בשנים האחרונות אנו עדים לפריצה גדולה של זמרים דתיים אל תוך הפלייליסט הישראלי. החל מחנן בן ארי שאף זכה בתור זמר השנה ושיר השנה במצעדים של שנת תשע"ו, דרך יונתן רזאל ששיריו כבשו את גלגל"צ, וכלה בישי ריבו, שאף הוזמן להופיע בטקס הדלקת המשואות בשנה שעברה.
אלה, יחד עם זמרים רבים נוספים זוכים ובצדק לכינוי אמנים. אך לעומת זאת, אמנים דתיים "אולד פאשן", אלה שעוסקים באמנות קלאסית כמו ציור – קשה יותר למצוא. כשמדברים בציבור הדתי על אמנות, עולים מיד חפצי יודאיקה ופחות תערוכות של ציורי שמן. יחד עם זאת, אמנים כאלה קיימים, וגם הם באים לפרוץ את גבולות המגזר.
אחד מהאמנים שנכנס בשנים האחרונות לעולם האמנות הכללית הוא שם בראל. להגדיר ששם בראל נכנס לתוך העולם החילוני זה לא מדויק. למעשה הוא חוזר אליו, רק שהפעם בתור חסיד ברסלב ושומר תורה ומצוות. שם, כיום בן שלושים ושתיים, נשוי, אב לשלושה ותושב תקוע, חזר בתשובה כשהיה בן עשרים, אז גילה את רבי נחמן מברסלב. "אני לא חסיד שמחובר בצורה פיזית לרבי נחמן. הקשר שלי איתו הוא קשר מופשט. אני לא נראה כמו חסיד ברסלב רגיל. אני חי את היהדות מהמקום של החיים".
איך חזרת בתשובה?
"גדלתי במשפחה מסורתית, כך שאלוקים היה נוכח בבית. אני זוכר שתמיד, עוד לפני שחזרתי בתשובה, הייתי עושה התבודדויות. אחרי התיכון הלכתי למכינה הקדם־צבאית רבין, ואחרי שנה שם חזרתי בתשובה".
שם עצמו, יוצר במגוון רחב של תחומים. ביום־יום הוא עובד כצלם, הן כצלם חתונות והן כצלם של המגזין 'נשים'. מלבד זה, הוא יוצר מוזיקה שנעה על הציר שבין מוזיקה אלקטרונית למוזיקה נסיונית. הוא יוצר וידאו־ארטים וכן יצירות מתחום אמנות שמכונה 'ניו־מדיה'.
למה דווקא מוזיקה אלקטרונית נסיונית?
"זה מה שנמצא לי בפנים. זה מה שיוצא מתוך הנשמה שלי" הוא אומר לי, אני מעיר על העניין הזה, ושם מרחיב. "אמנות זאת הדרך שלי לדבר. בצורה הזו אני מתבטא, וכך אני מראה את מה שאני חושב ומה שאני מרגיש מתוך המקום הפנימי שלי".
ומהו המקום הזה?
"זה המקום שבו החסידות מגיעה אליי. החסידות הכניסה את הממד החווייתי ליהדות, וגם האמנות היא עולם חווייתי; כך שהדברים משתלבים אצלי. היצירה היא המקום בו אני ממשיך את האור הזה, של החסידות והחוויה והיהדות. הלב שלי נמצא בתוך העולם הזה ומקורות ההשראה שלי מגיעים ממנו. זה לא שעכשיו האמנות שלי באה לנסות להחזיר בתשובה אנשים, בכלל אני לא מאמין בזה. האמנות שלי באה לשקף את העולם האישי שלי. כך אני בעצם מפיץ יהדות למי שסובב אותי".
לזרוק אבנים על בובות עץ
איך בעצם מנגישים עולם יהודי לחברה לא דתית?
"דבר ראשון, על ידי קונספט. אמנות יושבת על רעיון. למשל בפסטיבל ה'אינדינגב' האחרון עשיתי מיצג אמנותי שבעצם ממחיש את הסיפור הידוע של רבי נחמן על ההינדיק. יצרתי גרסה שלי לסיפור. בניתי שולחן מאוד גדול, שהוא למעשה השולחן של בן המלך, ומתחתיו בניתי עולם. שמתי שם קש, אוכל של תרנגולים, כריות, אהילים ועוד דברים כאלה. השולחן היה בגובה של מטר וחצי ועליו היתה מפה לבנה עם שתי קערות מלאות בנרות של צדיקים. ומעל היה רמקול שמשדר בעצם מה שאמרו האנשים שישבו מתחת לשולחן. המיצג הזה היה מלא באנשים לאורך כל הזמן שהוא הוצג בפסטיבל".
לא רק יצירות מהעולם היהודי מעסיקות את שם. גם מיצגים פוליטיים נוכחים ביצירות שלו. "אני מציג את החיים שלי. הם מורכבים גם מיהדות וגם מפוליטיקה ובכלל, החיים שלנו מורכבים מהחיים עצמם. ואני, כאדם שחי בתקוע, מביא עולם שלא תמיד מוצג באמנות" הוא מספר.
איזה מיצג פוליטי עשית לאחרונה?
"אני לומד בבית הספר לאמנות מוסררה בירושלים, כבר שנה שנייה. בית הספר עורך כל שנה פסטיבל בינלאומי שנקרא 'מוסררה מיקס'. בפסטיבל השנה העליתי מיצג שעוסק בהשלכת אבנים על רכבים יהודיים ביהודה ושומרון. בניתי מכונית גדולה שיושבים בה מקדימה אבא ואמא, ומאחורה יושבים ארבעה ילדים. הכל עשוי מעץ, ולמעשה זה היה סוג של משחק. לקחתי כדורי טניס שמסמלים את האבנים, והמבקרים במיצג היו צריכים לנסות לפגוע ביושבי הרכב עם הכדורים. ברגע שפוגעים במישהו יש מערכת שמורידה את דגל ישראל לחצי התורן, צ'קלקה, ומערכת כריזה שמתחילה להשמיע קדיש".
זאת יצירה לא קלה לעיכול, מה היו התגובות עליה?
"היא באמת משכה תגובות לא קלות. תיירים מחו"ל לא הבינו למה צריך לפגוע בנוסעים ומי עושה דבר כזה. זה ממש זעזע אותם. אז הסברתי להם שזאת בעצם המחשה של הדרך חזור שלי הביתה בכל יום. הם לא ידעו מה לומר אחרי זה. דווקא הישראלים יותר זרמו עם המיצג. כנראה בגלל שהעור שלנו נהיה עבה יותר לסיפורים האלה, בכל זאת, אנחנו חיים כאן וזה קורה כל יום בערך".
האמנות שלך מורידה את האטימות שפיתחנו בעל כורחנו?
"לא הייתי שם את זה כדגל של היצירה שלי, אבל בהחלט כן. לא הצגתי אותה במקום ימני, אלא בפסטיבל אוונגרד של קהל שזה לא בדיוק כוס התה שלו. ואת היצירה של ההינדיק הצגתי בפסטיבל אולטרה־חילוני שמתקבצים סביבו מכל חלקי האוכלוסייה. השולחן הזה יצר שם שיח נורא מעניין בין קצוות, סביב סיפור של רבי נחמן".
שם נמשך להציג את היצירות שלו במקומות חילוניים. אחרי הכל, שם נמצא רוב קהל היעד לסוג אומנות שכזה. אך יחד עם זאת, הוא מדגיש, היצירות עצמן פונות לכל הקהלים, כולל קהל דתי. את החשיפה של הקהל הדתי לעבודותיו הוא משיג דרך הפייסבוק. "הפייסבוק הוא כלי שנגיש לכולם, ולכן היום האמנות יכולה לפרוץ גבולות. אין את המגבלות שהיו עד אז. בשמונה השנים האחרונות אני מעלה לפייסבוק יצירות שלי. ואני רואה שיש מאות לייקים מאנשים שמגיעים מחלקים שונים בחברה" מספר שם.
בתור עיתונאי, אני יכול להעיד שהפייסבוק אכן פורץ גבולות ועוזר להגיע לכל אדם, ושם משתמש בו יום יום כדי להפיץ את עבודותיו. "אני מעלה אפילו דברים קצרים ונקודתיים. לפני כמה זמן העליתי וידאו־ארט של המקווה ביישוב שלנו. דקה שלמה של תמונה עומדת שמצלמת את המקווה. כל מיני אמירות קטנות כאלה שמתבטאות באמנות".
"לי הוא נגע בלב"
מאיזה מקום מגיע הדחף ליצור עוד ועוד?
"אני מאמין שחלק בלתי נפרד מהאמנות הוא ההצגה שלה. אדם אמיתי לא יכול לשמור את היצירות שלו בבטן. השלמות של האמנות בעיניי היא כאשר היא פוגשת את האנשים בחוץ. התגובות שלהם, המחשבות שלהם, הם חלק מהיצירה עצמה. ושני הדברים האלה מדרבנים אותי להמשיך וליצור עוד ועוד".
הילדות שלך כחילוני תורמת לך בהנגשת החומר הדתי לעולם הזה?
"בהחלט. קודם כל, השפה שלי היא שפת רחוב חילונית. אני לא אימצתי לעצמי את השפה הדתית. אני מדבר יהדות, אבל השיח שלי הוא חילוני. חוץ מזה, אני גדלתי שם, כך שהיום כשאני פוגש אותם הם לא מפחידים אותי. ובנוסף אני מבין גם איך הם חושבים ומה מפחיד אותם כשמזכירים יהדות. אני רואה אותם כחבר, ולא כאדם מהצד האחר. אין לי ספק שהמקום שספגתי בעולם החילוני מסייע לי להוריד את החשש שיש בצד השני".
זה מתבטא גם ביצירות עצמן?
"במובן מסוים כן. היצירה שלי לא מפחדת להגיד אמת. היא 'נכנסת' גם בחילונים וגם בדתיים. וזה הרבה בגלל התהליך שעברתי עם עצמי".
שם לא היה הראשון במשפחה שחבש כיפה לראשו. כשהיה בן שש עשרה, אביו חזר בתשובה. הוא עצמו כאמור ביצע את המהלך רק ארבע שנים מאוחר יותר. "אבא שלי חזר לבד והוא לא ביקש מאף אחד מאיתנו לחזור איתו. הוא נתן לנו את האפשרות לבחור, כך שהחזרה שלי הייתה ממקום פנימי ואמיתי משלי. זה גרם לכך שכל היצירה שלי מגיעה ממקום פנימי, בלי פוליטיקלי־קורקט".
זה די מעניין לאור העובדה שעולם האמנות די נזהר בענייני הפוליטיקלי־קורקט.
"אני תמיד מנסה לברוח מזה. קודם כל, זה לא מעניין, ובנוסף, זה לא אמת. מגיעים לכאן אמנים מכל העולם שלא מכירים מציאות שבאים וזורקים עליך אבנים. את זה הם לא מכירים ואני מציב להם תמונה מאוד מדויקת ולא מתייפייפת של המציאות".
בכל האירועים האלה, שכמו שאמרת רובם המוחלט של האמנים שם אינם דתיים, שואלים אותך למה חזרת בתשובה?
"בהחלט. השאלה הזאת תמיד מרחפת באוויר".
ואיך עונים על שאלה כזאת?
"אני אומר להם שכשאלוקים נוגע בך אז הוא נוגע בך, ולי הוא נגע בלב".
ואיך הוא נגע בך?
"מאז ילדותי, אני משתמש במוזיקה ואמנות וזה מחבר אותי לאלוקים. ככל שאתה מתבגר, אתה חושב יותר על מי אתה ומי אתה רוצה להיות. וככה זה נכנס בי. גם השנה שעברתי במכינה תרמה. היא נתנה לי שנה של שקט שבו יכולתי לחשוב לעצמי. בכלל, אני נורא תומך בזה שאנשים ייקחו שנה אחת הפסקה בין התיכון לצבא כדי לחשוב וללמוד להכיר את עצמם. זה הופך אותם לאנשים יותר שלמים".
יצירתיות בהיסח הדעת
שם מכניס את האמנות לעבודתו כצלם חתונות אמנותי. אני מנסה להבין מה הכוונה לצילום אירועים אמנותי.
"הצילום שלי הוא נישתי. יש נישות בצילום. יש כאלה שמצלמים חרדים, יש כאלה שמצלמים דתיים־לאומיים קלאסיים. אני מצלם בצורה אחרת. לא קלאסית. צילום חי, ספונטני, שמיועד לאנשים שרוצים משהו אחר.
לא סתם השפה של שם נשמעת כאילו נלקחה מהביצה האמנותית. כל משפחתו היא כזו. אחותו היא שחקנית באנסמבל ירושלמי ואחיו נמצא בימים אלה בהופעות בניו־יורק. ההורים, אגב, הם מעצבי בגדים שהחנות שלהם 'סתורה' ממוקמת בשוק מחנה יהודה. "כולנו לוקחים בו חלק, כולנו עובדים שם וכולנו סביב החנות. שם אנחנו יוצרים ושם אנחנו חולמים"
אתה צופה בשנים הקרובות פריצה של יצירות ממקורות יהודיים לתוך עולם האמנות הישראלי?
"אני יוצר מהמקום שאני נמצא בו, ללא תכניות בומבסטיות לכיבוש השיח האמנותי בארץ. אני חושב שמשהו בעולם האמנות בנוי על חוסר כוונה, כמו המשיח שיבוא רק בהיסח הדעת. אלה תהליכים רכים, איטיים ובעיקר מאוד אישיים. ה' יתברך הוא המנהל האמנותי של כולנו, והוא ייקח את זה לאן שצריך".
