מי שמתבונן במה שכתוב בסליחות יכול לראות שבסליחות אין כל כך הרבה דיבורים על חטאים, וגם לא על בקשת סליחה. עיקר הסליחות עומד על זה שאנחנו מבקשים באופן כללי על צרות ישראל. אנחנו לא מדברים על דבר מסוים כזה או אחר, אנחנו מדברים על הכאבים שיש לעם ישראל בכלל, בהיקף הגדול שלו. איננו מדברים על מקום אחד, או על ציבור אחד, או על יחידה אחת, אלא אנחנו מדברים על גלות ישראל, על זה שאנחנו סובלים.
ומה שאנחנו מבקשים בסליחות, בכל הפיוטים והנוסחים, הוא בסך הכול עניין אחד: "פרוק ית עמך מגו גלותא", זו התמצית של כל הסליחות. התמצית היא שאנחנו רוצים שלכבוד השנה הבאה הקב"ה יפדה אותנו מן הגלות.
לכל אחד יש גם את הבעיות הפרטיות שלו ואת הכאבים הפרטיים שלו, וכבר אמרו על זה צדיקים שהדרך הנכונה להתפלל איננה להתחיל ולצעוק: אני, אני, אני, אני רוצה, אני צריך, מגיע לי…
בספר הזוהר יש ביטוי חריף: עומדים אנשים וצווחים ככלב ואומרים: הב הב, הב לנו מזוני, הב לנו חיי וכל כיוצא בזה. לפעמים עומדים אנשים בראש השנה ובעצם צועקים "הב הב, אני רוצה זה ואני רוצה זה". ברור שלכל אחד יש את מה שהוא רוצה ואת מה שהוא צריך, העניין הוא שאדם צריך לשתף את עצמו בתוך כלל ישראל. לראות את העניין שלו ואת הבעיה שלו בתור בעיה הקשורה לכלל ישראל שהוא כגוף אחד, ובגוף הזה יש איזו חתיכת ציפורן של האצבע, ואם כואב לציפורן של האצבע, אז זה כואב לכולם, ולכן אני מצרף את עצמי אל כל הכאב ואל כל העניין של עם ישראל ואומר: "ריבונו של עולם! פרוק ית ענך מגו גלותא! תוציא את כולנו מהגלות! וממילא, גם אני אצא מהעניין הזה, כשתבוא גאולה כדבעי למהווי אז לא יהיו צרות גם לי באופן פרטי", ולכן אנחנו בסך הכל מבקשים גאולה על כל עם ישראל.
שני צדדים לסליחה
כמו שכל אחד יודע, השנה האחרונה לא הייתה שנה קלה. פעם היינו מדברים על זה שיש יהודים בסוריה, יש יהודים ברוסיה, יש יהודים בקצה העולם שיש להם צרות. עכשיו המצב הוא אחרת, היו בארץ שלנו, בעיר שלנו, מספיק צרות ישראל. כשעושים חשבון כמה יהודים נהרגו בארץ שלנו, במדינה שלנו, רק בעוון הזה שהם יהודים, אז זה מדהים. בארץ שלנו בשנה הזו, נהרגו יותר יהודים בעוון יהדותם מאשר נהרגו יהודים בכל העולם כולו. שלא לדבר על הפצועים והחבולים המוכים, ועל השכול והאלמנות וכל זה הוא הרבה מאד, וכל זה הוא חלק מכל העניין הזה של ישראל שנמצאים בגלות. יש גלות קשה, ויש גלות מרה, ועל זה אנחנו מבקשים.
ולמה אנחנו קוראים לזה "סליחות"? משום שיש כאן שני צדדים. אנחנו באים מול הקב"ה ואומרים: "תראה אותנו, אנו עמך, צאן מרעיתך, קרויים על שמך, ותראה מה קורה לנו! גם מכים אותנו, גם מבזים אותנו, גם עושים לנו את כל הצרות האלה. למה זה? אנחנו שלך!". מאידך גיסא יש גם את החשבון השני, החשבון שהקב"ה יכול להעמיד. לא חשבון הפרט דווקא, אלא חשבון של כלל ישראל. האם כלל ישראל, עם כל הצרות שלו, עשה תשובה גדולה? האם כלל ישראל במשך כל זה שהוא סובל יסורי שאול, האם הוא באמת מתקן את דרכיו? האם ישרו דרכי במשך הזמן הזה? האם כלל ישראל נהיה במשך השנה האחרונה טוב יותר? האם הוא עלה במעלות ובמדרגות ועד כדי כך שהוא יכול לדפוק על השולחן ולומר לקב"ה "די, הגיע הזמן שתגמור עם הדבר הזה"?
אלא מה? וזה התוכן העיקרי של מה שאנחנו אומרים בסליחות, אנחנו לא באים לבקש מצד מידת הדין, אנחנו לא באים לבקש מצד זה שמגיע לנו. אנחנו בסך הכל באים כעניים, כרשים וכדלים. בסופו של דבר, אם תסתכלו על 'אבינו מלכנו', אנחנו אומרים שם כל מיני דברים, ובסוף, אחרי שאמרנו את כל מעלות ישראל וכל מעלות אבותינו הקדושים, ואת כל המעלות האחרות, מה אנחנו אומרים בסוף? אנחנו אומרים: "אין בנו מעשים"… בסליחות אנחנו מבקשים סליחה, כפרה וגם שנה טובה מאוצר של מתנת חינם.
אולי אנחנו לא הכי טובים אבל צריך לרחם עלינו, צריך לרחם עלינו שאנחנו מסכנים. כשאני רואה אביון ברחוב, והוא מוכה, חבול, פצוע והוא מבקש נדבה, האם אני אלך אתו לרואה חשבון כדי לבדוק למה הוא הגיע למצב הזה? האם זה מפני שהוא בזבז כסף? או מפני שהוא לא אדם הגון? אם אני רואה מישהו אביון, מוכה, קרוע, פצוע – אני מרחם עליו מהצד הזה שהוא פשוט ראוי לרחמים. וזה מה שאנחנו אומרים בסליחות.
סימן שאני לא חולה
בכלל ישראל יש חלקים כאלה וחלקים אחרים, יש אנשים שאולי יש להם יותר סיבה להגיד 'על חטא' הגדול ויש אנשים שיש להם פחות סיבה, אבל אנחנו לא מדברים כעת על פרטי ישראל, התפילה שלנו היא תפילת הציבור שבה כל יחיד משתתף עם הציבור בתפילה שלו. והוא משתף את עצמו לא רק עם עצמו אלא עם כלל ישראל, ועם כלל ישראל אנחנו אומרים: "ריבונו של עולם, קשה לנו. קשה לנו להמשיך במצב הזה". יכול להיות שלמישהו הייתה שנה טובה, נעימה, טובה, הכל הלך טוב, אבל בכל זאת קשה לנו, קשה לנו בתור כלל, אנחנו מבקשים בסך הכול שתוציא אותנו מהעניין הזה, פדה אותנו מן הצרות הללו.
חלק מהעניין שלעם ישראל תוכל להיות כפרה, מתחיל בנקודה הזו שאדם מישראל, לפחות בזמנים האלה הראויים לזה, יפסיק לחשוב על עצמו ועל עצמו בלבד. לא רק שלא לחשוב רעות על אחרים אלא גם להרגיש את צרת האחרים, את הכאב של האחרים, וזה סימן מובהק שאני באמת שייך לכלל ישראל, שאני לא חולה לגמרי. חלק מהעניין הזה, מהחיים של כלל ישראל ושל האדם מישראל, הוא שאני מרגיש גם את האחרים.
ומהצד הזה, כולנו כגדול כקטון – מי שהוא כמעט צדיק גמור ומי שאיננו צדיק גמור – כולנו עומדים באותו מקום, באותו מעמד, עומדים לפני הקב"ה ומבקשים, שוב, בתור חלקים של אחדות ישראל, האחדות הקטנה שיש במקום הזה והאחדות הגדולה שיש בכלל ישראל, אנחנו מבקשים את הסליחה מהקב"ה וממנו אנחנו מבקשים את הבקשה הגדולה.
יש כל מיני בקשות פרטיות שיש לנו – לחיים טובים, לפרנסה, להצלחה, לחכמה ולכל השאר, ועכשיו אנחנו מבקשים את הבקשה הגדולה: תוציא אותנו מהצרה הכללית. על זה אנחנו מבקשים, זה מה שאנחנו מתחננים… קמים בבוקר, עומדים בלילה, באים לבכות על משהו חדש. בכינו כל השנה על הצרות שלנו, בואו נבכה עכשיו על זה שיש עם ישראל שצריך ישועה, וכל אחד יתפלל כמה שהוא יכול על הישועה הזאת.
