"ואהיה שעשועים" – כי בחינת שעשועים הן הן בחינת גילוי בחינת פנימיות, דהיינו בחינת עונג העליון המלובש במצות שהיא פנימית הרצון… לפי שבכל דבור מעשרת הדברות היה גילוי עונג פרטי המלובש בדיבור זה בלבד שאינו דומה לגילוי העונג שבדיבור השני. והגורם לזה שזכו ישראל לכך במתן תורה, משום דכתיב: "פנים בפנים" שגם מלמטה למעלה היה בבחינת גילוי הפנימיות… בכל עת ועת, נאמר על התורה "משחקת". והענין, כי הנה בחינת שחוק היא בחינת ביטול היש לאין. וכמו שכתוב "צחוק עשה לי אלקים". פירוש, כי שם אלקים, המעלים ומסתיר אור אין סוף ברוך הוא, להיות נראה העולם ליש ודבר נפרד, ושלא יבטל במציאות כמו זיו השמש בשמש, הוא בשביל הצחוק שלבסוף הכל שישוב ויתהפך, שיהיה היש בטל לאין ונגלה כבוד ה' לעין כל. כי שם אלקים, המסתיר ומעלים שיהא נראה ליש, הוא רק כמו צחוק שעושין לפני שרים. שעושים שינויים, דברים זרים, לשחוק בהם. ונעשה בחינת יש. ושיהיה היש בטל לאין, ועשיית גילוי היש יהיה כמו זר נחשב, ואין זה רק בחינת שחוק

[ליקוטי תורה, ד"ה "ואהיה אצלו אמון", דף יח עמוד א]

שעשועים

בספר משלי מתואר שבחה של התורה: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים, משחקת לפניו בכל עת משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני אדם" [משלי ח, ל-לא]. הפסוק הזה מדגיש את המשחק והשעשוע, אך למעשה התורה יכולה להיתפס בשלוש דרגות: בדרגת החכמה, בדרגת הרצון ובדרגת העונג. ההתגלות של כל היבט כזה תלויה כמובן בכוונת האדם: יש מי שרוצה להבין את מה שיש בתורה, יש מי שעיקר עניינו הוא לעשות את מה שהתורה מצווה, ויש מי שנהנה מן העשייה הזו, וזוהי בחינת העונג והשעשוע. וכשאדם מגלה את בחינת העונג הוא לא רק משעשע את עצמו אלא גם משעשע את התורה, מפני שהתורה עצמה נעשית כעניין של שעשוע.

ההגדרה של שעשועים היא מה שיש בעשייתו עונג. יש דברים שיש בהם הנאה אך הם לא רק שעשועים, כדוגמת אנשים שאוכלים, ומלבד ההנאה מן האכילה יש לה גם מטרה אחרת של שמירת הגוף. אבל כשמישהו משחק זה השעשוע בעצמו, העונג בעצמו, כי אין לו מטרה מעבר לעצם מהותו והוא לא צריך להפיק איזה שהם פירות. במשחק הפעולה איננה תכליתית, מכוונת ורציונאלית.

פעולה רגילה אני עושה לשם מטרה כזו וכזו, ולכן יש לה פנימיות וחיצוניות: יכול להיות שאני עושה את זה מתוך כפיה גמורה, כפיה למחצה, ואולי אני אפילו מסכים עם מה שאני עושה, אבל עדיין יש לפעולה מטרה, ומחשבה איך אני משיג את המטרה הזו. אבל השעשועים זה העונג בעצמו, זה עונג טהור שהוא לא משמש לשום מטרה. העונג הוא הטעם של עצמו – הוא איננו זקוק להסבר והוא איננו זקוק לנימוק או לרציונאל, הוא מסביר את עצמו. וזה העניין של שעשועים. הביטוי "ואהיה שעשועים" מדבר על התורה בבחינת העונג, שהתורה היא רק עונג.

ביטול

כשאדם מקיים מצווה, יש בקיום המצווה תמיד איזשהי בחינה של התבטלות – מפני שאני עושה בפועל את רצונו של הקב"ה. ההתבטלות נובעת מעצם קיום המצווה, וכל עוד האדם לא מכניס לתוכה כוונות זרות, ההתבטלות מתרחשת מאליה. אבל כשאדם לומד תורה, זה דבר יותר מורכב מפני שלימוד התורה היא פעולה אינטראקטיבית, ובפעולה האינטראקטיבית הזו תמיד יש את החשש שככל שהלימוד עולה יפה יותר בן אדם נעשה יותר מלא מעצמו. ככל שלאדם יש יותר ישות, ככל שלימוד התורה הוא בדרגה אינטלקטואלית יותר גבוהה, הוא מצד אחד לומד תורה טוב יותר, אך גם בחינת היש שלו יותר נוכחת וקיימת. כשבן אדם מניח תפילין – בחינת היש שלו לא כל כך גדולה, כשהוא אומר מילים שהוא בקושי מבין את פירושן – יש שם מעט מאוד יש; אבל כשהוא לומד איזה עניין, הוא חי בתוכו ויוצר בו – יכול להיות שלא קיים הרבה אין, אלא הרבה אני. נכון שהאני הזה יוצא מתוך התורה, אבל זה גם עדיין אני.

איך בן אדם יכול לשמור את היצירה האינטלקטואלית בבחינה של ביטול? במובן מסוים זה דבר מסובך שדורש מאמץ מכוון של כניסה לתוך דבר שהוא אין. זה דבר שהוא בהחלט אפשרי, על ידי מסירות נפש לעניין. כל עוד יש מרחק ביני לבין האובייקט יש חשש שעל ידי זה אגיע לתחושה של ישות, אך במצב שבו אני לגמרי בתוך הדבר ושקוע בו, אני לא מודע יותר למה שאני עושה. כשיוצר נמצא בתוך תהליך היצירה, ההרגשה של האני שבו למעשה לא קיימת. כשהוא בפנים הוא לא יכול לומר 'תראו מעשה ידי שעשיתי', אלא הוא שקוע בתוך העניין הזה. כדי שהיוצר ייהנה מהיצירה או התהליך שלה הוא צריך ליצור מרחק מהם, וזה נכון גם לגבי אדם שחושב בדברים: כאשר המחשבה נעלמת כולה בתוך הנושא הנחשב אין שם מקום לאני. האני מתגלה כאשר יש איזה סדק בין המחשבה לדבר הנחשב, ואז אני יושב ומרגיש שעשיתי משהו, אבל כשאדם במסירות נפש – כשהוא שוקע בתוך הדברים – יכול לעשות שגם לימוד התורה יהיה בבחינת אין.

שחוק

התורה משחקת לפני הקב"ה בכל עת, גם לעתיד לבוא וגם בעולם הזה. התורה מכניסה כבר כעת בתוך העולם את השחוק ואת ההארה בתוך הדברים הגשמיים, ומנסה להאיר את העולם כמות שהוא. היא מאירה את האור ואת השמחה בתוך הבגד הזה, בתוך האוכל הזה, בתוך הגשמיות, ומבטלת במידה מסוימת את היש של העולם החשוך. במובן זה היא פועלת לא רק בזמן שיש "פנים בפנים דיבר ה' עימכם" [דברים ה, ד], אלא גם בזמן שהעולם הוא מגושם. הרעיון הוא שהתורה משחקת לפניו כבר בעולם הזה, וגם לעתיד לבוא כשתתגלה האלוקות בעולם.

העולם הזה הוא עולם של מסכות, מפני שבטבע מסתתר אלוקים, ואלוקים הוא המסכה שמסתירה את הקב"ה. מהו העניין של המסכה במשחק? נניח שאני רואה שבא אלי מישהו עם פרצוף ותלבושת של דוב –- יש בזה משהו מפחיד. אבל כאשר אני יודע שזה לא דוב, אלא רק תחפושת של דוב, אז ממילא היחס שלי משתנה אל המסכה תוך כדי המשחק. כאשר אני בא עם מסיכה אל הילד הקטן והוא נבהל לרגע, ואז אני מסיר את המסכה והוא רואה את הפנים – הוא צוחק. זו הבחינה של "צחוק עשה לי אלקים", וזה הצחוק של העתיד והגאולה. הצחוק שיהיה כאשר הקדוש ברוך הוא יוריד את כל המסכות. גם עכשיו, כשעדיין לא הגענו לאחרית הימים, הבחינות של הצחוק ושל המשחק נמצאות, אבל הנקודה היא שלא כל אחד יודע שזה משחק. אם אני יכול לראות דרך המסכה ומעבר למסכה – באותה שעה העולם נראה טוב יותר. לעתיד לבוא המסכות יורדות, ואז משעשע יהיה לראות את כל אותם האנשים ששיחקו ברצינות. עמד אדם ושיחק עם הדוב הזה כאילו היה דוב אמיתי, ולא קלט שהיה כאן משחק.

אבל בעולם שלנו אני לא יכול להתעלם לגמרי מהחוקים, ואינני יכול לומר: המשחק איננו קיים בשבילי. אם אני משתתף ויודע שזה בעצם משחק ושעכשיו אנחנו משחקים, אני לא לוקח את העולם הזה יותר מדי ברצינות, ויודע שכאשר יתגלה הקב"ה לעיני כל בשר, כל היש של העולם יראה כמו קומדיה. אבל זה לא כל כך פשוט. לפעמים המסכה כל כך משכנעת, ואז השאלה היא מתי אפשר לומר לדוב: "אתה לא דוב". יש ביטוי שמופיע בקינות: "דוב אורב הוא לי, ארי במסתרים" [איכה ג, י]. הקב"ה הוא דוב אורב, ארי במסתרים. והרי באמת הקב"ה הוא לא דוב, בשביל מי שיכול לחוש את הקב"ה האימה מפני הדוב אף פעם לא קיימת, מפני שהוא יודע שזהו חלק מהמשחק. אבל אם אני מרגיש רק את הדוב, בשביל זה אומרים שהתורה משחקת בכל עת – אנשים צריכים לפחות לדעת שיש פה משחק. המודעות, אפילו אם היא חלקית, מאפשרת לאדם לא להיתפס לגמרי בתוך הדברים, ולהצליח לשחוק מעט גם בעולם הזה.