בואו נחשוב רגע. אברהם אבינו חי 175 שנה, אבל מתוך כל השנים הללו כמה סיפורים אנחנו יודעים ומכירים עליו? הרי רק חלק קטן מהם מסופר בתורה שבכתב ושבעל פה. אדם הראשון חי כמעט אלף שנים, ואנחנו מכירים כך וכך סיפורים עליו. מה הוא עשה במשך כל אלף השנים? איננו יודעים. יש פרשיות בתורה שלוח הזמנים שלהם הוא כמה ימים, ויש של למעלה מאלף שנים. למה זה ככה?

התשובה היא מפני ש"תורה" היא מלשון "הוראה". כך היה הרבי זי"ע חוזר ואומר בשם הזוהר ועוד. היא איננה ספר היסטוריה או סיפורים, אלא היא באה ללמד אותנו ולהתוות לנו דרך לחיי עולם. משום כך, דבר שיש בו הוראה ולקח עבורנו לדורות – נכתב, ומה שלא – אין צורך לתעד אותו.

בהפטרת היום הראשון של ראש השנה אנחנו קוראים מתוך ספר שמואל את סיפורה של חנה אשת אלקנה, אמו של שמואל הנביא, מי שהושווה אל משה רבינו ואהרן הכהן – "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" – וזה שעתיד להמליך את שאול ודוד המלך.

הסיבה הפשוטה לכך שאנו קוראים את הסיפור הזה בראש השנה היא מפני שחנה נפקדה בראש השנה, כדברי חז"ל. אבל השל"ה אומר שיש כאן יתר עומק, ולדבריו סיפור המעשה כולו התרחש בראש השנה. חנה הגיעה למשכן והתפללה בראש השנה, וגם נפקדה לתקופות הימים בראש השנה.

בואו ניזכר בסיפור עצמו. חנה היא אישה שבורת לב. היא עצובה מפני שלא זכתה להתברך בילדים, והיא נכנסת למשכן ומתפללת. "וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". עֵלי הכהן הגדול רואה את מעשיה ונדמה לו שהיא שיכורה. עלי נסער ונוזף בה: "עד מתי תשתכרין?" די לתת ליין להשפיע עלייך. וחנה? היא עונה: אדוני נביא ה', צר לי אבל הדברים אינם נכונים. אינני שיכורה אלא "אשה קשת רוח אנכי". לא שתיתי יין חלילה, אלא "ואשפוך את נפשי לפני ה'". עלי משתכנע בכנות דבריה ומברך אותה שה' ימלא את בקשתה, כפי שאכן מתרחש.

מה אתם חושבים? כל הסיפור נראה על פניו תמוה מאוד.

אנשים לפעמים טועים בשיפוט, וזה דבר טבעי. אנחנו בני אדם, ואיננו רואים תמיד את התמונה כולה. אבל איך היה יכול עלי ליפול בטעות כזו – מן הקצה אל הקצה? מגיעה אישה ושופכת את נשמתה במשכן לפני ה', ומה הוא רואה? שיכורה! יתרה מכך: רש"י מציין שבאותו יום התמנה עלי למנהיג הדור. אם כן, היכן הרגישות הראויה לנשיא בישראל? מנהיג ציבורי לעולם אינו יכול לשפוט לפי מראה עיניים חיצוני. בפרט כהן, ובוודאי הכהן הגדול, שהרי עבודת הכהנים כולה תלויה במחשבה ובכוונה הראויה, וכידוע שמחשבה לא מדויקת פוסלת בעבודת הקרבנות. איך ייתכן, אם כן, שדווקא הכהן הגדול ייכשל בטעות שכזו?

ובכלל, למה התורה שבכתב מוצאת לנכון לספר לנו על טעותו של עלי? הרי התורה נזהרת כל כך שלא לדבר בגנות כל אדם ואפילו בגנות בהמה, וכדברי הגמרא "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה'". מדוע, אם כן, ראוי לספר ברבים על חוסר הרגישות כביכול של עלי?

האמת היא, שכשנסתכל במבט פנימי על הסיפור המלא של הדין ודברים בין עלי וחנה, נבין שמיוצגות בו שתי נקודות מבט חשובות המעניקות פרספקטיבה לא רק למאורע המסוים של תפילת חנה אלא גם לתפילות שלנו בראש השנה ובכל השנה כולה.

מי שמעיין ולו מעט בתפילות ראש השנה, שם לב לסתירה פנימית כביכול:

מצד אחד, ראש השנה הוא יום הדין, בו מבקש ונידון האדם על כל צרכיו, הן צרכים רוחניים והן צרכים גשמיים. וכמו שנאמר "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב". "חוק" הוא הדין שנעשה עם האדם בראש השנה, וגם מלשון "הַטְרִיפֵנִי לחם חוּקי", כלומר שזה היום בו דנים על לחמו של האדם, הכולל את כל הצרכים החומריים כמזון ובריאות להם יזדקק בשנה הקרובה. מפני כן, אחת התפילות שתופסות את הלב מאוד בראש השנה היא תפילת "ונתנה תוקף", בה נאמר במפורש "מי יחיה ומי ימות", ואם יחיה – באיזה אופן ובאיזו צורה.

מהבחינה הזו, אפשר לומר שהמיקוד של האדם ביום ראש השנה הוא בתוך עצמו – הוא מבקש עבורו חיים טובים ובריאים על כל מה שכרוך בזה.

מצד שני, אם נביט היטב על התוכן שתיקנו חז"ל לומר בתפילה, במה הוא עוסק? כוונתי לתפילת העמידה בה אנו מבטאים ומגדירים את מהותו של יום; איך יודעים למצוא את הנושא המרכזי בתפילת העמידה? כמובן, לפי הבקשה האמצעית. הרי בשבת וחג אנו מבקשים "אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה נא במנוחתנו וכו'", ואילו בראש השנה מה מבקשים? "מלוך על העולם כולו בכבודך"! עיקר ההדגשה במרכז תפילות היום הוא על היותו יום ההכתרה של הקב"ה כמלך.

בעצם, עוד לפני תפילת העמידה, כבר בסוף פסוקי דזמרה – כששליח הציבור מתחיל את הנעימה המיוחדת של ראש השנה, איך הוא פותח? כמובן, בהכרזת "המלך!" וגם אחרי התפילה, כשיושבים בבית לסעודת החג ומקדשים על היין, נוסח הקידוש הוא "מלך על כל הארץ". והרי אמרו חז"ל "מצות היום בשופר", שלדברי הרס"ג משמעותה הראשונית היא הכתרת המלך – "שאנו ממליכין עלינו את הבורא".

הכתרת המלך – זהו כיוון שונה לחלוטין מהכיוון הקודם. הכתרת המלך אינה קשורה לצרכיי, לבעיותיי ולמאבקים האישיים שלי; יסודה של ההכתרה הוא הביטול, הכניעה והמיקוד של כל העם בקבלת המלך כמנהיג עליהם. ואדרבה, ספר הזוהר נוקט לשון חריפה במיוחד כדי לתאר את אלו העומדים בראש השנה ומבקשים על צרכיהם האישיים, שהם ככלב הנובח: הב הב, תנו לי, תנו לי. הרי הכלב הוא בעל חיים נאמן מאוד לבעליו, אבל רק מסיבה אחת – כי הוא הנותן לו את צרכיו. כך גם, חלילה וחס, עלול אדם לרצות את ה' רק מסיבה אחת: הוא הבנק הכי טוב בעולם. כרטיס האשראי לעולם לא יפוג תוקפו, כל עוד אתה בצד הנכון…

תבדקו בעצמכם, האם בתפילת העמידה בראש השנה מוזכר אפילו פעם אחת היותו יום הדין? הנושא החוזר ונשנה הוא "מלוך על העולם כולו בכבודך", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", ואלו לא משפטים בודדים – זהו הקו העובר לאורך כל השדרה של ראש השנה. "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" – הקב"ה אומר: אני מבקש מכם, קבלו אותי למלך עליכם.

אם כן, ההבדל בין שני הצדדים הללו בראש השנה הוא מהותי, מפני שהמפגש עם מלך מחייב ביטול והכנעה. הכתרת המלך היא הזמן בו העם מבטל את עצמו, את רצונותיו וכל מאווייו הפנימיים ומכריז דבר אחד בלבד: המלך! ואכן, מה מעורר את המלך לקבל את ההכתרה, על אף היותו משכמו ומעלה גבוה מכל העם? הכרתו בכך שהאומה כולה אומרת: הננו שלך.

כיום אין לנו מלוכה אמיתית. אנחנו חיים בעולם דמוקרטי, אבל בהיסטוריה אנשים חיו במשך רוב ימות עולם תחת שלטונם של מלכים שהיו שליטים מוחלטים, כשאנחנו אפילו איננו מבינים מה משמעותם של שליטה וכוח מוחלט.

זו לא מטאפורה מושלמת, אבל ננסה להמחיש את הרעיון: הנשיא החדש של ארצות הברית מנצח בבחירות – יהיה מי שזה יהיה – ומגיע רגע ההשבעה. אזרחי המדינה מתאספים בעיר הבירה, כולם מריעים ושמחים, דגלים מתנופפים, עידן חדש מתחיל… ואז אזרח מן האזרחים מפלס את דרכו אל מושב הנשיא ופונה אליו באמרו: "רגע אחד, אדוני הנשיא, אתה יודע… המדרכה שלפני הבית שלי שבורה כולה, וזה ממש מסוכן עבורי לעבור שם, אני עלול לשבור את המפרקת בכל פעם שאני הולך ברחוב. הבנתי שעכשיו אתה האחראי לכך, ואני מבקש ממך בכל לשון של בקשה שתתקן את המדרכה!"

מה הבעיה במעשה שלו? הרי לכאורה הוא צודק. הוא פנה אל האיש הנכון, הנשיא האחראי על המתרחש במדינה.

הכל נכון, אבל לכל דבר יש זמן ומקום המתאימים לו. היום הוא יום ההשבעה, וזה לא היום הנכון ולא המקום הנכון. זמן ההכתרה הוא המועד המתאים לאמרתו המפורסמת של נשיא ארה"ב: אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה. זהו זמן בו המיקוד צריך להיות על המלוכה החדשה ולא על הצרכים הפרטיים.

בעצם, לא רק שזה לא הזמן ולא המקום המתאים, אלא גם התוכן שונה לגמרי. זו חוויה אחרת. בעת קבלת המלכות, הנתינים כמו מאבדים את האינדיבידואליות שלהם וכולם מתחברים אל המציאות המאחדת את הכלל – המלך.

כאמור, בתרבות בת ימינו איננו מכירים בדברים כאלו כמו שלטון מלוכני, לאחר כל מה שקרה בהיסטוריה עם מלכים כאלה ואחרים שהשתמשו בכוח שהיה ברשותם ככלי משחית. לכן לרוב שולטת הדמוקרטיה. אבל בצורה האידיאלית והנאה יותר, מלך ומנהיג אמיתי מלבה את רוח האומה ומאחד אותה, וברגע הכתרתו החוויה של הציבור עוברת מחייהם עצמם והצרכים שלהם, ועוסקת באחדות שלהם הנובעת מהחיבור ביניהם לבין המנהיג המייצג אידיאל מסוים המשותף לו ולהם.

הגמרא מספרת שרבי יהושע בן חנניה הוזמן לוויכוח עם מלך רומי, ויכוח שהתנהל על ידי רמזים. אחד העומדים בפני המלך החווה לרבי יהושע סימן שבאמצעותו ניסה להציג את דעתו שה' החזיר את פניו מעם ישראל, ולעומתו רבי יהושע סימן בידו תנועה שמשמעותה כי ידו של ה' עדיין נטויה עלינו. שאל המלך את רבי יהושע מה היה תוכן הוויכוח הפנטומימאי הזה, ורבי יהושע הסביר מה הייתה דעת כל אחד מהצדדים. לאחר מכן פנה המלך ושאל את המתווכח הנכרי שעמד בצד השני מה היו טענות שני הצדדים, ומדבריו התברר שלא הבין את התנועה שהחווה לעברו רבי יהושע. בתגובה, גזר עליו המלך עונש מוות. מדוע? מסבירים המפרשים, מפני שלפני המלך יש לעמוד באימה ביראה וברתת ובזיע, ואין כל מקום לתנועה מיותרת שאינה לכבוד וברשות המלך. ואם אדם זה אינו מסוגל להבין את כל התנועות הנעשות בעת הוויכוח בנוכחות המלך, הרי שהוא מחווה בידו תנועות לחינם ומשום כך הוא חייב מיתה על חוסר היראה.

בתורת החסידות מצוטטות פעמים רבות מילים אלו מהסיפור האמור, "גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג – יחוי קמי מלכא?". וכך למשל מבאר אדמו"ר הזקן שבכל ימות החול האור האלוקי נעלם ונסתר מעינינו, ולכן אנו מותרים במלאכה המייצגת את צרכינו ורצונותינו; לעומת זאת, ביום שבת קודש אנו אסורים במלאכה מפני שזהו זמן התגלות אלוקות, ולכן העושה מלאכה בשבת הוא כעומד בהיכלו של מלך ומחווה תנועות המייצגות את עצמו ואינן מעניינו של המלך, שבוודאי שלגנאי יחשב הדבר ואחת דינו.

לענייננו: בכל זמן שעומדים לפני המלך – הביטול צריך להיות בתכלית, וכל שכן ביום מיוחד כעיצומה של הכתרת המלך. ואם כן, ביום ראש השנה, שהוא יום בו ישראל מקבלים עליהם את מלכותו של הקב"ה בתקיעת שופר, מה לו לאדם לחשוב ולבקש על צרכי עצמו – "מי יחיה ומי ימות"?

בשיחה נפלאה שנשא הרבי זי"ע בהתוועדות היום השני של ראש השנה תשל"ו (אוצר לקוטי שיחות מועדים, ראש השנה), הסביר שזה בעצם היה תוכן השיחה בין עלי וחנה במשכן.

אנחנו יכולים לשער שהדיון בין עלי וחנה טומן בחובו צדדים עמוקים. עלי כמובן לא היה אדם שיפוטי, חסר רגישות ואדיש הרואה אישה שבורת לב וצועק עליה, חלילה וחס! עלי היה איש רוחני, הכהן הגדול, אבל דווקא בשל כך הייתה בפיו טענה גדולה מאוד כלפי חנה. ולדברי השל"ה שסיפורה של חנה התרחש בראש השנה, יובן הכל בצורה נפלאה.

בלשוננו נתאר את דבריו של עלי כך: "אין ספק, כואב לך עד מאוד ואני משתתף בצערך הגדול. אבל אם את רוצה לדעת את האמת – את שיכורה. אמנם לא מיין, אבל שיכורה מעצמך – מהתודעה העצמית שלך. האם אין זמן בו ביכולתך להתעלות מעל עצמך ולחשוב – לא מה ה' יכול לעשות למענך אלא מה את יכולה לעשות למענו יתברך? הרי את עומדת ביום ראש השנה בתוך המשכן – אומר עלי – אל מול פני הקודש! אולי מספיק לחשוב על עצמך? אני לא מכחיש שיש בך כאב רב, אבל לכל זמן ועת. במקום ובזמן שכאלה – ברגעי ההוד של הכתרת מלך מלכי המלכים הקב"ה בתוך המשכן – עלייך לחשוב בשביל מה צריכים אותך ולא מה את צריכה ממנו יתברך!"

זו אמירה עמוקה מאוד. עלי אומר לנו כי עלולים להיות אנשים המתהלכים בתחושה שכל היהדות מסתובבת סביבם. הם מרגישים כמו נכד של סבא עשיר הדואג לעמוד תמיד בקשר טוב עם הסבא – לשם הירושה כמובן… כך הקב"ה הוא הבעלים של כל העולם, ולכן הם מבקרים אותו שלוש פעמים ביום. זוהי שכרות של ממש, "שְׁכֻרַת ולא מיין"!

המדובר כאן הוא לא רק ביחס לצרכים חומריים; אותו דבר ייתכן גם בצד הרוחני. גם עבודת ה' שלי יכולה להיות מלאה בתחושת 'אני'. אחד רוצה קוגל בעולם הזה, והשני רוצה חלק הגון בעולם הבא. אבל המהר"ל מפראג כותב שכשאדם עובד את ה' אפילו בגלל רצונו לעולם הבא, הוא למעשה עובד את עצמו ואינו עובד ה', וכל שכן כשהוא משתוקק לשכר בעולם הזה. ראובן משתוקק למכונית חדישה ושמעון אוהב את הסטנדר והגמרא. מבחינת ההתמקדות בעצמי וברצונותיי האישיים זה די דומה.

עלי הכהן אומר: אולי פעם אחת בשנה – בראש השנה – חדל לחשוב על עצמך ועל צרכיך, הגשמיים והרוחניים. בעת הכתרת מלך העולם עלינו לחשוב דבר אחד: "מלוך על העולם כולו בכבודך"!

חנה הבינה את דבריו של עלי היטב והגיבה עליהם: "ותען חנה ותאמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפך את נפשי לפני ה'". לא, עלי. אני לא שיכורה. אני לא חושבת על עצמי. כשאני מבקשת מהקב"ה ילד זהו חלק מהשתפכות הנפש לפני ה' – הבקשה הזו היא כל כולה חלק מעבודת ה'. הרצון של אישה יהודייה לילד בעולם הזה זו לא בקשה אנוכית, היא חלק בלתי נפרד מהשתפכות הנפש לפני קונה.

חנה גילתה בדבריה אלו את יסוד מהותו של יום ראש השנה. כשיהודי עומד ומבקש בראש השנה על צרכיו שלו, בפנימיות נפשו אין זה בגלל תועלתו הפרטית והאנוכית – "אני רוצה את זה ואני צריך את זה" – בכלל לא! הבקשה של יהודי להרחבה ומנוחה בגשמיות באה כהמשך ישיר להכתרת המלך ולעבודת "תמליכוני עליכם". מדוע? כי על מנת להשיג את המטרה של מלכות ה' על העולם, הרי יהודי זקוק לבית כדי לגור בו, למזון לאכול, לכסף להוצאות צרכיו, לבגדים לגופו וכן הלאה – כל אלו נדרשים לו כדי להתקיים בחלקו בעולם בו מוטלת עליו שליחותו לגלות לכל כי "מלכותו בכל משלה".

עלי היה כהן גדול שכל ימיו חי במשכן ה' ולא יצא ממנו. הוא היה מנותק מהעולם, ולכן חשב שבקשת חנה עבור צרכיה היא בבחינת שכרות רגשית. היא עסוקה רק עם עצמה. אבל חנה חשפה את עלי למודעות עמוקה יותר: בעיניה של חנה, בקשתה לזרע של קיימא בגשמיות הייתה המשך ישיר של העמידה בקודש לפני ה'. הן אמת, צודק עלי הכהן באמרו שכשאתה נמצא בראש השנה במשכן, בתפילה לפני ה', שום דבר אחר לא אמור להיות רלוונטי, "אין עוד מלבדו" כפשוטו – חוץ ממלך מלכי המלכים אין שום דבר בעולמך. אבל זה בדיוק העניין: כשחנה עומדת במקום המקודש ביותר ומבקשת להיפקד, היא אינה מנתקת את עצמה מן הקדושה הממלאת את המקום בו היא נמצאת אלא ממשיכה אותה איתה לחייה. למה היא רוצה ילד? בשביל לעשות אותו נביא ה', "ונתתיו לה' כל ימי חייו". כל מטרתה היא להיות צינור להאיר את העולם באור האלוקי.

אנו רואים דבר נפלא: על אף שהאבות התפללו, משה התפלל, הנביאים התפללו, מכל מקום את רוב ההלכות בתפילה אנו למדים מחנה, כמו שהגמרא אומרת "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה". למה היא זכתה לכך? כי היא לא הבחינה בשום קרע והבדלה בין כניסה למשכן לבין העולם הזה. ובכך לימדה את ישראל תפילה אמיתית מהי, כזו שבה הגשמיות והרוחניות שוכנות בכפיפה אחת למען מטרה אחת – מילוי שליחותו של הקב"ה.

ואכן, עלי שומע ומקבל את דבריה, ומברך אותה שבקשתה תתמלא. הוא מבין שבעצם אין כל ויכוח ביניהם. "ויען עלי ויאמר לכי לשלום וא־להי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו". כשעלי מבין את עומק התגובה של חנה, הוא אומר: אם כן, לכי לשלום וה' ימלא את בקשתך.

מפני כן, כאשר עומד יהודי בראש השנה – וגם בכל יום מימות השנה – ומבקש בתפילה שהוא צריך חכמה, סליחה, רפואה, פרנסה ברווח, גאולה, וילדים שיעסקו בתורה ובמעשים טובים מתוך בריאות ושמחת חיים – בפנימיות הנפש אין זה דבר אגואיסטי. הוא רוצה את כל אלה בגלל דבקותו בה', כדי שיוכל למלא את שליחותו בעולם.

יסוד לדברים נמצא בדברי הבעל שם טוב. הוא מפרש את הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" בצורה עמוקה ביותר: כאשר אדם רעב או צמא לדבר מאכל ומשקה או לצורך גשמי אחר, הרצון הזה בא מתשוקה פנימית יותר – "נפשם בהם תתעטף", הנשמה רוצה למלא את חלקה בעולם. היא רוצה להעלות ולזכך את ניצוצות הקדושה הנמצאים במאכל.

לאור זאת, גם כשיהודי עומד בראש השנה ומבקש את צרכיו, ואפילו אם צרכים אלו נראים מאוד קטנוניים וארציים – לא צרכים רוחניים – האמת היא שהתוכן הפנימי שלהם אינו הפוך ולא נוגד את הכתרת המלך. כל יהודי הוא השגריר של ה' לעולם הזה, וכשהוא מבקש בראש השנה על כל הקשור לחלקו בעולם, הוא אינו מבקש צרכים אישיים; הוא צריך את כל אלה כדי שיהיה ביכולתו למלא את המשימה העילאית של הכתרת המלך על פני תבל ויושביה. ובפנימיות נפשו, אין לו תשוקה אחרת מלבד זה.

לפי זה הסביר הרבי בשיחתו – מתוך רגש רב – את הסיבה לכך שרואים שהתעוררות עם ישראל בתפילת ראש השנה היא בעת אמירת "ונתנה תוקף" יותר מאשר בעת בקשת "מלוך על העולם כולו בכבודך":

בהשקפה ראשונה אפשר לומר, כי "ונתנה תוקף" עוסק בצרכים החיוניים והאישיים שלי: "מי בקיצו ומי לא בקיצו… מי ישפל ומי ירום", לעומת "מלוך על העולם כולו" שמדבר על הקב"ה. אבל האמת, אמר הרבי, היא הרבה יותר עמוקה: כיון ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", לכן מצד פנימיות נפשו של יהודי הוא מרגיש שעיקר העיקרים בחייו הוא שיוכל למלא את כוונת ה' לעשות "דירה בתחתונים" בעולמנו הגשמי. ולכן דווקא בתפילה זו בה מבקש יהודי שיוכל לקיים את חייו בעולם הזה בנחת ובשלווה, ישנה התעוררות עמוקה ונפלאה הנובעת מצד עצם נשמת ישראל המאוחדת עם עצמותו יתברך, ומשום כך משתוקקת אך ורק למלא את רצונו.

לחיים, לחיים ולברכה, שנזכה להיכתב כולנו בשנה טובה ומתוקה, מלאה בשפע גשמי ורוחני, ונוכל להחדיר את הכתרת המלך בחיינו הפרטיים במשך כל השנה כולה, ולראות בנחמת ציון וירושלים בביאת משיח צדקנו אז יתקיים במלוא המובן "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", תכף ומיד ממש.