בס"ד

צאו לרחוב!!!

צאו לרחוב!!!

דורכים נשקים
זה היה בשנה הראשונה לשליחות שלנו בחברון. מיד לאחר התפילה עשינו קידוש קל בבית הכנסת, ועוד לפני סעודת החג יצאנו עם הילדים לזכות את כל החיילים בתקיעת שופר. החיילים פזורים בעמדות רבות ובראש השנה מגיעים חיילים נוספים לתגבור, ובכל עמדה תקענו שלושים קולות… כך במשך כמה שעות עד שבשעה ארבע וחצי אחרי הצהריים טיפסנו לאדמות ישי – תל רומידה לבסיס. הייתי גמור מעייפות ומאמץ ובלי אוויר, וגם לא אכלנו כמעט כלום במשך כל היום. אמרתי לילדים "בואו, חוזרים הביתה לסעודת החג", אבל הילדים בני החמש והשבע אמרו לי: "רגע אבא, מה עם מנוחה רחל?". הסתבר שמעל בית העלמין העתיק האשכנזי בו קבורה הרבנית מנוחה רחל, הייתה עמדה נוספת של חיילים, עמדה רחוקה וגבוהה עוד יותר… ממש לא היה לי כוח אבל לא היה לי נעים לסרב לילדים מתוקים שרוצים להגיע לעוד יהודי, אמרתי בסדר.
העמדה שלהם הייתה בגג של בית ערבי שגרו בו שתי משפחות ערביות. בלי לחשוב הרבה, נכנסנו לבית המשפחה הערבית ועלינו במדרגות לעבר קומת הגג. הגענו לדלת הגג שהייתה נעולה מבפנים והתחלנו לדפוק בחוזקה שיפתחו לנו. ואז אנחנו שומעים התרוצצות ובלגאן למעלה וחיילים רצים אל הדלת ודורכים את הנשק.
צעקתי להם, "הי חבר'ה, תירגעו!", והחיילים צועקים "מי זה?". "אנחנו חב"דניקים שבאנו לתקוע לכם בשופר!". ואז נשמעו פרצי צחוק משוחרר ומישהו אומר "איזה משוגעים החב"דניקים האלה", ופותח את הדלת. ואת מי אני רואה בפתח? בן דוד שלי ששירת ביחידה מובחרת שהקפיצו אותם לחג ומיקמו אותם על הגג. הם סיפרו שבדיוק דיברו ביניהם על כך שעוד מעט השקיעה והם לא שמעו שופר! ואז הופתעו לראות אותנו. ההתרגשות הייתה גדולה, המאמץ וההתעקשות של הילדים היו שוות. הספקנו לחזור הביתה לסעודת חג לפני השקיעה.
דני כהן, בית חב"ד חברון

דמעות של סוד
היה צהריים וחם נורא, הרחוב היה ריק והשמש הכתה חזק מאוד. אני מסתובב ומחפש מישהו לתקוע לו בשופר. כל הזמן מייסרת אותי המחשבה האם לא עדיף כעת לשבת ולומר תהלים כמו יהודי טוב (תמיד כשאחד הימים חל בשבת, אני מרגיש שיש לי אפשרות להיות גם קצת יהודי נורמלי ולומר תהלים ללא הרף…). אני הולך והולך, לאט לאט החשק יורד, החום עולה וזה לא נעים.
באחד הרחובות אני פוגש אבא ובת. האבא יהודי ממוצא רוסי, גבוה מאוד, הוא נראה בריא ומלא. הבת נראית בת שבע או שמונה, הוא מחזיק לה את היד, הם באים לחצות את הכביש ובדיוק אני עובר לידם.
"שנה טובה, רוצים לשמוע קול שופר?"
הבחור, בלי להסתובב לכיווני, אומר מילה אחת, מוטעמת היטב, בקול רם מאוד: לא!
הוא לא נכנס לדיון, לא לוויכוחים, והמשמעות די פשוטה: שלא תעז!
לא יודע מה עבר לי בראש באותו רגע, ובחוצפה אמרתי לו: "אולי בכל זאת?" וכאן התעוררה הילדה ואמרה: "אבא, אני רוצה". הוא לא הגיב, היה ברור מאוד שממש לא אכפת לו מה אמרה הילדה. החלטתי לעשות מעשה והתחלתי לתקוע.
למרבה הפלא הם לא זזו, לא חצו את הכביש. תוך כדי התקיעות אני מסתכל עליו בחשש מסויים, ואני רואה שהפנים שלו שטופות דמע. אני מסיים לתקוע, האיש מושיט לי יד, לוחץ אותה בחוזק ולא אומר מילה.
ואז, הוא תפס את הרגליים, הסתובב וחצה את הכביש עם הילדה.
לא ראיתי אותו מאז.
הרב שמואל רסקין, חולון

חייב סיבוב
יום ראשון של ראש השנה, לאחר תפילת מוסף יצאתי מהבית לחפש יהודים שעדיין לא שמעו שופר. צהריים של יום חג וחוץ מכמה מטפלים פיליפיניים אין אף אחד ברחוב.
כמעט התייאשתי, וכשפניתי לחזור הביתה ראיתי מרחוק בחור צעיר עם כפכפים ומכנסים קצרים מתקרב. אמרתי לעצמי שכדאי לחכות, לפחות יהיה עם מי לדבר. 
כשעבר לידי פניתי אליו עם חיוך של חג שמח ושאלתי אם כבר שמע שופר היום. הוא הביט בי במבט המום ואמר, "האמת שעוד לא".
נתתי לו כיפה, ביקשתי שיברך והתחלתי לתקוע. הוא עצם עינים והתחיל לבכות. אחרי שסיימתי דיברנו קצת והוא סיפר: "לפני שבוע נולד לי בן. כל כך רציתי להגיע לשמוע שופר בבית הכנסת אבל לאשתי היה קשה שאעזוב אותה עם התינוק. כל היום חשבתי על זה אבל כבר הבנתי שפספסתי את השעה. מרוב דיכאון אמרתי לה שאני חייב לצאת לסיבוב להתאוורר קצת. והנה פגשתי אותך…".
דרור יהב, רמת גן

משתוללת זה בוערת
שנה אחת כשהייתי בעל תפילה בעיר שוהם בראש השנה ויום כיפור. הלכתי ברחוב עם חברי שמוליק מעטוף, והצענו לאנשים לשמוע שופר. אנשים שמחו מאוד, אבל היה שם בחור אחד צעיר שהגיב מאוד בעצבנות, וצעק עלינו "תלכו מפה! אתם מפריעים לנו באמצע מנוחת הצהריים!". חייכנו, בירכנו אותו בשנה טובה והמשכנו הלאה.
שמוליק מעטוף ידידי אמר לי באותו רגע: "אתה תראה שמתוך כל האנשים ששמעו את השופר, הראשון שיחזור בתשובה יהיה הבחור הזה. אתה נגעת לו בנקודה רגישה. הנשמה שלו בוערת ומשתוללת, הוא לא אדיש. כל האחרים בסדר, חלקם מתרגשים ולחלקם לא אכפת לשמוע. אבל הבחור הזה לא אדיש".
בשנה הבאה הגענו שוב לשוהם, ובבית הכנסת אנחנו פוגשים לא אחר מאשר אותו בחור, שהגיע להתפלל מהתפילה הראשונה ועד האחרונה.
שמואל וולף

מצווה גוררת
אחרי סעודה זריזה הצטרפתי לרב ליברמן ליציאה אל השטח, לזכות יהודים בשמיעת קול שופר. מראש תכננו את המסלול בצורה כזאת שנגיע בשעה מסויימת לבית הוריי, שגרו בזמנו בקומה תשיעית בסמוך לים באשקלון. תוכנן שסבתי ע"ה תגיע לחלון על מנת לשמוע את תקיעת השופר.
התזמון היה מושלם, קריאה קטנה מלמטה וכבר הגיעו לחלון, בינתיים התאספו לידינו גם הרבה ילדים ומבוגרים שרצו לראות מה אנחנו עושים. נתנו קריאה נוספת של הזמנה לתקיעת שופר, אט אט נפתחו חלונות ואנשים רבים הצטרפו. סבתא שלי שמעה את תקיעת השופר, והיתה מאושרת מאוד. אבל.. בזה לא נגמר הסיפור.
בזמן הקצר בין יום הכיפורים להתקדש חג הסוכות, החלטנו להקים סוכה במרפסת, אולי הסוכה עם הנוף הכי יפה בעיר. רק מה? חלק מהמרפסת מכוסה בגג. בינתיים שכנים נוספים שראו אותנו מתחילים את המהלך המוזר החליטו גם הם לזכות לשבת בסוכה במרומי הבניין, ופתאום צצו להם כמה וכמה סוכות "למעלה מעשרה טפחים". הזמנו את הרב ליברמן שיבדוק את הסוכה שלנו ויאמר איך לעשות אותה הכי מהודרת, הוא הגיע ונתן את ההערות וההארות שלו, ואז השכן מהקומה העשירית בבניין הסמוך החל להכות בפטיש על הסוכה שגם הוא החליט לבנות. התסכלנו לכיוון הסוכה והרב קלט שבנו אותה בצורה הפוכה. כמובן שכשיהודי כבר מחליט לעשות משימה קשה על מנת לזכות במצווה, צריך לעזור לו שאכן יקיים אותה כהלכתה, והחלטנו ללכת לבניין שלו ולסייע בבניית הסוכה, שתהיה כשרה. כשהגענו אליו, שאלה אשתו בחצי חיוך והתרגשות מלאה, האם הוא הרב שתקע בשופר ליד הבניין בראש השנה. כולה נרגשת, סיפרה איך הם שמחו שזכו לשמוע את תקיעת השופר. מדובר בזוג מבוגרים שגרים בקומה העשירית ולא פשוט להם להגיע לבית הכנסת, אבל הקדוש ברוך הוא לא שכח אותם.
עם הזמן גיליתי שהיו עוד הרבה שכנים בבניין ובבניינים נוספים שזכו לשמוע את תקיעת השופר. אם יש לכם שופר, קחו את הילדים וצאו לזכות יהודים נוספים, כולם יצאו עם רווחים… שנה טובה!
אודי בן דוד, אשקלון

