בס"ד

עבודת פרך בבית הכנסת ובבית המדרש

עבודת פרך בבית הכנסת ובבית המדרש

כל בחינת הגלות הוא בחינת גלות מצרים… וכמו שהיה גלות מצרים בעבודה קשה בחומר ובלבנים, כך בכל בחינת גלות, אף שאין דוגמתן ממש בגשמיות, מכל מקום יש בחינת עבודה קשה בחומר ובלבנים ברוחניות. כי עבודה שבלב זו תפלה לצעוק אל ה' בבחינת צעק לבם בשביל גילוי אלהותו יתברך… ולכן נקרא עבודה קשה… וכן בענין התורה בזמן הגלות הוא בחומר ולבנים.

[תורה אור, פרשת שמות ד"ה קול דודי דופק, דף נא]

גלות מצרים

ההגדרה של גלות היא לא רק איפה אני נמצא, אלא בעיקר מי אני. כאשר אדם מגיע למצב שהוא נכנס ונחנק בתוך המיצר – זוהי גלות.

גלות מצרים היא מציאות שבה יש הצטמקות או התנוונות של חלק שלם של חיי הנפש, ומהות האני באה לידי ביטוי רק בצורה דלילה ושטחית, ובמציאות כזו כל מה שאני עושה נעשה לי עבודה קשה ועבודת פרך.

מה עושה אדם כשהוא נמצא בגלות? מהם התיקונים שיכול לעשות אדם בתוך המצרים? איך נגאלים ממצרים?  

תפילה בגלות

הזמן של הגלות מחייב את התפילה, כי התפילה היא ניסיון להיחלץ ממיצר הנפש. יש כמה מובנים הקשורים בלשון תפילה, כמו בפסוק "נפתולי אלוקים נפתלתי… גם יכולתי" [בראשית ל, ח] – התפילה היא מאמץ, פיתול, קושי, והתפילה היא גם "פלילים" – משפט. התפילה היא סוג של נפתולים, התפתלות ומלחמה שאדם נאבק כדי לשחרר את עצמו. האדם נמצא במיצר, והוא יכול לצאת ממנו רק על ידי קושי גדול, על ידי הנפתולים והמלחמה.

בעולם שבו המיצר בין הרגש להכרה איננו עוצר ומעכב, יכול להיות שאדם איננו נזקק לתפילה במשמעות הזאת שלה. אבל בעיקרו של דבר התפילה נועדה להסיר אבן שחוסמת את הלב, ולכן היא "עבודה שבלב", וכדי לשבור את האבן צריך שהתפילה תהא "חרב של ברזל" שצריכה לעמוד אפילו בפני דבר קשה, וברזל רך מדי עשוי להיפגם מכוח האבן. כדי שהתפילה תוכל לבקוע דברים, היא צריכה להיות קשה. אם אני רוצה לבקוע את המיצר, אני צריך לפעול עם כלי קשה. אני לא יכול לשבור את הדברים הקשים על ידי זה שאלטף אותם.

העבודה של התפילה היא לא רק תובענית אלא בנויה על קשיות. אם אדם רוצה לעשות עבודה קלה ורכה, הוא יכול לעשות זאת במשך שנים רבות. אנשים מרמים את עצמם, אדם גם לומד וגם מתפלל, אבל בעצם מרמה את עצמו במשך שנים רבות. משום שבכל פעם שהוא מגיע לנקודה קשה, הוא עוקף אותה. בכל מקום שהוא מגיע לבעיה – במקום לפתור אותה, הוא עובר מסביב. יש אנשים שלומדים כך, יש אנשים שמתפללים כך, ויש אנשים שחיים את החיים כך.

בתפילה יש סוג של "וימררו את חייהם", יצירת חיים מתוך מרירות. החיים שאדם יוצר בעזרת התפילה, בזכות העבודה, נוצרים מתוך נקודה של מרירות, מתוך הרגשת המעצור. כל תפיסת העולם של "שכינה בגלות" בנויה על מלודיה של כאב, צער וייסורים, שמהם אני מגיע לתפילה ולהתעוררות הנפש. אם אני רוצה חיים – לעיתים החיים הם מרים, אם אני רוצה עבודה – העבודה היא קשה. המהות של תפילה היא כאשר האדם נמצא בתוך המיצר, בתוך הגלות.

לימוד תורה בגלות

בזוהר נאמר על הפסוק: "וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" [שמות א, יד] "בחומר – דא קל וחומר, ובלבנים – דא ליבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה – דא ברייתא".

מהו העניין של "ליבון הלכתא"? איך ההלכה נעשית מלובנת? התורה שבעל פה עוסקת בגבול הערוגות שבשדה, כיצד מעשרים פירות, בדיני ממונות או בסכסוכים בין אדם לרעהו ובין איש לאשתו; ומההיבט הזה של מכלול הפרטים – תורה שבעל פה נראית שחורה, עמוסה וצפופה, כי היא עוסקת בענייני העולם הזה לפרטי פרטיהם.

לפי ההסבר של האדמו"ר הזקן, "ליבון הלכתא" הוא להפוך את התורה משחורה ללבנה. ברגע שאדם מזדהה עם התורה ושמח בה, ברגע שהוא מרגיש שרצונו הוא לזהות את עצמו עם הרצון האלוקי, באותה שעה העניין של התורה מתלבן בעצמו; מה שמעסיק את האדם נעשה אז מה שנמצא מאחורי המעשה, מאחורי הפרט, מדוע הוא בנוי כך, והוא הולך דרגה אחר דרגה עד שהוא מגיע לשורשיהם של דברים. אם אני רואה את החכמה האלוקית שמעבר לסבך הפרטים – שהיא מכתיבה את הדברים הללו, אני מבין שכל הפרטים מבטאים כולם את הדבר המהותי, ונובעים מן החכמה האלוקית שבתוכם.

ככל שאדם שקוע בצד החיצוני של התורה, כך התורה נעשית לו שחורה. אבל ככל שאדם עסוק בתוכנם של הדברים, ככל שהרצון שלו מתקשר עם הרצון האלוקי, כך הוא מלבן את ההלכה, משום שההלכה בשבילו איננה מה הוא יכול לעשות באופן חיצוני. ולהיפך: ככל שההלכה מעניינת אותו פחות מבחינה זו של הרצון האלוקי, כך הוא יותר ויותר עוסק בצד החיצוני שלה.

אדם יכול לשבת ולעסוק בתורה, ולהתעמק בפרטים קטנים כל חייו. אם אדם לא רואה את המכלול השלם, הוא מסתבך בפרטים, הוא נאלץ להתבונן בפרטים חיצוניים של הפיתוח במקום להסתכל על התמונה השלמה. זה נכון כמעט בכל תחום: האדם המבין – כמ עט בכל דבר שבעולם – לא צריך שיסבירו לו את כל הפרטים, מפני שאפשר לצייר לו סקיצה, והוא יוכל להבין מתוכה כיצד הדבר השלם צריך להיראות. ככל שאני מתקשה לראות את המכלול, אני זקוק ליותר פרטים כדי להשלים אותו; ככל שאני מבין איך הגרעין המרכזי עובד ואיך כל דבר זורם ממנו, אני פחות ופחות צריך לדעת פרטים. לתלמיד שמבין מתמטיקה צריך להראות נוסחה, ולהסביר לו איך מיישמים אותה, ואחרי זה כל התרגילים הם פשוט יישום, והוא ידע לפתור אותם. אבל, אם התלמיד קולט לאט, הוא צריך לעבור ולפתור כל תרגיל לחוד, מפני שכל תרגיל הוא בעיה בפני עצמה שאין לה שום קשר לתרגיל הקודם.

עמל התורה

בזמן הגלות צריך עמל ויגיעה רבה, מפני שלעסוק בליבון הלכה, כשאינני רואה את הפתרון, זו עבודה קשה מאוד. לפעמים אני יכול לעבוד שמונים שנה וכל שאני מגיע אליו הוא רק דבר חלקי. אני מבין את התורה, אבל אינני מבין אותה בכל המימדים שלה, אלא רק בצד מסויים. אני עוסק במשהו אחד קטן, וגם אז לא תמיד יכול להבין את מלוא המשמעות שלו; זה נקרא העמל של התורה, העבודה הקשה של מצרים, מפני שכל מה שאני עושה הוא להשלים חלקים קטנים. אם הייתי רואה את כל התמונה, כל העניין היה נעשה אחר; אבל אינני רואה תמונה שלמה, וקשה לי להגיע לעומק הדבר, ועל כן אני מתעסק בפרטים. ומשום שאני מתעסק בפרטים הללו, לא פעם נדמה שהעבודה היא מייגעת ולא תכליתית. זה מה שנקרא "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" – לימוד תורה של הגלות, עבודת העיסוק בפרטים, בניית הפרטים, עד שכל הפרטים יצטרפו למכלול אחד.

זה קצת מזכיר את כל אותם מפעלי הרכבה, שבהם כל פועל מבריג עוד שלושה ברגים וממשיך הלאה. אני עושה את שלושת-ארבעת הברגים שלי; אם אני עומד בשלב האחרון של העבודה, אני כבר רואה מה אני עושה, אבל יש שלבים לאורך פס הייצור שבהם אינני מבין בכלל מה אני עושה. אני יודע שאת הדבר האחד שעלי לעשות עשיתי בסדר, זה מתברג נכון; אני יודע שקידמתי את העניין; אבל אני לא יודע מהו הדבר השלם שייצא מזה בסוף.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן