"כי תצא למלחמה על אויביך וגו'". הנה איתא בזוהר: "שעת צלותא שעת קרבא", ומלחמה זו היא מה שכתוב: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", שבכל דור ודור ובכל יום ויום צריך להיות מלחמה זו בנפש האדם. וצריך האדם להגביר נפש דקדושה. ושעת מלחמה היא שעת התפלה שאז הוא שעת הכושר למעלה… והנה איתא בזוהר: "מאן דקטיל לחויא יהבין ליה ברתא דמלכא", חויא הוא נחש הקדמוני בחינת עמלק, ומאן דקטיל לחויא – שנצח המלחמה, יהבין ליה מלעילא בחינת ברתא דמלכא.
והענין כי הנה במלחמה זו יש בה ב' בחינות: האחת היא מצד כח הנפש האלקית שהיא שכל ומדות כו', ויש לה כח דקדושה להתגבר ולנצח המלחמה. ועל זה אמרו מאן דקטיל לחויא כו'. והב' היא מה שאין בכח הנפש מצד עצמה להתגבר, ועל זה אמרו "יהבין ליה מלעילא" הוא בחינת 'מלחמה לה' בעמלק'. וביאור ענין זה: 'מאן דקטיל לחויא', בהתגברות הנפש בחיצוניות הלב במלחמה המסורה בידה בכח שכלה והשגתה, 'יהבין ליה מלעילא ברתא דמלכא', היא בחינת גילוי נקודת פנימיות הלב בנפש. והיא 'מלחמה לה' בעמלק' להוציאה מההעלם אל הגילוי. וזהו 'כי תצא למלחמה' דהיינו מלחמת הנפש בזה לעומת זה, אזי תהיה 'על אויביך', היא בחינת גילוי נקודת הלב, שהוא מבחינת סובב כל עלמין למעלה מאויביך, שאין לאויב שלמטה שליטה ואחיזה שם.
[ליקוטי תורה כי תצא, דף לה, ע"ג]
הנחש ובת המלך
הפרשה שלנו מתחילה במי שיוצא למלחמה, מנצח את האויב וזוכה באשת יפת תואר, והזוהר מתאר באופן דומה (תיקוני זוהר כט ע"ב) את מי שהורג את הנחש – וזוכה על ידי כך בבת המלך. הדימוי של 'בת מלך' חוזר בזוהר הן לגבי התורה והן לגבי הנפש, מפני שהוא מדגיש את הקשר הגנטי של הבת אל המלך, של הנשמה או של התורה אל הקב"ה. הנחש המתואר הוא הנחש הקדמוני, סמל מופשט של הרוע בעולם. הנחש לא בהכרח שונא את האדם. במדרש מתואר כי אילו האדם לא היה חוטא, היה הנחש – היצור הכי חכם – נעשה העוזר של האדם ומסייע לו גם בדברים שהאדם בעצמו לא יכול לעשות. אבל האדם לא הצליח בפגישה הראשונה שלו להתגבר על הנחש, ולא הצליח לאלף את הנחש, ולכן הוא נפגע ,ומאז יש לו מלחמה בנחש, ואם הוא מנצח את הנחש הוא זוכה בבתו של המלך.
שעת התפילה נקראת בזוהר שעת הקרב. בשעת התפילה האדם בונה ויוצר לעצמו מרחב, שבתוכו הוא מסוגל להילחם בהתפרצות המתמדת של הנחש. הנחש כל הזמן מחפש סדק להיכנס בתוכו, ובניגוד אולי למה שחושבים, הוא לא מיד מכיש, אלא לפעמים הוא דווקא מלפף ומחבק עד שהוא מהדק עוד, מרסק את כל עצמותיי ובולע אותי, ובזמן התפילה זו הזדמנות להבריח את הנחש.
מתי הזמן המתאים למלחמה? במובן מסוים המלחמה בנחש נמשכת במשך כל החיים, אלא שבמצב רגיל זו לא מלחמה יזומה, אלא כמו תקריות על הגבול – התנגשות אקראית על נושאים גבוליים. לכל אחד יש את הנחש הפרטי שלו, ולחלק יש שניים או שלושה, והנחש הזה יודע היכן להסתנן והיכן לעבור את הגבול ברגע של חולשה. יש בן אדם שברגע של חולשה, נאמר, במקום להמתין בין הבשר והחלב שש שעות גבר עליו יצרו והוא אכל חתיכת גבינה רבע שעה קודם. אבל יש מי שמסוגל להגיע ברגע של חולשה למעשים מכוערים שאי אפשר בכלל לחשוב שאדם מסוגל להגיע אליהם.
במהלך היום הרגיל אין לאדם זמן או אפשרות לנהל מאבק יזום, אלא רק להגיב ובעיקר לקצץ את ראש הנחש כשהוא מופיע. אבל יש זמנים שבהם אדם עושה מלחמה, לא שהמלחמה באה אלי, אלא שאני יוצא אליה. מתי אני יוזם? מתי אני עובר לשטח של האויב? שעת התפילה זוהי השעה שבה האדם יוצא למלחמה, משום ששעת התפילה היא שעת רצון, ויש לי אפשרות להגיע למשהו במלחמה הזו. לפעמים המלחמה תופסת אותי במצב שאני לא מוכן, ואז היא מגיעה עמוק אל השטחים שלי, אבל עכשיו אני הולך לתקוף.
שתי מלחמות
יש מלחמה ברוע שמתרחשת ברבדים הפשוטים והגלויים יותר של החיים, וזוהי מלחמה שהאדם יכול לנצח בה. האדם יכול לנצח בדברים מסוימים, כמו למשל, לקבוע לעצמו דרך חיים מסוימת: איזה סוג של חיים הוא מנהל, איזה אופן של חיים הוא חי, מה הוא עושה בבוקר ומה הוא עושה בערב. הבעיה היא שיש צד הרבה יותר פנימי למלחמה, וזוהי מלחמה שהאדם לא תמיד יכול לנצח בה.
בן אדם יכול להגיע למצב כזה שמבחינת המעשה והעיסוק, ואפילו מבחינת השאלה 'איפה אני חי?' הוא פטר את הבעיה, אבל את הבעיה הפנימית הוא לא פטר בכלל, מפני שהרצון עדיין נמשך לכל מיני דברים. יכול להיות אדם שהוא צדיק מבחוץ ורשע מבפנים, אבל לא כי הוא צבוע, אלא כי הוא חי, מדבר וחושב כצדיק, אבל בתוכו פנימה נמצא רשע לא יותר קטן מאשר הרשעים שמסתובבים בעולם כרשעים. הרשע הזה פשוט מדוכא כי הוא לא נותן לו לצאת החוצה. הוא כל הזמן עומד במתח משום שברגע של חולשה, כפי שקוראים לזה בבתי המשפט, כל מה שנמצא בפנים מתפרץ כמו קפיץ.
אם אדם רוצה לערוך מלחמה שמגיעה לפנימיות הנפש, להגיע למצב שבו הרוע שבתוך נפשו נעלם, הוא נלחם בדקויות של טוב ורע, וככל שהאדם יותר מעמיק בתוכו הוא מגלה עד כמה זה מורכב ומסובך. אדם בא לנקודה כזו שבו הוא צריך לבדוק את המוטיבציות שלו – למה? משום מה? ועל ידי מה?, ושם מגיעים לנקודה שהאדם איננו יכול להגיע לפתרון שלם, והוא אפילו לא בטוח אם מה שהוא עושה זה מצווה או עבירה, ושם מתחילים סיבוכים. ככל שהוא נכנס פנימה יותר ויותר עמוק לתוך עצמו, הסיבוך גדל, ובתוך המציאות הזו אין לו עצה חוץ מלקבל מתנה מלמעלה, מפני שפתרון של אמת אינו מצוי בלי עזרה מבחוץ.
מלחמה לה' בעמלק
בסוף הפרשה שלנו נזכרת החובה למחות את עמלק. מלחמת עמלק מופיעה בשני אופנים: מצד אחד, עמלק נמחה לאחר מלחמה של האדם – "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט), ומצד אחר, זו מלחמה של ה' – "אמחה את זכר עמלק" (שמות יז, יד). מלחמת עמלק היא מלחמה מלמטה ומלמעלה. המלחמה שהאדם יכול לעשות היא מלחמה מלמטה, והמלחמה מלמעלה היא המלחמה שרק הקב"ה יכול לעשות.
המלחמה היא בזמן התפילה, אבל האדם שהורג את הנחש במלחמה שלו, צריך לא רק לקבל גילוי בלבד, אלא לקבל את עצם נפשו מלמעלה, במדרגה כזו שיוכל לתקן את מהות עצמו מתוך נפשו. גם מי שזוכה להארה גדולה של הנפש האלוקית בזכות האהבה שהשיג בזמן התפילה, עדיין איננו משנה על ידי כך את מהות הנפש הבהמית. אם התפלל כראוי, הנפש הבהמית איננה קובעת או יוצרת את חייו אלא נשלטת על ידו, אבל היא עדיין נפש בהמית.
אפשר להגיע לדרגה שבה האדם יפשוט מן הנחש את בגדו, לעמוד במדרגה שלא זו בלבד שאתה לא תעמוד מאוים מול האויב, אלא לשבות שבי ואפילו להפוך את האויב לאוהב. ההיפוך הזה בא רק כאשר אדם הגיע למקסימום של השליטה, רק בנקודה שהאדם איננו נאבק עוד, בתוך ודאות ושלמות פנימית; ומשם הוא יכול לבוא ולשלוט בכל האויבים, לשנות ולתקן אותם – "מי שהורג את הנחש – זוכה בבת המלך".
