר למוזיקה, איך אתה רואה את המילים של המוזיקה המזרחית?
"כשאני שומע פיוט, כשאני שומע מילים של ר' שלום שבזי, כשאני שומע מילים של ר' יהודה הלוי אני חווה משהו בלתי אפשרי. יש בפיוט משהו נצחי, שאני לא יודע איך להסביר אותו. אני שומע מילים כמו 'אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח / אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ וּבְצֵל יָדְךָ אָגִיל אֶפְרַח', של רבי ישראל נג'ארה; או כשאני שומע שיר של ר' שלום שבזי 'שר הממונה' שבו הוא קורא לשר הממונה על גן עדן שיבוא לפתוח בשביל החברותא שלו, שנפטר – "שָׂר הַמְמֻנָּה גִּנַּת אֱגוֹז קוּם פְּתַח נָא לִקְרַאת יְדִידִי וּמַהֲרָה". זה כמו לעסוק במעשה מרכבה. אלו חיבורים שהכתיבה שלהם הייתה מעשה מרכבה והשירה שלהם היא תיקון העולמות והמשכת שפע.
"המשוררים והפייטנים, לפי המעט שזכיתי ללמוד, כיוונו לסדר הספירות והשתלשלות העולמות כדי שמי שיקרא יפעל ממש. השיר לא נועד רק לעורר את הגעגוע לגאולה, אלא הוא עצמו פועל משהו במציאות שמביא את הגאולה".
ואיך המילים מתחברות עם המקאם?
"תורת המקאם לא מחוברת רק לאסתטיקה של צלילים, מרווחים והרמוניה טובה ונעימה לאוזן. המוזיקה המזרחית מבוססת על הנפש, על המודע והתת מודע ועל כל החלקים של ההוויה של מי שמקשיב: באיזו שעה הוא צריך להקשיב? ובאיזה מצב הוא נמצא? בהרפייה, במתח, בעצבים, או בגעגוע ושמחה?
"כל השורשים האלו היו ידועים בימי קדם על בוריים למוזיקאים גדולים, למוזיקאים הפילוסופים ועל אחת כמה וכמה לאלו שהתעסקו בקודש. כשהיית שומע נגיד מילה ביחד עם הניגון שלה והמקאם שלה, ומרגיש את התנועה והטעם שלה, זה היה נוגע בדיוק במקום הנכון.
"היום אנחנו יודעים שאנחנו רק קצת קצת נוגעים בזה, אפילו לא יודעים מה, אתה מקבל רק את הרשימו של הרשימו של הרשימו שנשאר. בתור אחד שמתעסק עם זה עשרים שנה אני אומר לך שמסתתר מאחורי הדבר הזה עוצמה רוחנית בוודאי, אנחנו פשוט לא יודעים את השורשים ואנחנו יכולים רק לשער".
מעלים ניצוצות בארץ ישראל
אז מה נעשה?
"עכשיו זה קורה, בארץ ישראל. איפה יש מקום בעולם שמתאספת בו כל כך הרבה מוזיקה כמו פה? במקום כל כך קטן בריכוז כזה. אנשים פה לומדים בהתמסרות בדבקות מוזיקה אנדלוסית, ומוזיקה טורקית עות'מנית, מוזיקה פרסית, המסורות של הראדיף הפרסי (חכמת המקאם במוזיקה הפרסית). אם תסע כאילו לכרתים יש שם מוזיקה כרתית ואולי גם טורקית, אבל אתה לא תשמע שם גם מוזיקה אנדלוסית ולא תשמע שם מוזיקה פרסית".
אבל כן נשמע מוזיקה ערבית, כי את זה באמת שומעים בכל מקום.
"זה מצחיק שאתה אומר את זה, כי היום בדיוק מישהו, תלמיד בעל נפש חסידית מתגעגעת, שאל אותי למה אנחנו צריכים ללמוד את כל המוזיקה שלהם, למה אני צריך לדעת מי זה עבד אל וואהב, (זמר, שחקן, מלחין ומגדולי נגני העוד במצרים) למה אני צריך לדעת מה זה קורון? מה זה פסיל? למה אני צריך את כל הדברים האלה בכלל? למה אני צריך לדעת מי זה גוקסל בקטגיר (מלחין טורקי גדול ונגן וירטואוז בקאנון בן זמננו)? מה לי ולזה בכלל?
"אמרתי לו: תראה, אנחנו צריכים לפדות את כל זה. אלו ניצוצות של קדושה, השורשים של הניגון נמצאים עכשיו בכל מקום. אתה רוצה לאסוף אותם בחזרה? אתה רוצה להשיב אותם לשורש? הרי אצלנו המוזיקה היתה הכי קדושה, הלוויים היו אנשים הכי מקודשים, אתה רוצה להחזיר את זה לשם? אתה צריך לאסוף את זה בחזרה. אתה לא יכול להגיד, טוב בוא נחכה שיבוא מישהו וילמד אותנו את זה, זה קורה תוך כדי.
"אנחנו באים לחפש, להוציא מפה ניצוצות קדושים מאוד שנפלו לקליפות והתפזרו. צריך פה עבודה, צריך גם כוונה וכמובן את ההלכה שבלעדיה אין בירור".
סבא רבא של סבא רבא של סבא שלי, היה האדמו"ר מקאליב. הוא היה בעצם האדמו"ר שהביא את החסידות להונגריה, אבל הוא התחיל בתור רועה אווזים, ורבי שמעלקא מניקלשבורג אסף אותו אליו. הרבי מקאליב היה אדמו"ר מאוד מעניין. הוא היה משורר, אולי האדמו"ר היחיד שכתב 'שירה', לא פיוטים אלא 'שירה'. האגדה מספרת שהוא הסתובב בין איכרים הונגרים ואם הוא היה שומע שמישהו מנגן ניגון נשמה, הוא היה משלם בעד לימוד הניגון. וכשהרבי היה קולט את הניגון, אז הגוי שכח את הניגון. הצדיק אסף את הניצוץ הקדוש החבוי בניגון ועשה לו פדיון שבויים.
אנחנו נזכרים בגדולי ישראל, גדולי הפוסקים, שהיו מחוברים ועודדו ותמכו בעולם הפיוט. גלעד נזכר ברב עובדיה יוסף זצ"ל ואומר בחיוך מתוק: "הוא כל כך חסר לי, הרב עובדיה. זאת עוד דוגמה למישהו שיש לו כל כך הרבה שכל אבל הוא לא מפריע ללב. הוא לא מפריע ללב".