והמשיך בדרכו
באחת השנים היינו יחד בקיבוץ הסוללים בראש השנה. אחת מתושבות הקיבוץ הגיעה לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר. היא סיפרה לאחראי על המניין שכולה מרוגשת, מכיוון שבבוקר היא השקתה את הגינה שלה ובמקום עבר 'דוס', ובמקום לצעוק עליה הוא ניגש אליה ואמר: "איזו גינה יפה יש לך", והמשיך בדרכו לבית הכנסת.
דב לוין

יש קונה עולמו
סיפור מפי האדמו"ר ממאקווא, שסיפר לרב דיסקין רבה של קרית אתא:
אחד הנכדים של ה'אבני נזר' שעבר את השואה, עזב אחרי המלחמה את שמירת התורה והמצוות באופן מוחלט. לפני שנתיים בראש השנה עברו חב"דניקים ליד הבית שלו ותקעו בשופר. הוא ירד, בירך על השופר וסיפר להם את סיפור חייו, תוך כדי ציון שזו הפעם הראשונה שהוא שומע תקיעת שופר מאז המלחמה.
כעבור כמה ימים הוא נפטר. בני משפחתו סיפרו שמאז תקיעת השופר בראש השנה הוא השתנה לגמרי וחזר לשמור מצוות.
מנחם מדינה, קרית אתא

תשמע, זהו!
רציתי לשתף אתכם במשהו. אני מאוד מתרגש. מאוד מאוד. מתרגש לפני ראש השנה. יום אדיר, גדול וקדוש, מלא רוממות של התגלות המלך העליון עלינו, בני המלכה, המצויים בממלכה.
על מה אני מתרגש, ולמה אני מחכה? לדבר אחד – לתקוע בשופר לאחים שלי!
רציתי לספר לכם סיפור שקרה לי היום, ועוררני למכתב זה. הולך אני בשעות הצהרים בדרך לביתי. ממרחק מבחין אני ביהודי, איש צעיר, חבוש כיפה. מבעד לכביש אני מנופף לו לשלום. חציתי את הכביש, הלכתי במדרכה סמוך לביתי. הוא נכנס לרכבו שהיה סמוך למדרכה. כשעברתי לידו, פתח את החלון ובחיוך גדול אמר לי "תכנס, אקח אותך. לאן אתה צריך?". הצבעתי על הכניסה לחצר ביתי, ואמרתי לו שאני גר כאן. לשמע הדבר הוא הישיר מבטו אלי ואמר לי – "דע לך, שעד אילת הייתי לוקח אותך. עד אילת!". כמעט נשבע לי. בכנות גמורה.
מיהו היהודי? מדוע היה נושא אותי בחפץ לב לכל מקום בגלובוס?
ובכן, הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה לפני כמה שנים, בדמדומי חמה, כמה דקות לפני השקיעה של היום הראשון בשנה. יום ראש השנה. היהודי עבר ליד בית הכנסת שלנו, לבוש בגדי חול. אני עמדתי בחוץ ושאלתי אותו אם שמע תקיעת שופר. לאחר שהשיב שלא שמע, רצתי להביא שופר, לפני שתשקע החמה. עמדתי לידו, אני בבגדי לבן והוא בצבעוני. שם לעצמו יד על הראש, ברכתי את הברכות, עצמתי עיני ותקעתי שלושים תקיעות. בכל התקיעות אני עוצם עיני ומכוון ממעמקי לבבי שיהיה קול השופר מקיים ביהודי שמולי – עורו ישנים מתרדמתכם. אכן, אני ישנה וליבי ער. הלבבות ערים, וסגולת השופר להצית את אש הקודש הבוערת בנשמה. מה יכול לעורר יותר מאשר תקיעת שופר בראש השנה!
וכך, אני מכוון את ליבי, תוקע ומייחל לה' יתברך שיהיה קול השופר הולך וחזק מאוד, קול דודי דופק על פתחי לבבו, פתחי לי אחותי רעייתי. כך, סיימתי את התקיעה. פתחתי את עיני, והנה אני רואה את פניו שטופות דמעות. כולו מרוגש. מתפעל שהסכמתי להשקיע שלושים תקיעות בשביל יהודי אחד בלבד…
הבטתי בו באהבה, והנה הוא אומר לי: "תשמע, זהו, אני חוזר בתשובה! תוך כדי הקולות הללו גמרתי בליבי! אני רוצה לבוא לבית הכנסת, להיות יהודי כשר. לא כזה שמסתובב ככה בראש השנה". סגרנו שיבוא לישיבה לאחר ראש השנה ונשב ונדבר.
כך, לאחר גלגולים, הנה הוא עם כיפה, ציציות, מלא שמחה, הקים בית נאמן ומאושר בישראל. כבר הספיק לחבק אותי בקול תרועה באמצע סוּפּר הומה אדם. בכל פעם שאני עובר והוא ברכבו, הוא עוצר כנהג מונית המייחל לקליינט.
הוא, הצדיק הזה, עד אילת יקח אותי. אבל אני לקחתי אותו רחוק יותר. התקיעה, השברים והתרועה, לקחו אותו מכל הגלובוס, מכל הקוסמוס, עד העולמות העליונים, עם הקול הפשוט והחודר של השופר ביום ראש השנה. והוא לא היחיד. לא אגזים אם אומר לכם, שהכפלתי את כמות המכרים שלי לאחר ראש השנה שעבר. פשוט נכנסנו לכל חצר וחצר, רובם יושבים בחוץ, רובם לא שמעו תקיעת שופר. וכולם מתרגשים ומתעוררים מקולות אלו.
אני מחכה ל'ונתנה תוקף', מחכה ל'כבקרת' של ר' שלויימ'ה, ל'ויתנו לך כתר מלוכה'. אבל יותר מכל אלו, אני מחכה לאחים שלי בחצרותיהם ובטירותם, לאותו אחד ששם יד על ראשו, כשהוא ברכבו, באמצע הכביש, מחזיק ביד אחת פלאפון, מברך, עוצם עיניו ומתרכז בתקיעה.
כידוע, להוציא אנשים ידי חובה במצוות תקיעת שופר קודם לתפילה בציבור (ראה הליכות שלמה ר"ה, ב יא), כי זו מצוות עשה דאורייתא. וזו מצווה יקרה, אדירה. כל מהותה וסגולתה הן לעורר לבבות ישראל לאביהם שבשמים, כדברי הרמב"ם. זאת ועוד, ביום ראש השנה יורד השפע התמציתי של השנה כולה. והוא יורד על ידי המצווה המעשית של יום זה, השופר. כל איש ישראל ממשיך שפע ייחודי, לכן כולנו נצטוונו במצווה זו. על כן, כדי שתהא שנה מבורכת לכל ישראל, עד כמה ראוי שיהיו רבים מישראל שותפים בהמשכה זו. ומה גם שהתקיעה היא הכרזת המלוכה, ומה ראוי שכל בני הממלכה ישתתפו בשמחת המלכת המלך. אם בכל לב אנו מתפללים ביום זה לה', אפילו על אומות העולם, ש"יעשו כולם אגודה אחת", הלא ראוי שנאגד את אחינו אתנו, ביום שורשי ועליון זה.
ביום זה ובתקיעה זו אנו מתחננים שה' יעמוד מכיסא דין וישב על כיסא הרחמים. ואין קץ ושיעור לרחמים ולחסדים שמתעוררים בשמים. כי כשבן קרוב שומע קול שופר, זה נפלא. אבל כשבן רחוק מתעורר, זה מגלגל המון רחמים וחסדים, ומעורר בעליונים את הפסוק "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים הוא כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'".
מה יכולה להיות עבודת ראש השנה יותר מאשר להיות עבד לה' יתברך. אין לך עבד יותר נאמן ממי שממליך את ה' על עם ישראל בפועל ממש!
כל מי שעושה זאת, אפילו לא צריך לכתוב שמובטח לו שהוא בן העולם הבא, קל וחומר שלא צריך להוציא אותו עם הפאות מהגיהנום. הוא מוציא אחרים…
נכתב על ידי ראש ישיבה מאזור המרכז

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן