כנראה דברים טובים קורים כשחובשים מטפחת. אני לא מתכוונת 'כשהולכים בכיסוי ראש', אלא ממש פיזית, כשקושרים ת'מטפחת…
כי זה לא הטור הראשון שאני כותבת בעקבות סידור הכסר"ש: אני עומדת מול המראה, משחקת עם המטפחת באופן שבו מתחשק לי היום, ופתאום מצטלצלת לי תובנה.
הפעם זה התחיל כבר כשהנחתי את הצעיף על הקודקוד, עוד לפני הליפוף. הוא היה כהה, עם רצועת עיטור בהירה מלפנים, וכשהשובלים שלו ירדו משני הצדדים על הכתפיים וגלשו מטה – לרגע נראיתי לעצמי במראָה כמו נזירה.
אליי ואל בבואתי הצטרף קול שלישי. אני מכירה אותו כבר – זה בר-הפלוגתא הגנרי שתמיד מטיח בדמיוני את טענות הצד השני: 'נו, ברור, כי כל הדתות אותו דבר', שמעתי אותו באוזנֵי רוחי, 'ובכולן מסתירים את האשה'.
מבחוץ זה באמת נראה זהה, חשבתי, ועצם הדמיון קומם אותי. הרי זה הפוך!
לא, אתה לא מבין… עניתי לו. נזירות מסתירות את עצמן כי בנצרות מאמינים שהגוף הוא דבר רע, נחות ובזוי, ושאתה מתקדש ככל שאתה מתנתק ממנו. לכומר אסור להתחתן. בנצרות מכסים כי זה רע.
אבל ביהדות זה הפוך. נישואין ואישוּת הם מצווה של כל יהודי (לשמח את אִשתו), וכהן גדול חייב להיות נשוי. ביהדות מכסים כי זה טוב.
ופתאום המושג הכפול של הסתרה טובה/רעה נשמע לי מוכּר… ניסיתי להיזכר מאיפה.
אה-הה!
סוד טוב וסוד רע, מכירים?
בשנים האחרונות, כשמלמדים ילדים מוגנוּת, נעזרים בהגדרות האלה:
סוד רע הוא סוד שאמורים לנצור לעד, והוא מכביד.
סוד טוב הוא סוד שיש לו יעד לגילוי (מסיבת הפתעה, לדוגמה), והוא מרגש.
בנצרות מסתירים את הגוף כי הוא רע, נטל מיותר, משהו שעצם קיומו פסול. מבחינתם הגוף הוא סוד רע, ולכן צריך להיות מוסתר לעד.
ביהדות מסתירים את הגוף כי הוא טוב, כלי מופלא לקִרבת אינסוף, שער קדוש לגילוי 'אחד' של איש ואשה. וזו הסיבה שאנחנו מתעקשים שיישאר יקר, ושומרים על הסוד הכמוס רק לָאחד שאנחנו בוחרים. הגוף הוא סוד טוב – יש לו יעד-גילוי מאוד מדויק.
בשלב הזה אני חייבת להודות שלמרבה הבאסה, גם בעולם הדתי ממש לא תמיד חיים בתחושה הזו. הדיוק לגבי תפיסת הגוף לא נצרך רק לבר-הפלוגתא הדמיוני שלי, אלא גם לרובנו כדתיים. והאמת היא שאי אפשר להאשים אותנו, אחרי כמעט 2,000 שנים בסמיכות לנוצרים בגלות.
לכאורה היה אפשר לחשוב שהעולם המערבי של ימינו נגמל מתפיסת הסוד הרע – הרי הוא כל כך מתירני! אבל זה לא נכון; כצאצאו הישיר של העולם הנוצרי, העולם המערבי הנוכחי מוּנע מאותה בושה בדיוק, רק שהיא מתבטאת בצִדו השני של המטבע – גאווה והחצנה… מכירים את הטענה שכל דרך שנבחר תהיה קשורה להורים שלנו – או המשך נאמן לה, או היפוך מוחלט? אמנם אנחנו משוכנעים שבחרנו דרך חדשה, אבל כל עוד היא 'אנטי' לקודמת ולא עומדת בשלווה בפני עצמה – היא רק ממשיכה להגיב להנחות היסוד שקלטנו. אם אנחנו בטוחים בדרך החדשה שבחרנו – אנחנו לא מרגישים חובה בוערת להגיב.
לגבי הגוף, העולם המערבי מתריס: אם הוא אמור לבייש אותנו – דווקא נַראה אותו לכולם! שמעתי מכמה נשים בתקשורת על כך שהיו מאוד לא שלמות עם מידות הגוף שלהן, וכחלק מהריפוי העצמי היום הן חושפות אותו מאוד. זהו, הן כבר לא מתביישות. אני מודה שלהתוודע לסיפורים האנושיים עצמם ריגש אותי, כי כשמישהי סובלת משנאה עצמית – הרגל הרסני ונורא שמוכּר לי מהדיכאון – ומתחילה להיחלץ ממנה, זו תחילת גאולה. אני יכולה להבין את ההחצנה הבוטה כשלב אולי-הכרחי בתהליך ההבראה, אבל זה לא מקום שלם. כשאנחנו חיים באהבה ובנחת עם הגוף שלנו – אנחנו לא מרגישים צורך להראות אותו לכולם. ודאי לא אם אנחנו מאמינים שיש באמתחתנו משהו יקר-ערך באמת.
כך קרה שמתוך המושג 'סוד רע' אנחנו כבר לא מאמינים ב'סוד', אלא רק ב'רע'.
אני מייחלת לתרבות יהודית שמַפנימה (יצא לי תרתֵי משמע 😉 –
ההפרדה בין גברים ונשים רצויה לא כי משהו איוֹם עלול לקרות כשגבר ואשה נפגשים. להפך: משהו אלוקי ומיוחד מאוד יכול לקרות כשהם נפגשים.
מיוחד הוא לא סתם special מגניב – בלשון הקודש חתן וכלה מתייחדים לראשונה בחדר ייחוד. הייחוד שלהם הוא הכי יחד שיכול להיות – דווקא כי הוא יחיד. מפגש שאין שני לו. מפגש שאנחנו רוצים שיהיה לנו רק עם בן/בת הזוג שלנו, עם מי שבחרנו לכרות אִתו ברית נישואין, שאִתו אנחנו נשמה אחת שלמה.
כשהמילה 'צניעות' מגרדת לנו – אולי כדאי לשים לב לתווית הייצור הנוצרית שנדבקה לנו מאחור, להסיר אותה,
ולהתחיל להתרגש מצניעות יהודית נעימה – סוד טוב, שה' בחר לגלות לנו.
