איתן דוד אליה יושב בשמש בחצר הדירה בקריית אונו, שבה הוא מתגורר בחודשים האחרונים. בני משפחתו מכנים את המקום "בית ההחלמה של איתן דוד". לצדו יושב חמו, זאב אלק, ומקריא לו דברי תורה מתוך העלון שבידכם, 'קרוב אליך'. אני מגיעה לשם כדי לפגוש את אימו, הרבנית טובה אליה, ולשמוע ממנה על המסע המטלטל שעוברת המשפחה מאז התאונה הקשה שבה נפצע בנה.
לצד ההתמודדות עם פגיעת הראש הקשה ועם השיקום הממושך, נושאת המשפחה גם את סיפורה של אתיה, אשתו של איתן דוד, שהתאלמנה בעבר מיהודה דימנטמן הי"ד, שנרצח ליד חומש, ונישאה לאיתן דוד לאחר שנותרה אלמנה צעירה ואם לדוד, שהיה אז תינוק בן שבעה חודשים.
שנה וחמישה חודשים חלפו מאז התאונה, ואיתן דוד עדיין לא התעורר. בני המשפחה מלווים אותו יום־יום, נאחזים בכל סימן ובכל תגובה, ומתפללים לשובו. בתוך מציאות שאין בה ודאות, טובה מבקשת לדבר על אמונה שאינה מתעלמת מהכאב, אלא מאפשרת להמשיך לצעוד בתוכו: לבחור בתקווה, ולהוסיף אור גם כשהדרך ארוכה וקשה.
הג'ינג'י הכי שמח בשומרון
טובה, מאיפה הכל התחיל?
אני עוסקת בשידוכים כבר שנים רבות, וכשראיתי סרטון של אתיה, הרגשתי מיד שהיא הכלה של הבן שלי, איתן דוד. איתן דוד התלבט בתחילה. הוא היה רווק, ואילו אתיה הייתה אלמנת טרור ואם לילד קטן. אבל אני ראיתי בה אישה מיוחדת, נשמה גבוהה, וכל כך רציתי שהם ייפגשו. בעיניי, כל אחד היה יכול לחלום על כלה כזאת. אני אוהבת אותה מאוד.
אחרי שאיתן דוד ואתיה התחתנו, פגשנו אנשים שסיפרו לנו שהקשר שלהם נתן להם אומץ להתחתן עם אלמנות שהיו להן ילדים. הם אמרו שלולא איתן דוד, אולי לא היו מעזים לעשות את הצעד הזה. הוא לא רק קיבל את אתיה ואת דוד באהבה, אלא גם נתן לאחרים כוח להאמין שאפשר לבנות בית חדש גם אחרי אובדן גדול.
גם דוד נכנס לי עמוק ללב. הייתה תקופה שבה חשבתי לאמץ ילד שננטש בבית חולים, וכל מי ששמע אותי אמר: ״את והשטויות שלך! יש לך עשרה ילדים, מה את צריכה את זה?״ בסוף, הקדוש ברוך הוא סידר לי את דוד בדרך אחרת. כשאיתן דוד התחתן עם אתיה, הוא נעשה מסור אליו כל כך. היה מרים אותו על הכתפיים, רוקד ושר איתו, משתולל ומשמח אותו, ואומר לאתיה שדוד יהיה הילד הג׳ינג׳י הכי שמח בשומרון.
אצלנו בבית, אם רק אומרים שיש סיבה למסיבה, כולם מגיעים עם גיטרות, מכינים אוכל והחגיגה מתחילה. כך חגגנו גם את יום ההולדת של דוד. כולם שמחו עד שעה מאוחרת, ואני הלכתי לישון לפני שהאורחים עזבו. בסביבות שתים־עשרה וחצי בלילה ראיתי את משה, בעלי, מתיישב במיטה ומדבר בטלפון: ״מה קרה? איפה? מי?" כשהוא ניתק, ראיתי שהוא חיוור לגמרי. הוא אמר לי: ״הייתה תאונה קשה לאיתן דוד ולאתיה. אנחנו חייבים לצאת מיד לבית החולים״.
כשהחיים משתנים ברגע אחד
מה עבר עליכם באותו לילה?
התברר שהייתה להם תאונה חזיתית קשה מאוד. דוד נפצע קל, אתיה עברה שיקום ארוך בהר הצופים, וברוך השם היא חזרה לעצמה מבחינה גופנית. אבל איתן דוד נפגע בראשו פגיעה קשה מאוד. מאז חלפה שנה וחמישה חודשים, ואנחנו עדיין בתוך הסיפור. הוא עדיין בתת־הכרה ולא התעורר. אנחנו עוברים תקופות קשות, ומתפללים בכל יום שהוא יחזור אלינו.
כשהגענו לבית החולים, משה קרא לי וסיפר שהרופא אמר שנותרו לאיתן דוד שעות ספורות לחיות, ושאין לו סיכוי. בעלי הוא אופטימי באופן יוצא דופן. הוא הסתכל עליי ואמר: ״טובה, תקשיבי לי. אני אומר לך שאיתן דוד יחיה. עכשיו תבחרי אם את רוצה להאמין לי או להאמין לרופאים״.
אני לא יודעת להסביר מה עבר עליי באותו רגע. רצתי לאחת המרפאות בבית החולים וצעקתי לה': ״כתבת בתורה שלך: אלמנה ויתום לא תענון! אסור לענות יתום ואלמנה! אתיה אספה את עצמה, בנתה את חייה והתחתנה מחדש. לא יכול להיות שאתה עושה לה דבר כזה בפעם השנייה. זה לא הגיוני!״ אני אדם שלא צועק. הילדים שלי יודעים שגם כשאני מתרגזת, אני לא מרימה את הקול. אבל שם בכיתי, צעקתי והשתוללתי. שאלתי: ״איך יכול להיות שנתת לדבר כזה לקרות?!״ זה הרג אותי.
איתן דוד היה בשביל כל האחים שלו דמות להערצה. כל אחד מהם הרגיש שהוא האח הקרוב אליו ביותר, כי הוא ידע לפנות זמן לכל אחד, לשבת איתו לשיחה אישית ולעזור בדיוק במקום שבו היה צריך. כשנפגשנו בבית החולים עם הילדים ודיברנו על מה שכל אחד מרגיש, גילינו עד כמה כל אחד מהם קשור אליו. כולם היו המומים, וכל אחד התמודד עם הכאב בדרך אחרת.
איתן דוד הוא הבן הראשון במשפחה אחרי שלוש בנות, ויש לו שישה אחים צעירים ממנו. קשה להם מאוד בלעדיו, וקשה להם לראות אותו במצב הזה. אנחנו משתדלים להזכיר לעצמנו ולילדים שאנחנו רוצים לבחור בטוב, להרים את הראש ולא לשקוע בייאוש. אנחנו מאמינים שלשמחה יש כוח גדול, ורוצים להכניס את הכוח הזה גם לחדר שלו וגם לחיים שלנו.
לפני התאונה איתן דוד היה ילד שמח בצורה יוצאת דופן. בשבתות הוא היה עולה על השולחנות, שר וצוחק. הראש שלו היה מלא שמחה. הייתי אומרת לו לפעמים: ״איזה שטויות אתה עושה!״ והוא היה עונה לי שרבי נחמן מברסלב דיבר על החשיבות של "מילתא דשטותא", ושצריך להכניס לחיים גם שובבות ושמחה. היו בו צחוקים ושטויות, אבל לצד זה היה בו עומק גדול.
הוא היה מתקשר אליי בהפסקה בבית הספר ומתחיל להתפלסף איתי, כאילו הוא לא מבין שגם אני זקוקה לפעמים לכוס קפה ולכמה דקות מנוחה. היו לנו שיחות עומק גם בהתכתבויות, וכשאני מתגעגעת אליו אני חוזרת לקרוא את הודעות הוואטסאפ שלנו. אני מרגישה שהוא עדיין איתנו, שהוא שומע אותנו ומרגיש אותנו, ולכן אנחנו משתדלים להמשיך בדרך שלו.
מאז התאונה פגשנו אנשים רבים שבאו לבקר אותו וסיפרו לנו על דברים שעשה למענם. אחדים אמרו לנו: ״לא באנו בגללכם, באנו בגלל איתן דוד. הוא הקשיב לנו, היה רגיש אלינו ודאג לנו״. כך גיליתי בו צדדים נוספים, דברים שלא ידעתי עד כמה נגעו באנשים. לפעמים דווקא המרחק מגלה את הקרבה. אני כמהה לשיחת נפש איתו, לשיחה מרוממת עם הילד האהוב שלי, ומתפללת שיחזור אלינו, לאתיה ולדוד, באהבה גדולה.
אל תאמין למה שאתה רואה
קשה לשמוע את זה, טובה. איך אתם מחזיקים מעמד?
המשפט שמלווה אותנו לאורך כל הדרך הוא משפט שמשה אמר לנו: ״אל תאמין למה שאתה רואה, תראה את מה שאתה מאמין״. הוא ביקש שנראה בעיני רוחנו את איתן דוד חוזר, רוקד ונמצא איתנו. אם נתמקד רק במה שעינינו רואות עכשיו – הוא אמר – אנחנו עלולים להתייאש. אבל אם נחזיק מול העיניים את החזון שלנו, נוכל להמשיך לפעול למענו.
לאורך הדרך ראינו דברים שהרגשנו שהם ניסים. אחרי שלושה שבועות עברנו לשיקום נשימתי, והרופא אמר שאיתן דוד יצא מכלל סכנת חיים. זו הייתה בשורה עצומה. למרות שאמרו לנו שהוא יצטרך להיות מונשם כל חייו, כעבור עשרה חודשים הוא התחיל לנשום בכוחות עצמו.
אבל לצד הבשורות הטובות היו גם רגעים של ייאוש. לאחר עשרה חודשים אמר לנו מנהל המחלקה הנשימתית: ״ברוך השם, הוא נושם לבד, אבל הראש עדיין לא עובד. תשלחו אותו למוסד סיעודי מורכב״. בכיתי במשך שלושה ימים. לא יכולתי לקבל את התחושה שכאן נגמר הסיפור של איתן דוד. גם משה לא היה מוכן להשלים עם זה. פנינו למקומות שונים לשיקום ראש, ובהם תל השומר ובית לוינשטיין, בדקנו כל אפשרות, נעזרנו באנשים ופנינו לגורמים רבים – אבל שוב ושוב נאמר לנו שכל עוד הוא אינו בהכרה, אי אפשר לקבל אותו.
בסופו של דבר החלטנו שלא מוותרים עליו. התייעצנו עם רבנים ועם רופאים, והחלטנו להעביר אותו לשיקום ביתי. אני חששתי מאוד, אבל סמכתי על משה, שדחף לכך והאמין שזה אפשרי. שכרנו דירת קרקע בקריית אונו, ובנינו מערך טיפול מורכב: שני עובדים זרים מסביב לשעון, אחיות, רופאים ומשמרות של בני המשפחה והחברים. איתן דוד מוקף באנשים כל הזמן. אנחנו עושים כל מה שביכולתנו, ומאמינים שיש לו אופק.
במהלך השיקום היו רגעים שחיזקו בי את התחושה שאיתן דוד שומע את מה שמתרחש סביבו. בראש השנה, כשעוד היינו בתל השומר, משה עבר בין המחלקות עם השופר. דיברנו עם אנשים, חילקנו עוגות ודברים טובים, והרגשנו שיש משמעות לכך שאנחנו נמצאים שם.
הכרנו שם אישה בשם דפנה, לא דתייה שבתחילה לא רצתה קשר איתנו, ובהמשך נעשינו חברות טובות. גם הבן שלה נפגע בתאונת אופנוע קשה והיה משותק מהצוואר ומטה. שאלתי את דפנה אם הם רוצים לשמוע שופר, והיא ענתה שלא. אבל הבן שלה אמר שהוא רוצה. אחר כך הוא אמר לי משפט שחיזק אותי מאוד: ״הבן שלך שומע הכול״. שאלתי אותו איך הוא יודע, והוא הסביר שהוא עצמו מבלה את היום בהקשבה לסביבה, ולכן למד לשים לב לתנועות קטנות ולתגובות. הוא סיפר שראה כיצד איתן דוד מגיב להנחיות של הרופא באמצעות העיניים. הדברים שלו שינו עבורי את התמונה. מאז אני מגיעה אל איתן דוד בידיעה שהוא מקשיב לי ושומע אותי. זה קשה, אבל אני מרגישה שהוא איתי.
אנחנו רואים תגובות קטנות שמעניקות לנו כוח. לפעמים הוא מגיב לדברי תורה בדמעות. כשראש הישיבה שלו הגיע לבקר, הוא ניסה להתרומם לקראתו. הפיזיותרפיסט שלו, יחיאל, לימד אותו לסמן ״כן״ ו״לא״ באמצעות הרמת היד או הורדתה, והוא עושה זאת. הוא ממצמץ, מזיז ידיים ורגליים, ולפעמים אנחנו מבחינים בתגובה לדברים שאנחנו אומרים לו.
בשבת אחת התפללתי איתו בחוץ. כשהגענו לפרשת ציצית, הוא הרים את היד כאילו הוא רוצה לגעת בציצית, אבל לא הייתה עליו טלית. כשמשה חזר, ביקשתי ממנו להביא את הטלית, וקראנו עם איתן דוד את הפרשה. בכל פעם שאמרנו את המילה ״ציצית״, ראינו את שפתיו מתכווצות. רגעים כאלה נותנים לנו כוח להמשיך ולהאמין.
לאיתן דוד הייתה אהבה גדולה למצוות. הוא היה אומר לנו: ״מצוות עושים בגודל, בחיות ובשמחה״. הוא הקפיד מאוד על הנחת תפילין, ומשה ממשיך להניח לו תפילין בכל יום מאז התאונה. הוא מתפלל ותיקין ונוסע לשם, מרחק של כשעה מהיישוב מגדלים שבו אנחנו גרים. אין יום שבו הוא מוותר על המצווה הזאת; ואם הוא אינו יכול להגיע, הוא דואג שמישהו אחר יניח לאיתן דוד תפילין.
פעם אחת משה היה בעבודה ולא הצליח להגיע בזמן. הוא התקשר אליי ואמר: ״את חייבת למצוא מישהו שיניח איתו תפילין״. השעה כבר הייתה ארבע אחר הצהריים, וחיפשתי מישהו שיוכל להגיע במהירות. חברה הציעה לי להתקשר לרב הרשי אלפרוביץ מחב״ד בקמפוס בקריה האקדמית אונו. התקשרתי, והוא הגיע כמובן. כשחב״דניק שומע שמישהו צריך תפילין, הוא מתייצב.
אחרי שהניח תפילין עם איתן דוד, הרב הרשי שאל אם אני עורכת הפרשות חלה. סיפרתי לו שאני מעבירה ערבים כאלה, והוא ביקש שאערוך ערב הפרשת חלה לשמונים נשים לא דתיות בשכונה שבה איתן דוד מתגורר. הסכמתי בשמחה, וכך מצאתי את עצמי בקריית אונו, מול שמונים נשים לא דתיות. בגלל שזו השפה שלי וזה העולם שלי, כמובן לא יכולתי שלא להזכיר את הקדוש ברוך הוא ואת הסיפור של איתן דוד. כששאלתי מי רוצה להתפלל, כולן רצו. אחר כך הן ליוו אותי עד הדירה ונפרדנו בחום. שוב ראיתי איך ההשגחה הפרטית מגלגלת דברים באופן מפתיע ומדויק.
ביום אחר, בזמן אזעקה, מצאנו את עצמנו במיגונית עם אנשים רבים. לא ברור לי מאין היה לי האומץ, אבל שאלתי את הנוכחים אם ירצו לשמוע סיפור. סיפרתי להם על איתן דוד, שהוא בן עשרים ושמונה, ועל כך שביום הולדתו הוא לא ביקש מסיבה, אלא היה יוצא להתבודד ומקבל על עצמו להשתפר בדברים משמעותיים. הוא היה אומר לנו: ״אל תעשו לי מסיבות. אני רוצה לקבל על עצמי להיות יותר טוב בדברים משמעותיים״. ואז אמרתי להם: "יצאנו בהתרמה של מעשים טובים, אנחנו רוצים להגיע ל-28,000 מעשים טובים – כמספר שנותיו – אתם רוצים להצטרף?". אנשים תרמו בתוך החדר הזה המון מעשים טובים, הפצנו את זה בצורה מאוד נרחבת, ובסופו של דבר הגיעו אלינו יותר משישים אלף קבלות!
ארגנו גם עצרת תפילה בכותל, שאליה הגיעו אלפים, ויזמתי פרויקט של אלף הפרשות חלה, כשההיענות בפועל הייתה גדולה הרבה יותר. אפילו בבית היהודי בהודו קיימו הפרשת חלה ושלחו לנו תיעוד מרגש. לראות כל כך הרבה אנשים מתגייסים, מתפללים ומוסיפים טוב – זה דבר שקשה לתאר במילים.
כל הרבנים והמקובלים שהיינו אצלם אמרו שאיתן דוד הוא נשמה גבוהה שנבחרה כדי להגביר בעם ישראל תפילות לקירוב הגאולה. הרב שמואל אליהו אמר לנו שכשאיתן יתעורר זה יהיה כמו מעמד הר סיני שני. כל אלה שהתפללו וכל אלה שלא, כולל הרופאים, יבינו מי זה השם יתברך. לאחרונה היינו גם אצל הרב דוד אבוחצירא בנהריה. הוא אמר לנו: "תמשיכו להתפלל, יהיו ניסים ונפלאות".
לבחור בטוב, גם כשהכאב נשאר
את מרגישה שהשתנית בעצמך בתוך התהליך הזה?
בתחילת הדרך היה לי קשה מאוד. הייתי עצובה וממורמרת, והיו ימים שבהם נכנסתי למיטה ואמרתי לעצמי שאין לי כוח לצאת ממנה. מה שעזר לי להתרומם היה לימוד התורה. אני אוהבת מאוד ללמוד ומעבירה שיעורי תורה במסגרות שונות. בעקבות התאונה הרגשתי שנוספה באמונה שלי קומה חדשה – קומת הביטחון. למדתי לעומק את הנושא, והיום ברור לי שהסיפור הזה נמצא בהשגחה פרטית. אנחנו לא אוהבים את מה שקרה ולא בוחרים בו, אבל אני מאמינה שגם בתוך המציאות הקשה הזאת יש דרך שעלינו לצעוד בה.
כשאני מעבירה שיחות במקומות שונים, אני לא מדברת מבחוץ. אני אומרת: ״אני באה אליכם מתוך הדרך. הבן שלי עדיין לא התעורר, הוא לא בהכרה, ואני נמצאת אצלו בכל יום. יש ימים שבהם עצוב לי ואני מתגעגעת. דווקא מתוך המקום הזה אני מנסה להדליק את אור האמונה והביטחון״. אני לא רוצה להציג את עצמי כמי שאין לה רגעי חולשה. יש כאב, יש געגוע, ויש שאלות. אבל לצד כל אלה יש גם אפשרות לבחור כיצד להמשיך.
אני מאמינה שכוח הבחירה הוא אחד הסודות של החיים. האדם יכול לבחור בין טוב לרע, וגם בזמן משבר יש לו אפשרות לבחור איך להגיב. אפשר לשקוע במחשבות שהחיים גרועים ושאין טעם לקום, ואפשר לנסות לבחור בכל פעם בחירה אחרת. היו לי ימים שבהם אמרתי: ״זהו, אני לא יוצאת מהמיטה לעולם״. אבל כשראיתי לאן המחשבות האלה מובילות אותי, החלטתי שאני לא רוצה להישאר שם. אני רוצה לבחור בטוב, גם אם הבחירה הזאת דורשת ממני מאמץ בכל יום מחדש.
בחדר של איתן דוד אנחנו משתדלים לשמור על אווירה של שמחה. אנחנו מחייכים, מנגנים, צוחקים ומספרים לו מה עובר עלינו. זה לא אומר שאסור לבכות או שאין מקום לכאב. יש ויש. אבל אנחנו רוצים שהחדר שלו יהיה חדר של שמחה. אני באה אליו, לומדת איתו תורה, מארגנת שבתות עם בני משפחה ואורחים, ומשתדלת להוסיף אור. אני לא מרגישה שאני נתונה בסבל מתמשך. יש צער, אבל לצד הצער יש גם תקווה, אופטימיות והתחזקות באמונה.
חשוב לי להבחין בין עצב לבין צער. העצב הוא המקום של החידלון, המרמור וחוסר החשק לקום מהמיטה. צער, לעומת זאת, נותן מקום לכאב, אבל משאיר מקום גם לתקווה ולצעידה קדימה. הוא מאפשר לי להחזיק בידו של הקדוש ברוך הוא וללכת איתו בדרך הזאת, ואני מרגישה שעם הזמן האור הולך ומתגבר.
להחליף את השאלה
איך את ובעלך רואים את התמונה?
משה, בעלי, הוא העוגן שלי. הוא אדם חכם, רב ויועץ זוגי, ואני מרגישה שזכיתי במלאך. פעם, כשהיינו עדיין בבית החולים, שאלתי אותו: ״למה השם מבזבז אותנו בבית חולים? הרי שנינו היינו אמורים למלא תפקידים משמעותיים ולתת הרבה לציבור. למה הוא ויתר עלינו?״ משה ענה לי: ״אם אנחנו כאן, האור שלנו כאן. ואם נהיה במקום אחר, האור שלנו יהיה במקום אחר. זה תלוי בהחלטות שלנו״.
המשפט הזה עזר לי לעשות שינוי. במקום להישאר במקום ששואל ״למה אני פה?״ ו״למה אלוקים עשה לי את זה?״, התחלתי לשאול ״בשביל מה?״ ו״לאן מתקדמים מכאן?״. כשאנחנו עושים פעולות כדי לעזור לאיתן דוד, אנחנו מגלים בעצמנו כוחות שלא ידענו שיש בנו. למדתי שבזמן קושי, אחת הדרכים להתרומם היא לעשות דברים שיש בהם משמעות.
לפעמים אני קמה בבוקר בלי כוח. אני יכולה לומר לעצמי שאין לי חשק להתמודד עם האתגר הזה, ובכל זאת להחליט להתחיל את היום: להעמיד סיר קציצות, לשטוף את הבית או להתקשר לאמא שלי כדי לשמח אותה. אני מתחילה לפעול, ולאט לאט דברים מתחילים לזוז. כשהייתי נוסעת לתל השומר, הקפדתי להתלבש יפה, לעבור בין הפצועים, להתעניין בשלומם ולחלק להם משהו מתוק. לא רציתי להפסיק להושיט יד לאחרים.
למדתי גם NLP וחשיבה חיובית. אני מאמינה שהמילים שאנחנו אומרים לעצמנו משפיעות עלינו, ולכן אני משתדלת לדבר אל עצמי במסרים קצרים וברורים: ״אל תעזבי ידיים. הוא יהיה בריא. יש לך כוח. את מסוגלת. את חייכנית״. לפעמים עולות מחשבות שמחלישות אותי, אבל אני מנסה לא לתת להן לנהל אותי. אני מזכירה לעצמי את הדברים הטובים שיש בחיים ומודה עליהם.
בתקופה הזאת למדתי לומר תודה גם על הדברים שנראים מובנים מאליהם. אני יוצאת בבוקר במגדלים, רואה את הנוף, מרגישה את השמש ונושמת – ואומרת תודה. בתל השומר פגשנו פצועי מלחמה רבים, צעירים שאיבדו רגל או שתי רגליים, או יד. אלה מראות קשים, אבל פגשתי שם גם עוצמות גדולות. היו בחורים שאמרו לי שברגע שיחלימו, יחזרו לצבא. זה מעורר בי השתאות. לפעמים אנחנו שוכחים להעריך את היכולת ללכת, לרוץ ולהזיז את הידיים והרגליים. למדתי לראות את הטוב שיש סביבי. טוב מייצר טוב, ואני רוצה לזכור את זה.
לא לשכוח את שאר הילדים
מה קורה במשפחה מסביב בתקופה כזו?
בתוך הטיפול באיתן דוד, משה ואני מזכירים לעצמנו שוב ושוב שעלינו לראות גם את שאר הילדים. כל אחד מהם מתמודד עם הכאב בדרך אחרת. יש בן שנמצא אצל איתן דוד כל הזמן, כי הוא קשור אליו מאוד, ויש ילדים שקשה להם להגיע לבית החולים והם באים פחות. אין דרך אחת נכונה להתמודד, וחשוב לנו לכבד את הדרך של כל אחד ולתת לו מקום לפרוק את מה שהוא מרגיש.
הבן הצעיר שלנו, שהתחיל השנה כיתה י׳, התקשה מאוד להיכנס לתל השומר. אמרנו לו להיכנס בהדרגה, כי המראות במחלקות השיקום לא פשוטים. הוא סיפר לי: ״אמא, אני מתפלל בבית הכנסת בתל השומר ואף אחד לא עומד בתפילת עמידה. כולם על כיסאות גלגלים, לחלקם אין רגליים״. הבנתי כמה קשה לו לראות את הדברים האלה.
כשחלפה שנה מהתאונה ואיתן דוד עדיין לא התעורר, נסענו לחופשה משפחתית עם כל החתנים והכלות. קיימנו מעגלי שיח ועיבוד, והיה לי מרגש לשמוע את הילדים אומרים: ״אבא ואמא, לא שכחתם אותנו״. זה היה חשוב לי מאוד. אם הבאנו נשמות לעולם, אנחנו צריכים לדאוג להן, להקשיב להן ולתת להן זמן ומקום. אמרנו לילדים שאם הם מרגישים שאנחנו עסוקים באיתן דוד והם צריכים משהו, שיגידו לנו. הם למדו לדבר על הצרכים שלהם, ואנחנו משתדלים להקשיב.
יש לנו הרבה שיחות על אמונה. אנחנו יכולים לשבת שבת שלמה ולדבר על הקושי להבין את הקדוש ברוך הוא בתוך מציאות שנראית כאילו הוא הביא עלינו רע. אנחנו מדברים על מה המשבר עושה לנו, איך הוא יכול להרים אותנו ולהצמיח אותנו, ואיך שומרים על הבית בתוך תקופה מורכבת. משברים עלולים לערער משפחות, ואנחנו לא מוכנים לוותר על המשפחה שלנו. לכן אנחנו משקיעים בזמן איכות עם הילדים, וגם בזוגיות. בזמן משבר קל להיקלע לוויכוחים ולהאשמות, וחשוב לנו לשמור זה על זו. משה הוא העוגן שלי, והאמונה שלו מעניקה לי כוח.
זה ממש לחיות עם יד על הדופק של האמונה…
באמת, ככל שעובר הזמן, האמונה יכולה להתערער. גם אני וגם הילדים עוברים רגעים שבהם קשה להחזיק בביטחון של משה. לפעמים הילדים שואלים: ״איך אבא כל כך בטוח? אולי זה לא יקרה? אולי עדיף שנלמד לקבל את המצב כפי שהוא עכשיו, במקום לחיות בציפייה ליום שבו איתן דוד יחזור לאיתנו?״ אלה שאלות אמיתיות, ואני מבינה אותן. גם אתיה אמרה לי שהיא נעה בין ייאוש לתקווה, ושאנחנו מחזקים בה את התקווה. גם לי יש רגעים שבהם אני צריכה לעבוד על עצמי ולהתחזק מחדש.
משה מזכיר לנו שגם כשחרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. הוא מאמין בניסים ובכך שהקדוש ברוך הוא אינו מוגבל. אם השם יכול לחולל ניסים כפי שעשה לאורך ההיסטוריה, הוא יכול גם לרפא את איתן דוד. האמונה הזאת מאפשרת למשה לחיות עם חזון ברור. הוא אומר שהאמונה בגאולה צריכה להיות מוחשית כל כך, עד שאדם יוכל לראות בעיני רוחו את בית המקדש בנוי ואת החיים הטובים שיהיו לנו. כך הוא חי, והוא מזמין גם אותנו להצטרף אליו.
אני מבינה שלא כולם מסוגלים להחזיק בביטחון הזה באותה עוצמה. גם אני לא תמיד מצליחה. אבל החזון של משה נותן לנו כוח להמשיך לעשות את מה שאנחנו יכולים, יום אחרי יום. אני לא יודעת מה יהיה ומתי, אבל אני יודעת שאנחנו לא רוצים להתייאש, ואנחנו ממשיכים להתפלל, לפעול ולהוסיף טוב.
לא פעם אמרתי לאתיה שבפעם הראשונה שבה איבדה את בעלה, יהודה דימנטמן הי״ד, היא הייתה שליחה של ארץ ישראל. בעקבות הרצח של יהודה, חומש קמה מחדש – זו עובדה שאין עליה עוררין. אמרתי לה שעכשיו היא שליחה פעם נוספת, כי בזכות הסיפור של איתן דוד יהודים רבים מתפללים לגאולה. הסיפור של איתן דוד ואתיה נגע בלבבות רבים כל כך. אני מאמינה שיש בה כוחות גדולים, ושהיא נבחרה להיות בת זוגם של שני אנשים בעלי שיעור קומה רוחני גבוה.
אחרי התאונה חזרתי לעסוק בדברים שמלווים אותי שנים. עבדתי שלושים שנה בעולם החינוך כרבנית וכמנהלת, ולפני שבע שנים הקמתי מדרשה בפסגת זאב, שבה אני משמשת כראש המדרשה. למדתי חשיבה חיובית, NLP ואימון בתחום המעבר מרווקות לנישואים, והשם זיכה אותי לעסוק בשידוכים, גם עבור חלק מילדיי. אני מלווה בנות לפני חתונתן, ובתקופה האחרונה אני מפתחת סדנאות של חשיבה חיובית מתוך הסיפור של איתן דוד.
מאז התאונה אני גם מארגנת כנסים ושיחות לחיזוק ולרפואת איתן דוד. בכל כנס משתתפות המוני נשים, ובכל פעם אני משתדלת להביא גם אישה שחוותה שכול או אובדן, כדי שתוכל לדבר ולחזק אחרות מתוך ניסיונה. אני מקדישה את הכנסים לאיתן דוד, וגם לרועי חיים בן מירב, שנפגע בראשו במלחמה, ולאלקנה בן אורית, שאיבד את שתי רגליו. שניהם בנים של חברות שלי, והיינו יחד בתל השומר. בכנסים דיברנו על גילוי כוחות בזמן צרה, והשתתפו בהם רבנים, אנשי חינוך ודמויות נוספות. אני משקיעה בהם הרבה מחשבה, ומרגישה שזו עוד דרך להוסיף אור בעולם.
המסעות של החיים
אלו מסרים בתורה מדברים אלייך במצב הנוכחי?
כשאני מנסה להבין מהיכן מגיעים הכוחות שלי, אני חושבת על בני ישראל במדבר. אני מדמיינת משפחה שמקימה את האוהל ואינה יודעת כמה זמן תישאר במקום. פתאום הענן מתרומם, וצריך לארוז הכול ולהמשיך בדרך. הרבי מלובביץ' מסביר שמסעות בני ישראל במדבר הם גם משל למסעות של כל אחד מאיתנו – מרגע הלידה ועד סוף חייו. כשאני מסתכלת על התחנות שעברתי, אני יודעת שלא היו תחנות מיותרות. אם אני מכניסה את אלוקים לתוך הסיפור שלי, זה עוזר לי להמשיך לצעוד.
הקשר שלי לרבי ולחב״ד התחיל בבית. אמא שלי עבדה שנים בגני חב״ד, ואני עבדתי שם בחופשות והמצאתי לילדים שירים על ביאת המשיח ועל חב״ד. תמונה של הרבי הייתה תלויה תמיד בבית, ואמא, שהייתה חב״דניקית בנשמה, הייתה אומרת איתנו את שנים־עשר הפסוקים שהרבי בחר עבור ילדי ישראל שישננו אותם בעל פה. מה שלקחתי יותר מכול מחב״ד הוא רעיון השליחות: לכל יהודי יש תפקיד, ובכל מקום שבו הוא נמצא הוא שליח שצריך להאיר.
באחד הימים, במהלך ברית מילה לבנו של חבר קרוב של איתן דוד, הכאב על היעדרותו הציף אותי. ראיתי את החברים שלו וחשבתי לעצמי: איך הוא לא נמצא איתם?! הרי הוא זה שתמיד מצחיק את כולם, רוקד ומחלק צ׳פחות. ובכלל, למה הוא עוד לא זכה לילד משלו?! יצאתי באמצע האירוע, נסעתי ברכב ובכיתי בלי הפסקה. בדרך ראיתי תמונות של הרבי והתחלתי לדבר אליו. ביקשתי שייתן לי כיוון: למה זה קרה לבן שלי, ואיך אני יכולה להמשיך מכאן?
מיד לאחר מכן, כשיצאתי מהרכב, קיבלתי שיחת טלפון מאישה מטעם אירועי 'צמאה'. היא אמרה שהם רוצים שאבוא לדבר בפניהם. בתחילה חשבתי שהיא התבלבלה והתכוונה לרבנית טובה אליהו, כי עוד לא דיברתי בפני קהל גדול. אבל היא התעקשה: ״אני מדברת עלייך. שמעתי אותך מדברת אמונה וחיזוק, ואנחנו רוצים שתדברי אצלנו״. ניסיתי להסביר למה אני לא בטוחה שאני יכולה, והיא אמרה לי: ״את אישה של אמונה, את מדברת אופטימיות, את הולכת באור, ואנשים רוצים להקשיב לך״.
באותו רגע הרגשתי שמשהו בי מתרומם. כאילו הרבי משיב לי ואומר שגם בתוך הכאב יש לי תפקיד ושליחות עבור עם ישראל. זה לא ביטל את הגעגוע ולא פתר את השאלות, אבל זה עזר לי לראות שיש לי עוד מה לתת. אני ממשיכה ללכת בדרך הזאת, צעד אחר צעד, ומבקשת להוסיף אור.
