- נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹקִ֧ים נִפְתַּ֛לְתִּי
כמה טוב ה'
הפירושים לנוסח התפילה שעולים לנו בראש באופן טבעי הם נחמדים, אבל כדאי להתקדם הלאה | על פרד"ס התורה כבר שמעתם, קבלו את פרד"ס התפילה | איך מאמר חסידות ארוך הופך לפסקה בת ארבע שורות, ומהיכן ידע רבי זושא את התורה של המגיד אם הוציאו אותו החוצה… | לרגל הופעת הכרך השני של הסידור טעמו וראו – פירושים מתורת חב"ד לנוסח התפילה – היוזם והעורך, הרב שי עזרן, מסביר איך הכל התחיל
בניה זית
"הרעיון להוציא לאור סידור תפילה עם פירושים על פי תורת החסידות, נולד אצלי בעקבות הסידור היפה של הוצאת 'שי למורא'", מספר הרב שי עזרן. "בערך לפני שתים עשרה שנה התחלתי להתפלל עם הסידור הזה, ואפשר לומר שהתאהבתי בו. הרעיון של הסידור 'שי למורא', הוא להביא לעיני המתפלל פירושים למילות התפילה על פי הנגלה – מדברי רש"י, רד"ק, מצודות ועוד. הרגשתי שהפירושים האלה מועילים לעבודת התפילה שלי, אבל הם מגיעים רק עד לרובד מסוים. את הנשמה שהחסידות נותנת לתפילה, לא מצאתי שם. למרות שבאופן עקרוני הכניסו שם כעשרה אחוזים של פירושים מספרי חסידות, הבנתי שכדי לקבל את האור של החסידות בצורה מלאה צריך להכין סידור דומה לזה, אבל שהתוכן של הפירושים יהיה מאה אחוז חסידות".
הרב שי עזרן, מקריית חב"ד בעיר הקודש צפת, עוסק שנים רבות בלימוד חסידות ובהפצת יהדות וחסידות ברשת. את המחשבות שלו על יצירת סידור שיוכל למלא את התפילה של כל יהודי באור פנימי, תרגם לעמל רציני של ליקוט ותמצות פירושים ורעיונות מתוך מאמרי חסידות רבים שיהוו פירוש רציף לסידור התפילה, ויאפשרו לחפצים בקרבת ה' להתפלל בכוונה עמוקה ומדויקת, הרבה מעבר לכוונה הפשטנית של התפילה.
הרב שי, תוכל לפרט יותר מה הרגשת שחסר לך בפירושים הרגילים?
"כולם יודעים שיש לתפילה נוסח שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה", מסביר הרב שי, "אבל הנקודה שאנשים פחות מודעים אליה היא שהנוסח הוא בעצם רק הגוף של התפילה שקבעו חכמים, ויחד עם הנוסח חכמינו מסרו לנו גם את הנשמה של התפילה. רוב האנשים שמתפללים ומתכוונים למילים שהם אומרים, למעשה מכניסים לתפילה פירושים שלהם עצמם. הם מסבירים לעצמם את התפילה לפי מה שמחייה אותם באותו זמן, ובאמת זה דבר יפה, אבל רק למתחילים. אלה פירושים שמגיעים מרובד גלוי של הנשמה, שהוא בסיסי יותר. לעומת זאת, חכמינו נתנו לנו גם את פירוש התפילה ברמות הכי עמוקות שלה.
"כשהתחלתי ללמוד את הפירושים ב'שי למורא', התחלתי להבין שיש עומקים שאדם לא יכול להשיג רק מתוך המחשבות שלו. הרי לאנשים קשה הרבה פעמים להתחבר לנוסח כי הוא יבש לגמרי בעיניהם, וכיוון שתפילה ללא כוונה היא כגוף בלי נשמה לכן ישנה חשיבות לפירושים הנזכרים מפרשני הפשט. אבל בדיוק באותה מידה, ללא הכוונה העמוקה של פירוש המילות, הפירושים השייכים למדרגות העליונות של הנשמה, זאת תפילה עם מעט מדי נשמה.
"כידוע, יש לנשמה חמש דרגות – נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, שהן כנגד הפרד"ס – פשט, רמז, דרש וסוד, כשנגד היחידה ישנו הסוד של הסוד – רזין דרזין, שמתגלה בתורת החסידות. מה שאדם מכוון מעצמו, זה מגיע אולי למדרגת הנפש, המדרגה התחתונה. כשלומדים פירושים על פי פשט, זוכים גם לרוח. אבל כדי להגיע לתפילה עם הנשמה ועם הנשמה של הנשמה, אפשר רק עם ביאורים של תורת החסידות. רבותינו, אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, השקיעו במאמרים על גבי מאמרים כדי להביא נשמה לתפילה, ועוד יותר מזה – כדי להביא לתפילה את הנשמה של הנשמה".
נאמנות למקור
הרעיון להוצאת סידור תפילה מבואר על פי החסידות התפתח והבשיל אצל הרב שי במשך כמה שנים. "כשהתחלתי ללקט ולכתוב את הפירושים לסידור, זאת הייתה עבודה חלקית למדי" הוא מספר, "לא הייתה לי אז התוכנה של 'אוצר החכמה' והאמת היא שאפילו לא היה לי מחשב… התחלתי לכתוב במחברת פירושים שהכרתי מפה ומשם ממאמרי חסידות שלמדתי. בהמשך הדרך קניתי מחשב ונעזרתי באוצר החכמה, כך שיכולתי להגיע להיקף הרבה יותר גדול של מאמרים ופירושים".
כעבור שלוש שנות עבודה יצא לאור בשנת תשע"ו החלק הראשון של הסידור 'טעמו וראו', ובו הפירושים לתפילות ימות החול. החלק השני של הסידור – על תפילות השבת – יצא לאור לאחרונה ועתיד להופיע ביריד החסידות. "הקו שהנחה אותי בעבודה על הסידור, היה להביא למתפלל טעימה של חסידות 'על המקום'. מכל מאמר חסידות שנגע במילות התפילה, ליקטתי את הדברים הכי מובנים והכי מתוקים וכתבתי אותם בקיצור. לפעמים היו אלה מאמרים ממש ארוכים שהוצאתי מהם תמצית בת מקסימום ארבע שורות. מצד אחד אמנם כתבתי את התמצית הזאת בשפה שלי, אבל מצד שני נצמדתי מאוד למקור וכמובן אין בסידור הזה חידושים שלי בכלל. זאת הסיבה לכך שלצד כל פירוש בסידור יש הפניה אל המקור ממנו הוא נלקח – כדי לאפשר לחזור ולהיצמד למקור ולעיין במידת הצורך במאמרים עצמם".
הנאמנות למאמרי החסידות המקוריים עברה גם את מבחן הביקורת של תלמידי חכמים ו'משפיעים' חסידיים בעלי שם – הרב יוסף יצחק אופן והרב משה אורנשטיין, ומי שדקדק והגיה כל מילה בסידור הוא הרב אליהו פרידמן.
"הנאמנות למקור הייתה כלל ברזל בכתיבת הפירושים" מבהיר הרב שי. "למרות שבאופי שלי אני מאוד עצמאי וחושב מחוץ לקופסה, על החיבור הזה הסתכלתי כקודש קודשים שחייב לעבור לציבור בצורה הכי מדויקת. מדובר כאן בעניין עליון בחשיבותו, כפי שגם עולה מפתגם של הרבי המהר"ש שאמר כך על הכוונה בתפילה: 'יש שאינו מחשב [אלא] רק פירוש התיבה, ויש מחשב על דרך כוונות האריז"ל, ויש מחשב על דרך החסידות, שהוא גדול יותר'.
