התורה היא חכמתו יתברך… ונתלבשה בחכמה, כדי להתלבש בהלכות הערוכות לפנינו, שהם מדברים בעניינים גשמיים של עשייה: פאה, תרומות ומעשרות, יציאות השבת; וכשהאדם לומד התורה ומבין ומשיג איזו הלכה לאשורה – הרי חכמתו מתקשרת בחכמתו יתברך שבהלכה זו. שעם היות הנשמה עצמה היא למעלה מהשכל מכל מקום השכל הוא כלי לעצמות הנשמה…וכל זה נעשה דווקא על ידי התקשרות השכל בחכמת התורה… ואף על פי שהאדם אינו מרגיש כלל התכללות זו בשעת עסקו בתורה, ולהפך – עיקר עסקו וטרדתו הוא בהחכמה להשיגה, ולא עוד אלא שאפשר שיתערב מקצת ישות באמצע, מכל מקום מאחר שעיקר כוונתו לשמה, ובתורת ה' דוקא חפצו, ולכן עצמיות נשמתו נכללת באינסוף ברוך הוא… וזהו הטעם לעוצם השקידה בתלמוד תורה של חכמי המשנה והגמרא אשר זה היה עבודתם כל הימים.
[ליקוטי תורה, פרשת ויקרא ד"ה לא תשבית מלח, דף ד]
התורה כלבוש
התורה היא חכמתו של הקב"ה. אבל התורה לא מופיעה כמהות מופשטת אלא "מתלבשת", מופיעה בצורות שיש להן משמעות בתוך המציאות של העולם הזה. מה זה אומר להלביש את התורה? בשביל אחדים זה זיכרון קצת מכאיב, אבל נוסחה במתמטיקה היא סוג של רעיון מופשט שאפשר להלביש בכל מיני דרגות. מי שפותר שאלות, למשל באלגברה, יכול לראות שאני לוקח נוסחה שאין לה משמעות מסוימת, ומנסה להוריד אותה לתוך מציאות; זה לא משנה אם אני אשאל שאלה על תפוחים, על אגסים, על אנשים או על טיולים – כל אלה הם ניסיון לתת לנוסחה עצמה תיאור וביטוי במציאות, בעוד שלנוסחה עצמה אין משמעות דווקא בתוך עולם מסוים, והיא עומדת כשלעצמה. אני רק יכול להוריד אותה לתוך עולם של עצמים מסוימים, ולתת לה ניסוח בעזרת כל מיני דגמים שמסייעים להבנה שלימה.
כשאני לוקח דבר שהוא מופשט, דבר שיש לו מעט מאוד אחיזה בעולם, צריך לתת לו ציור. ככל שאני צריך לצייר את הדבר הזה למישהו קטן יותר, צעיר יותר, אני אצטרך לתת לציור הזה יותר פרטים, לדאוג שיהיה בעל משמעות ומובן. אני צריך להמציא איזה סיפור שבו הדבר הזה יגיע לידי מציאות, עטיפה ששייכת למציאות מסוימת. מי שעוסק באיזה נושא מופשט ונדרש גם ללמד אותו, יודע שצריך להסביר את הרעיון המופשט לא בדרגה אחת אלא בשתי דרגות: להסביר אותו למבוגרים, ולהסביר את אותו רעיון עצמו לילדים. אני בוודאי לא יכול לספר להם את אותו סיפור, משום שסיפור ודימוי שיהיה משמעותי לאנשים מבוגרים, אין לו שום משמעות לגבי הילדים הקטנים – ואני צריך לעשות פה שינוי.
התורה נותנת לנו, הן בסיפוריה והן במצוותיה, סוג של סיפור שעשוי עבור השכל שלנו, כדי שאנחנו נוכל להתייחס אליה, ולכך קוראים "התלבשות". כאשר הקב"ה מסביר את עצמו על ידי הלכה, ואני מבין את ההלכה הזאת, אז ברור שבנקודה הזו לכל הפחות אני מבין את הקב"ה, ולכן יש כאן ייחוד שלם עם הקב"ה. לימוד התורה מקביל כאן למה שבכל מיני דתות אחרות מוסבר כהתאחדות או ייחוד מיסטי שיש בין האדם לבין הקב"ה, אבל הוא לא נעשה בכלים המיסטיים אלא בכלים השכליים בלבד.
אם נניח היו מעבירים את התורה למימדים רוחניים – ללא קשר עם המציאות של העולם הזה – גם הקשר שלנו אליה היה נעשה מוגבל ורופף, ולא היינו מתחברים אליה באופן שלם. התורה קיבלה את הפרצוף החומרי שלה על מנת שיהיה קשר מתמיד בין ההארה של הקב"ה לבין המציאות של העולם שלנו, ולכן אין דבר בעולם שהוא נמוך מכדי שהתורה תעסוק בו. אין נושא שעליו אפשר להגיד "פוי, זה נושא שהתורה לא מתעסקת בו" או ש"הנושא הזה הוא קטן מדי או חסר ערך מדי בשביל שהתורה תעסוק בו", מפני שהתורה עוסקת בכל הדברים, וזהו חלק מהעניין של ההארה הבאה אל תוך המציאות של העולם הזה דווקא.
לימוד תורה – ייחוד עם ה'
כאשר אדם מבין את ההלכה הוא מאוחד עם הקב"ה – חוכמתו מתקשרת עם חוכמתה של ההלכה, והם נעשים דבר אחד, וברגע הזה, אין ייחוד יותר קרוב מאשר הייחוד של האדם עם המושא של המחשבה שלו. זה לא מושא רק של חוויה, אלא בעיקר מושא של מחשבה: שאני עכשיו חושב את המחשבה הזאת, ואז אי אפשר לדעת מה חושב את מה, כלומר, איפה נמצא האובייקט ואיפה נמצא הסובייקט.
הייחוד הזה הוא כמו ייחוד של שתי טיפות מים, לאחר שהן נפגשות אני כבר לא יכול לזהות מי היא מי. שני הדברים בולעים זה את זה, ואני לא יכול להגיד שדבר אחד בלע את השני, אלא הם נעשים עכשיו ליחידה ולהוויה אחת. באותו רגע שאני לומד ומבין, אני נעשה אחד עם האובייקט של הלימוד שלי. כאשר אינני מבין אני לא מגיע לייחוד הזה, אך ככל שההבנה שלי יותר שלימה בנושא הזה, אז אני מגיע לייחוד שלם יותר. אם למשל אני משנן בראש מילה בשפה שאינני מבין, אז יש פה דבר זר – הוא אמנם נמצא בתוכי, אבל הוא לא מאוחד איתי. אך ברגע שאני מבין את הדבר, הוא עכשיו חלק מההוויה שלי, ואני יכול להגיד שהדבר הזה נמצא בתוכי, ואני נמצא בתוכו.
התורה היא המקום היחידי שהאדם יכול להגיע למגע מושלם כל כך, מפני שרק במקום הזה יש מגע מושלם של אחדות גמורה. אני יכול להיות אוהב ה' בכל לב ונפש, אבל אני נמצא כאן – והמושא של האהבה נבדל ממני. לעומת זאת, כשאני חושב יחד עם הקב"ה, באותה שעה יש לנו צד מסוים של אחדות גמורה. בנקודה הזו אנחנו מאוחדים עכשיו להיות כהוויה אחת, ומכוח זה אנחנו נעשים מאוחדים בכל מלוא ההיקף. על ידי זה נוצר ייחוד והתקשרות של עצם נשמת האדם עם עצם המהות האלוקית, דרך אותה נקודה של חיבור שאיננה מנותקת לעולם.
חוויית לימוד התורה
המגע שנוצר על ידי לימוד התורה לא חייב ליצור חוויה. כשאדם לומד תורה יכול להיות שלא תהיה לו שום חוויה אמוציונלית ואפילו לא חוויה אינטלקטואלית. ובכל זאת נוצר קשר של אחדות בין האדם והקב"ה, מפני שהעניין של לימוד התורה איננו רק מכשיר לדעת מה לעשות, אלא לימוד התורה עצמו הוא התאחדות עם הקב"ה.
כאשר יושב בן אדם ולומד, הוא בעצם עוסק בנושא מושכל, ומנסה להבין אותו. באותה שעה הוא לא תמיד מרגיש את דביקות הנפש עם הקדוש ברוך הוא, ואין לו שום חוויה מיסטית. זו יכולה להיות חוויה אינטלקטואלית, ואדרבה, ככל שהוא יותר מבין – הוא יותר עוסק בחכמה ולא בדביקות. ונוסף על כל זה, בלימוד מתערבת גם ישות וגאווה: אדם מתחיל להרגיש כמה הוא חכם, ואז לא רק שהוא זונח בגלל זה את האינטלקט, אלא שהגאווה גורמת להישג האינטלקטואלי להיות לכאורה ההפך הגמור מדביקות, מפני שבמהותה הדביקות עומדת על הביטול העצמי, ובכל מקום שאדם מכניס את עצמו, הוא מבטל למעשה את הדביקות.
ובכל זאת, מאחר שכוונתו העיקרית של מי שיושב ועוסק בתורה היא לא לשם התרגול האינטלקטואלי, אלא לשם שמים, והוא עוסק בתורה משום שזו מצווה, ומשום שמדובר על תורת ה', כל הדברים הללו – האינטלקט או הגאווה – אינם מפריעים לקשר הפנימי המהותי. לימוד התורה הוא דביקות של התאחדות של הוויה אחת עם הקב"ה. אפשר שתהיה חוויה, אבל בזמן הלימוד – ככל שהוא שקוע בלימוד יש לכאורה פחות חוויה, ובכל זאת הרגע של המחשבה יוצר דביקות שלמה, איחוד, פעפוע של שני דברים שנבלעים זה בתוך זה. וזוהי דביקות אמתית, לא בטוח שיש כאן התפעמות, אבל יש כאן חיבור ממשי ואמתי עם חכמתו העליונה של הקב"ה.
