שבת שובה, או בשמה האחר: שבת תשובה, הוא כינויה של השבת שבתוך עשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ויום הכיפורים. משום שימי ראש השנה יכולים לחול בימים שונים בשבוע, אין בשבת זו קריאה בפרשה קבועה: פעמים שהיא פרשת וילך, פעמים – פרשת האזינו. מה שמיוחד לשבת שובה היא דווקא ההפטרה (הושע יד, ב-י), שאף נתנה לשבת זו אחד משמותיה.
עניין מרכזי בשבת זו הוא התשובה, באשר היא אחד מעשרת ימי תשובה. עם זאת, יש בעיה פנימית בצירוף שבין השבת והתשובה. כרגיל אנחנו רואים את התשובה כתנועת נפש שיש בה מידה מסוימת של התבוננות בעבר מתוך התייחסות אל הצדדים הלא חיוביים שהיו בו. שהרי מי שמרוצה ושמח מכל מה שעשה איננו מתחרט על דבר, ואילו הרצון והיכולת לעשות תשובה באים במידה רבה מכוח השלילה של מה שהיה והצורך להתרחק ממנו.
אכן, יש בתשובה גם צד של התחדשות, של מחיקת העבר וכתיבת עצמו מחדש, צד רענן של ציפייה להתחלה חדשה; אבל גם צד זה כולל בתוכו את השלילה וההרס של מה שהיה. צד השלילה הזה, שיכול להיות דרמטי ואפילו מכאיב, נמצא בהרבה מקומות בדברי הנביאים. כשהנביא אומר "קרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב,יג) הדגש איננו על קריעת הבגדים, אלא על קריעת הלב. צד זה של התשובה יש לו זמן ומקום: גם בתפילה של כל יום, הכוללת בקשות לתשובה ולסליחה, וגם בימים מסוימים בשנה המוקדשים לעבודה זו של תשובה, עם חשבון הנפש והכאב שיכולים להיות כרוכים בה.
ולעומת כל אלה ישנה השבת. יום השבת אמור להיות יום של חדוות הנפש, של פיוס, של מנוחה חיצונית ופנימית, כפי שאומרים בקידוש השבת: "באהבה וברצון הנחלתנו". כי מעבר לאיסורי המלאכה שיש בשבת יש גם החובה הכללית של "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח,יג). מנוחת השבת איננה רק הפסקת העבודה הגופנית, אלא גם השגה של שלווה ורגיעה פנימית. משום כך בכל תפילות וזמירות השבת אין התייחסות לתשובה, ואף לא לסליחה. לכן גם אין אומרים וידוי בשבת, שהרי הווידוי הוא דרך של תשובה שיש בה גם מזכרת עוון.
מכל זה עולה שאלה על עצם צירוף המילים "שבת-תשובה": האם צירוף כזה יכול בכלל להתקיים בזמן אחד או במקום אחד? האם אפשר לעשות תשובה בשבת, ובאופן שבתי?
תשובה של שבת
התשובה לשאלה זו היא ששבת שובה מפגישה את השבת והתשובה לא במישור הפשוט והרגיל של הדברים, אלא במישור פנימי ועמוק יותר. אכן, עצם המונח "תשובה" פותח פתח לדרך שונה של עיון בדברים, שהרי אין אנחנו קוראים לכך "חרטה" או "שבירת הלב" אלא "תשובה", במשמעה הפשוט של המילה: חזרה. החזרה הזאת יכולה להיעשות בפרק זמן קצר: בן אדם עבר עבירה, והוא מנסה לחזור אל הזמן שלפני העבירה הזאת. אך היא יכולה גם להיות קשה ומורכבת יותר, כמו אצל אדם אשר אחרי שנים של הליכה בדרך לא ראויה מבקש לשוב אל נקודה שראוי להיות בה.
יש מי שהתשובה עבורו היא חזרה לימות הילדות, לימים שבהם עולמו היה שלם יותר – עם עצמו, עם משפחתו ועם הקב"ה; ויש מי שגם בשנות ילדותו לא יוכל למצוא נקודת עוגן שממנה יוכל לחזור אל ה'. במקרים כאלה התשובה מקבלת משמעות מעמיקה יותר: חזרה אל "המקור הראשוני", מקור נפשו של האדם אף קודם לחייו בעולם הזה. התשובה ברמה הזו, המוליכה את האדם רחוק יותר, מעבר לחייו ומעשיו בעולם הזה, יש בה גם הרבה פחות התנגשות או היתקלות בפגמים או במומים של העבר, שכן היא בבחינת לידה מחדש, התחלה כמעט מנקודת הראשית.
השבת, כמושג, כוללת גם היא את תנועת החזרה והשבת הדברים למקורם. שביתה היא אמנם דמימה, הפסקה של פעולה, השארת הכל במצב של מנוחה; אבל המילה "שבת" קשורה גם לשִׁיבה במובן של חזרה לנקודה של לפני היות הדברים. מצד אחד השבת היא הֳכָלָה והשלמה של כל מה שיש, אך מצד שני היא מעין שיבה אל המצב של "בטרם כל יציר נברא" – אל הוויה שאיננה הוויה של ממש, אל היום שלפני היום הראשון. תפיסה זו של השבת כהוויה הקודמת לעולם, אפילו מבחינת משמעותה, נמצאת למשל בפיוט "לכה דודי", שבו נאמר עליה "כי היא מקור הברכה"; והרי זו ראייתה של השבת לא כנספח לששת הימים, אלא כמה שקודם להם, כראשיתם.
המשמעות של שיבה וחזרה, המצויה הן בתשובה והן בשבת, נותנת לנו אפוא את הדרך לחבר בין התשובה והשבת. בדרך הזו ממעטים לחשוב על מה שהיה, ומרבים לחשוב על מה שיכול להיות; ממעטים לזכור את העוונות, ומרבים לחשוב על ההתעלות שבתשובה.
ההפטרה המיוחדת של שבת זו, מתוך נבואת הושע (פרק יד), מתחילה במילים "שובה ישראל". במילים ראשונות אלה גלום עיקר תוכנה של השבת הזו: הקריאה לשוב אל ה'. אמנם גם רובם הגדול של דברי הנביאים הם קריאה לחזור בתשובה, שהרי מטרתם העיקרית של הנביאים הייתה לעורר את עם ישראל לעזוב את דרכיו הרעות ולבחור בדרך הטוב. ואולם דברי הנבואה הללו משופעים באמירות בוטות על העבירות, ועל העונשים שיגיעו לאדם ולעם בגין אותן עבירות – אם לא יחזרו בתשובה. לא בכדי נקראים דברי הנביאים בתלמוד בשם "דברי קְבָלָה" – דהיינו, קובלנותיהם של הנביאים על ישראל ועל חטאיהם. בנבואה ובהפטרה זו, לעומת זאת, יש רק מעט מאוד דברי תוכחה על חטאים, ואף אין בה דברי בקשה ותחנונים לביטול הפורענות. עיקרה של ההפטרה הוא הקריאה לתשובה הכוללת, לעזיבת החטא ולהליכה בכיוון חדש, וכן דברי פיוס וריצוי והבטחות טובות לחוזרים בתשובה.
זאת ועוד: אמנם גם בדבריהם של נביאים אחרים יש נבואות נחמה, אלא שנבואות הנחמה הללו – על הגאולה העתידה ועל הימים הטובים שיבואו – עומדות בדרך כלל בפני עצמן, ואין הן עוסקות בגורמים לגלוּת ולכאב. ואילו בהפטרה זו יש צירוף יחיד במינו: היא איננה נבואת גאולה אלא קריאה מפורשת לתשובה, ועם זאת כל-כולה דברי נחמה ופיוס. דברי התנחומים הללו, הנאמרים בהרבה מאוד רוך, באים לעורר את בני האדם באופן אחר: ראו נא עד כמה טוב לאנשים החוסים תחת כנפי השכינה, כמה אהבה מעניק הקב"ה לעמו ולכל אוהביו!
להיפטר מהמשא
תפילת "כל נדרי" – הנעשית בטקס רב-רושם בתחילתו של היום הקדוש – היא יוצאת דופן, משום שלכאורה אין בה עניין של עוונות או חטאים. אמנם לפי כמה מן הדעות "כל נדרי" עוסקת בביטולם של כל מיני נדרים שנדרנו ואולי לא קיימנו, שגם זה הוא, מבחינה מסוימת, חטא; אך נראה לומר שהפירוט הגדול שב"כל נדרי" והחזרה על הנוסח, מרמזים על דבר אחר: הנדרים, השבועות, האיסורים מכל המינים בעצם אינם קשורים בהכרח למצוות המוטלות עלינו. הם גם אינם, מצד עצמם, דברי עבירה. אלה הם דברים שאנחנו קיבלנו על עצמנו בצורה כזו או אחרת, ושאנחנו מרגישים שיש מקום לוותר גם עליהם, ביחד עם כל שאר הדברים שהקב"ה נוטל מאתנו ביום הזה, יום הכיפורים.
אמנם יש נדרים שהם ספציפיים, ברורים וחד-משמעיים מבחינה הלכתית; אבל רוב הנדרים, הקונמים והאיסורים שבני אדם מקבלים על עצמם הם, בעצם, שורה ארוכה, כמעט אינסופית, של החלטות אנושיות שאנשים כובלים את עצמם בהן לאורך כל השנה כולה. בחלקם הם כבלים שבין אדם לחברו, ובחלקם – כבלים שאנשים כובלים בהם את עצמם: בהתחייבויות לעשות מעשים מסוימים או להימנע ממעשים אחרים, בהימנעות ממגע עם בני אדם או בעשיית פעולות שונות כדי להתחבר אתם.
במילים אחרות, זוהי רשימה – מרומזת, אמנם – של מהלך החיים הרגיל שלנו, על כל ההתחייבויות שהוא מכיל: מקריות או רגעיות, דברים שיצרנו בעצמנו בשל רגע אחד של תאווה או של רצייה בצד דברים הנאמרים או נעשים מתוך כעס או רוגז על אחרים או על עצמנו. ומעבר לזה, זהו אורח חיים שלנו בכללותו, דרכי החיים שלנו, אף על פי שאין זה מתאים להגדרה המסוימת, המוגדרת, של נדרים: איך אנחנו חיים, מה אנחנו עושים ומה אנחנו רוצים לעשות עם עצמנו ועם אחרים, מה אנחנו קונים לעצמנו, מה אנחנו קונים לאחרים, וכו' וכו'. כל אדם יש לו שורה כזו של דברים שהוא מחייב את עצמו בהם, אוסר וכובל בהם את עצמו, בחיי היומיום. רבים מהדברים הללו הם דברים שאדם בעצם איננו רוצה אותם בשלמות, או אינו רוצה בהם כלל, אבל הוא כבר נכנס להרגל של עשייה כובלת.
ביום הכיפורים, שאמור להיות השחרור הגדול ממשא החטאים והבעיות הרובץ עלינו, אנו נקראים להוריד מעלינו המשאות הפרטיים הללו, להצהיר באופן כללי וציבורי שאנחנו רוצים לוותר על אותן ההתחייבויות שאינן מחויבות המציאות, על כל הרציות שאינן הכרחיות, על הדברים שהם מבנה החיים הרגיל שלנו. ומשום כך, עוד לפני שאנחנו מתחילים בעבודה של עיצומו של יום, אנחנו קודם כל באים לנקות את האוויר שמסביבנו – כדי שנוכל לגשת לטהרה, לכפרה, ולתשובה בלי להיות כבולים בכל הכבלים שכבלנו ואסרנו את עצמנו. ואחרי זה, ואחרי שיימחל לנו על כל ההתחייבויות החברתיות והחצי חברתיות הללו שהתחייבנו זה לזה, על כל ההבטחות הבלתי חשובות ובלתי רצויות שהבטחנו לעצמנו, אחרי שניפטר מכל ה"איסורי וחרמי וקונמי וקינוסי וכינויי" הללו, נוכל, אולי, להיכנס לעיצומו של יום ולגשת לטהר את נפשנו בצורה רצינית יותר.
