ענין שמונה נרות דחנוכה הם כנגד שמונה נסיכי אדם, וכמו שכתוב במיכה "אשור כי יבא בארצנו וכו' והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם" [מיכה ה, ד]

[תורה אור, ד"ה וזהו עניין נר מצוה, פרשת מקץ, לג-לד]

נר מצווה ונר נשמה

נר הוא משל גם למצוות: "נר מצווה ותורה אור" [משלי ו, כג], וגם לנשמה: "נר ה' נשמת אדם" [משלי כ, כז]. המשל הזה בנוי על נר המורכב בעצם משלושה דברים: השמן – חומר הדלק והבעירה; האור – תוצא הבעירה; והפתילה – התווך המקשר בין השמן לבין האש, ובמאמר זה אדמו"ר הזקן מסביר את הדימוי בשלמותו.  

כאשר מדברים על מצווה, השמן הוא חומר המצווה, האור הוא הגילוי האלוקי, והפתילה היא האדם. אבל מה עושה הפתילה? הרעיון הוא שהאור האלוקי נאחז במצווה רק כאשר היא עוברת דרך האדם. הקדושה של המצווה אין לה משמעות אלא כאשר היא עוברת בתיווך של האדם, ולכן תפילין מצד עצמם אינם מצוה, וטלית אינה מצוה, ופרוטה של צדקה איננה מצוה, אלא כולם הם כלים שמשמשים למצווה. רק כאשר הכלי של המצווה נקשר באדם נוצרת מצוה, ורק אז האש בוערת. אם המצווה קיימת בלי האדם, היא איננה נחשבת למצווה מפני שאין בה התגלות של הרצון האלוקי, אלא לכל היותר פוטנציאל של מצווה. מבחינה זו האדם עושה את העניין הזה של המצווה, כשהוא משמש כפתילה לשמן, להתגלות הרצון של ה' במצווה, ודרכו בוערת האש – גילוי האור האלוקי. 

מעשה המצווה איננו מעשה כישוף. החפצים של המצווה – ולעניין זה אין שום הבדל אם זה אתרוג, תפילין, פרוטה של צדקה או חיוך של גמילות חסד שהוא גם כן חפץ של מצוה – אינם מצוה. מדוע? משום שהם דברים, חפצים ועצמים. כדי שקדושה תוכל לחול על המצווה, יש צורך בהוויה של האדם המתבטל לקודש, בנפש אדם מישראל הבטל אל הקדוש ברוך הוא. הנפש האלוקית של האדם היא כעין פתילה המסוגלת למשוך את השמן ולהבעיר אש, מפני שהנפש מסוגלת להתבטל באופן מוחלט כלפי הקב"ה, כשאדם מוסר את נפשו על קידוש ה'.

רק האדם שביכולתו להיות בטל ממש, כמו פתילה שמסוגלת להעביר את השמן ממקום למקום, מתאים להיות צינור או כלי שבו מתרחש התהליך הזה של האינטראקציה בין חומר המצווה לגילוי האלוקי שיש במצווה. המצווה בעצמה איננה פועלת בלי האדם, ויש צורך בצירוף שבו האדם הוא הכלי שעל ידו המצווה נעשית, היוצר את החיבור בין השמן, החומר של המצווה, לבין האש שנאחזת בה.

הנפש האלוקית והנפש הבהמית

בתוך השריפה של הנר יש בפועל שתי שריפות: שריפה אחת היא שריפת השמן אבל אפשר לראות כי גם חלק מהפתילה עצמה נשרף בקצה. בעניין המצוות, אפשר לדמות את השריפה של השמן כחומר המצווה העולה לקדושה, ניצוץ שאדם מלקט מן המציאות עולה אל הקדושה; אבל מלבד זה יש גם שריפה נוספת שמתרחשת בנפשו של האדם, ומחוללת תיקון בתוך האדם, וביתר דיוק, בנפש הבהמית שבאדם.

הנפש האלוקית משמשת כתווך שדרכו המצווה תהפוך להיות למצווה. אבל הנפש האלוקית אין לה ידיים ורגליים ולכן היא אינה מסוגלת לעשות איזה דבר בפני עצמה, וכדי שהנפש האלוקית תוכל לפעול, היא צריכה להתלבש בתוך גוף ובתוך נפש בהמית, ורק אז היא יכולה לפעול בתוך העולם. מבחינה זו, הפתילה היא נפש אלוקית המלובשת בנפש הבהמית, ורק על ידי חיבור זה האדם משמש אמצעי, תווך, לאור המצווה, ולכך שהעולם יעלה בקדושה.

ההשפעה של המצווה ניכרת ביתר שאת בנפש הבהמית. במובן מסוים, הנשמה בתוך הגוף אמנם עושה מצווה, אבל איננה נשרפת בעצמה, מפני שהנשמה בעצמה אינה צריכה את המצווה כדי להתקשר לקב"ה, שכן היא "נשמה טהורה" גם בלא מצוות. אבל הנשמה נמצאת בגוף ופועלת יחד עם הנפש הבהמית, והמכלול הזו מושפע מן המצווה, ולכן הפתילה נשרפת בקצה שלה, חלק מן הבעירה נתפס בנפש הבהמית – ודרך קיום המצווה, הנפש הבהמית שקשורה אל העולם, נאחזת באש האהבה לקב"ה ומאפשרת את הגילוי של האור האלוקי.

אש לבנה ואש שחורה

לאש שבנר יש גוונים – שנקראים בזוהר 'נהורא חיורא' ו'נהורא אוכמא' – אש שחורה שעל הפתילה, ואש לבנה שקורנת מן הנר. גם היום בכימיה מדברים על כמה שכבות ועטיפות של אור: אש לבנה ואש כחולה, ויש להן טמפרטורות שונות ולכל אחת דרגת חמצון שונה. בדימוי של הנר, כשאני מדליק את הפתילה, קודם הפתילה מתחילה לבעור, וככל שהפתילה בוערת יותר – היא מתחילה למשוך יותר שמן, והשמן הופך להיות עיקר הבעירה. אבל ההתחלה של הבעירה מתחילה בפתילה עצמה. בנמשל, התחלת הבעירה היא האהבה הראשונה, השריפה שאדם שורף את נפשו הבהמית, כדי לעבוד את ה'. אחרי שאני מדליק את הניצוץ הראשון, השמן עצמו בוער, ואז האהבה של האדם מתפתחת ונעשית גם לאהבה לעצם האור היוצא מן המצווה.

אפשר לתאר זאת כשתי דרגות של עבודה ושל אהבה: הדרגה הראשונה של בעירה יוצרת את האש השחורה, האש שנובעת מתוך מסירות נפש, הרצון למסור את הגוף ואת הנפש הבהמית ולהקריבם לשם עבודת ה', וזו אהבה של התמסרות וכליון. רק אחר כך באה האהבה השנייה, של האש הלבנה, שהיא אהבה אל האור של המצווה בעצמה. הדרגה הראשונה של מסירות נפש בנויה על יכולת של התבטלות גמורה כלפי הקב"ה, שאדם מבטל את עצמו מכל וכל לגבי ההוויה האלוקית, אבל האהבה הזו תלויה בהתמסרות וביגיעת הנפש והגוף, ודורשת ממילא התגברות על מגבלות של האישיות של האדם. ואחרי שמצליחים להתגבר על המיצרים שאדם נתון בהם, יכולה לבוא האהבה מן הסוג השני, התענגות ושמחה מן המצווה, ואז אני בעצם רק מתבונן באור הזוהר של המצווה ושמח בו.

עולם הזה ועולם הבא

המשל של הנר מתהפך בעולם הבא. בעולם הזה השמן הוא המצוות, והאדם הוא הפתילה, אבל בעולם הבא השמן הופך להיות הנפש עצמה, והמצוות נעשות לפתילה. היחס משתנה מפני שחומר הבעירה, הדבר הבוער, הוא כעת הנפש בעצמה, והמצוות הן המשמשות לנפש כתווך בין הנשמה לבין האור האלוקי.

בעולם הזה, הנפש היא רק המכשיר שדרכו עוברת הקדושה אל העולם ומן העולם, והנפש אולי מתפעלת מכך, אבל היא רק מכשיר, ולכן היא עשויה שלא לחוש אפילו באור המצווה, בשמחת המצווה או באהבה מחמת המצווה. לעומת זאת, בעולם העליון, הנפש היא האובייקט שאמור לעלות ולהתגלות, והדרך של הנפש היא עלייה דרך המצוות – המכשירים, הכלים – המשמשים כתווך בין ההשפעה מאור אין סוף לבין הנשמה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן