המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי שהלכה לעולמה לפני 40 שנה עטורת פרסים ושבחים, ושיריה נלמדים עד ימינו אלה במוסדות החינוך ובין כותלי האקדמיה, הייתה בת למשפחה חב"דית חשובה. אביה, רבי שלום שלמה שניאורסון, היה נינו של האדמו"ר ה'צמח צדק', האדמו"ר השלישי של חסידות חב"ד, ובן דודה של זלדה היה לא אחר מאשר הרבי מלובביץ' זי"ע (רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי, היה אח של אביה). בסדרת 'אגרות קודש' מצויים כמה מהמכתבים שכתב הרבי לזלדה, כשבמקום אחר אף התפרסמו חלק מהמכתבים שכתבה זלדה לרבי.

אימהּ של זלדה, רחל, הייתה בתו של רבי דוד צבי חן (שכונה הרד"ץ) שכיהן כרבה של העיר צ'רניגוב שבאוקראינה במשך כארבעים שנה, והיה מחשובי רבני חב"ד. זלדה גדלה בביתו של סבהּ הרב חן, ודמותו החסידית משתקפת בכמה משיריה ובזיכרונותיה.

להשפעתה של החסידות על עולמה ועל שירתה של זלדה כבר התייחסו כמה כותבים, ואנו נביא כאן דברים קצרים שנשתמרו במכתביה של זלדה ומבטאים את הקשר שהיה לה עם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל ואת ההתרשמות הרבה שהייתה לה ממנו.    

לַחֲזֹר לַשֹּׁרֶשׁ, לַחֲזֹר לָעִקָּר

במכתב שכתבה זלדה בשנת תשכ"ז לידידתה המשוררת רבקה דוידית-דור, היא מספרת בהתפעמות על שיעור בספר התניא בו השתתפה:

ובערב שמעתי שיעור בספר 'התניא' – על חסידות – הכל מופלא וכאילו, פתאום, מתחת לזרם, באיזה עולם אחר, לא ארצי.

ככל הנראה, מדובר בשיעור שהעביר הרב שטיינזלץ בירושלים במסגרת סדרת שיעורים שכונו 'חוגי חן למשנת חב"ד'. השיעורים התקיימו לזכרו של הרב אברהם חן (רב שכונת בית הכרם בעיר, עסקן ואיש הגות ועט), דודהּ של זלדה, אחי אימה. את שיעורי החסידות הללו ייסד בביתו הרב חן עצמו, ולאחר פטירתו בשנת תשי"ח נוסד 'חוג החן' לזכרו. תחילה מסר את השיעור הגאון הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל, שהיה מידידיו של הרב חן, אך לאחר שנה הוא פנה אל הרב שטיינזלץ, שהיה אז בחור צעיר כבן עשרים ושתיים, וביקש ממנו להעביר את השיעור שהמשיך להתקיים באותה תקופה בביתו של הרב אברהם חן.

הפנייה לא הייתה מקרית. הרב חן היה סנדקו של הרב שטיינזלץ ומהאישים שהשפיעו עליו בימי נעוריו כאשר עיצב מחדש את זהותו היהודית והדתית. הרב זוין הכיר בכישוריו המיוחדים של הבחור הצעיר, ועל כן פנה אליו. שיעורו של הרב שטיינזלץ בכתבי חב"ד התקיים בקביעות במשך עשרות שנים ומשך קהל משתתפים מגוון. בין המשתתפים בשנים ההן היו מר זלמן שז"ר (נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שהיה אף הוא ממשפחה חב"דית, ובמשך תקופה מסוימת התקיימו שיעורי חוגי החן בביתו), פרופ' שמואל הוגו ברגמן (הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים), הסופרת והמשוררת מרים ילן-שטקליס וגם המשוררת זלדה.

לאחר שסיימו ללמוד את חלק 'ליקוטי אמרים' שבספר התניא, כתב מר שז"ר לרבי מלובביץ' מברק כדי להיוועץ עמו מה ימשיכו ללמוד, והרבי השיב שימשיכו ללמוד את שאר חלקי התניא, ולאחר מכן יעברו לספריו האחרים של האדמו"ר הזקן – 'תורה אור' ו'לקוטי תורה', כשלימים הוסיף הרב שטיינזלץ ולימד גם את מאמריו שנדפסו ב'סידור עם דברי אלוקים חיים'. מתוך השיעורים הנזכרים בספר התניא נערכה לימים ויצאה לאור סדרת 'ביאור תניא' מאת הרב שטיינזלץ שקנתה לה שם, ואילו בימים אלה מוציאים לאור תלמידי הרב קונטרס שבועי ובו שכתובי השיעורים בתורה אור ולקוטי תורה.

במכתב אל ידידתה רחל לרר כתבה זלדה:

ותודה על האור שבלבך, ועל הזהב של הפרחים שהביאו חג לחדר ופאר לבית ומן תנועה על כנפי פרפרים באוויר. איזה שפע איזה עושר ואיזו רעננות. האיש הצעיר שאני שומעת מפיו על ספר "התניא" יש לו זקן זהב שדומה לכריזנטמה [חרצית] מתולתלת ורוחנית. פתאום הם נראו לי הפרחים הללו כפסוקים בוערים מספר הקבלה.

…תמיד מול היופי יש רצון להשיר את כל הקליפות ואת כל הקרומים שנאספו ונדבקו לגוף ולנפש במשך השנים ולחזור לשורש ולחזור לעיקר. כי החיים קצרים עד אימה גם כאשר הם נמשכים תשעים שנה. ויפים ומסוכנים ועצובים ושמחים.

היי בריאה ושמחה יפה ומאושרה ותודה על הפרחים.

ורק חבל שאת עצמך לא באת כי לעיתים פגישה איתך היא גם כן כעין כריזנטמה של זהב.

הָרְגָעִים הַטּוֹבִים שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ

תיאור נוסף ומלא עניין של הרב שטיינזלץ מצוי במכתב של זלדה אל בת דודתה, שושנה חן זהבי. שושנה הייתה בתו של רבי שלמה מנחם מנדל חן הי"ד (בנו של הרד"צ, רב ותלמיד חכם מחונן ומוערך. נרצח בפרעות באוקראינה בהיותו בן ארבעים בלבד), והיה לה קשר עמוק עם זלדה. דברי זלדה אלה מלמדים על הרושם הרב שהותירה עליה דמותו של הרב שטיינזלץ. המכתב נכתב בסביבות שנת תשכ"ב, והוא שמור בארכיון 'גנזים'.

שלום שושנה יקירתי האהובה

תודה על מכתבך

שמחתי בו והוא גם הסעירני

(…)

הסערוני דבריך ביחס לשטינזלץ.

שאת רואה גבורה ברב וינר שמתפעל ממנו.

מה הגבורה,

הרי הפנים שלו שונים מפנים אחרים.

כמו ששונה פרק תהילים,

כמו ששונה "ברכי נפשי" מן השירים

של (…) ומכל השדפון המודרני הזה.

וכי מפני שפרק התהילים אינו כתוב בסגנון המודרני

גבורה לראות את גדלותו?

הרי לשטיינזלץ פנים נדירים.

איני יודעת יפים או לא יפים.

אבל פנים שאין בהם נקודה מתה, נקודה של זיוף ושל קפאון.

פנים שיש בהם מן הרגעים הטובים ביותר של השמש.

ואין ספק שהוא גאון.

פנים כאלה ודבור כזה יש רק לגאון.

וזה שיש בו גם משהו דל, סובל, זה נורא

אבל יש אולי בו –

הוא ההתגלמות של ותחסרהו מעט מאלהים

ושל ומה אנוש כי תזכרנו.

הלואי ויזכה לאשה טובה ולבנים.

כל מה שיש בד[ו]דו מ[ו]שלה בכח.

ובלי האור של השכלה והידיעות.

רק מן המיה עמומה שבנפש.

בא אצל בן האחות בצורה כה זכה ואמיצה,

מתארת אני לי כמה אוהב אותו מושה'לה זה וכמה חרד לו.

פנים כאלה אולי היו לרבי נחמן מברסלב

או לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב.

בקטע מרתק זה, שטרם פורסם עד כה, ניתן לראות את הרושם הרב שהותירו שיעוריו של הרב עדין, כמו גם ארשת פניו, על זלדה. ההתייחסות הרחבה למראה פניו מהדהדת את המעלה היתרה שייחסה החסידות לראיית פני הצדיקים, על יסוד דברי חז"ל "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל". ההתפעלות שעורר הרב שטיינזלץ ברב וינר כלל לא מפליאה את זלדה, והיא דווקא נסערת מעצם העלאת האפשרות שניתן שלא להתפעל מדמותו, שכן היא רואה בפניו פנים שונות, פנים שאין בהן נקודה של מוות, זיוף או קיפאון.

הדימוי שבו בוחרת זלדה כדי להביע את ההבדל בין פניו של הרב שטיינזלץ לפנים אחרות, הוא גדולתו של שיר, דוגמת פרק מתהילים, דוגמת הפרק "ברכי נפשי", לעומת שירים אחרים. ואכן, בכתבי החסידות ניתן למצוא שורשים לשימוש בשיר ובניגון כדימוי המבטא את האדם עצמו ואת 'הניגון' שהוא יוצר בחייו באמצעות המפגש בין הגוף והנשמה. כך לדוגמה כותב רבי אפרים מסדילקוב זצ"ל (דגל מחנה אפרים, דרוש לשבת תשובה, ד"ה איתא) על תיאור הגמרא "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו":

בחינת אלהות הצפון בתוכו בתוך נפש רוח נשמה של אדם שהוא חי העולמות והוא מנגן מאליו… על ידי התקשרות האדם נשמתו בבורא ברוך הוא, על ידי כן רוח אלקים מנשבת בנפש רוח נשמה בו, ולכן היה מעורר את דוד משינה, דהיינו מבחינת הסתלקות המוחין כנ"ל בכל עת ובכל רגע, וזה בחינת דוד היא בכל אדם.

זלדה כמשוררת שפונה לבת דודתה שאף היא עסקה בספרות ובתרגום, מביאה לידי ביטוי חריף את ההסתייגות שיש לה מחלקים מסוימים בשירה המודרנית, חלקים שהיא מכנה "השידפון המודרני". זלדה כנראה ראתה בשירים אלו שירים חלולים שהמעטה הלשוני והשירי שלהם מסתיר ריקנות. היא טוענת שאין כל מקום להשוות בין שירים אלו לבין המלאות והגדולה של פרק תהילים, אף שהוא כתוב בסגנון לא עכשווי הרחוק מאוד מהלשון בה אנו משתמשים היום.

הגאונות של הרב עדין לא הסתירה מזלדה את אותה ההמיה העמומה של הנפש העומדת מאחורי הדברים אותה היא זיהתה בכוח אצל דודו מוש'לה (משה גן, אחי אימו, שהיה תלמיד של הרב אברהם חן ומבאי ביתו), ובפועל בצורה כה זכה ואמיצה אצל הרב עדין הצעיר. את הדמיון והקשר בין המיית הנפש של דודו ובין המיית נפשו שלו היא מצליחה לזהות ולראות אף מבעד לאור של ההשכלה והידיעות הרחבות הבאות לידי ביטוי בשיעוריו.

