בס"ד

כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבד… פירוש: על ידי המשכת הדעת יוכל להיות בחינת לעבדו, להיות עובד אלקים, שיש הפרש גדול בין עובד אלקים לאשר לא עבדו הגם שהוא צדיק… אך פירוש וענין "יעבד" הוא לשון עבוד עורות. שעל ידי העיבוד משתנים הרבה למעליותא, כך בענין לבושים, צריך להיות עבוד שצריך לנקותן מכל פסולת הנופל בהן ולרחוץ ולכבס אותן. וכמשל הלבוש הגשמי שרוחצין ומכבסין אותו במים טהורים אזי יהיה צח ונקי, מה שאין כן אם לא יכבסו אותן לא יהיו נקיים ויפים. וזהו ההפרש בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. ועבוד וכבוס זה הוא על ידי התהפכות המדות מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקו, והתהפכות המדות הוא על ידי מי הדעת, שהדעת היא פנימיות המדות

[תורה אור פרשת משפטים ד"ה כי תקנה עבד עברי, דף עה, ע"ב]

המאמר הזה עוסק במצווה הראשונה בפרשה "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם" [שמות כא, ב]. עבד עברי הוא סמל של עובד ה'. עובד אלוקים הוא מי שבכל פעם עושה מאמץ חדש, מעבר למה שהוא רגיל, מעבר למה שהוא מסוגל, כדי להגיע לשלב גבוה יותר בעבודת ה'.

בספר מלאכי כתוב: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו" [מלאכי ג, יח], והגמרא מסבירה שההבדל בין "עובד אלוקים" ל"אשר לא עבדו" הוא לא בין מי ששומר מצוות לבין מי שאינו שומר מצוות – גם עובד אלוקים וגם אשר לא עבדו שניהם צדיקים, אלא שיש צדיק שאינו עובד אלוקים, ויש צדיק עובד אלוקים.

האיש שהוא צדיק גמור אבל לא עובד את ה', לא עושה שום מאמץ, מפני שהקדושה מאירה בתוכו. דברים שבשביל אדם אחר הם עניין של מאבק אימים, בשבילו הם דברים פשוטים. כמו שיש אנשים שיש להם כישרונות, ולעומתם, יש אנשים שצריכים לשבת על דברים ולהתייגע ולהזיע, כך בכל תחום מוצאים אנשים שאין להם אפילו מודעות איך הם קולטים דברים מסוימים, ובכל זאת הם עושים זאת בלי כל מאמץ. אבל גם האיש שיש לו תפיסה אינסטינקטיבית של הקדושה, יכול להיות אדם שלא עבד את ה' מעולם.

עיבוד עורות

ההגדרה של עובד אלוקים הוא של איש שעובד עבודה מתמדת. עבודת ה' מוגדרת בדומה לעיבוד עורות, שהעיקר בו הוא תהליך העיבוד הלוקח דבר שמצוי בדרגה נמוכה ומעביר אותו לדרגה גבוהה יותר של שכלול ושימוש. אדם שלא עבד את ה', לא עובר אמנם שום עבירה ועושה את כל המצוות, ובכל זאת הוא לא נחשב כמי שעבד את ה', מפני שהוא לא עבר שום תהליך של שכלול. ייתכן שמלידה יש לו כישרון טבעי, או שהוא לובש מגיל צעיר את הלבוש של התורה ושל המצוות, אבל המהות הפנימית הנפשית לא השתנתה בכלל. אפשר לומר כי להיות דתי זה המקצוע שלו, והוא איש כזה שמקיים התחייבויות, ואפילו מקדיש לכך זמן, אבל זה לא עיקר החיים שלו.

אחד המבחנים לעבודת ה' הוא השינוי שעוברים הלבושים. ייתכן שבמשך שבעים שנה אדם קיים את המצוות ולמד את התורה, אבל בסופו של דבר הוא נשאר אותו אדם שהיה קודם, עם אותם החסרונות ואותן המעלות; ופירושו של דבר שלא הייתה שום אינטראקציה ולא קרה שום דבר. כל המאורע כולו לא שינה דבר בתוך המידות שבנפש, והמצוות מתלבשות עליו כמו דבר זר. הוא לובש בגדים לא שלו, מפני שאין קשר פנימי בינו לבין הדברים שהתעסק בהם. ולכן, השאלה האם יש כאן עבודת ה' היא בעצם באיזו מידה תכונות הנפש של האדם משתנות ומשתכללות בתוך תהליך העיבוד.

המצוות שאני עושה יכולות להיות רק פעולה מכנית, כמי שלובש בגדים ופושט בגדים, אבל זה לא נחשב לעבודה. התפקיד של העבודה הוא לשכלל את הלבושים, והזמן העיקרי של העבודה הוא זמן התפילה, שהיא עבודה שבלב, אז האדם מעבד את הלבושים. האדם מקבל לבושים מסוימים, ויש מי שיש לו בגדים נקיים או שיש לו בגדים מלוכלכים, אבל העבודה היא לעבד את העורות, לשכלל את הלבושים, לרחוץ ולכבס את הלבושים, ובמובן מסוים, דווקא אדם שהלבושים שלו פשוטים יותר – יכול לעבוד בקלות יותר, מפני שהשינוי מורגש אצלו מהר יותר.

דעת

השינוי באדם בא לידי ביטוי במידות, בתחושות וברגשות, והתהליך של השינוי נעשה על ידי הדעת. הדעת לא קשורה לידיעה במובן של "למדתי כך וכך", אלא מדובר על אותו חלק של החשיבה שיוצא מתוך הידיעה האינטלקטואלית אל תחום ההחלטה שבנפש. הידיעה היא שכלתנית, ואילו הדעת מערבת בתוכה גם תחושה אמוציונלית. השימוש בדעת לא תלוי במידת הידיעות שיש לי, אלא באופן שבו אני מסוגל להביא את עצמי לידי החלטה על יסוד הידיעה שלי. יכול להיות אדם חכם ונבון שאין בו דעת, מפני שאין קורלציה בין מה שהוא מבין לבין הדרך שבה הוא מתנהג. ההבדל קשור בשאלה אם אני יכול לייחס דברים, ואם יש לי את אותו חלק בחשיבה שיש לו הנחיות לגבי האופן שבו אני מרגיש או חווה דברים.

הדעת מעבירה את האדם מן המישור האינטלקטואלי האובייקטיבי אל מישור ההרגשה האישית. זה כמו ההבדל בין לומר על מישהו "הוא מתפלל" לבין מי שאומר "אני מתפלל". ההבדל הוא לא רק הדקדוק, אלא גם האם מדובר על דבר חיצוני לי או על דבר שיש לי קשר ויחס כלפיו. יש הבדל בין מצב של ידיעה אובייקטיבית לגבי מצב מסוכן, לבין מצב שאני מרגיש את מהות הסכנה שעומדת לפניי. כל בן אדם שעבר את החוויה הזו, יודע בדיוק את ההבדל בין בעיה שעולה באופן תיאורטי לבין אותה בעיה כשהיא מגיעה אלי. מה שקורה הוא שברגע מסוים אני תופס שכל הזמן לא דיברו על מישהו אחר אלא דיברו אלי, וברגע שאני נוכח לדעת שמדברים אלי, הכל נעשה חי ומורגש.

נקודת הדעת היא המציאות שבה האינטלקט מפסיק להיות אובייקטיבי ומנוכר והופך להיות דבר שיש ממנו מסקנות ממשיות, ואפילו מסקנות אופרטיביות. כל האמוציות כולן הן במובן זה נגזרות של הדעת, מפני שהדעת היא סוג של סיכום אינטלקטואלי, שמעביר את המסקנה אל האלמנט האמוציונלי שיש במחשבה, אל אותו חלק במחשבה שיוצר את ההרגשה של אני בעד או אני נגד. זו הכוונה שהדעת היא פנימיות המידות – המידות לא פועלות אם יש דבר מנוכר, מנותק ומרוחק, אבל הדעת מעבירה את הידיעה אל החיים של האדם.

התגובה של אנשים לכל מיני מאורעות טראגיים קשורה לדעת. יש הבדל עצום בתגובה האמוציונלית שלי אל סיפור שקראתי בעיתון, אז אני יכול לעבור לסדר היום, לבין אותה ידיעה עצמה בנוגע לאדם רחוק או קרוב. אין שינוי בידיעה עצמה: מה שידעתי קודם אני יודע גם עכשיו, אבל יש הבדל בין ידיעה תיאורטית או הבנה אינטלקטואלית לבין דבר־מה שקשור בי. מידיעה זרה הפך העניין לידיעה קרובה ומורגשת. לפני כן לא הייתה מעורבות של האני, וכעת מעורב האני. זה גם המבחן בעבודת ה' – האם האני מעורב ומשתנה כתוצאה מקיום המצוות ולימוד התורה, והאדם לא רק פועל מכוח זה שפעם קנו לו חליפה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן