כשמשה נכנס לפעוטון
יש סיפור מאוד מפורסם על משה רבנו, שהיה רועה צאן, ואחד מהכבשים שלו ברח, שה ברח לו. והוא הלך אליו, חיפש אותו, ולקח אותו על הידיים והחזיר אותו. ואז אומר הקב"ה: אתה מרחם על הכבשים הקטנים – אתה תוכל להיות הרועה של העם שלי.
האמת היא, שהוא מתייחס לעם שלו כמו שהוא התייחס לכבשים שלו. הוא יודע שיש כבש חולה, שיש כבש רעב, והוא מטפל בהם, עם כל הלב. כשיש שני כבשים שמתקוטטים, אז הרועה, אם אין לו דרך אחרת, משתמש במקל להפריד אותם. אבל הוא לא יכול לחשוב כמו כבש, הוא בן אדם, ואלה כבשים. הבעיה של משה רבנו, שאת העניין הזה יש לו לא רק עם כבשים: כשהוא מסתכל על כל העם שלו, הוא נמצא בדיוק באותו מצב… הוא אומר: אתה רוצה שאני אטפל בהם, אני מוכן לטפל בהם. בהשוואה, בפרופורציה, הם אפילו נחמדים. אבל אתה רוצה שאני אחשוב כמו אחד מהם – זה אני לא מסוגל!
זה מה שרציתי לומר, ולגמור בזה, שהסיפור של משה רבנו הוא, במובן מסוים, של מישהו שהוא לגמרי אחר. שהוא מסתכל על בני אדם, כמו שמישהו מכוכב אחר מסתכל: הם מעניינים, יכול להיות שצריך לרחם עליהם, אבל מי יכול להיכנס לראשים שלהם? וזה, בעצם חלק מהעניין של משה, שהוא כל הזמן נמצא באותו סוג של מרחק.
בצד מסוים, זה שמשה אומר ״אני לא יודע לדבר, אני מגמגם, אני כבד פה וכבד לשון״, זה בעצם קשור לאותו דבר: אני לא יכול לדבר כמו שאתם מדברים, זה מה שהוא אומר. תארו לעצמכם, זה בערך המצב הזה, אני לוקח בן אדם מבוגר, ואני אומר לו: בוא תיכנס לפעוטון. אז הוא אומר: אני נכנס לשם. ואז אומרים לו: עכשיו תהיה יחד אתם, תשחק אתם, תדבר אתם ותהיה אחד מהם. אז על זה הוא יגיד: אני מוכן לשבת שם, אבל אני לא יכול לדבר כמו שהם מדברים, אני לא יכול לחשוב כמו שהם חושבים…
(מתוך הרצאה על משה ופרעה ברוסיה, ד׳ שבט תשנ״ט)
יתרו על הקרקע, משה שואף גבוה
משה ויתרו אינם חלוקים בשאלה המעשית – איזו שיטה יעילה יותר – אלא, האם בכלל יש מקום, באיזשהו אופן, לבנות מערכת של היררכיה בעם ישראל. משמעות הצעתו של יתרו היא בעצם בנייתה של מערכת דרגות בתוך עם ישראל – כל אחד ילך לשאול את הממונה עליו, ומעל ממונה זה יש ממונה אחר וכך הלאה, וכך נוצר מצב בו יש גדולים יותר וקטנים יותר. ואילו משה רבנו לא מעוניין במבנה כזה – לא מצד נטייתו האישית ולא מצד עצם העניין.
את הנקודה הזאת אנו רואים גם במקרים נוספים כגון במעמד הר סיני, כאשר בני ישראל אומרים למשה (שמות כ,טו): "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א־לֹהים פן נמות". בספר דברים הסיפור מתואר ביתר הרחבה, ושם רואים, שהבקשה הזו איננה עניין פשוט בכלל עבור משה רבנו. כדי להשלים עם הרעיון הזה, הוא היה צריך לקבל אישור מהקב"ה שאכן "היטיבו כל אשר דברו" (דברים ה,כד). בשביל משה כל יהודי נמצא ושייך למעלה הגבוהה ביותר, ואליה הוא צריך לשאוף. כמו שמשה רצה שכל אחד מישראל יקבל תורה ישירות מפי הגבורה, באותה שלמות שבו הוא בעצמו מקבל אותה.
הרצון הזה אינו רק רצונו הפרטי של משה, התורה עצמה מתארת כך את עם ישראל – "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד,ו). העניין של עם שכולו "חכם ונבון", הוא עקרוני בתוך עם ישראל; כמעט בכל חברה ותרבות נשמרת חלוקה כיתתית בין המלומדים לנבערים, ופעמים רבות אף נעשית עניין לאידיאל. ואילו בעם ישראל השאיפה היא הפוכה; העקרון הוא שלגבי כל אחד קיימת השאיפה שיהיה חכם ונבון. השאיפה היא שכל אחד בישראל יגיע למעלה גבוהה, כמה גבוהה? כמה שרק אפשר.
מבחינה זו, גם אחרי שהתקבלה עצתו של יתרו, היא קבעה רק את גבולות עולם המעשה, ולא גבולות עקרוניים. יתרו אמר מה שאמר, והולכים לפי עצתו, אבל בסופו של דבר – היסוד עליו התעקש משה נשאר עומד. אילו רק היה הדבר אפשרי, נכון היה ליישם במציאות את הסדר שקבע משה רבנו. הדרך האמיתית הייתה צריכה להיות שכל השאלות מגיעות אל משה: מילד קטן שמצא סוכרייה, ובא לשאול אם הוא צריך להחזיר אותה, ועד לנשיא שבט ששואל אם צריכים להזיז את השבט לכיוון זה או אחר. המציאות אמנם מוגבלת, ואינה מאפשרת סדר כזה; ובכל זאת אין זה שולל את מה שמשה עשה בתחילה. וגם אחרי כל הסדר שנעשה, עדיין, יפה עשה משה רבנו.
(מתוך ״חיי עולם״, פרשת יתרו)
בשום פנים ואופן: לא!
הקב"ה מציע הצעה למשה רבינו יותר מפעם אחת: "הרף ממני ואשמידם… ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו". ומשה רבינו אומר: לא. למה? אם בשביל לשמור את השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב – הרי השבועה תתקיים, אמנם לא בבני יוסף, ולא בבני בנימין, אלא בבני לוי. אז מה רע בזה שאשמיד אותם ואעשה אותך לגוי גדול? השאלה הזו שמשה נשאל הייתה הברירה שעמדה לא פעם בפני רבים. הקב"ה אומר למשה: "אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא", אתה יודע מי הם, הם עבדים נרצעים, עלובי נפש מבחוץ ומבפנים, מצורעים מבחוץ ומבפנים. בוא ניקח מישהו שלא עבר את כל זה, או שהצליח להיחלץ מהמצב הזה ונתחיל ממנו משהו חדש. הקב"ה אומר למשה: "ממך תתחיל היהדות החדשה. היהודים החדשים יתחילו ממך ומעכשיו יהיו בני אברהם, יצחק, יעקב ומשה". ועל ההצעה הזו משה אומר: לא, בשום אופן לא. ובלשון חז"ל: "יאבדו משה ואלף כמוהו, ואל יאבד ציפורנו של אחד מישראל".
משה אומר לקב"ה: "תראה, אם אתה רוצה עולם, אתה רוצה בני אדם, זה מה שיש לך. אלו ישראל כמו שהם. להם הבטחת, להם נשבעת, איתם יש לך קשר. אתה לא יכול למחוק אותם מפני שעשו דברים כאלו וכאלו. אתה רוצה להטיל עונשים, תטיל. אבל אתה תשמור את שארית ישראל. בשום אופן אני לא אוותר לך. אתה רוצה מלאכים? אתה רוצה בריות מושלמות שלא יכולות לחטוא? כבר עשית מלאכים כאלו, הם מסתובבים בשמיים. אתה החלטת שזה לא מספיק ואתה רוצה לעשות דווקא בני אדם". הוא מציע לקב"ה: "אתה יודע מה, נעשה איזה עיבוד עליהם. נעבוד איתם אלף, אלפיים, שלושת אלפים שנה, אולי ישתפרו קצת בסוף, וגם אם לא, היד ה' תקצר? תיתן לנו עוד עשרת אלפים שנה של שיפורים. אני מוכן לסייע, אני מוכן לעבוד, אני מוכן שישגעו אותי, שיוציאו אותי מדעתי". זה מה שמשה מציע, ועל זה אומר לו הקב"ה: "סלחתי כדברך".
(התוועדות יב־יג תמוז תשס"ז)
אופטימיזם מתוך הנפילה
אפשר לראות את האמירה ״ידעתי כי השחת תשחיתון״ כטרגדיה: משה עובד כמו סוס במדבר ארבעים שנה, ובסוף ימיו הוא נאלץ להודות: ׳טוב, זה יחזיק רק עוד כמה שנים וזהו׳. משה הנהיג את ישראל ואחריו יהושע, וגם בזמן מותו של יהושע עדיין היו אנשים שראו את יד ה׳ בכל צד ופינה, ואחרי כל זה ״ידעתי כי השחת תשחיתון״.
אפשר להסתכל על האמירה הזאת כפסימיות או כטענה שבאה מייאוש, אך לאמיתו של דבר משה מעניק בכך לעם ישראל את היכולת לשאת קשיים בעתיד. לולא שמענו את דבריו, היה נראה לנו שהכל מתמוטט. כשיש מצב טוב ואחריו ירידה, אני חושב שהיה כאן ניסיון שלא צלח ובטוח שזה הסוף. פעמים רבות קורה שמתחיל משהו גדול וחיובי ואחרי זמן מסוים ישנה הרגשה ש׳זה כבר לא זה׳. כאן התורה מנסה לעשות את הבלתי אפשרי: להכין את העם מראש לקראת הירידה. כשמשה אומר: ״ידעתי כי השחת תשחיתון״ הוא לא בא להפחיד אותם, אלא להכין אותם למציאות של עליות וירידות. ברור שזה לא אדם שרואה ורוד, אבל בעצם – גם זה סוג של אופטימיזם. סך הכל התורה היא אופטימית בכך שהיא מראה אפשרות של תיקון, אולם היא מבהירה עד כמה זה לא פשוט ושהדברים לא עוברים חלק. כשמשה נפרד מהעם הוא אומר להם: ׳תדעו לכם שעד עכשיו הכל הלך בקלות וההרגשה היא שנכנסים לארץ ישראל וזהו, אך העולם לא עשוי ככה, ואתם צריכים להתכונן גם לקשיים ולנפילות׳.
(מתוך ״חיי עולם״, פרשת וילך)
כל אחד משה
הבעש"ט היה מסביר את הפסוק "קול גדול ולא יסף" (דברים ה,יח), ואומר שהתרגום של 'לא יסף' הוא 'לא פסק', ולכן הכוונה היא שמתן תורה הוא מאורע שיש לו קיום נצחי. ה' תמיד עדיין אומר את עשרת הדיברות; אלא שאנחנו לא תמיד נמצאים לידו, אני כבר לא תמיד שומע, וכדי שיהיה "ודברת בם" אני צריך לשוב ולהיות בגדר הזה, וזה מה שנקרא 'לעשות את התורה'.
יש צד מסוים שהוא מתן תורה פרטי, קבלת תורה פרטית. במקומות אחרים מדובר על זה שבן־אדם מדבר בדברי תורה והוא נעשה כלי לדברי התורה, וכעת הוא מדבר את הדיבור האלוקי, ומצד מסוים הוא במקום משה, ולכן אומרים שבכל דור מנהיג הדור נקרא משה. אדמו"ר הזקן אומר יותר מזה: האיש הזה שצריך לעשות את התורה – שהוא למעשה כל אדם מישראל – הוא גם כן משה, וגם הוא צריך לקבל את התורה בכדי שתהיה תורה.
(ביאור תורה אור, ד"ה השמיים כסאי)