כַּלָּנִית בּוֹעֶרֶת

מפליא לראות איך זלדה מזהה בדמותו של הרב עדין לצד הגדלות והגאונות גם היבט אחר, היבט שלכאורה עומד בניגוד למאפיינים הקודמים שתוארו עד כה. זלדה מספרת שהיא חשה שיש ברב עדין "גם משהו דל, סובל", אך היא רואה בדלותו ובחסרונותיו שיקוף והתגלמות לאפסותו של בן האנוש מול בוראו, ומתוך כך דלות זו, מיעוט זה מול הבורא, היא גם ביטוי לגדולה של האדם שעליו נאמר "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ־לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ".

דמויות המופת שאותן מזכירה זלדה כמי שלהן אולי היו פנים מעין אלו של הרב שטיינזלץ, הן רבי נחמן מברסלב ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב זי"ע. ומעניין לציין ששניהם, רבי לוי יצחק ורבי נחמן, נשאו דרשות שלמות על מעלת ראיית פני הצדיקים. כך למשל, בכתביו של רבי לוי יצחק (קדושת לוי, דרוש לפורים): "ויבואר דאיתא בהאר"י זכרונו לברכה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל ושבת, כי על ידי שמסתכל ברבו ניתוסף לו בהירות שהסתכלות על איש צדיק גורם לאדם קדושה… כי בהירות הצדיק מתנוצץ על מי שאצלו…". ומדברי רבי נחמן מצוטט ש"אמר: טוב מאד לראות פני כל הצדיקים שבדור, 'כי צדיקיא אנפי שכינתא' (זוהר ח"ב קסג, ב)" (חיי מוהר"ן, אות תקמב).

מתברר שהשיעורים היו עבור זלדה משמעותיים הרבה מעבר להעשרה לימודית של תכנים מסוימים. היא מתארת את המפגש כבעל רבדים חווייתיים ועוצמתיים הרבה מעבר לתוכן המילים. השיעור היה מפגש עם דמותו של הרב עדין, עם פניו ועם דברי החסידות הבוערים שלימד.

הרושם שהשאירו שיעורי הרב ודמותו על זלדה המשוררת לא התמצה בהתפעלות מקיומו של אדם בעל שיעור קומה, אלא הפכו למשהו שמעורר אותה לראות אחרת ולחוות אחרת דברים נוספים בחיים. תלתלי הזקן הג'ינג'י נדמים לפרחים, ואלו הופכים בעיני רוחה לפסוקים בוערים, באופן שמזכיר – ואולי מבאר – את השורות מעוררות הפליאה בשירה של זלדה 'כלנית מלמדת תנ"ך': "כַּלָּנִית לוֹהֶטֶת בַּתּוֹרָה / כַּלָּנִית בּוֹעֶרֶת כַּפָּסוּק". היופי המתעורר, אומרת זלדה, מוביל לרצון להשיר את כל הקליפות והקרומים שנדבקו לנפש ולגוף ולחזור לשורש, לחזור לעיקר. דברים שיש בהם אולי הד לעבודה הרוחנית הנקראת בחסידות 'העלאת מחשבות זרות', שבמהלכה כל מחשבה על יופי מתגלגלת ומתעלה לשורש מקור כל היופי בעולם העליון

הרב עדין היה נוהג לומר שהמטרה העיקרית שלו בלימודו ועיסוקו עם תלמידיו ובכלל היא "להדליק אש", להפוך את היהדות שלנו ואת עבודת ה' שלנו למשהו בוער, לניצוץ שיכול להדביק עוד ועוד נשמות. כשאנו קוראים את התיאורים של זלדה על מה שחוותה בשעוריו, אנחנו יכולים להתפעל מחדות הראייה ומיופי הניסוחים, אבל מוטב יהיה אם גם אנו נצליח להתעורר על ידי המפגש עם תיאורים אלו למצוא את היופי והפאר שניתן למצוא בפרק תהילים, בפרחים הבוערים בתורה ובמציאות, ומתוך כך לחזור לשורש, לחזור לעיקר.