"מבחינתי, כששמעתי שמחבלים פשטו על מוצב סופה, זה היה כמו לשמוע שהמחבלים נמצאים אצלי בסלון של הבית". כך מתאר סגן אלוף גיא מדר, מפקד גדוד הסיור המדברי של גבעתי, את הבוקר של שמחת תורה אשתקד.
"כל הגדוד היה בחופשה 'רגילה' למשך חג סוכות, ואנחנו היינו בחג אצל ההורים של אשתי ביישוב מיתר", הוא משחזר. זמן קצר אחרי שהתחילו האזעקות, טלפן גיא לחמ"ל כרם שלום ונוכח לדעת שיש פשיטה על אזור מוצב סופה. הוא החליט לצאת לדרך לכיוון עוטף עזה כשהוא מצויד באקדח בלבד, כשתוך כדי נסיעה הוא מנסה להקפיץ את הגדוד שלו.
אחרי שפגש בדרכו כמה ניצולים שברחו מאזור מסיבת הנובה, הוא הגיע לצומת עלומים. שם ראה פצועים והרוגים ונעצר לסייע, ושם גם נכנס לטווח האש של המחבלים. לאחר זמן, כשמדי פעם יריות שורקות מסביב, הגיעה למקום סוואנה של שוטרי יס"מ. "עצרתי אותם כדי שלא ייכנסו למארב מחבלים שנמצא בהמשך הכביש, והם באמת פרקו מהרכב והצטרפו אלינו", מספר גיא. הם התמקמו משני צידי הכביש, עד שראו לפתע רכב פרטי שכנראה נגנב מהמסיבה, כשמחבלים בתוכו: "לא הבנו שיש בפנים מחבלים עד שהם הגיעו ממש אלינו. השוטרים פתחו באש, אבל הרכב הצליח לחמוק והמשיך בנסיעה לכיוון קיבוץ סעד".
בהחלטה של רגע בחר גיא המג"ד לרדוף אחרי הרכב של המחבלים. הוא זינק לאוטו שלו והתחיל בנסיעה, ובאופן ספונטני הצטרף אליו שוטר יס"מ – רן גואילי הי"ד. יחד הם רדפו אחרי המחבלים, עד שנעצרו לחלץ פצועים מתחנת הדלק ליד כיכר סעד. רן, שעמד בקשר עם הצוות שלו שנשאר בעלומים, ביקש מגיא לחזור לאזור הקרב בעלומים, וכך עשו. "באזור צומת עלומים נכנסנו למארב. הרכב שלפנינו חטף RPG ואנחנו ספגנו יריות מכל כיוון אפשרי. עברנו את צומת עלומים בנסיעה בין רכבים שרופים, כשפתאום אני רואה על הכביש מולנו יותר מעשרים מחבלים. נתתי גז ועברנו דרכם, אבל הם פתחו עלינו באש תופת וכל האוטו התפרק. רן ואני חטפנו כדורים והאוטו נדפק. בשלב הזה אני מנסה לתת גז ואין גז".
הרכב המשיך בגלישה עד סוף הירידה, שם גיא ורן ירדו מהרכב והסתתרו בין שיחים בתעלה לצד הכביש. הם טיפלו בפציעות שלהם ושמו לעצמם חוסם עורקים. "בשלב מסוים התפצלנו, אני המשכתי דרומה ונשכבתי מאחורי שיבר מים. במשך זמן רב התמקמו לידי שני טנדרים עמוסים מחבלים, אבל תודה לא־ל הם לא ראו אותי". באותו זמן, רן המשיך להילחם ממקום המסתור שלו וחיסל למעלה מעשרה מחבלים, עד שלבסוף נחטף לעזה ונהרג.
אחרי כארבע שעות שכיבה, גיא התקדם לעבר הכביש בזחילה. בחסדי ה', בשלב הזה הגיע למקום צוות של היס"מ, שזיהה אותו בהתחלה בתור מחבל. "השוטרים התחילו לצעוק ששוכב שם מחבל ממולכד, כי הייתי לבוש בבגדים אזרחיים עם חולצה שחורה". מה שהציל את גיא ממוות מאש כוחותינו, הייתה לא אחרת מאשר הציצית שלו. "אני לא הולך עם ציציות בחוץ בדרך כלל, אבל כנראה שתוך כדי הקרבות הציצית יצאה החוצה, ואז לוחם יס"מ ושמו ניסים צעק שיש לי ציצית ושלא יירו עלי". הצוות התקרב, וכשהבינו שמדובר בחייל פינו אותו מהשטח עד שהגיע לטיפול מציל חיים במרכז הרפואי ביילינסון.
מברשות שיניים וציציות
סיפור ההצלה של סא"ל גיא בזכות הציצית התרחש בתחילת המלחמה, ותרם תרומה משמעותית לגלי ההתעוררות העצומה לבקשת זהות יהודית וחיבור לקדושה שהתעוררו בעם ישראל. בעקבות הסיפור הזה וסיפורים נוספים, החל לעלות מהחיילים בשטח – מכל המגזרים והגילים – ביקוש אדיר לציציות. בין יוזמות ההתנדבות הרבות שהופיעו עם תחילת המלחמה, התפתחה גם יוזמה שעברה כמה גלגולים ונקראת כיום "ציציות לצה"ל", אותה מנהל ומוביל אלי פאש (51) משכונת קטמון בירושלים.
"כבר מתחילת המלחמה, ועוד יותר אחרי שהתפרסם הסיפור על החייל שניצל בזכות הציצית, התחיל הביקוש לציציות" מספר אלי. "בבית הכנסת בו אני חבר התחילו לרכז תרומות ציוד מיד עם פרוץ המלחמה, ושלחו אותו לכל חיילי המילואים שהוקפצו – סבונים, מברשות שיניים ועוד חפצים כאלה ואחרים. מפה לשם גם הגיעו כמה ציציות ששלחנו אותם לרבנות הצבאית. השלב הבא היה כשהגיע תורם לרבנות הצבאית והעניק תרומה של 15,000(!) ציציות, ואז הרבנות – שידעה שהתעסקנו עם ציציות – ביקשה שנתגייס לקשור אותן".
מאז אותה כמות ראשונה של ציציות, החליט אלי שהוא מפסיק את כל שאר עיסוקיו ומקדיש את זמנו רק לפרויקט "ציציות לצה"ל" שעובד יד ביד עם הרבנות הצבאית. מאז ימי תחילת המלחמה הפרויקט רק הולך ומתרחב, במטרה לספק את הדרישה למצוות הציצית בקרב חיילינו.
איך קרה שהחלטת לשים כל דבר אחר בצד לטובת הפרויקט הזה?
"האמת היא שהצד שלי בסיפור הוא השגחה פרטית של ממש. כחודשיים בערך לפני תחילת המלחמה השתתפתי בחבורת לימוד של 'מסילת ישרים' ותורת הרב קוק בנושא כוח התפילה. בעקבות הלימוד, החלטתי ללכת לכותל כל יום במשך ארבעים הימים שלפני ראש השנה. התפללתי אז על שני דברים: אחד, שאמצא מקום יותר יעיל לפרנסה, בגלל שהיו לי אז בעיות במקום העבודה; והשני, שתהיה לי אפשרות להיות צינור לגמילות חסדים ואהבת חינם".
הבקשה השנייה שעליה מדבר אלי, נבעה מהמתיחות הפנימית ששררה בארץ לפני פרוץ המלחמה : "בתוך כל ההפגנות והמריבות הייתה תחושה חזקה שאם אנחנו רוצים לרפא את עם ישראל, צריכים יותר גמילות חסד ואהבת חינם", הוא משתף בתחושות של אותם ימים, "ולכן ביקשתי מה' שייתן לי להיות צינור לטוב גדול".
כשבוע לאחר פרוץ המלחמה, הבוס הקודם של אלי הודיע לו שהוא מפוטר. בדיקה של הצעת עבודה חדשה ומכניסה יותר, כמנהל מרכז מבקרים של יקב, הוקפאה גם היא בעקבות מצב המלחמה, וכך התברר לאלי שעיתותיו בידו להחליט: "בעל היקב סיפר שהבנייה והפיתוח של המקום נעצרו לגמרי, כי כל הערבים שעבדו אצלו לא יכולים לבוא יותר, והעובדים היהודים יצאו כולם למילואים ומי יודע מתי יחזרו. אחרי התשובה הזאת, החלטתי לחזור לחמ"ל ציוד שנפתח בבית הכנסת שלנו. התקשרתי לשאול במה אפשר לעזור, והתשובה שקיבלתי הייתה שצריכים אחראי לוגיסטי. מכיוון שיש לי רקע בניהול של מלאי ולוגיסטיקה באתי לסדר להם את כל המלאי. כך, שכשהגיעה התרומה של 15,000 ציציות, הייתי צריך לנהל את האירוע של הקשירה והשינוע שלהן חזרה לרבנות הצבאית. המתנדבים האחרים היו צריכים לחזור לעבודה, אבל אני הייתי פנוי".
את האחריות על הפרויקט של הציציות נטל על עצמו אלי בהתנדבות, אבל הוא מדגיש שכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקב"ה משלם שכרם: "בעקבות הפיטורים שלי, קיבלתי שישה חודשים ביטוח לאומי ואחריהם חמישה חודשים של פיצויים מכמה כיוונים, כך שעד עכשיו דאגו לי משמים למשכורת. כך ראיתי ב"ה איך התפילות שלי להיות צינור לגמילות חסד ואהבת חינם התקבלו ברצון, וגם מבחינת פרנסה הכל הסתדר בטוב".
קושרים ונקשרים
מאז תחילת המלחמה נראה שההתלהבות של ההתנדבויות השונות קצת דעכה בינתיים. מה המצב מבחינת "ציציות לצה"ל"?
"אני יכול לספר שמתחילת המלחמה עד עכשיו סיימנו קשירה של 94 אלף (!) ציציות, ואנחנו עם הפנים קדימה להפיק את 60 אלף הציציות הבאות, כך שהפרויקט רק גדל וממש לא בכיוון לעצור. מאז התרומה הראשונה, הרבנות הצבאית היא שמממנת את הבגדים והפתילים ומספקת לנו אותם. התפקיד שלי הוא לארגן את קבוצות הקשירה של החוטים, להדריך את מי שצריך הדרכה איך לקשור, ובסופו של דבר להחזיר את הציציות לצבא כשהן מוכנות לשימוש. בערך פעם בשבוע באים מהצבא לאסוף ממני סדר גודל של 1200 עד 1500 ציציות".
מדובר בקבוצות של מתנדבים?
"כן, מדובר בהרבה אנשים שעובדים לגמרי בהתנדבות. יש קבוצות קשירה בירושלים, מודיעין, בית שמש, גוש עציון, תל אביב, נתניה, רעננה, וגם קהילות בחו"ל בחמש מדינות שונות – ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, אנגליה ודרום אפריקה. אנשים באים לקשור ציציות, ויש כל הזמן דיבור על ההתקשרות הנפלאה של החיילים שלנו עם הצד הנכון, צד הקדושה. הקשר שנוצר הוא גם, במובן מסוים, בין המתנדבים שבאים לקשור לבין החיילים בשטח שנהנים מהעבודה של המתנדבים. כך בעצם אנחנו יוצרים קשרים – תרתי משמע, ומתקשרים עם כל עם ישראל באהבה".
איך הגעת לכל כך הרבה מתנדבים, ובכזאת פריסה רחבה?
"הכל התחיל בקבוצות ווצאפ שקמו בתחילת המלחמה, ובהמשך דרך פרסום בקבוצות התנדבות ותיקות יותר בפייסבוק או בווצאפ – 'ואלנטאג' פור ישראל' למשל ועוד אחרות. כשהעבודה הלכה והתרחבה, פרסמנו יותר את היוזמה וכך באים אנשים מכל מיני מקומות להצטרף לקשירה – מישיבות, מסמינרים ועוד. כך גם מדי פעם יש את היהודי התורן שמגיע מחו"ל לביקור בארץ, מתלהב מהפרויקט ומשווק את זה לקהילה שלו, כשבדרך כלל מדובר ביהודים שרק מחפשים איך לתרום לעם ישראל. בן אדם כזה יוצא עם 150 סטים בחזרה לחו"ל, דואג שיקשרו שם את הציציות ומחזיר את הבגדים המוכנים יחד עם חבר הקהילה הבא שמגיע לארץ".
בדמייך חיי
למרות התארכות המלחמה, נראה שהביקוש לציציות ממש לא יורד, אולי אפילו עולה.
"לא עובר שבוע בלי שאני אישית מקבל שיחת טלפון מאיזשהו חייל, רס"פ או רב צבאי שמבקש עוד 500 או 1000 ציציות", ממשיך אלי לספר. "למרות שבאופן עקרוני הם צריכים לעבור דרך הרב החטיבתי ודרך הרבנות הצבאית, כי בסופו של דבר לא מדובר בבגדים שלי אלא של הצבא, בכל זאת יש כזאת דרישה שלא תמיד יש סבלנות לחכות… יש עכשיו גם גיוסים בהיקף רחב יותר, ולמשל רק לגיוס נובמבר השנתי ביקשו עוד 20,000 ציציות".
אתה שומע קצת סיפורים על הציציות הללו או תגובות לפעילות שלכם?
"טוב, האמת היא שקודם כל רואים אותן בכל מקום. אפשר ללכת בכל קניון ממוצע במדינה ולראות חיילים עם ציציות בחוץ, אבל בלי כיפה על הראש. יום אחד פגשתי ברכבת חייל כזה, עם ציציות בחוץ ובלי כיפה והתחלתי לראיין אותו. הוא לא הסכים שאצלם את הפנים שלו, אבל כן הסכים לדבר ואמר לי שהוא הרגיש שהציצית היא השכפ"ץ הכי טוב, והיא נותנת את הממד של הרוחניות שנוסכת כוח להמשיך להילחם. ברור שבזמן הגאולה כולם ישמרו את כל המצוות, והציצית שמזכירה את כל המצוות היא כנראה ההתחלה של העניין הזה".
מה עם סיפורי קרבות? יש גם כאלה?
"כאלה סיפורים לא פגשתי מעצמי, אבל שמעתי מאחרים. היה רב שהגיע אלי לקחת 1000 ציציות כדי לקשור יחד עם קבוצה בבית הכנסת שלו. זה היה כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה, ושאלתי אותו למה הוא בא רק עכשיו להתחיל עם הציציות. הוא סיפר שהוא בא בעקבות סיפור ששמע מחייל פצוע בתל השומר. הוא הלך לשם לבקר חיילים ולשמוע את הסיפורים שלהם. חייל אחד סיפר לו שאין לו שום קשר מעשי ליהדות, אבל כשהוא ראה הרבה חבר'ה עם ציציות הוא הרגיש שגם הוא רוצה להיות 'בקשר' והשיג לעצמו ציצית.
"יום אחד, בזמן השירות בעזה, הוא ועוד חבר יצאו לסיור. באמצע הסיור נפל לפניהם פצמ"ר, שבנס לא פגע בהם. אחרי כמה שניות הוא הסתכל על החבר שלו ושאל אם הכל בסדר. החבר היה נראה בסדר וגם ענה: "אני בסדר, אבל מה איתך? אתה מכוסה כולך בדם!!" התברר שהחבר שלו לבש ציצית, ורסיסים של הפצמ"ר נתלו על הבגד של הציצית, ממש מעל חוט השדרה שלו; לעומתו, הוא עצמו, למרות שלקח לעצמו ציצית, באותו יום לא לבש אותה, בגלל שהייתה צריכה כביסה אחרי חודש שהולך והזיע בה יום יום. כך שלחבר היה שכפ"צ, אבל הוא היה בלי… כך אירע שאמנם בהתחלה הוא לא הרגיש דבר, אבל הסתבר שהוא התמלא רסיסים ונזקק לטיפול. החבר שלו ניצל בנס, כנראה בזכות הציצית".
ציצית־ביטחון
"שמעתי על מקרה אחר", מוסיף אלי לשתף בסיפור־ציצית, "מרב שמתגורר בחו"ל, והוא כתב לי באנגלית את הסיפור שלו. הוא ביקר בארץ בקיץ האחרון, ובטיסה חזרה לחו"ל ניסה לתפוס תנומה. פתאום אחד הדיילים הגיע אליו ושאל אותו: "סליחה, אתה רב?" אז הוא הבין שהוא כבר לא יישן במהלך הטיסה… ועורר את עצמו כדי לדבר עם הדייל. התברר שהדייל הזה סיים לא הרבה לפני כן את השירות הסדיר שלו, ורצה לטייל בעולם. זאת הסיבה שהוא הלך להיות דייל, כדי להגיע לכל מיני מקומות בעולם. כשפרצה המלחמה, הוא חזר כדי להתגייס כמילואימניק, והיה יחד עם חבר'ה שנכנסו בעזה לכל בור וחור כשכל הבתים ממולכדים יותר או פחות.
"הבחור הדייל סיפר, שבכל פעם שהיו צריכים לפרוץ למבנה, כולם היו בפחד – מי יודע מה מחכה להם בפנים. רק שני חיילים מהמחלקה, הדוסים היחידים – לא פחדו. לפני כל כניסה כזאת הם קראו פרק תהילים, ואחר כך נכנסו בלי פחד פנימה. הבחור שאל אותם, איך זה קורה שהם לא מפחדים כמו שכולם באופן טבעי נוטים לפחד? הם ענו לו שזה בזכות התהלים והאמונה בה'. הוא אמר להם שגם הוא רוצה ביטחון, אז הם ענו לו שייקח ציצית וילבש אותה כל יום".
זה באמת עזר?
"כן! הוא הלך עם הציצית כל הזמן והרגיש בטוח ממש. הוא כל כך הרגיש טוב עם זה, עד שהחליט ללכת איתה גם באזרחות. עם הזמן שעבר, הבחור כבר פחות התמיד בלבישת הציצית, ובדיוק בזמן שפגש את אותו רב הוא נקרא לסבב נוסף של שירות בעזה, והוא סיפר שזאת הבעיה: 'הרב, אני לא יודע מה לעשות! התקשרו אלי עכשיו שאחזור למילואים, אבל אני חייב ציצית! אתה רב, אז אולי יש לך ציציות בשבילי?…'
"אותו רב ענה לו שהם עומדים לנחות בניו ג'רזי בשלוש לפנות בוקר, ולא נראה לו שיש מקום לקנות בו ציציות בשעה כזאת, אבל הוא יוכל לתת לו סט מיותר שיש לו על המטוס אתו. בהשגחה פרטית, היה לו סט שאשתו ארזה לו בתיק כדי שיביא למי שצריך ציציות מהודרות, והוא נתן אותו לחייל. הרב שבעצמו הבין כמה הדבר חשוב, התיישב לכתוב לי על כך ובהמשך גם הגיע אלי כדי לקחת סטים ולהשתתף במצווה".
סיפור נוסף שאלי מזכיר, הוא סיפורו של האלוף במיל' נועם תיבון: "ביום שמחת תורה הוא יצא מהבית שלו כדי לחלץ את בנו שהיה נצור עם אשתו ובנותיהם הקטנות בממ"ד בבית שלו בנחל עוז. בדרך לא דרך, כשהוא מצטרף למחלצים וללוחמים, הוא הצליח להגיע עד נחל עוז. בכניסה לקיבוץ, הוא ביקש מחיילי צוות של דובדבן שהיו שם, שיתנו לו איזה בגד צה"לי כדי שלא יחשבו שהוא מחבל, כשהוא לוחם כך בלי מדים. הבגד היחידי שמצאו לתת לו הייתה ציצית צבאית של אחד החבר'ה הדתיים. לאחר מעשה, הוא סיפר שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שהוא לבש ציצית, וגם הוא היה שותף להרגשה שהבגד הזה מעניק לו הגנה בתוך התופת של הקרבות בתוך הקיבוץ".
אלי לא מתכוון להפסיק עם עניין הציציות, כל עוד המלחמה לא הסתיימה: "החיילים שומרים עלי מבחינה גופנית, אז אני עושה כל שביכולתי לתת להם שמירה רוחנית. במשך המלחמה היו לי הרבה בני משפחה בשירות פעיל – אחיינים, בני דודים ועוד, כך שהרגשתי מאוד קרוב לכל לוחם ולוחם, ושמחתי לתת להם את השמירה הזאת. אלה המילואים שלי! אמנם הם לא רשמיים ולא על מדים, אבל אלה מילואים. זה מה שאני יכול לעשות למען החיילים ולמען עם ישראל, ואני אעשה זאת ככל יכולתי".
