שמחת המים התחתונים

שמחת המים התחתונים

שמחת בית השואבה מתוארת בגמרא בשני שמות. במקום אחד, בגירסה אחת, קוראים לה ״שמחת בית החשובה״, שכן לא הייתה שמחה חשובה כזאת מששת ימי בראשית. במקום אחר אנחנו קוראים לה ״שמחת בית השואבה״. 

בפשוטם של דברים השמחה הזו קרויה כך, משום שהיא הולכת ומתלווה לשאיבת המים ששואבים לניסוך המים בבית המקדש. אך בגמרא כתוב גם, שקוראים לה שמחת בית השואבה משום ששם היו שואבים רוח הקודש. וכתוב, שיונה בן אמיתי מעולי רגל היה, ומכיוון שהגיע לשמחת בית השואבה, נחה עליו רוח הקודש. יונה בן אמיתי עלה לירושלים מגת החפר – בוודאי בעמק חפר – בזמן שהעלייה לרגל לא הייתה עניין מקובל והמוני והוא לא היה בחברה גדולה. כשהוא עלה לירושלים, הוא לא ראה שם שום דבר: לא מלאכים ולא שרפים; אבל הוא ראה איך אנשים רוקדים, ואז נחה עליו רוח הקודש. ובספר מלכים כתוב עליו שהוא ניבא, בין השאר, לא רק מה שכתוב בספר יונה, אלא גם שגבול ישראל יתרחב מקצה לקצה – ורוח הקודש נחה עליו בתוך שמחת בית השואבה. 

״ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה״: אנחנו יודעים איך שואבים מים, אבל לא תמיד אנחנו יודעים היכן נמצאים מעייני הישועה. אבל נראה, שמעייני הישועה הם לא סתם מי בורות, וכדי לשאוב ממעייני הישועה צריך כלי. וזה מה שכתוב: ״ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה״: הששון הוא הכלי שבו שואבים את המים מתוך מעייני הישועה. כאשר אני יכול למלא את הכלי הזה במים, אז המעיין הופך להיות מעיין הישועה. 

יש אופנים שונים של שמחה. שמחת בית השואבה היא, בצד אחד, שמחה של ״ושמחת בחגך״. יש חג שנקרא ״זמן חירותנו״, יש חג שנקרא ״זמן מתן תורתנו״, ואילו חג הסוכות נקרא פשוט ״זמן שמחתנו״. יש, אם כן, שלושה גילויים שונים בעולם: גילוי אחד הוא גילוי של גאולה, וזהו עניין של חג ראשון: חג המצות, חג הגאולה, חג החירות. יש הגילוי של מתן תורה, החג שבו מקבלים את התורה. ויש התגלות אחרת: ״זמן שמחתנו״, החג שבו מקבלים שמחה. ומסתבר, שכשם שיש גאולה ויש תורה, כך יש שמחה, וזכות גדולה היא לזכות לחג כזה. 

תורת השמחה

בכל חג צריך לעורר את עניינו ואת מהותו של החג. ״בניסן נגאלו, בניסן עתידין להיגאל״: ישנה הגאולה הצומחת מתוך גאולה ראשונה; ישנו מתן תורה שצומח ויוצא מתוך מתן תורה ראשון, יש קבלת תורה בכל דור ודור ובכל יום ויום ובכל אדם ואדם, לפי ערכו ולפי מהותו; ויש ״זמן שמחתנו״, שבו אנו שואבים את השמחה. ומתברר שזהו עניין גדול, לימוד גדול, תורה גדולה של שמחה. יש לנו, אם כן, תורת גאולה, תורת תורה, תורת שמחה. 

בשמחה יש דרגות, אופנים ועניינים. יש שמחה שהיא, בפשטות, שמחת חג האסיף. מלאו הגרנות בר, מלאו היקבים עסיס, החיים הולכים יפה, יש שלום ושלווה בגבולנו, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה, ולכל אחד ואחד יש כל מה שהואצריך;ואז אדם מתרווח לו, בבית ובסוכה, והוא יכול לשמוח. אבל זוהי שמחה פשוטה, והיא גם שמחה התלויה בדבר. ומתברר שכשם שאהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה האהבה, ככה היא גם שמחה התלויה בדבר: בטל דבר, בטלה השמחה. אדם יכול לקבל שמחה, לפעמים, מבקבוק יי"ש; אבל זאת איננה שמחה שבעצם: זוהי שמחה שבמקרה, שמחה שנתפסת בדברים, אבל איננה קשורה למהותם של דברים. 

שמחה של ממש היא שמחה שבאה לא מפני שטוב לי, לא מפני ששתיתי, אלא היא שמחה בשמחה עצמה. אני שמח בזמן שמחתנו בתוך השמחה עצמה, במהות של השמחה עצמה. אני יונק מן השמחה עצמה, אני מתעלה מן השמחה עצמה, שהיא דבר שבעצם; היא אינה עניין הנטפל, הנגרר אחרי דברים, אלא מהות הקשורה לאותם הדברים עצמם. זוהי שמחה ששייכת לנו, ואי אפשר ליטול אותה מאתנו בכל מקום שיהיה ובכל זמן שיהיה. בזמני טובה ובזמני רעה, בעלייה ובירידה, בגלות ובמכאוב, בייסורים או בגאולה – בכל מקום יש "זמן שמחתנו", שמחת העצם, שמחת המהות. 

לשם כך יש "ושאבתם מים". המעיין שממנו היו שואבים את המים הללו נמצא לרגלי הר הבית, וכדי להגיע אליו יורדים דרגה אחר דרגה. למעשה, יש בבית המקדש מספיק מים; מעיינות עין עיטם, שהם גבוהים מבית המקדש, מספקים היו את כל המים למקדש. אבל לא מהם שאבו מים לשמחת בית השואבה. "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה": כדי להגיע אל מעייני הישועה, כדי להגיע אל המעיין של שמחה, צריכים לרדת אל המעיין שנמצא לרגלי הר הבית, המעיין הזה שמפכה והולך מלמטה, ומשם אפשר לשאוב את מעייני הישועה, ושם אפשר לשאוב את הששון. 

יש כמה וכמה כוונות המקווה: יש כוונות המקווה על פי האריז"ל, ויש כוונות אחרות על פי הבעש״ט, ויש כוונת המקווה על פי הבעש״ט שכל אחד יכול להבין וללמוד; ומהי כוונה זו? אומר הבעש"ט: מה כל העניין של מקווה? יורדים, ואחר כך יורדים עוד קצת, ואחר כך, כשנמצאים למטה – מתכופפים שוב… וזה נקרא מקווה. אחד האדמו׳׳רים מסלונים, ה"בית אברהם", היה פעם בביקור בארץ ישראל. לפני שיצא וחזר לארצו הקיפו אותו חסידיו מסביב; וכשהוא היה מוקף כולו בחסידים, ראו אותו שהוא מתכופף פתאום. והוא הסביר: כתוב, "מקווה ישראל ה". עם ישראל הם המקווה של הקב"ה, ואני טבלתי בתוך המקווה הזה. וכשיורדים לתוך המקווה הזה – זהו המקווה המטהר, מקווה המעלה, זהו מקווה כזה שאליו יורדים כדי לשאוב מים בששון. 

שיר למעיינות

העניין של שאיבת המים בששון, כמו שמסופר בגמרא, וכמו שהוא בפנימיותו, הוא שאנו שמחים, ואנו שמחים משום שאנחנו שמחים עם המים העולים. ומדוע אנחנו שמחים עם המים העולים? בזוהר כתוב: "מים תחתונים בוכים: אף אנן בעינן למהוי קדם מלכא", "גם אנחנו רוצים להיות לפני המלך". הקב"ה, ביום השני של השבוע, חתך את העולם לשניים: למים עליונים ומים תחתונים, לברואי מעלה וברואי מטה, ליצורים עליונים, הנמצאים בעולמות עליונים, וליצורי מטה, הנמצאים בעולמות תחתונים. 

