"צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו… את הכבש אחד תעשה בבוקר…". "ואמרת להם" – היינו לדורות, שתקנו תפלה כנגד תמידין. והנה צריך להבין, איך התפלה כנגד תמידין, שהן כבשים בני שנה, והתפלה היא בקשת רחמים, ואיך היא תמורת הקרבן? גם להבין מה שכתוב בקרבנות "ריח ניחוח" לשון נחת רוח… איזה נחת רוח הוא מריח הקרבנות? והנה, עיקר הביטול יש לאין הוא במעשה הקורבנות. שנפש הבהמות הוא מבחינת פני שור מהשמאל, ועל ידי הקורבן עולה ונכללת בשורשה… ותכלית הירידה להיות מיש לאין, שיהיה היש גם כן בטל ונכלל באור אין סוף ברוך הוא ממש, והיא העליה העיקרית. שמזה נעשה שחוק וחדוה למעלה בביטול היש לאין, שהתהוות מאין ליש הוא ענין הבריאה, דבר חדש ושינוי הטבע. ועיקר השחוק והחדוה הוא משינוי והתחדשות, כדרך שעושין לפני מלכים ושרים איזהו שינוי והתחדשות לשמחה ושחוק
[לקוטי תורה פרשת פנחס, ד"ה צו את בני ישראל – עז, ג]
תפילות כנגד תמידין
קורבן ותפילה בנויים על האקט של ההתבטלות. ביחס לקורבן אנחנו עושים כמעט כל מה שאנחנו יכולים כדי לבטל אותו: חותכים את גרונו, פושטים את עורו, ואחר כך שורפים אותו לעולה עד שלא נשאר ממנו דבר. ביחס לתפילה, ההגדרה בשולחן ערוך היא שהמתפלל יגיע להתלהבות ולדביקות כזו עד שיהיה קרוב להתפשטות הגשמיות, כלומר, אדם צריך לעשות בתפילה די דומה למה שקורה לקורבן, להגיע כפסע בינו לבין החידלון, עד לקצה האחרון של ישותו של האדם, אך לא להתפשט לגמרי מגשמיות כדי שלא למות.
הקורבן הוא הקרבת גופה של בהמה, והתפילה היא הבאה של קורבן – אלא שהקורבן הוא הנפש הבהמית. בניגוד לקורבן, שם כל המעשה נעשה בגשמיות, בתוך התפילה ההעלאה של הנפש הבהמית נעשית ברוחניות. ובדומה לקורבן, כפי שאתמול הקריבו כבש אחד ומחר יקריבו כבש חדש, גם בתפילה, אפילו כשבן אדם מצליח להעלות את הנפש הבהמית של היום, מחר יש נפש בהמית חדשה שצריכה שוב העלאה ותיקון.
הקורבן הגשמי, כמו התפילה הרוחנית, עניינם העלאת דבר למקורו. כדי להעלות דבר למקורו צריך להשתמש באש, מפני שהאש מכלה דברים ומעלה אותם למעלה בכיוון ההתלקחות. הכיליון של האש הפועל על מציאות חומרית כמו בהמה גורם לכך שיצור חי מפסיק להיות מה שהיה ונאכל באש; הכיליון של האש בתפילה הוא קורבן פנימי של הנפש האנושית – התבטלות הישות של האדם והעולם הזה אל דרגה גבוהה ועליונה יותר מאשר דרגתו הנוכחית. מהותו של הקורבן היא הביטול של החומר כלפי העניין האלוקי, עד שהקורבן נשרף באש והופך להיות כליל; ובאופן מקביל, תמציתה של התפילה היא לא התחינה אלא התנשאות הנפש, הניסיון של הנפש לעלות לדרגה גבוהה יותר. במובן זה, הן הקורבן והן התפילה שייכים למושג העבודה, מפני ש'לעבוד את ה" משמעו לכלות את העולם כדי שיימשך כלפי מעלה.
העולם כמבוך
הן הקורבן והן התפילה עוסקים בביטול היש לאין. העולם שלנו נתפס בעינינו כישות עצמאית ונבדלת, אך למעשה העולם שלנו הוא חלק ממכלול שלם של עולמות, והעלייה של העולם משמעה שהיש של העולם מכיר בכך שהוא בטל לאין, שהוא איננו קיים באופן נפרד ונבדל, ושמהותו האמיתית היא אלוקות. העלייה של העולם היא בעצם ההכרה של "וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" [ישעיהו מ, ה] – שכל המציאות מרגישה את פי ה' מדבר.
העלייה של העולם גורמת לעלייה של כל העולמות הנבראים, מפני שהם בעצם משמשים כסוג של 'קל וחומר'. כאילו הקדוש ברוך הוא אומר "אם את המטומטם הזה אפשר ללמד משהו, אז כולם יכולים להבין", אם את העולם שלנו אפשר להביא שיכיר בכך ש"אין עוד מלבדו", אז בוודאי שזהו פתרון גם לכל העולמות האחרים. לפעמים קורה למורה בכיתה שהוא נמצא במצב כזה: יש לו בכיתה כל מיני ילדים. הוא יכול לנסות לכוון את עצמו כלפי המוצלחים ביותר, אבל לפעמים הוא מכוון את עצמו דווקא לתלמיד הכי חלש, מתוך ההנחה שאם הוא מבין, אז אין אף אחד שלא מסוגל להבין.
ביטול ה'יש' ל'אין' הוא משחק של הקדוש ברוך הוא. כשם שהקדוש ברוך הוא יצר לוויתן לשחק בו – "לויתן זה יצרת לשחק בו" [תהלים קד, כו], כך הוא יצר עולם שלם שהוא המשחק שלו. כשאני משחק בכדור, אני מנסה להביא אותו למקום מסוים, וכשהוא נכנס למקום הנכון – אני מנצח, ויש לי נחת רוח מהניצחון הזה. גם כשהעולם מגיע להכרה בקב"ה, זוהי הנקודה שבה הקדוש ברוך הוא אומר "זה הצליח". זה אולי מעמיד אותנו באור לא מכובד כמו שהיינו רוצים להעמיד את עצמנו, כי זה קצת כמו שמישהו מאלף כלב, וכשהכלב יכול להושיט יד ולומר שלום אז מוחאים לו כף. זה בעצם מה שהוא אומר על בריאת העולם: הקדוש ברוך הוא מסתכל על העולם שלנו ואומר "נו, נראה מה אתם יכולים לעשות", וכשאנחנו עושים – אז הקדוש ברוך נהנה הנאה גדולה.
להבדיל, זה כמו שעושים לעכברים בתוך מבוך, הקב"ה ברא עולם שבו לא ימצא האדם את דרכו ושלא יבין – "נעו מעגלותיה לא תדע" [משלי ה, ו]. העולם בנוי במבנה מורכב, מסובך ומטושטש שבו קשה למצוא את הדרך. אילו היה העולם בנוי בצורה אחרת, למשל שהיה 'צדיק וטוב לו' ו'רשע ורע לו', אז העולם היה נעשה הרבה יותר פשוט. האדם היה מוצא את דרכו על ידי ניסוי ותעייה, כשם שאדם מגשש את דרכו באפילה בתוך מבוך; פה יש קיר שאי אפשר לעבור, כאן יש פתח ואפשר לעבור. אבל העולם הזה בנוי מכשול אחרי מכשול, והדברים הללו אינם פשוטים. אתה נמצא במבוך שבו לפעמים מה שנראה לך כפתח הוא בעצם התעייה, מה שנראה לך כקיר הוא המקום שבו צריך לגשש ולמצוא את הדלת הנסתרת. זהו בעצם העולם שלנו, ובתוך העולם הזה של מבוכים ונפתולים – מי שמצליח לעבור, גורם בהצלחה שלו שמחה לקב"ה.
משחק וחידוש
מטרת המשחק היא להכיר את הבורא. הקדוש ברוך הוא בנה עולם מלא במעקשים, מבוכים ושאר דברים והאדם צריך להכיר כיצד היש מתבטל לאין. כדי להגיע לשורשי הדברים ולקבל ציור נכון, צריך להתבונן בעניין של משחק. הירידה של העולם מתבטאת בכך שהעולם נעשה אטום לכל הכרה אלוקית, ונקודת העלייה היא כאשר הקדוש ברוך הוא מסתכל על העולם שבכל זאת הצליח להכיר את הבורא, למרות המכשולים.
יש דימוי מתאים לזה: יש לי בן שחביב עלי, אני שואל אותו שאלות ואני מקשה את רמת השאלות בכל פעם, ובכל פעם שהוא מצליח לענות אני נהנה. ככה הקדוש ברוך הוא מסתכל על העולם. הוא נתן לנו בעיה קשה, שהיא עצם מציאותנו, והוא אומר לנו 'פתרו את הבעיה הזאת'. בכל פעם שמישהו פותר את הבעיה, הקדוש ברוך הוא שש ושמח. כל העולם כולו לא נברא אלא כדי שיהיה ניצחון על המכשול הכמעט בלתי עביר של עצם מהות העולם. כשמישהו עובר את המכשול הזה, אז זה בעצם מצדיק את כל העולם כולו, את כל המציאות של העולם, והקדוש ברוך הוא רוצה שכל העולם החומרי יגיע אל הנקודה הזו.
ה' שמח במעשיו מפני שהוא כביכול אומר לעצמו: אני עשיתי את היש, ועכשיו היש הזה מתהפך והופך להיות מה שהוא צריך להיות, הופך להיות אין. זהו העניין הקוסמי הגדול, וזוהי ההצדקה של מציאות העולם.