"ברור שצדיקים גדולים שמתפללים על פי כוונות האריז"ל, הם דבוקים בה' באופן נפלא ומתפללים מתוך תודעה אלוקית", ממשיך הרב שי להסביר, "אבל מי שלא עומד במדרגה הזאת יכול ללכת לאיבוד, ומרוב עיסוק בשמות ואותיות הוא עלול לפספס את הפנייה לה'. החסידות נותנת למתפלל את ההכוונה לרומם כל מילה בתפילה לעמידה מול ה'".
תוכל להדגים את העניין הזה?
"קח למשל דוגמה פשוטה מברכות השחר. בברכת 'פוקח עיוורים' או 'מתיר אסורים' אנחנו חושבים על אדם עיוור או על מישהו שנמצא בכלא, שהקב"ה פוקח את עיניו או משחרר אותו לחופשי. כך גם ישנו עוד הסבר על פי נגלה, שבזמן השינה האדם הוא כמו אסיר ועיוור, וכשהוא מתעורר הוא נגאל מהמצב הזה. הבעיה היא שהפירושים האלה לא מסבירים מה הקשר לעבודת ה'. אבל בחסידות מוסבר שעניינה של ברכת 'פוקח עיוורים' הוא שה' פוקח את העיניים שלי להבדיל בין הקדושה לבין הסטרא אחרא, ו'מתיר אסורים' זאת ברכה על השחרור מהמאסר בידי היצר הרע. כך גם ברכת 'רפאנו', למשל, זאת הרפואה של הנשמה שהיא 'חולת אהבה' לה'. זה הכיוון של פירושי החסידות, שנותנים לתפילה משמעות עמוקה לאין ערוך מהכוונה הפשוטה".
פתגם חסידי נוסף ששימש כמקור השראה לעבודה של הרב שי על הסידור ומובא בהקדמה שלו, לקוח מכתבי חסידו הגדול של האדמו"ר הזקן, רבי יצחק אייזיק מהומיל, שכתב כך: "הזוהר שופע לתוך הקבלה, הקבלה שופעת לתוך החסידות, והחסידות שופעת לתוך התפילה". "המשפט הזה אומר", מסביר הרב שי, "שמי שבקיא בזוהר ולומד את הקבלה, רואה שהקבלה מלאה בדברי הזוהר. החסידות מלאה בקבלה, והתפילה – מלאה בחסידות.
"אפשר להבין יותר את העניין הזה על פי סיפור מרבי זושא מאניפולי, שכשהוא היה נכנס לשמוע תורה מהמגיד ממזריץ', מיד כשהיה שומע את ה'דיבור המתחיל' הוא היה משתולל ושמח ויוצא מכל הגדרים שלו, עד כדי כך שזה היה מפריע למגיד והתלמידים האחרים, ואז היו מוציאים אותו החוצה. למרבה הפליאה, אחרי שהמגיד היה מסיים, רבי זושא היה יודע לחזור על התורה שאמר בעל פה! הוא היה תופס ב'דיבור המתחיל' עצמו את הנקודה הפנימית, ואז הכל היה מאיר לו במכה אחת… כך גם כל התפילה שלנו", מסכם הרב שי, "מלאה באור של החסידות, ועלינו לדעת לתפוס את הנקודות הפנימיות שמהן יונקים הביאורים הקצרים, כך שמאותה נקודה יאיר הכל".
******************************************
לגלות מחדש את התפילה: מסע אל עומק הלב
איך מתעוררים לתפילה שבתית באמצע פקק תנועה? >>> מה ניתן ללמוד על חוויית התפילה מראיון טלוויזיוני מסעיר? <<< כיצד הופכים את הרגעים הפשוטים ביותר, כמו הכנת ארוחת בוקר לילדים, נסיעה במעלית, או שיחה עם חברה במצוקה, להזדמנות של התחברות והתעלות? >>> איך מוצאים את המילים להודות כשהלב גואה מהתרגשות, ואיך פותחים את הסידור כשהוא כבד מדמעות?
שאלות אלו, שחלקן נראות במבט ראשון כמנותקות מעולם התפילה, מקבלות מענה מפתיע בספר נשי מקורי: קרובה אליך – אסופת טורים אישיים שנכתבו במיוחד לספר זה על ידי 100 נשים ממגזרים שונים ובעלות השקפות עולם מגוונות, המגלות את התפילה כמסע שיעדו הוא החיים עצמם
לפני כ־250 שנה, חולל אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, מהפכה בתפיסת התפילה. כשהיה בגיל 20, הוא ביקש לגלות למקום תורה. לימים סיפר בענווה: "התלבטתי ביני לבין עצמי להיכן ללכת. ידעתי שבווילנה יכולים להתלמד ללמוד ובמזריץ' לומדים איך להתפלל. ללמוד – ידעתי קצת, אך להתפלל – לא ידעתי כמעט כלום… והלכתי למזריץ'". בחירה זו הביאה בסופו של דבר לגילוי אור חדש בעולם התפילה.
במזריץ', תחת הדרכתו של המגיד הגדול, גילה אדמו"ר הזקן את סודות התפילה והביא אותם לעולם בדרך חדשה, המאירה את חיינו עד היום. "תפילה היא לשון חיבור" הוא חזר ולימד לתלמידיו, ובדברי תורתו הפך את התפילה מפעולה טכנית של בקשת צרכים לחוויה של התקשרות עמוקה עם ה'. דרך הנוסח הקבוע, שלוש פעמים ביום, מתגלה העומק האינסופי של הקשר בין האדם לקונו.
התפילה – לימד אדמו"ר הזקן – היא כמו סולם יעקב מפרשת השבוע, כזה המוצב ארצה אבל ראשו מגיע השמיימה. כל מילה בסידור היא שלב בסולם, הזדמנות לעלייה ולהתקרבות. התפילה, מסבירה תורת החסידות, יונקת את מורשתה מחנה, אמו של שמואל הנביא, שממנה למדו חז"ל את יסודות התפילה כולה. בתפילתה הכנה גילתה חנה סוד עמוק: דווקא בקשת צרכינו האישיים היא חלק בלתי נפרד מעבודת ה'. היא לימדה אותנו שאפשר, וגם רצוי, לבוא אל הקב"ה עם כל מה שעל הלב – עם הכאב, עם התקווה ועם הבקשות האישיות ביותר. כי בעומק, כל בקשה אישית היא ביטוי לכמיהה רוחנית עמוקה של הנשמה להתקרב לבוראה וליישם את רצונו עלי אדמות.
הספר קרובה אליך הוא יצירה ייחודית המשלבת את קולותיהן של מאה נשים מכל גווני החברה הישראלית, שמצאו בתובנות העמוקות של תורת אדמו"ר הזקן השראה לתפילותיהן האישיות. לאור דבריו שלכל יהודי, איש ואישה, יש נשמה קדושה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", וזמן התפילה הוא ההזדמנות המיוחדת לגלות את החיבור הזה, הן גילו כיצד התפילה במועדיה הקבועים מאפשרת להן למצוא את קולן הייחודי בעבודת ה'. הספר, על כל טוריו, מוכיח את צדקתה של תורת החסידות הטוענת כי הקדשת זמן להתבוננות לפני התפילה – בגדולת הבורא, בחסדיו ובקרבה המיוחדת שיש לכל אחת ואחת – יוצרת את התשתית לתפילה עמוקה ומשמעותית.
קול נשי בזמן מלחמה
תקופת כתיבת הספר, שהחלה סמוך לפרוץ המלחמה והתרחשה במשך כשנה, העניקה משמעות מיוחדת לתכני הטורים האישיים שנאספו אליו. בעוד רבים מהגברים נקראו לחזית הלחימה, מצאו עצמן נשים רבות נושאות את משא העורף על כתפיהן – נשות לוחמים, אימהות למגויסים, או בעלות משפחה המפונה מהבית ומתגוררות במלונות. נשים רבות התמודדו עם דאגה, געגוע ואי־ודאות, וזאת בזמן שעליהן להיות דמות מנחמת ומרגיעה לילדים שבבית. בתקופה מאתגרת זו, רוויה בקשיים שלא התכוננו אליהם מעולם, התגלתה התפילה כמקור של כוח ועוגן של יציבות.
דווקא בימים של טלטלה, קיבלו המילים העתיקות של הסידור משמעות חדשה ועמוקה. הברכות והתפילות הקבועות של "העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו" ו"גאלנו מהרה למען שמך" הפכו לזעקה אישית, כמו גם מילות ההודיה של "מודה אני" שקיבלו משקל מיוחד בכל בוקר מחדש. ביום של כאוס ובלגן, התפילה הקבועה היא שהעניקה את הרגע של היציבות, את האי של השפיות, האיזון והבטחון.
המושגים העמוקים של תורת החסידות על התפילה – התבוננות, דבקות וחיבור אלוקי – קיבלו משמעות מעשית בחיי היומיום. נשים מצאו דרכים יצירתיות להפוך כל רגע לתפילה: אחרי שיחה טלפונית מדאיגה עם הבעל בחזית, בזמן אפיית חלות לשבת או ברגעי הבדידות של הלילה – התפילה הפכה לחוט המקשר בין העורף לחזית, בין השמיים לארץ.
מאה קולות, סיפור אחד
בין דפי הספר והמנעד הרחב של הכותבות, מתחברים גם קולותיהן של דמויות מוכרות ומעוררות השראה – הרבנית ימימה מזרחי עם תובנותיה העמוקות לנפש האישה המתפללת, סיון רהב מאיר המביאה את החיבור בין עולם התקשורת לעולם התפילה, והרבנית רחל בזק החושפת את המאור שבתורת החסידות דרך לימוד מסבהּ הגדול הרב מרדכי אליהו זצ"ל. לצידן מופיעים סיפורים רבים ומרגשים של נשים כמו הדס לוינשטרן אשתו של הרב אלישע הי"ד, שרית לפידות אמהּ של תפארת הי"ד, המגלות בתפילה מקור של כוח ונחמה ברגעים הקשים ביותר.
הייחודיות שבספר באה לידי ביטוי בכך שהתובנות צומחות מתוך החיים עצמם – מתוך התמודדויות יומיומיות, אתגרים אישיים, רגעי משבר וגם רגעי שמחה. דרך החוויות המגוונות האלה מתחברות הכותבות לתורתו העמוקה של בעל התניא בנושא התפילה, ויוצרות גשר מרתק בין העולם החסידי העמוק לבין החיים היומיומיים. הכתיבה הנוגעת ללב הפכה והופכת את הלימוד בחסידות לחוויה בלתי נשכחת, ומשנתה הפנימית נעשית מובנת יותר, נגישה יותר, ובעיקר – רלוונטית לכל אחת בחייה שלה.
האוצר הטמון בתפילות הקבועות מחכה להתגלות באמצעותנו בכל יום מחדש. דווקא בתוך התפילה השגורה והיומיומית טמונה הזדמנות אינסופית להתחדשות, התקרבות וחיבור. זוהי ההבטחה והמתנה של עולם התפילה, כפי שהוא מתגלה מחדש בעולם באמצעות ההעמקה וההתבוננות בתכניה של תורת החסידות. לא בשמים, לא מעבר לים, קרוב אלייך. קרובה אליך.
*******************************************************
לדעת לעלות, לזכור גם לרדת
מרגע שהתחלנו לדבר לימדו אותנו להתפלל, אבל מהי בעצם תפילה? > האם תפילה טובה מתחילה מהרגע שפותחים את הסידור או קצת (הרבה) קודם לכן? > ובאמת, האם יש סיכוי לקחת את התפילה איתנו למשך כל היום? > התפילה, כמו הסולם, בנויה שלב על גבי שלב, שכל אחד מהם מרים אותנו גבוה יותר. אתם מוזמנים להניח רגל ימין ולהתחיל לטפס, רק בזהירות
כשמאחוריו יבול עשיר של כתיבה והנגשה, הרב מנחם ברוד מלמד אותנו בשורות הבאות את יסודות התפילה החסידית, מתוך המבוא לספרו החדש לעלות בסולם התפילה – עשרה מאמרי חסידות בסוגיית התפילה, מכל אדמו"רי חב"ד, המלווים בביאור צמוד המאפשר גם למי שאין להם רקע מוקדם בלימוד חסידות ובהכרת מושגיה להתחיל – אולי לראשונה – להתפלל באמת
העבודה הרוחנית של יהודי עומדת על שלוש רגליים: התורה, התפילה וקיום המצוות, כדברי המשנה "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". תורה – לימוד התורה; עבודה – עבודת המקדש בהקרבת הקרבנות, ועכשיו התפילות הן במקום הקרבנות; וגמילות חסדים – קיום המצוות.
בכל אחד ואחד משלושת העמודים האלה יש מעלה מיוחדת, ובאמת חז"ל לפעמים מהללים את מעלת התורה, לעיתים את התפילה ולעיתים את קיום המצוות.
למשל, הגמרא מספרת שרבא ראה את רב המנונא מאריך בתפילה והגיב: "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!". כלומר, התורה נקראת "חיי עולם" ואילו התפילה מכוּנה "חיי שעה".
לעומת זה מובא בגמרא מאמרו של רבי יוחנן "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", מאמר המדגיש את חשיבותה של התפילה. עוד נאמר בגמרא: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפילה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת".
לעומת כל אלה, במקומות אחרים מדגישים ומרוממים את מעלת קיום המצוות המעשיות דווקא, ובעיקר צדקה וגמילות חסדים.
אדמו"ר הזקן כותב שבימינו עיקר העבודה היא התפילה: "בעקבות משיחא, שאין תורתינו קבע מצוק העתים, ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה, כמו שכתב הרח"ו [הרב חיים ויטאל] ז"ל בע"ח ופע"ח [בעץ חיים ופרי עץ חיים]. מכל שכן וקל וחומר שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה, והיא חובה של תורה ממש".
הגמרא אומרת ששמונה־עשרה הברכות שבתפילת העמידה הן כנגד שמונה־עשרה החוליות שבעמוד השדרה. רבנו הזקן מסביר, שכשם שעמוד השדרה מעניק יציבות לכל הגוף, כך התפילה נותנת קיום לכל עבודת התורה והמצוות שבמשך היום.
ואכן, החסידות העמידה את עבודת התפילה כיסוד מרכזי. הדגש הוא על העבודה הרוחנית והנפשית בעת התפילה, כמאמר חז"ל על הפסוק "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" – "איזו היא עבודה שהיא בלב, הווי אומר זו תפילה". החסידות עודדה את התפילה באריכות, הדורשת שעות רבות של התבוננות – בהכנה לתפילה, בתפילה עצמה, ובעבודה הרוחנית שאחרי התפילה. חסידים אמיתיים היו בבחינת "מתפלל כל היום", כי בשל חשיבות התפילה היו חושבים כל היום איך לעמוד בדרגה רוחנית נאותה, כדי שהתפילה תהיה טובה.
לא בקשת צרכים בלבד
בהסתכלות פשוטה, התפילה היא בקשת צרכיו של אדם. מצוות עשה על האדם להתפלל אל ה' ולבקש ממנו את צרכיו. לכן נתקנו בתפילת 'שמונה־עשרה' כל הברכות המקיפות את כל צורכי האדם, הרוחניים והגשמיים, כי זה עניינה של המצווה.
אבל בעומק הדברים, התפילה היא הרבה מעבר לבקשת צורכי האדם. 'תפילה' מלשון "נפתולי אלקים נפתלתי", "התופל כלי חרס" – לשון התחברות והתדבקות. משמעותה הפנימית של התפילה היא ההתחברות וההתדבקות בקב"ה. בזמן התפילה האדם מתעלה, יוצא ממגבלותיו ומתרומם למעלה. התפילה גם נקראת בזוהר סולם: "סולם דא צלותא" [סולם זה תפילה], מכיוון שעל־ידה האדם עולה, שלב אחר שלב, לדרגות רוחניות נעלות.
בעלייה בסולם התפילה, ההתחלה היא "מודה אני" – הודאה פשוטה, שעדיין אין בה השגה שכלית והתבוננות. לאחר מכן גם התפילה עצמה מתחילה בהודאה – "הודו לה' קראו בשמו". אבל זו הודאה במדריגה נעלית יותר, שבה האדם כבר יודע להבחין בין שם הוי'ה, שבו שייכת הודאה בלבד ("הודו להוי'ה"), לבין 'שמו', שאותו יש 'לקרוא' ולמשוך למטה ("קראו בשמו").
בשלב הבא, בפסוקי דזמרה, מתרחבת ההבנה וההשגה באור האלוקי המחיה את כל הברואים. תיאור הבריאה והאופן שבו הקב"ה מנהיג אותה, מעורר רגש של התפעלות. ההתבוננות בחלק זה בתפילה פועלת 'חקיקה כללית' בנפש הבהמית.
העלייה בסולם התפילה עוברת לשליבה הבאה – ברכות קריאת שמע, שבהן יש השגה בעבודת השרפים והאופנים, שהם השורש של הנפש הבהמית. ההתבוננות בביטול המלאכים וחיות הקודש אל הקב"ה יוצרת באדם 'חקיקה פנימית', שכן ביטולם של המלאכים פועל בנפש הבהמית ביטול עמוק.
מברכות קריאת שמע עולים לקריאת שמע עצמה, שבה ההשגה היא בשורשה של הנפש האלוקית – "שמע ישראל", שזו פנייה לנפש האלוקית. על־ידי ההתבוננות בזה האדם מגיע לידי 'ביטול היש', ואחר כך בתפילת שמונה עשרה, הוא מגיע לידי 'ביטול במציאות'.
יוצאים לקרב
עוד נאמר בספר הזוהר: "שעת צלותא – שעת קרבא" [=שעת התפילה היא שעת קרב]. באותה מידה שהתפילה היא שעת עלייה והתדבקות עם הקב"ה, כך היא גם שעה שבה האדם נלחם עם עצמו, עם החלקים הרעים שבו, בשאיפה לסלק מקרבו את הדברים השליליים. והדברים תלויים זה בזה: כדי להתעלות למעלה צריך האדם להיות משוחרר מדברים הקושרים אותו למטה, ולכן חלק מעבודת העלייה שבתפילה הוא להיחלץ מכבלי הגשם והחומר.
ותפילה כראוי דורשת הכנה, כמאמר חז"ל "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". משמעותו של "כובד ראש" היא "הכנעה ושפלות", ותחושה זו משיגים על־ידי ההתבוננות במה שאמרו חז"ל "ודע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".
לכן חסידים נוהגים ללמוד חסידות קודם התפילה, כיוון שהלימוד על ענייני האלוקות מרומם את האדם מענייני העולם ומקרב אותו לקב"ה. במובן מסוים, כל תורת החסידות הרחבה והעמוקה לא נועדה אלא לשמש חומר לתפילה – "כי כל הלימוד והידיעה הקודמת היא כהכנה אל העיקר, והוא שיתבונן בהם בתפילה", כלשון הרבי הרש"ב.
התבוננות זו נחלקת לשלושה סוגים, כפי שמבאר הרבי הריי"צ: "א) התבוננות לימודית, אחר שמבין הענין על בוריו, הוא מתבונן בעומק הענין ההוא, עד שהשכלי מאיר אצלו. ב) שקודם התפילה, עניינה הרגש חיות הענין שלמד ולא הרגש השכלי כמו בהתבוננות לימודית. ג) שבתפילה, עניינה הרגש האלקות שבהעניין שלמד. שלוש אלה הם שליבות סולם".
ההתבוננות הראשונה באה אחרי סיום שלב הלימוד. בשעת הלימוד עצמו האדם מרוכז בהבנת פרטי הדברים. ההתבוננות שאחרי הלימוד נועדה לאפשר לו לראות את העניין השלם, ולקלוט את עומק משמעותו.
ההתבוננות השנייה, זו שבאה קודם התפילה. מטרתה ליצור באדם חיבור רגשי לעניין שלמד והבין. הוא מתבונן ברעיון שלמד והבין, ומנסה להפנים אותו, לחוש אותו ולהרגיש את החיוּת שבו. התבוננות זו משמשת הכנה להתבוננות השלישית.
השלישית היא התבוננות בעת התפילה עצמה. כאן המטרה היא לעורר את הרגשות המתחייבים מהנושא שבו האדם מתבונן. אם הוא חושב על ביטול העולמות לקב"ה, ההתבוננות אמורה לעורר בו רגש של התבטלות. אם הוא עוסק בשפע האור האלוקי שהקב"ה מרעיף על העולם, ועל־ידו הוא מחיה את כל הברואים, ההתבוננות בזה אמורה לעורר רגש של אהבה אליו. וכמו כן בעניינים המביאים לידי יראה וכדומה.
תפילה כזאת מעלה את האדם בסולם המרומם אותו מענייני החומר ומקרב אותו לקב"ה. ואז נדרשת עבודה מיוחדת לחבר את התפילה עם החיים הארציים. על כך אמרו חז"ל "המתפלל צריך שייתן עיניו למטה וליבו למעלה", כדי שלא ייווצר נתק בין ההתעלות בתפילה לבין הירידה אחריה, לקראת ההתמודדות עם העולם הגשמי.
היום שאחרי המלחמה
תפילת השבת היא במדריגה אחרת מזו של ימות החול. בכלל, התפילה בשבת היא 'פנימיות השבת', כפי שכותב רבנו הזקן: "בכל המצות יש פנימיות וחיצוניות, וחיצוניות מהשבת הוא שביתה מעשיה גשמית… ופנימית השבת היא הכוונה בתפילת השבת".
גם מי שבמשך השבוע אינם מוצאים פנאי להתפלל באריכות ובמתינות, הוא דורש מהם לעשות זאת בשבתות ובמועדים. "בשבתות וימים טובים, שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפילתם, בכוונת ליבם ונפשם לה' – ואדרבה, עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עוז".
ההבדל המהותי שבין התפילה בימות החול לתפילת השבת דומה להבדל הכללי שבין ימות החול לשבת – בימות החול נדרשים לעמל ויגיעה, הן בענייני הפרנסה הן בענייני הכנת המזון, ואילו בשבת אין עמל ויגיעה אלא מנוחה ועונג. גם בעבודה הרוחנית כך – בימות החול התפילה היא 'שעת קרבא', עת המלחמה עם הנפש הבהמית, ואילו בתפילת השבת לא עוסקים במלחמה אלא בהתענגות על ה'.
בימות החול היהודי מכוּנה 'יעקב', על שם ההתמודדות עם עשיו, הנפש הבהמית, ואילו בשבת הוא נקרא 'ישראל', כי "בשבת הוא בחינת 'בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ'" – הנפש הבהמית כאילו סולקה והאדם מתעלה למדריגת 'אתהפכא', שבה החושך נהפך לאור. בשבת מתחוללת עליית העולמות למדריגה שלמעלה מהצמצומים וההסתרים, וממילא מאיר גילוי אלוקי גם בנפשו של האדם, והוא מכוּנה 'ישראל', אותיות 'שיר א־ל'. הפרעות היצר מתמעטות ומאירה בנפש האדם קדושה עליונה, ולכן התפילה אינה מתוך מאבק אלא בהתרפקות הנפש על הקב"ה, מתוך עונג על גדולתו.