מתוך המים העליונים נוצרים כל יצורי מרום, והמים התחתונים יוצרים מתוכם את כל יצורי מטה. והמים התחתונים בוכים: מדוע אנחנו צריכים להיות מים תחתונים? גם אנחנו רוצים להיות לפני המלך! באופן הגדול, השלם, המלא, של הדברים, זוהי בעצם הבכייה של כל העולם כולו. כל העולם בוכה, מפני שכל העולם שייך למים התחתונים, וכל העולם בוכה: "אף אנן בעינן למיהוי קדם מלכא". המים התחתונים רוצים לעלות, ומשום שהם אינם יכולים לעלות הם בוכים. והם בוכים בכל מיני בכיות ובכל מיני דמעות ובכל מיני צער, וזהו הצער שממלא את כל החלל של העולם. זהו הצער שבעצם, הצער שהשורש הראשון שלו הוא השורש של "המים התחתונים בוכים" – בוכים את צער הניתוק, את צער הפרידה. 

מימיו של המעיין שנמצא למטה הם השורש של המים. הם אינם מים שנמצאים למעלה, הם לא מי ים, הם לא מי גשמים שבאים ממטר השמים, הם לא מי נהר שזורמים בעוז באיזה מקום: אלה הם מים שבאים מתוך האדמה. ובמים הללו, כל טיפה וטיפה צריכה להיאבק ברגבים, בפירורים של האדמה, כדי להזדקק, כדי להפוך שוב להיות מים, והם נצברים לאט לאט, טיפות אחדות פה, טיפות אחדות שם. והמים הללו עכשיו מנסים לטפס למעלה. וכשהמים הללו בכל זאת מצליחים לבקוע את כל הקליפות, לבקוע את כל המחילות של הקרקע, ולבקוע גם את הקליפה העליונה של הקרקע ולזרום החוצה – זהו מעיין. והמעיין הזה הוא הסמל של כל מהותם של המים התחתונים, אותם מים שזוחלים בתחתיות ארץ, שנמצאים שם למטה-מטה, אבל הם מנסים להגיע, לטפס איכשהו למעלה, ומשהו מהם פורץ ויוצא החוצה. 

למעיין הזה אני אומר: כיוון שאתה עלית אחרי שעמלת כל כך, אחרי שסבלת כל כך, אני לוקח אותך ומעלה אותך למעלה במדרגות, מעלה אחר מעלה. ועל כל מעלה היו תוקעים בחצוצרות ומריעים בשופרות, ועל כל מעלה ומעלה היו אומרים שירי המעלות, משום שאנחנו עושים חגיגה לכבוד המים האלה, המים התחתונים שעולים עכשיו להיות "קדם מלכא". 

לבעוט בקרקע

מה עושים מסביב למים הללו? עושים שמחת בית השואבה. שמחת בית השואבה היא שמחה של אש ושמחה של מים, היא שמחה של אבוקות אור ושמחה של המים העולים. ומסביב להם, בין האש והמים, בין האש שבוערת למעלה ומאירה מרחוק ובין המים הללו שמעלים אותם, ישנם האנשים שרוקדים. ומה, בעצם, עושים כשרוקדים? אחד הדברים שעושים בריקוד הוא, שהאנשים של מטה מצטרפים אחד לשני; שום אדם איננו נשאר לגמרי לבדו, יש איזשהו ניגון, גלוי או סמוי, שמאחד אותם. ויש בריקוד דבר נוסף: כל ריקוד בנוי מזה שאני בועט ברצפה כדי להגיע קצת יותר למעלה. אני בועט ברצפה, ואני בועט בה שוב, מפני שכך אני רוצה לשאוב ממעייני הישועה. אני עומד על רצפה, על תחתיתו של עולם, ואני אינני מסכים להיות בתחתית, אני רוצה להיות למעלה, אני רוצה להתרומם: טפח, חצי טפח, רבע טפח. וכדי להתרומם למעלה, אני צריך לבעוט למטה ולהגיד: אני לא מסכים להיות למטה. אני לא מסכים להיות תחתון, אני לא מסכים להיות יחד עם המים התחתונים הללו שלא רוצים לעלות; אני זוכר שיש לי לאן לעלות. 

זהו העניין של הששון, וההבדל שבין ששון ושמחה. שמחה יכולה להיות בשקט, בשלווה, במנוחה; ששון הוא פורץ, סוער. הששון הוא הזיקוק שבו מזדקקים האדם של מטה, המציאות של מטה, עד שהם עולים למעלה ומגיעים גבוה יותר. שהרי יש אופנים שונים: יש ״צרפתנו בכור לחץ״, יש טבעות של ברזל וטבעות אחרות שמקיפות, סוגרות, אוטמות את המציאות, וטבעות אלה – כל אחד באשר הוא, באשר נפשו אתו – חונקות את שמחת הנפש בעצמה. ואיך הנפש יכולה בכל זאת להגיע? על ידי זה שהיא בועטת בדברים הללו, על ידי זה שהיא חותרת שוב לחזור שוב למצוא את השורש הראשון, את הבסיס העקרוני, הראשוני, היסודי ביותר. בין כל הגלים והמשברים שרוצים להטביע – בכלל ובפרט, באופן כזה ובאופן אחר – יש דבר אחר שנשאר בתוך המים התחתונים: הקול הזה של ״אנן בעינן למהוי קדם מלכא״. יש ״קולות מים רבים אדירים״, יש "קול ה' על המים", אבל ישנו גם הקול שנמצא בתוך המים בעצמם; זהו הקול הזה שיש בו עדיין התשוקה הראשונה הזו לעלות. בכוחו של הקול הזה אפשר להמשיך ולהמשיך; וברגע שהקול הזה מתעורר, כאשר הוא איכשהו נשמע, באותה שעה אין שום דבר אחר שיעכב את השמחה. אז אני שמח בתוך השמחה עצמה, מפני שאני מגיע לגלוי עצם המהות, השורש הראשון, השורש שנמצא מעבר לירידתם של המים התחתונים. 

בחזרת הש״ץ, בתפילת ״מודים״, אנחנו אומרים "מודים דרבנן". התמצית של "מודים דרבנן" – אחרי כל ההוספות וכל הציורים שיש בזה – היא משפט אחד בלבד: "מודים אנחנו לך… על שאנו מודים לך". אני מסלק מן ההודאה את כל השבחים, את כל ההלל, את כל הדברים הטובים שבמציאות של העולם, ואני מגיע אל השבח הראשון, השבח שהוא למעלה מכל השבחים, וחודר בכל המציאות: "מודים אנחנו לך… על שאנו מודים לך". הגילוי של "זמן שמחתנו" הוא אותו דבר. זהו הגילוי שאומר שבתוך כל הדברים, בתוך כל המציאות – יהיה מה שיהיה – "שויתי ה' לנגדי תמיד". ובתוך כל אלה יש השמחה על כך שאפשר לעלות מעלה מעלה. ובשביל זה אנשים נותנים ידיים אחד לשני, ומנסים לבעוט למטה ולעלות למעלה. בוודאי, אי אפשר לעלות עד לרקיע, עולים ונופלים, עולים ונופלים. אבל את הריקוד אי אפשר לקחת מאתנו. והריקוד הזה, זהו המקום שמשם שואבים את רוח הקודש. זהו "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה".

שמחת בית השואבה, מקור חיים תשנ"א

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן