בשבת קודש, ל' בסיוון תשכ"ז, נפל בעלי דוד ה' יקום דמו בתעלת סואץ. לאחר שקמנו מהשבעה הלכתי לבקר אישה מגבעת ברנר שבעלה, חברו הטוב של דוד, נהרג יחד אתו. אישה זו, שעד היום אנו חברות טובות ושומרות על קשר, היתה אז בהריונה הראשון, וכאשר הגעתי לבקרה אמרה לי "לך קל יותר, לך יש אמונה". ביקור זה הוכיח לי שאפשר להקל במעט על הכאב של נשות הגיבורים (לאורך כל הדרך העדפנו לכנות אותם "משפחות הגיבורים" ולא "אלמנות ויתומים").לאחר מלחמת ששת הימים, קיבל הרב יצחק ("איצ'קה") גנזבורג ז"ל מכתב מהרבי מליובאוויטש בו ביקש הרבי לדאוג למשפחות הנופלים במלחמה. ר' איצ'קה לא ידע מה לעשות. מעולם לא טיפלו קודם לכן בנושא הזה של משפחות הגיבורים, ואז גיטה, אשתו, הציעה שיבואו אליי כדי לשוחח אתי.כשהם הגיעו אלי, חשבתי שאוכל להפוך את האסון שלי למשהו חיובי, וכך הסכמתי לקבל על עצמי את התפקיד ולפעול עם המשפחות.
שיחות כואבות
בתירוצים שונים התחלתי לבקר בבתי משפחות. ניסיתי להיכנס לראש של כל אישה שביקרתי. באחד המקרים שפכה בפניי האישה את מר ליבה. לאחר שסיימה לדבר ולבכות אמרה לי: "דיברתי ודיברתי, יופי, עכשיו את יכולה ללכת הביתה, לספר על כך לבעלך, ואתם יכולים לצחוק עלי ביחד". עניתי לה: "נכון, אני באמת אלך עכשיו הביתה, אבל לא אספר על כך לבעלי…". כשהסברתי לה את מצבי נשברו כל המחיצות ונוצר בינינו קשר חם ופתוח.
הגעתי פעם לביקור בבית שהיו בו שישה ילדים, הפתיליה עמדה על הרצפה, העוני זעק מכל כיוון. חשבתי שאולי המארחת שלי רואה אותי כמין נציגה רשמית, משכילה, ואולי לא נוח לה עם זה. התיישבתי על ידה ושאלתי: "את מפרס? תגידי לי, איך את עושה את האורז שלך? כבר הרבה פעמים ניסיתי להכין אורז, אבל זה לא יוצא לי אחד אחד אלא דייסה". עיניה אורו. היא הסבירה לי צעד אחר צעד כיצד להכין אורז שיצא טוב. לאחר מכן נוצר בינינו קשר הדוק. הקשר נמשך והתחזק עד כדי כך שכאשר התלבטה לאיזה בית ספר לשלוח את ילדיה, שאלה לדעתי וכך הגיעו ילדיה ללמוד בבית ספר דתי.
הטיול כמעט ונפגע
בחול המועד סוכות תשכ"ח ארגנו טיול משותף לקבוצה גדולה של נשות הגיבורים (שני אוטובוסים מלאים) שהחל בגוש עציון, עבר לחברון ומשם לכותל המערבי.
בגוש עציון קיבל את פנינו חבר הכנסת חנן פורת ז"ל. במין שוקת־מתכת הפוכה של לול תרנגולות הכינו כיבוד של פירות וחנן החל לדבר אל האורחות. אני לא זוכרת כמה זמן בדיוק הקצבנו לו, אבל אני כן זוכרת שזמנו תם והוא המשיך לדבר. רמזתי לו אך הוא התעלם ודווקא עובדה זאת היתה נס של ממש. לא ידענו שבאותם רגעים היה פיגוע בחברון, וכאשר האוטובוסים שלנו הגיעו לחברון הסתיים כבר הפיגוע וכל שראינו היה כיצד מוציאים בג'יפים פתוחים את הפצועים.הנשים שבלאו הכי היו רגישות מאוד בשל מצבן המיוחד, התחילו לבקש לנסוע מיד הביתה. אפילו בכותל המערבי, היו שלא רצו לרדת מהאוטובוס. ראיתי שהטיול שלנו עומד להתקלקל ואמרתי: "בסדר בנות, מי שלא יורדת מהאוטובוס צריכה לקנות לכולן גלידה על חשבונה". אחר כך כולן ירדו…המראה הזה עומד לנגד עיניי גם היום. זה היה איום ונורא, משום שרבות־רבות מן הנשים היו לבושות בשחור. הדבר הטוב שקרה בטיול הזה הוא מערכת הקשרים שנרקמה בין אישה לרעותה. הן פטפטו כל הדרך והעניקו כתף תומכת אחת לשניה. היחסים נמשכו אחר כך והתהדקו עד שהיו ילדים במשפחות הגיבורים שנישאו ביניהם כתוצאה מידידות האמהות.
הפעילות נמשכת
מאותו חג סוכות המשכנו בכל חג את המפגשים עם הנשים: בחנוכה ערכנו מסיבת חנוכה לאמהות וילדים. פניתי ליהודי מהולנד, יצרן צעצועים, שלחתי אליו את גילאי הילדים והוא שלח לחנוכה צעצוע לכל ילד בהתאם לגילו. הסיסמה המרכזית שלנו היתה "ריפוי על ידי אהבה" וזה היה אפשרי תודות לאנשים ולנשים היקרים מאוד שאירחו משפחות שלימות בבתיהן ודאגו שהכל ידפוק ויתקתק, והכל בהתנדבות כמובן.
את הרעיונות שאבתי מבית אבא
הכיווּן של הפעילות היה טיפול דווקא במשפחות בעלות ילדים. נשים שעדיין לא ילדו בנו את חייהן מהר יותר, למרות הכאב והמשבר. חשבנו אז שבבית אשר בו האימא חזקה, היא גם מסתדרת טוב יותר עם הילדים ויש אווירה בריאה יותר.אגב, חלק גדול מהרעיונות שהעליתי בנוגע לפעילות עם האלמנות, הבאתי אתי מבית הוריי. אבי ז"ל היה רבה של הולנד, ואחרי מלחמת העולם השניה הוא עצמו אסף יתומים והביאם לביתנו כדי לחגוג עמם ועבורם את החגים. אני זוכרת שכילדה זה לא היה לי קל שאני חולקת את תשומת הלב של הוריי עם ילדים זרים, אולם כשהתבגרתי וכאשר המציאות שלחה לעברי נשים וילדים שנזקקו לכך – עלה הרעיון ההוא מבית אבא, וכך התחלנו בפעילות החגים שלנו, כאשר הרבי מליובאוויטש מעודד אותנו במכתבים.בשנת תשל"ד נסעתי אל הרבי מליובאוויטש. נשים רבות שלחו איתי מכתבים, אבל מכתב אחד נכתב על חתיכת נייר והיה מופנה דווקא אליי ולא לרבי. אישה אחת כתבה: "שפרה, תגידי לרבי שכבר נשבר לי, אני רוצה להתחתן". לא ידעתי מה לעשות, ולאחר התלבטות קצרה העברתי אותו לרבי כפי שהוא. הרבי בירך אותה וכעבור פחות משבועיים היא הכירה בחור רווק שעימו נישאה. היא אמרה פעם למישהו בעפולה: "אתה יודע מי היה השדכן שלי? הרבי מליובאוויטש".
מבצע ליל הסדר
הכל יודעים שליל הסדר הוא החג הכי משפחתי שיש. למשפחות הגיבורים הכי קשה להיות בבית, ואפילו להתארח אצל קרובי משפחה זה לא קל. אישה כזו רוצה בפסח פשוט להיעלם, ונשות כפר חב"ד יצרו עבור המשפחות מציאות חדשה, חגיגית ולא מוכרת.
אנשים פתחו את בתיהם ואירחו ביום טוב הראשון של פסח משפחות עם ילדים – עם כל הלב ממש. אני זוכרת את גברת רחל לוין וגברת עליזה ספרנאי שהגיעו כדי להכין את המטעמים.
את סדר הישיבה ארגנו באופן שלא יבלוט מי־הוא־מי ומשפחות הגיבורים התערבבו יפה עם המשפחות המארחות. האווירה היתה מעל ומעבר למצופה. חיבקנו את המשפחות האורחות באהבה וכל אחד השתדל לשמח. אני למשל זוכרת את ר' אברהם לידר שקם והחל לשיר את "חד גדיא" ב… ערבית. הנשים יצאו מגדרן. למיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה שערכו סדר ציבורי מסוג כלשהו, זו היתה פריצת דרך.
בר מצווה לבני היתומים
במשך שלוש עשרה שנים מצפה ילד לתאריך החשוב בחייו, ומגיל עשר הוא כבר "רואה" את עצמו ביום חגו הגדול. ואז בום־טראח, קורה אסון ולאימא אין כוח־חשק־ראש־אנרגיה לא לבר מצווה ולא לחלומות של בנה.מה עושים? ביקרנו בביתו של כל אחד משישה עשר הילדים שנבחרו בשנה הראשונה ויצרנו עימו קשר אישי. בעל אולם שמחות בתל אביב תרם את האולם לאירוע, גורמים ממשרד הביטחון הגיעו לחגוג ועל מנת לעשות את האירוע יותר אישי ופחות המוני, הדפסנו הזמנה אישית עבור כל ילד, כאשר שמו בלבד חתום על ההזמנה. כל ילד קיבל רשות לשלוח הזמנות למאה מוזמנים משלו. את חגיגות בר המצווה המשכנו לקיים עם צעירי חב"ד במשך שנים, כאשר מספר הילדים עולה ומגיע עד למאה ושמונה ילדים. לכל אירוע כזה היה הרבי מליובאוויטש שולח מכתב מיוחד לילדים. באחד המכתבים כתב: "ועל ידי כל זה תגרום נחת רוח לאביך, השם יקום דמו, אשר מעולם האמת בו הוא נמצא משגיח בנעשה איתך, מתענג עונג רב בהנהגתך הטובה ושמח שמחה גדולה בראותו אשר הולך אתה מחיל אל חיל בתורתנו תורת אמת ובמצוותיה". בעקבות מסיבות הבר מצווה, הזמנו את הילדים לקייטנה בשיתוף חיל האוויר וחיל הים. הענקנו לילדים המון המון חוויות, טיולים וימים של כיף.
היו שאמרו לנו, ושמענו זאת אפילו מפסיכולוגית שעבדה בשיקום אלמנות המלחמה והתארחה יחד עמן בכפר, שאנחנו מצליחים לרפא על ידי אהבה. היו שטענו שהעבודה שעשינו עם כל כך הרבה אכפתיות והתמסרות, היתה טובה יותר מאנשי מקצוע למיניהם.
תם ולא נשלם
הסיפור שלי תם אבל לא נשלם. הייתי רוצה לספר שהסתיימו כבר המלחמות, אין יותר אלמנות מלחמה, אין יותר יתומי פעולות איבה, הכל בסדר ולי אין עוד עבודה… ברוך ה' שכיהודים מאמינים בני מאמינים אנחנו יודעים בוודאות שהנה־הנה המשיח מגיע והתקווה הזו מחזקת ונותנת כוח לחזק גם אחרים.
